מתנה בשישי: שני זוגות נעליים של רשת MARKO

באווירת פורים- תמיד הייתי בחורה טוטאלית. כשעלתה הסדרה חברים אימצתי תספורת רייצ'ל, התסרוקות שלי היו משתנות בהתאם לסדרת הטלויזיה אליה התמכרתי באותה תקופה. שום דבר לא הכין את הסביבה לתקופה בה התאהבתי בסרט 101 כלבים דלמטיים. אם כל נערה היתה מסתפקת בכלב מחמד מנוקד, אני הלכתי על כל הקופה עם שיער בלבן ושחור ואודם אדום חזק. לקח לי שנה להבין שמדובר במהלך מגוחך למדיי, שנה יותר מידיי אבל לפחות הקדמתי את זמני, כי 10 שנים מאוחר יותר נינט אימצה את הלוק.

השינוי החיצוני הקיצוני שלי התרחש לפני יותר מעשור אבל הוא המהפך הגדול של חיי : מאז גיל יסודי ולמשך שנים ארוכות הייתי מנויה על מספר עיתוני נוער בהן תמיד הצצתי בקנאות על החלק של האופנה ,הסקרנות כמובן גלשה גם למגזינים של אמא שלי. הבעיה היתה שאף פעם לא היה לי את האומץ להתלבש כמו הבחורות שראיתי בעיתונים האלה. תמיד פחדתי שאם אני אתלבש ככה, אני אראה מגוחך ויצחקו עליי.

אבל בחופש הגדול של כיתה יא' – קרה המפנה הגדול. אחותה הגדולה של החברה הכי טובה שלי היא סטודנטית לעיצוב אופנה והיא בדיוק הגיעה לחופשת הקיץ אצל המשפחה. באחד הימים נשארתי לישון אצלה במסיבת פיג'מות ואחותה הציעה שנעשה מין מסיבת איפור, תסרוקות ובגדים.זה היה פשוט גאוני! אני וחברה שלי הוצאנו המון בגדים ואקססוריז והתחלנו. אחותה של חברה שלי סידרה לי קצת את הגבות ואיפרה אותי באיפור עדין (מסקרה, קצת סומק וליפגלוס ורוד בהיר), אספה לי את השיער בקפידה והלבישה אותי בבגדים של חברה שלי וכמה מהבגדים שלה. הייתי בשוק מוחלט מההבדל! זה לקח לה בערך רבע שעה, אבל ההבדל היה כל כך משמעותי שכמעט התחלתי לבכות.

אחרי הערב הזה החלטתי שאני מפסיקה לפחד ומתחילה את השינוי שלי. בתור התחלה, הלכתי לספר וגזרתי את השיער שלי לתספורת א-סימטרית מגניבה וביקשתי ממנו להוסיף לי כמה פסים אדומים דקים בשיער. אחותה של חברה שלי הביאה לי במתנה מסקרה וליפגלוס וביקשתי מאמא שלי רק לקנות לי סומק ורוד בהיר.השלב הבא היה שינוי סגנון הלבוש שלי. את כל הבגדים שאמא שלי קנתה לי והתביישתי ללבוש כי חשבתי שאני לא מספיק יפה בשבילם – הוצאתי החוצה והתחלתי למדוד אותם. גיליתי שיש לי רגליים ממש יפות ושזה ממש חבל שעד עכשיו לא יצא לי ללבוש חצאית אפילו פעם אחת.את הכסף שאמא הקציבה לי לבגדים החלטתי להשקיע באקססוריז וקניתי הרבה שרשראות ארוכות, חגורות צבעוניות, סוגים שונים של צמידים וכמה תיקים.ביום הראשון של כיתה יב' מאוד התרגשתי, אבל נזכרתי במה שאחותה של החברה הכי טובה שלי אמרה לי – "אם תסתכלי במראה ובאמת תאהבי את איך שאת נראית, את גם תשדרי את זה לסביבה ואף אחד לא יעז להתעסק איתך. הסוד הוא – ביטחון עצמי".כשרק נכנסתי לבית הספר לא הבנתי למה האנשים מתלחששים. לרגע אפילו רציתי לחזור הביתה, אבל אז ניגשה אליי אחת הבחורות הפופולריות בשכבה והחמיאה לי על איך שאני נראית. היא אפילו זכרה את השם שלי! לא יכולתי להאמין!

