מתנה בשישי: תיק של MIK AN MOR

 כשהייתי בכיתה א הייתה לי חברה טובה שמאוד אהבתי ובחופש הגדול בין כתה א לב' המשפחה שלה עברה לירושליים ונאלצנו להיפרד. בעידן בו לא היו פלאפונים או אינטרנט היינו מתכתבות שלוחות אחת לשנייה מכתביות ומכתבים אך עם השנים הקשר הלך ופחת וגם כשניסיתי להתקשר לא הצלחתי להשיג אותה אך מעולם לא שחכתי אותה וקוויתי שיום יבוא וניפגש.
כשהייתי בת 13 נסענו על המשפחה לחגוג לבן דודי בר מצווה בירושלים ובמהלך השבת חתן שגעתי את הורי שאני רוצה לחפש את החברה האובדת. אבא שלי שלא יכל לעמוד בתחנוניי לקח אותי לחפש אותה כשבידינו רק שמות הוריה ומשפחתה ושם השכונה בירושליים-גילה (שידועה כשכונה ענקית..) וכך במשך כמה שעות עברנו בין בית לבית כשבכל פעם משהו נותן לנו מידע שגוי ומבלבל… בסופו של דבר כמו בסרטים רגע לפני שכבר הרמנו ידיים והתחיל להחשיך ראיתי ילדה שדמתה שתי טיפות מים לחברתי משחקת עם כמה חברות בגן המשחקים זו הייתה אחותה הקטנה שלקחה אותנו אליהם הביתה- הסוף הטוב הוא שכמה שנים אחר כך משפחתה חזרה לגור בסביבתינו ועד היום אנחנו חברות טובות.

*אני מאשרת שראתי את התקנון ומאשרת אותו.

בשבוע שעבר נסענו כל המשפחה לנופש באילת. אוכל, בריכה, ים, חופש, שלווה. באחת בלילה נשמעה אזעקה עולה ויורדת. הפער הבלתי נתפס בין השקט של החופש לבהלה של האזעקה הפתיע אותנו יותר מהכל. בעלי ואני צפינו בסרט. "מה זה הרעש הזה?" שאלתי את בעלי. "זה מהטלוויזיה." הוא ענה. "איך מהטלוויזיה?" שאלתי, "עד עכשיו היא היתה בשקט, עכשיו כל כך חזק?" ואני בכלל לא ידעתי שכשיורים עלינו רקטות שומעים אזעקה. לרגע חשבתי שפרצה מלחמה… הבהלה, הפחד, החרדה לילדים… גם זו חוויה מהחופש, לא?

כילדה בתחילת שנות ה-70 היינו אחי אבי ואני יושבים אחה"צ במרפסת ביתנו
שבמושב בימי שלישי ומחכים שמוכר הסברס יעבור ברחוב שלנו ואז היינו
יוצאים לקראתו וקונים ממנו סברס כאשר הוא מקלף לנו את הסברס במקום.
החוויה בחברת אבי ז"ל ואחי והטעם המתוק והטעים של הסברס נצרבו בזכרוני
לעד.

 בחופש הגדול כשהייתי כמעט בת 15 הוריי לקחו את אחיותיי ואותי יחד עם סבא וסבתא שלי, דודתי וביתה לנופש ברודוס ביוון. בבריכה במלון הכרתי נער בשם בריאן שהגיע מאוסטרליה יחד עם משפחתו ושהיה גדול ממני בשנה .במשך 3 ימים ראיתי אותו כל הזמן בבריכה, בארוחת ערב במלון, בלובי .הוא די מצא חן בעייני אז יום אחד כשבאתי לבריכה וראיתי אותו שם ,חייכתי והוא חייך אליי בחזרה ואז בא לכיוון שלי, התחלנו לדבר ולהכיר ובערב גם יצאנו לבלות עם האחים שלנו .בערב של היום האחרון ישבנו על ספסל בחוץ בפארק ליד המלון הוא הסתכל לי בעיניים ורכן לעברי והתחיל לנשק אותי אני כמובן שיתפתי פעולה ואני זוכרת איך הלב שלי דפק מהר כי התרגשתי מאוד זו היתה הנשיקה הראשונה שלי ומאוד נהנתי :)

