כשהדודה לבשה ביריות

•  
•  
•  

הכובען המטורף | צילומים: גטי אימג'ס

כובעה של הנסיכה יוג'יני יכול לשמש את התביעה כמוצג מפליל מספר 1. עם כל הכבוד לנאומים הנלהבים שנשאו אושיות אופנה בערוצים הבריטיים, על כמה מרהיב היה מפגן האופנה בכנסיית ווסטמינסטר, נדמה כי ראוי להעמיד דברים על דיוקם. מצעד השמלות והכובעים שהתכנסו בכנסיה, העיד בעיקר על הפיצול המשונה שמקנן בנפשה של המתלבשת הבריטית. מצד אחד דבקות בשמרנות בכל מה שקשור לבגדים, ומהצד השני, נטייה לגחמנות אקסהביציוניסטית, שבמקרה של החתונה המלכותית, באה לידי ביטוי בכובעים. מן שילוב מטריד שלעולם אינו באמת מוצלח, אלא יותר נוטה אל הביזאר.

בית אלכסנדר מקווין מן הסתם צועד כעת אל עידן של תהילה, אבל זה לא באמת ישנה את המצב. המלכה האם של התעשייה, ויויאן ווסטווד, היא לא בכדי המעצבת היותר ותיקה ונערצת על חוגי האופנה. עוד בימים ההם, כשעשתה את צעדיה הראשונים, היא תפרה פנטזיות קינקיות לגזרות חסודות. אייג'נט פרובוקטור, מותג בגדי ההלבשה התחתונה של בנה, שהטריף את דעתן של הלונדוניות עשרים שנה מאוחר יותר, דגל באותו כפל לשון של מהוגנות מרופדת בזימה.

| שנות ה-80 העליזות |

בפנטזיות השופינג הפרועות שלי לונדון לעולם אינה מככבת. וזאת על אף שהתקיימו בינינו, אי מכבר, יחסים אינטימיים מסעירים. היו אלו ימי הפוסט-פאנק-גלאם-רוק, עם חולצות הגולף וחצאיות העור וגרביוני הרשת. אי שם, בעמקי שנות ה-80, עת התעצבה תודעתי כמתלבשת על-פי צווים, הייתי באה בשעריה נרגשת ושוקקת.

עשרים ומשהו שנים חלפו והקסם פג. כל השיטוטים באוקספורד סטריט ובקינגס רואד רק השאירו אותי מתוסכלת. נראה שלסגנון הלבוש שאימצתי אין מענה בממלכה המאוחדת. טופשופ מעוררת בי אימה, בתוך כל הגבבה הזאת אני לא מצליחה לשלות פריטים שישרתו אותי נאמנה. משהו במזג הבריטי שנע כמטוטלת בין המראה הדודתי לאקצנטרי – פשוט מחטיא אותי.

למעשה, יחסינו לאורך השנים, הנחילו לי בעיקר אכזבות. בלונדון, איכשהו הבגדים תמיד יקרים ומוזרים מדי לטעמי ורוב הזמן הם נוטים להתחכם. אלה הזולים יחסית והאופנתיים במובהק, לא משרתים את האידיאולוגיה שבה מצטיינים כל כך הצרפתים והניו-יורקים. פשטות איכותית, המחמיאה לגזרה בוגרת, ויוצרת מראית עין של מזג נינוח ומאופק, פשוט לא בת השגה בעיר האת, אלא אם יש ברשותך תקציב פרוע שאותו תוכלי להשאיר מאחורייך ב"הארווי ניקולס".

| דרושה: פשטות |

אין לי ויכוח עם מעמדה המנומק של לונדון כבירת אופנה עולמית. אכן, מסנט מרטין משוגרים מדי שנה כישרונות בוהקים, ונכון גם שהמוכרות הבריטיות לבביות פי אלף מהקולגות שלהן בניו יורק ובפריס. אבל אני מוצאת לרוב שהיצירתיות אינה מאוזנת כהלכה עם השיקיות, ושהייחודיות והמקוריות המצויות בשפע לא מתגבשות לאמירה מוחצת בהיעדרה של הקלאסה שבפשטות.

השילוב בין שיק בוהמייני למינימליזם משויף, שהייתי רוצה לחשוב עליו כמדויק בשבילי, אינו מאכלס את רשתות הבוטיקים האנגליים. לא משנה כמה חרשתי, איכשהו תמיד מצאתי את עצמי קונה בלונדון בגדים שעוצבו על ידי זרים. היחידה שגורמת לי להחסיר פעימה היא סטלה מקרטני, שבואו נודה, עד שלא יימצא המימון הדרוש, אאלץ להתפעל מיצירותיה מבלי שיהיה לי העונג לטלטל אותן עימי בשקית קניות.