מאז אותו שינוי חיצוני קיצוני ועד היום הושרשה לי בראש המנטרה של להאמין בעצמי ולא לפחד לבטא את עצמי גם דרך המראה שלי כל עוד אני שלמה עם זה במאת האחוזים…

  לפני כשנה חזרתי בשאלה. אחרי כמה שנים של חוסר ידיעה המצב התבהר ונחתם. לפני זה בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראית, אבל המצב החדש הצריך אותי פתאום לעמוד מול הארון ולהבין שצריך שינוי. גם בשביל הסביבה אבל גם ובעיקר בשביל עצמי ובשביל ההשלמה. התחלתי בקטנה עם ג'ינסים… ואתה מתחיל ללכת עם מכנסיים אחרי ששנים פחדת לצאת מהבית עם חולצה שלא מכסה את המרפק… מצאתי את עצמי חושבת- למה בעצם לא לשנות הכל? גם ככה אני פותחת דף חדש, בואו נלך עד הסוף..

מאז הספקתי ללמוד איפור ואפילו עכשיו אני לומדת סטיילינג:) אפשר להגיד שנפתחה לי דלת לעולם חדש ומרהיב של יופי, גזרות, צבעים ושילובים. פרופורציות וראייה לפרטים..

 בס"ד

מאז שהייתי קטנה הייתי שמנה. אני זוכרת עצמי כנערה שמנה וכבחורה שמנה ואז כאשה שמנה. עד שהגיע הזמן שגם אני רציתי להיות לאם והתברר לי כי השומן שלי חוסם את דרכי בדרך לחלום. ממילא שלא אהבתי בלשון המעטה את המראה שלי,מילא שלא יכלתי לרכוש בגדים אלא רק תיקים ונעליים , אבל גם להיות לאם יקשה עלי? 2 פרופסורים גדולים אמרו לי כי עקב בעייתי -שחלות פוליציסטיות- הסרה במשקל תעזור לי להיקלט. לא הצלחתי, האוכל היה נחמתי היחידה בזמנים של שברון לב, ובטיפולים הקשים שעברתי. שתי הפריות חיזקו אצלי את התחושה שאני אנסה שוב ויהי מה. הצלחתי לעשות דיאטה רצחנית חצי שנה שבה השלתי 16 ק"ג. אבל אז העליתי הכל בריבית ובהצמדה. נואשת פניתי לאופציה שהייתה האחרונה מבחינתי- נכנסתי לחדר ניתוח במטרה לקצר את קיבתי. מאז ירדתי יותר מ30 ק"ג. אנשים לא מזהים אותי ברחוב. אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים ומגלה שאני גם מוצאת מה לקנות שם ושהמידה שלי כבר ניתנת למציאה בחנויות רגילות ולא רק ברשתות למידות גדולות. השינוי החיצוני שעברתי היה עצום ומשפיע על הפנימיות שלי. קיבלתי ביטחון, וכח