 ככה הייתי קמה כל בוקר לחוג שחיה, בקיץ 1988 עת הייתי בת 8 :) (לפני שנות העשרה והרביצה הבלתי פוסקת מול הטלוויזיה כל החופש…)
גם לאחותי הקטנה היה תיק זהה והיינו קמות בבוקר והולכות יחד, לא לפני שלבשנו את בגדי הים בבית.
אני זוכרת שמש, וסנדלים דקות על המדרכה, ריח של כלור ומים, מים, מים. אחר כך היינו יושבות על הדשא ואוכלות את הכריכים שאמא הכינה, וחזורות בצהריים מעולפות ועייפות. זה היה אחד הקייצים הבודדים שהרגשתי את היחד הזה, הטוב של המים ופשטות של חופש.

מאז ומעולם הייתי ילדה של מיץ פטל (ובעיקר ויטמנציק!) וגמדים. בעונות הקיץ, היו על האריזות 'ספיישלים' מיוחדים לכבוד העניין. נרגשת מהחידושים, מצאתי את עצמי, לתומי, מכינה ארטיקים מגמדים(שהיו מגיעים בדרך כלל מוכנים ומזומנים) ומיץ פטל (שהיו מאולתרים בכוסות פלסטיק וכף זכוכית) ובודקת את המקפיא כל רגע, כדי לראות אם הם כבר מוכנים. בסופו של התהליך הייתי יושבת בערסל בחוץ, מרגישה מתוחכמת ביותר כי הכנתי לעצמי קרטיב :) ממליצה לכולם- הטריק הקסום הזה עדיין עובד :)

בקיץ נסעתי לפסטיבל רוק באנגליה עם חברה. זו הייתה חוויה מגניבה במיוחד ולא פחות- אופנתית. כמובן שלפני הפסטיבל הסתובבנו בלונדון והתרשמנו מהחנויות, הבוטיקים והאנשים שלבושים בכזה סטייל ברחוב, סתם ככה. אבל בפסטיבל.. בפסטיבל נחשפנו לסטייל הפסטיבלים: מכנסי ג'ינס קצרים למיניהם עם רקמות, קישוטים וחגורות מגניבות, גופיות וcrop tops וכמובן… מגפי גומי מדליקים בכל מיני צבעים!  מעבר לחוויה המגניבה בפני עצמה והכיף האדיר, היה כ"כ כיף להתסכל סביב ולראות את כל הלבוש המגניב והייחודי הזה.

 נסיעה לחוף הים באשדוד היפיפה יחד עם הדודים והבני דודים. כולנו היינו בני עשרה ואחרי השתובבות בחוף נכנסתי למים לשחות, הייתי בת 11, ופתאום הג רגשתי את נסחפת ומסתובבת עוד לפני שהבנתי מה קורה נמשכתי בכפות רגלי מטה. לא הבנתי אבל זה היה דודי שמשך אותי מלמטה בצלילה החוצה מתוך המערבולת.
מבהיל, מפחד אבל בשניות כבר היינו בחוץ..
עד היום אני זוכרת את הבלבול וחוסר ההבנה
היום אני במינה שיצאתי בנס בגלל שדוד שלי הבין מה קרה שם וראה אותי בזמן
אז שימו לב…

כשהייתי בת 6, אבא שלי לקח אותי ואת שתי אחיותיי לחוף הים. בדיוק עברנו לדירה חדשה שהמרחק ממנה לחוף לא עולה על עשר דקות נסיעה. אצלנו בבית, אמא לא הרשתה להתלכלך (אולי בגלל זה היא גם לא באה איתנו באותו יום) – לא להכתים בגדים, לא להתפלש בחול… כלום.
הדבר הראשון ששאלתי כשראית שבחוף הים יש רק חול, חול, וחול היה – "אפשר להתלכלך?"
כשקיבלתי תשובה חיובית, "התלכלכתי" בכל חלק בגוף, והבאתי איתי אפילו מזכרות הביתה. מיותר לציין שאמא לא אהבה את זה. 
זה היה יום קסום!