אני עדיין ממתינה להגשמת חלומי ולגלות שהסיבה שעברתי את הניתוח- תתגשם בעזרת השם

מאז שאני זוכרת את עצמי היה אכפת לי מאיך שאני נראית, כבר כילדה לא רציתי ללבוש כל דבר, היתה תקופה שלא רציתי שמלות כי זה תינוקי, היתה תקופה של קוקו נמוך כל בוקר ואח"כ רק גבוה (-הכי יפה..) ואז בעיקר פזור. בגיל התיכון היה חשוב לי להיות יפה ומיוחדת, אך חשבתי שמה שחשוב כדי להשיג זאת הוא- המחיר. גדלתי במשפחה ללא יכולת כלכלית גבוהה שלא יכלה לממן את שגיונותי האופנתיים. העבודות שעבדתי בהן לא הספיקו לקניית כל אשר חפצתי בו.ואז ניפגשנו, היא היתה בחורה צנומה ועדינה, לבושה במין קסם של שילוב מושלם ומענין שנעים לראות אבל לא מהסוג הסולידי שהמבט נודד ממנו מהר, זה היה הסוג שהעין לא ניתקת ממנו ולא מפסיקה לנתח את הגאוניות שבלבוש ולרוות נחת. גל של אומץ לא צפוי תקף אותי, ניגשתי אליה, היא התעסקה בפתיחה דלת של חנות קטנה ואפלולית, פתחתי את פי על מנת להחמיא לה, אך עם פתיחת הפה האומץ כמו ברח מתוכי. היא הסתובבה, הבחינה בי ואמרה בקול רגוע ומקסים:" ערב טוב יקירה". דבריה נסחו בי אומץ וגמגמתי לה משהו על היופי שבדך לבושה. היא חייכה בחביבות והכניסה אותי פנימה. הבנתי ממנה שהיא מייבאת ומלקטת בגדים מכל רחבי העולם ועוסקת במכירתם, השאלתם ועזרה בביגוד לנזקקים. עולמה הקסים אותי והיא הזמינה אותי לסייע לה. משם השתנו חיי הכרתי סגנונות חדשים ומיוחדים, שונים מהנוף סביבי. לפעמים אלגנטי,מדי פעם אתני, לעיתים עדכני ולעיתים ישן עם ניחוח של משהו מפעם. למדתי ממנה שהמחיר הוא ממש לא מה שקובע ואיך לעזור לאחרים בדרך שלי. 8 שנים לאחר שהכרנו ועבדנו יחד היא נפטרה מדום לב, קשה לתאר את הצער שחשתי, הרגשתי נטושה. מאז כבר שנתיים העסק נושא את שמה הענוג "סיגלית", מוזמנות לבקר אותי.

 כשהייתי ילדה הייתי חננה. למעשה, נולדתי חננה, נצר לדורי דורות של חננות. כיאה לחננה, היה לי מראה אחד קבוע שהלך איתי לכל מקום: טרנינג שהדרך הכי טובה להגדיר את צבעו הייתה- כהה. חולצת טי שרט חלקה, לרוב גדולה במידה או שתיים. שיער ארוך ארוך בצבע חום מרדים, שהיה אסוף בקוקו מרושל עם קצוות חופשיים. ברגעים קשים, הייתי מפזרת את השיער ומתעטפת היטב תחתיו כמו תחת שמיכה מגינה. והשוס- משקפי תחתית של עראק, במסגרת שחורה ועבה, שכיסו את רוב פרצופי. כשהכרתי את בעלי (שהצליח לראות אותי מבעד לכיסוי), הוא שאל אותי מדוע אני לא עושה ניתוח לייזר להסרת משקפיים. את תראי את העולם באור אחר, הוא הבטיח לי. אזרתי אומץ, ונפטרתי מהמשקפיים. השינוי הנקודתי הזה הביא לשינוי כללי. כולם החמיאו לי על העיניים הכחולות שלי, ואני הרגשתי צורך לאפר אותן, ואז את כל הפנים. פתאום רציתי דווקא שייראו את פניי, אז צבעתי את השיער לשטני בהיר ובוהק, וסיפרתי את השיער לאורך הכתפיים, שייתנו מסגרת מחמיאה לפנים. את הטרניגים והחולצות החלפתי בבגדי מעצבות. בהתחלה מעצבת אחת או שתיים שהמליצו לי עליהן וקניתי רק אצלן, לפי השילובים וההמלצות שלהן. ומהר מאוד למדתי לשלב בין בגדים, לזהות טרנדים נכונים ולהתאים אותם למידות שלי. חברים מילדותי ומהצבא לא יזהו אותי אם הם ייראו אותי היום. אני עוד לא פשאניסטה, אבל אני בדרך. ורק בעלי מתגעגע לימים של המשקפיים, כי אז לקח לי 4 דקות להתארגן בבוקר והיום 40 דקות לפחות…

 הייתי עוף מוזר כמתבגרת. קצת קשה להיות ילדה בת 13 בגובה 175 ס"מ, שסובלת משילוב של דימוי גוף נמוך והורים שלמרות שעבדו יומם ולילה, לא היה להם יכולת כלכלית לתת מספיק. בקנאה הבטתי בחברותי (ואחת במיוחד) שרכשו את מיטב האופנה בבוטיק הכי לוהט בעיר (הי, אני מדברת על לפני ה ר ב ה שנים, שנים של בוטיקים, ולא קניונים). השינוי הראשון חל לאחר שהגעתי למסיבת יומולדת של חברה, שוב, באותה חולצה ורודה ומכנסיים שחורים, הסט החגיגי היחיד שהיה לי (הסט שקיבלתי לחגיגת בת המצווה). הפעם שמעתי את ההתלחשויות של הבנות: "היא תמיד לובשת את אותו הדבר, אותה חולצה ואותם מכנסיים". ההחלטה הייתה מידית, אני צריכה בגדים משלי, שאוהב, שייחדו את סיגנוני, והיות ואין מספיק כסף לקניות, נצטרך להיות יצירתיים. אמא שלי ידעה לתפור, לימי היוםיום קנינו מגוון בדים צבעוניים והיא תפרה לי מכנסי שארוול צבעוניים ושובי לב , ואף תפרה לי חולצות בית ספר (כן, כן…) אותן רקמה ביד. לאירועים חגיגיים אימצתי לעצמי מראה אדרוגני שכלל את חליפת החתונה של אבא שלי ואת החליפות הישנות של סבא שלי ז"ל (מה שגרם לסבתי אושר רב, בכל פעם שראתה אותי לבושה בהן…) בליווי נעלי אולסטאר צבעוניות ובתוספת כובע ברט או פדורה צבעוני. אף אחד כבר לא אמר שוב שאני "לובשת את אותו הדבר", לא יודעת אם אהבו את מה לבשתי, אבל אף אחד לא יכול היה להתעלם….

 מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה מלאה . לצערי לא נולדתי עם מבנה גוף דקיק של דוגמנית , אך בכל זאת המראה החיצוני לא השפיע אליי כל כך בעודי צעירונת בחטיבה. עם התיכון תמיד היתי המלאה מכולן ותמיד קינאתי בכל הבנות שהיו לובשות מכנוסנים קצרים בבצפר ובשיעורי ספורט עם גוף חטוב ושזוף..

שהתחתנתי ניסתי להרזות אבל לא ממש הלך גם בעלי אהב אותי כמו שאני ואף פעם לא דחק בי להרזות או משהו..

לאחר הלידה עליתי יותר והחלטתי לקחת את עצמי ביידים ולנסות והרגיש פעם אחת טוב עם עצמי והמראה שלי. נירשמתי לשומרי משקל והיה לי דיאטנית צמודה! באמת שמרתי ובעלי תמך בי מאוד ואפילו הרגיש שמחה רבה ורצון עז שאמשיך כך..

כמובן שבסופושל דבר כו הורדתי 30 קילו ונראתי אחרת לגמרי, כיום אני הרבה יותר רזה ממה, יש לי עצמות לחיים דבר שתמיד התפללתי עבורי ורציתי, אומנם אין לי עדין גוף של דוגמנית אבל אני עדין מקפידה ושומרת בצורה מפוקחת ובריאה. רציתי להגיד עד כמה זה חשוב לקחת את עצמך ביידים לא בגיל מאוחר אלה כבר שצעירים, בריאות היא מעל לכל!! עישון , סוכרת כל אלה נגרמים מסיבות לא נכונות שזקוקות למהפך קיצוני ששוה להשקיע כי חיי האדם יקרים!!!