 כשבן זוגי הציע לטוס לאתונה בחופשת הקיץ עם הילדים הייתי סקפטית. לא ידעתי הרבה על העיר הזו, אבל הנחתי שהיא משעממת ואפרורית וגם תהיתי מה יש לעשות שם עם ילדים ובטח יהיה סיוט להיגרר איתם בעיר בשיא חומו של הקיץ. איכשהו בן זוגי הדביק אותי בהתלהבות שלו לגבי הנסיעה. נחתנו באתונה באמצע אוגוסט עם ילדון בן ארבע ותינוקת בת פחות משנה. הילדון שלי נשאב עמוק לתוך סיפורי המיתולוגיה היוונית והיה נפעם מכל פסל ומקדש. הוא שאב גם אותי לעניין וביחד התרוצצנו ברחבי העיר והמצאנו גם סיפורים משלנו. בכל פינה גילינו גיבורים ויצורים מופלאים, דמיינו קרבות אגדתיים, מעשי קסם וכישוף. עברו כבר שנתיים, זמן רב בזמן של ילד, אבל החוויה זכורה לו היטב עד היום ומשמרת לנו עולם ששייך רק לשנינו.

 בחופש הגדול בין כיתה יא' ליב' עברתי טסט בהצלחה, משפחתי הפתיעו אותי ברכב אומנם ישן אבל רכב והוא שלי..
נהנהתי מאוד מהחופש הזה חוויתי את העצמאות האמיתית.

זכור לי מהילדות חויה שלא הייתי רוצה לפספס אותה שוב אחי סמי בקיץ רצה להרוויח כסף ואנחנו גרנו בירוחם עיר חמה בדרום לכן הוא החלט לימכור סברס שלמרב ידעתכם מלא בקוצים אבל העבודה הקשה לא הרתיעה אותו ולכן הוא החל בעבודה השכן שלנו שהיה גר כמה בנינים ליד רצה להצטרף ולכן אחי אמר לו חצי חצי בעבודה וכך גם בשכר הם הסכימו והחילו לעבוד אותו שכן היה אדם קצת שמן בלשון המעטה ופחדן ואחי סמי היה עושה את כול העבודה כי הוא היה מיתעייף מהר מאוד ומבקש רק הפסקות ולא היה חותך את הסברס כי היה פוחד בסופו של דבר אחי היה חותך את הכול כולל את הידים והיה מוכר את הכול כשהם קיבלו את הרוחים הם היתחלקו חצי חצי אחי סיפר לנו את הסיפור וכולנו צחקנו בלי סוף עד סוף החופש ומאז אנחנו קוראים אח\דוד סברס