 שכחתי להוסיף במה שכתבתי, קיצצתי שיער בלונדיני ארוך, הדגשתי גבות כי היו בהירות מדי, ויצאו כהות מדי, הזרקתי מעט מילוי לשפתיים ולשני הפסים היורדים מצידי האף, וכעת אני מתכוונת לעשות ניתוח פנים….ואפרופו נעלים….היה לי כבר תאריך ותפסתי רגליים קרות, אבל אני חייבת את זה , אני לא אוהבת את עצמי במראה!

 אני סטודנטית שנה א' לצורפות ואופנה (שינוי קיצוני ראשון בחיי) והדבר שהכי חסר לי מאז שהתחלתי ללמוד זה "זמן"! השבוע שלי מטורף לגמרי, אני לומדת חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב ועובדת בעבודה שלי פעמיים, כך שלקבוע תור לספר זה לגמרי עניין לא פשוט! והשיער שלי? ארוך כל כך, וחשוב לי כל כך, אבל בשנה הזאת עברתי כל כך הרבה שינויים (פנימיים) שהרגשתי שאני חייבת שינוי חיצוני, בשבילי! ולכן מפעת קוצר הזמן החלטתי אתמול לגזור לעצמי את השיער (שינוי קיצוני מספר 2), וכך עשיתי, התחדשתי בשיער קצר הרבה יותר ובשינוי מאוד קיצוני ומהותי שמתבטא בכל החיים שלי בזמן האחרון. :)

הסיפור על השינוי החיצוני הכי קיצוני שלי מתחיל מהיסודי, כשסבלתי מבריונות. אף על פי שהיו לי עיניים כחולות עצומות ושפתיים מלאות וגבות עבות וכהות, סבלתי מבריונות קשה, בכל זאת, ילדה מחוננת… כיום אני אוהבת את הגבות שלי, ושלמה איתן, אבל אני תמיד אזכור את הבריון מכיתה ו', שהמציא לי את הכינוי "גבות" (במלרע). היו לי גבות מלאות מאוד, כהות מאוד, ולצערי הרב גם מתולתלות. למרות זאת, במבט אחורה, אני חושבת שדווקא הייתי יפה, פשוט נטולת ביטחון עצמי.

בכיתה ז' אמא שלי החליטה יום אחד שהיא תעזור לי קצת והוציאה את השערות שבין שתי הגבות ועשתה "ניקיון" במסביב. תחזקתי אותן והתלהבתי מזה מאוד, למרות הכאב. בחופש הגדול שבין כיתה ז' לכיתה ח', החלטתי גם ליצור להן צורה, ולאט לאט, הן הפכו דקות יותר ויותר בחלק החיצוני, ובחלק הפנימי לא נגעתי, אמא שלי אמרה לי שזה לא צומח חזרה לפעמים… בקיצור, לכיתה ח' הגעתי עם גבות נוראיות וביטחון עצמי בשמיים, ובתור אחת שהגבות שלה היו חלק מאוד חשוב ובולט בפנים שלה, זה פשוט נראה רע. אחרי כמה זמן הבנתי שזו הייתה טעות וחזרתי לגבות אה-לה ברוק שילדס עם ביטחון עצמי אפילו יותר גבוה ועיניים שבולטות למרחוק. 

השינוי הקיצוני שלי הוא במשקל שלי. תמיד הייתי ילדה שמנה שמגיל מאוד קטן אני זוכרת את עצמי בדיאטה. זה אף פעם לא הצליח ותמיד הייתי מעלה הכל בחזרה. בכיתה יב בעבודה קשה של שנה הורדתי 14 קילו! לפני הצבא עשיתי שנת שירות והעלתי את כל ה14 קילו + 1 (15 בסה"כ) שמשכתי אותם איתי לאורך כל הצבא. כהשתחררתי התחלתי להשיל את הקילוגרמים בחזרה למשקל של התיכון ללא דיאטה רצחנית אלא ההבנה שאני יפה בכל מחיר והאוכל הוא לא האויב שלי.היום אני אוכלת הכל אפילו דבריפ מתוקים שפעם בחיים לא היו בתפריט שלי ובעיקר אוכלת בלי להרגיש רגשות אשם על כל מה שניכנס לי לפה. כבר למעלה משנה אני שומרת על המשקל שלי והשינוי הוא פנימי וחיצוני. יותר מזה לראשונה בחיים אני אוהבת את הגוף שלי ואת איך שאני נראת!!!! וזה הכי חשוב…

השינוי שלי נובע מטראומה וחוסר ביטחון. לצערי כתוצאה מניתוח ולא ניכנס לפרטים יש לי צלקת מכוערת ביד שמאל מהמרפק על כל הזרוע בגלל זה לא הייתי לובשת גופיות חולצה קצרה ןכדומה רק חולצות חצי שלושת רבעי שרוול להסתיר פחדתי מתגובות לעג ושאלות.ומי שיודע ומבין ידע את מהות הצלקת ולמה הניתוח .בקיץ שר אין ים ןאין כלום תמיד כך.עד שיום אחד לפני כשנתיים אמרתי די לבשתי גופיה ןיצאתי נכון היו הרבה מבטים שאלות אבל הלכתי עם ראש מורם.בנוסף הלכתי לים ואפילו שיש לי גם צלקת בבטן מניתוח נוסף שקשורים אלו באלו אבל אם כבר גז כבר הלכתי עם בקיני גבוה ופעם ראשונה שנהניתי בקיץ כמן כולם.

  הימים הם ימי תחילת הניינטיז, אז הייתי בת 10. בצעד לא ברור אבל מעט אמיץ החלטתי שאני רוצה לקצוץ את מחלפות שערי הארוך והגולש. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לספרית שלה והיא מצידה ניסתה לשכנע אותי שעל שיער יפה כל כך לא מוותרים בקלות. התעקשתי, הלכנו לספרית, גם היא ניסתה לשכנע אותי לוותר – אך לבסוף גם היא השתכנעה והחלה במלאכת הקיצוץ. היו לי קוצים, התספורת הייתה מוצלחת בעיניי אבל בעיני הילדים בכיתה שלי – פחות. ילדים שלא הכירו אותי חשבו שאני בן וכך גם פנו אליי. מה שהתחיל כצעד אופנתי נועז מצידי נגמר אמנם במפח נפש וקריאות לעג מצד חבריי לבית הספר, אבל אני מצידי מאוד אהבתי את השינוי ולא היה אכפת לי מה חושבים! בעיניי זה היה יפה ומרענן. השיער צמח די מהר, בינתיים החברים שלי כבר שכחו שהיה לי שיער קצר ומוזר. למרות הכל זו הייתה חוויה מעניינת. שינוי חיצוני קיצוני בהחלט גורם לבנאדם לעבור גם כן חוויות קיצוניות ולפעמים, זה יכול ללמד אותך הרבה על עצמך ועל הסובבים אותך. שווה להעיז!

 בין כיתה י' ל-י"א הרגשתי שאני נראית יותר מדי רגילה. הרגשתי שאני מתלבשת בצורה בנאלית של טישירט וגינס רפוי ושאני לא משקיעה בעצמי מספיק. השינוי הכי קיצוני שעשיתי במעבר הזה הוא שצבעתי את השיער המתולתל שלי לאדום. מאז הרגשתי קצת יותר מיוחדת או שונה משאר הבנות שאני מכירה. התחלתי לקנות בגדים שיותר מדברים אל הטעם שלי ולהשקיע גם באקססוריז. אני רואה את עצמי כקצת יותר שונה מאיך שכל שאר הבנות שאני רואה בדרך כלל מתלבשות או מסדרות את השיער. התלתלים האדומים שלי משקפים יותר את האופי שלי

לאחרונה הפסקתי לצבוע את השיער שלי, וההרגשה פשוט נהדרת לא להתעסק כל הזמן באיזה צבע יתאים לגוון של האפור, ופשוט להתרגל למראה החדש. 