עמק הלואר, צרפת. אחד המקומות היפים בעולם. בין הנהר העצום לבין פלגיו הקטנים (שבעצמם נראים כמו הירדן), בין שדות יבולים רחבי ידיים לבין חורשות מדהימות ביופיין. על חורשה כזאת רוצה אני לדבר. רציתי להתרחק ממשפחתי הרועשת והצעקנית. הרגשתי שהם מקלקלים את האווירה המדהימה ששררה במקום, בהיותי בת 14, נוכחותם העפילה אפילו על קרני השמש המציצות מבין הצמרות. ברגע שהתרחקתי מספיק, המקום היה מואר שוב, והציפורים חזרו לצייץ. ישבתי ליד גזע אחד העצים ונחתי. הרגשתי ששום דבר לא יכול להרוס את הרגע הזה, חוץ ממשפחתי כמובן, שברגע זה שמעתיה מתקרבת. קמתי על רגלי ורצתי, רחוק ככל שיכולתי מהרשע הצרוף שהיה מאחורי, ואז עצרתי. לא הייתה לי בררה, מולי היה נחל שוצף וגועש. התמלאתי כעס על הנחל, השלכתי לתוכו כל מה שהיה בנמצא. כשהתייאשתי מלגרום לנחל להתנצל (או לפחות להזיז את מסלולו) הסתכלתי סוף סוף על הגדה שמולי, מה שראיתי זעזע אותי. ראיתי חורבן, ראיתי מוות, ראיתי אש. או לפחות את קורבנות האש. הצד השני היה מפוחם ושחור כולו. כנראה שהנחל שהיה מולי, הנחל שכל כך שנאתי, הציל את רוב החורשה מאבדון. הייתי חייבת לנחל את שלוותי ושמחתי הקודמות. אחרי מסקנה זו, הסתובבתי וחזרתי למשפחתי, שכבר התחילה לדאוג.

 הייתי ילדה בכיתה ד' , בחרם אינסופי של הכיתה. אף אחד לא דיבר איתי והייתי מאד לבד. ההורים שלי החליטו לרשום אותי לקייטנה . מיותר לציין שלא האמנתי שאהנה ולו לרגע אחד אבל הכל היה טוב יותר מלהישאר לבד בבית אז הלכתי. אני זוכרת את הכניסה בשערי הקייטנה פתאום נפתח עולם אחד גדול ושונה, הכרתי המון ילדים ואפילו הפכתי למנהיגה. כשסיימתי את הקייטנה חזרתי עם המון מכתבים מכל החברים החדשים שלי אבל משפט אחד זכור לי מאחד המדריכים שכתב לי"אני בטוח שהיכן שלא תהיי את תמיד תובילי" וכך היה. מאז חיכיתי כל קיץ לקייטנה.

כילדה היו שולחים אותי לקייטנות בדרום הרחוק שם הייתי אצל הדודה למשך החופש ביחד עם אחי ואימי שכן הקייטנות שם היו זולות יחסית למחירים במרכז הארץ ובאותה תקופה לא התאפשר להורים לשלם לקייטנות במרכז.
חוץ מהעבודה שכל הזמן הייתי נדבקת בכינים שם (שזו החוויה הפחות נעימה) אני זוכרת יום אחד שלקחו אותנו לאצטדיון קטן שהיה שם ושם חיכה לנו מסוק שעשה לנו סיבוב מעל העיר. חוץ מהעבודה שאני עם פחד גבהים וכל שנייה הרגשתי שאני הולכת ליפול ממנו החוויה הייתה מרגשת והרגשתי ממש מיוחדת

 חוויה שלא אשכח לעולם היא שבחופש הגדול אבי אמר לי שהוא נוסע לחו"ל לעבודה חשבתי שזה משהו שבשגרה והוא לא אמר לי מתי הוא חוזר, אבל הנסיעה הזאת התארכה ונמשכה שנתיים, שבמהלכם הוא גר שם, ובתור ילדה זה משהו שקשה להכיל שאבא שלך עוזב לשנתיים ובטח שאת לא מצפה לזה וזה בהחלט משהו שלא אשכח.

בתור ילדה למשפחה בת 3 נפשות בשנות ה-80 בה רק אבא עבד ואמא עקרת בית,
עם משכנתא על הראש וכל ההוצאות ברור שלא היה כסף לחופשות בבתי מלון וחו״ל בכלל לא היה בלקסיקון.
כך שכל שנה בחופשה השנתית בת השבועיים של אבי מהעבודה, ארזנו מזוודות ואת עצמינו ועלינו לצפון למושב אמירים שם התגורר דוד שלי אח של אבא שהיה ממקימי הכפר.
אז אמירים עדיין לא היה מעוז הצימרים, בעצם צימרים כמעט ולא היו טרנד של חופשות וקראנו לצימרים של דוד שלי ביתנים.
ביתן אחד עמד לרשותינו מדי קיץ לשבועיים ואיזה תענוג היה לנפוש באמירים.
היינו יוצאים להרפתקאות על גגות הביתנים והמחסן, בחצר הענקית בין עצי הפרי, בבית העץ שבנה דודי וכמובן בשדות וברחבי המושב.
כל יום היינו מבלים שעות בבריכה ובערב צועדים למרכז לאכול גלידה ולצפות בסרט שהיה מוקרן לכל מי שבא על מסך ענק.
הכרנו די הרבה מתושבי המקום ואורחים היו נכנסים ויוצאים בכל שעות היממה.
בקיצור, תענוג צרוף של משפחה, חברים וקיץ בתקופה בה הכל היה יפה ותמים…

שמעתי את אחי הקטן צועק, רצתי אליו ומצאתי אותו שוכב פצוע עם יד שבורה. אוף איזו דרך מצאתי לי לחגוג את יום ההולדת שלי ובעודי ממתינה להורי שיחזרו מבית החולים שמעתי ברדיו על מותה של מרלין מונרו.חמישה באוגוסט 1962 חוויה שלא אשכח.  

 מהחופש הגדול : הייתי בת 10 בערך, והשתתפתי בשבוע פעילות בפנימיית נעורים מטעם "אגד". בשבוע הזה נשארנו ללון בפנימייה. לי, באותה תקופה, היה שיער ארוך מאוד, ובאחד הימים, פוצצה ילדה בלון של מסטיק בזוקה על השיער שלי. המדריכה, שלא ידעה מה לעשות עם המסטיק שנדבק לשיער, גזרה לי קבוצת שיער לא קטנה ואני חזרתי הביתה לאחר שבוע שלא נכחתי, עם ה"תסרוקת" החדשה. את המבט על פניה של אמא שלי אני לא אשכח לעולם. הצעקות והבכי שלה ובמיוחד הכאב שלה זכורים לי עד היום. מאז השיער גדל, התקצר, שוב גדל…..

היום אני בת 23, כמה שנים שלא היה לי "חופש גדול". החופש הגדול בשבילי הייתה התקופה הכי יפה בשנה, כמובן כמו לכל ילד. אבל אני חיכיתי לה במיוחד ולא בגלל החופש או הקיץ והבילויים.
יש לי בת דודה בגילי, היא עברה לגור בארה"ב לפני כ- 10 שנים. היינו החברות הכי טובות לכל דבר ועניין, היינו נפגשות בלי סוף ומאז שהיא עברה משהו ממני עבר איתה.
כל קיץ היא הייתה פוקדת את ישראל היפה לביקור של חודשיים. חיכיתי לביקור הזה כל כך, בקציצת ציפורניים. לספר לה את כל מה שעבר עלי השנה, את כל מה שעשיתי וכמובן לבלות איתה את כל הקיץ בכיופים.
בחופשת הקיץ בשנת 2004 הודיעה משפחתה שלא תגיע לארץ בשל התחייבויות קודמות ודחופות יותר. נעצבתי נורא וזאת הייתה תקופה קשה עבורי, כל השנה חיכיתי לביקור שלה ולפתע מודיעים שהוא בוטל. כל הזמן ניסיתי לחשוב על פיתרון איך אוכל לפגוש את בת דודתי האהובה. התגעגעתי אלייה כל כך.
החלטתי אני לטוס אלייה! התחלתי לחסוך כסף ולעבוד בבית; כלים, לנקות את הבית, להוריד את הזבל, לכפל ולתלות כביסה, לטאטא ובעיקר לעבוד קשה בזמן שכל חבריי מבלים ונהנים.
חסכתי סכום כסף מכובד מהורי אך לא מספיק. הוריי נעצבו נורא למראה התסכול שלי והחליטו להפתיע אותי. בוקר אחד אני מתעוררת למראה מזוודות בחדרי אמא אומרת "בואי אנחנו טסות, רק אני ואת" עניתי "לאן" -"לארה"ב" קפצתי מהמיטה באושר עילאי ארזתי את המזוודה במהירות האפשרית וחיש מהר פנינו היו מכוונת לשדה התעופה. אני ואימי בלבד.
חודש שלם שהיינו בארה"ב וכמובן שזכיתי לפגוש את בת דודתי האהובה שממנה לא נפרדתי לדקה. האושר היה בשיאו.
ללא ספק זה הקיץ הכי מספק ומאושר שהיה לי בתור ילדה, לעולם לא אשכח את הקיץ הזה. בילינו ביחד וטיילנו כל היום, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ואחרונה שלי עד היום בארה"ב וללא ספק זה הטיול והבילוי הכי מושלם שיכולתי לבקש איי פעם ביחד עם בת דודתי הנהדרת שהיום כבר חזרה לארץ ואנחנו לא נפרדות לרגע.