היה לי מגיל קטן שיער ארוך. שחור עבה. מגיל קטן תמיד הייתי עם צמה או פזור.

בגיל 12 החלטתי שנמאס לי והסתפרתי קארה(!!) עם פוני. זה היה בשבת חתן של בר המצווה של אחי.. כל המשפחה היתה בשוק. ההורים שלי נבהלו כי לא סיפרתי להם.. גיל טיפשעשרה אחרת אין לי הסבר מה עבר לי בראש..

כמובן שזאת גם היתה הפעם האחרונה שהסתפרתי כל כך קצר…

השינוי החיצוני הכי קיצוני שעשיתי היה ניתוח אף שעשיתי בגיל 18. זה היה שינוי דרסטי שלמרות השוק הראשוני (פרצתי בבכי היסטרי מול אמא והמנתח כשהורידו לי את התחבושות), עזר לי להיות שלמה יותר עם המראה שלי. למרות זאת, הקבלה האמיתית לקחה עוד כמה שנים טובות. היום אני מספרת בפתיחות על הניתוח ויוצא לי לשמוע המון המון סיפורים של בחורות שסבלו בגיל ההתבגרות ואחריו מחוסר בטחון. מהבחינה הזאת כיף לראות איך השנים עושות לנו טוב, ואיך אנחנו לומדות לחיות עם ואפילו לחבב את אי-המושלמויות שלנו.

לפני כשנתיים וחצי, אני, בעלת השיער הכהה שצבעה לשחור כבר תקופה החלטתי שאני רוצה להיות בלונדינית, אבל כשאני רוצה עכשיו, זה אומר עכשיו. העברתי שמונה שעות במספרה, למרות שהספרית שלי ניסתה להסית אותי מזה אני התעקשתי על עוד ועוד חמצון. בסופו של דבר זה יצא גינגי ושרוף כל כך שאחרי כמה ימים נאלצתי לגזור הכל, השיער היה כמו ספוג. בסוף השגתי את הבלונד הנחשק רק עם שיער קצר כמו של בן וככה משיער שחור ארוך הגעתי להיות בלונדינית עם שיער קצר.תקופה ארוכה הייתי בלונדה עם שיער קצר אבל מאז לא גזרתי את השיער וויתרתי על הבלונד כשהוא ארך קצת והצלחתי להאריך שוב לשיער ארוך וכהה ואני שמחה בזה(: בקיצור, השינוי הזה היה מאוד קיצוני עבורי (וזה עוד לפני שמיילי סיירוס חשבה עליו בכלל (; )

ואז הולכת לספר לתקן….

ובכלל יש לי שיער נפוח ומתולתל…! 

 תמיד הייתי ילדת חננה שלא הייתה מרכז העניינים עד שגיליתי את עולם האופנה הגותי לצורך דיוק. העולם הזה עניין אותי כל כך במראה ובדברים המיוחדים שהיה אפשר ליצור ואין שום גבול תמיד היה אפשר ללכת עם המראה עד כמה שאפשר ויום אחד החלטתי זהו אני רוצה להיות חלק מזה ובמקרה היה לי אירוע משפחתי גדול והחלטתי שזהו הזמן הכי טוב לממש את זה ,קניתי מחוך בסיגנון יפני וחצאית טוטו ושלל בגדים בסיגנון ,לאחר מכן הלכתי לספר וביקשתי ממנו לספר אותי בסיגנון מרוב ההלם הוא סירב לספר אותי במשך שעה ניסה לשכנע אותי שזה יהיה טעות עד שהגענו לפשרה .לאחר אין סוף השקעה על מנת להפוך את עצמי למשהו מיוחד ויחודי הצלחתי להגיעה ליעד שקוויתי לו כל כך ,אין סוף מחמאות באירוע המשפחתי והצלחתי להיות מרכז העניינים למרות שרוב התגובות לא היו תמיד נחמדות אבל הצלחתי ליצור מראה שהיה כל כך קיצוני מאותה נערה ביישנית ושקטה לאחת שיודעת לעמוד על שלה וללכת איך שמתחשק לה ומאותו רגע ידעתי שרק בזכות אותו מהפך הצלחתי לבטאה את עצמי גם אם זה היה נראה שכל יום פורים וההורים לא תמיד הסכימו עם איך שהייתי העיקר שהייתי שמחה עם המראה החדש שלי

הנני מאשרת שקארתי את התקנון ומסכימה לדבריו

 היה לי שיער ארוך מאוד, עד כמעט המתניים!

לפני מספר ימים הסתפרתי לקארה כדי לתרום את השיער לחולי סרטן.

השינוי משמעותי ומחמיא..

 אני אוהבת שינויים חיצוניים וחייבת כל הזמן לשנות. מה שהכי קל לשנות זה את השיער אם זה בצבע או בתספורת. בגיל 17 אחרי צביעות רבות של השיער עם חינה וצבעים השיער הפך להיות לא בריא ולכן החלטתי החלטה של הרגע להסתפר קצוץ עם מכונה וכך עשיתי. לקח לי זמן להתרגל אבל שיער צומח וגדל ולכן קל שלנות אותו. גם היום אני עושה תסרוקות מעייינות כל השמן ומשנה כל השמן את התספורת אבל לא את הצבע.

אני נערה דתייה שלומדת באולפנה. השינוי החיצוני שלי החל בגיל 16 בערך, זה בא לידי ביטוי בעיקר בשיער, בלבוש ובאיפור. התחלתי להתאפר כל יום בצורה עדינה איילנר מסקרה וסומק. התחלתי בנוסף לאהוב ממש את תחום האופנה, לקנות ולשלב פרטי לבוש ולעיתים ללכת עם פזור. במגזר שאני באה ממנו, החברות לא ממש התלהבו מהקטע הזה, והסתכלו עלי בעין מוזרה אך עדיין המשכתי בשלי כי אהבתי את זה ושידרתי לעצמי ביטחון בעניין הזה, ולאחר כמה חודשים, חלק מהבנות בשיכבה שלי באו אלי והתייעצו איתי איך אפשר להתחיל להתאפר מבלי לקבל תגובות ומבטים מהחברה הסובבת, או אם אפשר לסוע איתי לשופינג כדי שאעזור להן לשנות את סגנון הלבוש שלהן, אז..לא רק שאני השתנתי במראה החיצוני שלי הצלחתי בנוסף לעזור לעוד בנות להשתנות בנושא :)

עד לפני שלוש שנים הייתי במשקל די גבוה מעיק ולא היה לי האומץ לקחת את עצמי בידיים ולעשות שינוי, עד שיום אחד החלטתי שדיי לטייצים והיי לסקיני לקחתי את עצמי בידיים התחלתי לעשות ספורט לאכול ארוחות מאוזנות ולהעיף מהתפריט את כול ה "אויבים " המשמינים לאחר כ7 חודשים ירדתי 16 קילו ונכנסתי לסקיני, המחמאות לא הפסיקו להגיע מכול מקום, יצאתי לשופינג ופעם ריאשונה שנהנתי ממנו, נכנסתי בסקיני ועליתי על עקבים וזה השינוי הכי קיצוני שעשיתי, במשקל ובסטייל !

 עוד כשהייתי בצבא עם כל אוירת התקניות. הלכתי לספר והצבעתי את השיער בחלק העליון באדום לוהט והתחתון נצבע בשחור עורב. מזעזע אנשים חשבו שאני אוהדת הפועל ואחרים סתם חשבו שאיבדתי את הראש.

 לפני חמש שנים,מיד בשחרור מהצבא הפסדתי בהתערבות ובעקבות כך הסתפרתי קצר (היו לי לפני זה תלתלים בקבוקים עד הישבן) וצבעתי את השיער שנותר לורוד. מכך למדתי לא להתערב עם אנשים,אבל גם היו לזה תגובות מעולות בשטח.