 כל חיי גדלנו משפחה גרעינית קטנה ומצומצמת- אבא, אימא ושתי בנות. כשהייתי בת 14 אבא שלי מצא את האחים של אבא שלו וגילה כי יש לו משפחה גדולה ומאושרת במקסיקו ובארצות הברית. מעט אחרי נציגות מהמשפחה באה לבקר ואחת הדודות נתנה לי מטבע ואמרה:" את זה תשמרי וכשתבואי למקסיקו, תחזירי לי אותו". עברו שנתיים ולקראת יום הולדתי ה-16 שחל בקיץ אבא שלי הפתיע אותי ואמר כי הבטחות צריך לקיים ומטבעות צריך להחזיר. ולכן, את חופשת הקיץ אני והוא ניסע למעין מסע היכרות עם המשפחה הענפה שגילינו שיש לנו ברחבי ארה"ב ומקסיקו. תכננו את הטיול בקפידה. חודש וחצי של טיול עמוס ומרתק. 3 שבועות לפני סוף שנת הלימודים אבא שלי קיבל התקף לב ולא יכל לטוס. ההחלמה שלו הייתה ארוכה וקשה. לאחר לבטים קשים של הוריי ושלי החלטנו שאני אסע לבד. הייתי בת 16, עם תרמיל גדול ומצלמה ויצאתי למסע בין קרובים שלא הכרתי, בארץ שלא ידעתי קודם, קופצת ממקום למקום בהתאם לתכנית המקורית שלי ושל אבא שלי. הרגשתי כמו בשליחות לתעד ולהעביר לאבא שלי את התחושות וההתרגשויות וכל הסיפורים והחוויות מהקרובים האבודים, לשמוע על כמה שיותר סיפורים ממה שהם זוכרים מסבא שלי, ומבית ילדותם, איך הם התפצלו כולם, ומי הם היום. אז לא היה אינטרנט ופייסבוק ואינסטגרם, אז דרכי התיעוד היו המון תמונות ויומן מסע שכתבתי כל ערב. זה היה מסע מרתק וחוויה עצומה ומרגשת שעד היום אני לא מאמינה שהצלחתי לעשות אותה, שהיה לי האומץ, שהוריי בטחו בי ככה. הכרתי אנשים מדהימים, ראיתי נופים משגעים, הכרתי בעצמי כוחות ותעצומות שלא ידעתי עליהם קודם. גיליתי משפחה מאוחדת וחזקה. החזרתי את אבא שלי לחיק משפחתו. את המטבע השבתי ונתתי אחד אחר בתמורה, שהושב לי שנה לאחר מכן.

 זכור לי מילדותי במושב שבחופש הגדול התגנבנו כל החברים דרך הגג של הצרכניה לבריכה, קפצנו למים הצוננים צחקנו ונהנינו כשכל הבריכה לרשותנו. בבוקר חיכינו למשאית שמגיעה לצרכניה עם לחמניות טריות וקנינו שוקו ולחמניה והמשכנו לבית הנוער שהיה פתוח לילדי הכפר ושם צפינו בסרט ונהננו מהשוקו והלחמניה :)

 בתור ילדה להורים מבוגרים, מאז שאני זוכרת את עצמי ההורים שלי היו טסים כול חופש גדול לטיול ארוך במדינה אחרת בעולם, לפעמים איתי ולפעמים בלעדיי. בכל פעם שהיו טסים בלעדיי הייתי נשארת אצל דודה שלי או בבית עם האחים הגדולים שלי. בשנה אחת שההורים שלי טסו לסין לטיול של חודשיים נשארתי אצל דודה שלי, ובכל יום אני ובת הדודה שלי חיפשנו משהו מעניין אחר לעשות. במשך כול החופש אני זוכרת את עצמי מחפשת חתיכות בדים ברחבי הבית וכפתורים או כל דבר שניתן לתפור והיינו מכינות מהם בובות הזויות וצבעוניות. עד היום נשמרה לי בובה אחת מיוחדת שהכי אהבתי בתור ילדה, שעשויה מ15 חתיכות בד בגווני ורוד. כל פעם שאני רואה את הבובה אני נזכרת בילדות שלי ובחופשים הכיפיים כילדה.

ביני לבין אחותי יש פער גדול של 12 שנים.
בשנת 1991 כשהשתחררה נסעה לטייל במזרח ובילתה קרוב לשנה בהודו דבר שלא היה נפוץ אז כלל. צורת הקשר הכמעט יחידה איתה היתה במכתבים (לא אימיילים :) )ואולי טלפונים ספורים, מיותר לומר כי התגעגעתי אליה מאוד.

ביום הולדת 7 שלי החל ביולי ולאחר שנה שלא ראיתי אותה, אחותי הפתיעה אותי והקדימה את הטיסת חזרה שלה בשבוע כדי לחגוג את יום ההולדתי.
אני זוכרת שנכנסתי הביתה חיכה לי שלט גדול ובלונים, סגרתי את הדלת ומאחוריה חיכתה אחותי.

מרוב התרגשות קפצתי באויר ואחותי טענה שעשיתי סלטה (היחידה בחיי), מה שכן אני יודעת בודאות הוא שזה היה היום שחייכתי בו הכי הרבה (גם יותר מהחתונה שלי), החיוך לא ירד לי מהפנים עד שכל שרירי הלחיים כאבו וממש ייחלתי שאני אצליח להפסיק לחייך.

זו היתה המתנה הכי טובה שייכולתי לבקש וזה גם היה החופש הגדול הראשון שלי כתלמידה.
ד.א מתנות אחותי הביאה הרבה מאוד בגדים עבורי מהטיול אבל כמעט כולם היו קטנים מדיי כי היא לא לקחה בחשבון שילדים גדלים :).

 בחופש הגדול לפני שעליתי לחטיבה , אני וידיד שלי החלטנו שהגיע הזמן להפסיק את ההתבטלות. מאחר והיינו קטנים מידי כדי לעבוד בחנויות, החלטנו לפתוח דוכן של קעקועי נצנצים , ציור על הגוף , תכשיטנות , וכל מיני דברים אחרים שהחלטנו שאפשר למכור. התחלנו בקטן ובמשך שבועיים יום יום היינו נפגשים בגן הציבורי , פותחים את השולחן הקטן ומרוויחים כמה שקלים. לאחר כמה זמן, הצלחנו אפילו לפתוח את הדוכן בקניון הקרוב במשך יומיים בחינם (!!).
לא נעשיתי מליונרית מכמה קעקועים אבל בהחלט נהנתי!