סקסי דודה: ביקור במרתף הווינטג' של "לה טאנט"
"הדודה של היום יכולה להיות גם בחורה צעירה ומדליקה", מסבירה בעלת המותג לה טאנט, "הדודה" בצרפתית | הצצה למרתף ביתה של דיילת לשעבר, שהפך למקדש וינטג' ליודעות דבר
דודה. דו-דה. איך שלא תהפכו את זה, לא ייפלו מהכיסים רסיסי סקס אפיל. "דודתי" הוא תואר בעייתי, שלרוב מעלה קונוטציות שליליות של בחורה גוצה וממושקפת עם תלתלים צפופים, חיבה יתרה לשמלות מלמלה וטון דיבור תינוקי. בחוגים מסויימים זו המקבילה ל"מעפנה", במקרה הטוב מדובר במילה נרדפת לאמא פחות מעצבנת. ולמרות זאת, בחרה איריס פרידמן בטייטל הזה למותג הווינטג' שלה, לה טאנט (הדודה, בצרפתית). למזלה, כמו כל דבר כמעט, בצרפתית זה נשמע יותר טוב. עם המבטא הנכון, השם הזה מעלה בדמיון דודה בוהמיינית פרועה שלובשת הרבה קטיפה, חובשת מגבעות, עונדת לפחות שתי טבעות על כל אצבע ומדיפה אדי בושם כבד.
את ההשראה לשם קיבלה פרידמן בפריז, שם נתקלה במותג תיקים ונעליים גרמני בשם "אצל הדודה והדוד", שהזכיר לה את החסך האישי בדודים. "אין לי דודה" היא מסבירה, "אף פעם לא חוויתי את הדבר הזה, וכנראה שיצרתי לי כאן את הדודה שמעולם לא הייתה לי". לדידה, דודה זה כבר לא מה שהיה פעם. "הדודות של היום יכולות להיות גם בחורות צעירות ומדליקות בנות 22 שנוסעות על טוסטוס עם קסדה מגניבה ולובשות וינטג'" היא אומרת. בניסיון להתנער מההקשר המיושן, על הלוגו שנבחר למותג מתנוססת שמלה אדומה לוהטת, שמככבת גם בסרטון תדמית בשחור-לבן (שמזכיר את הסרט "רשימת שינדלר" באופן מטריד).
| ממטוס אל על למרתף יפואי |
במשך 8 שנים עבדה פרידמן ב"אל על". בתחילה כדיילת, בהמשך במחלקת השיווק של החברה. במסגרת עבודתה היא סימנה "וי" כמעט על כל נקודה בגלובוס והקפידה לתחזק את שרירי השופינג שלה בשווקי יד שנייה. כשאוסף פריטי הווינטג' שלה תפח, היא הזמינה חברות והחלה לערוך מכירות ביתיות על מרפסת ביתה בנמל יפו. עם קצת עזרה מחברות ושכנות ידועות כמו אפרת רייטן, השמועה קיבלה כנפיים. פרידמן זיהתה את הפוטנציאל העסקי והקצתה את קומת המרתף של הבית לטובת העסק.
לפני כשנה וחצי עזבה את העבודה באל על והחליטה להתמסר לדודה, וכיום ניתן לבקר אותה מדי יום בתיאום מראש. סייעה להחלטה העובדה שבעלה הוא טייס, מה שמאפשר לה לבלות בקוקפיט לא מעט. מדי חודש היא מייבאת בין 100 ל-200 פריטים חדשים, רובם הן שמלות שהיא אוספת בעיקר ביפן, שבה היא מוצאת לדבריה פריטים באיכות טובה במיוחד. "לעניות דעתי, השמלות היפניות הן מתוצרת אירופה בכלל. היפנים אוהבים מותגים ויודעים לשמור על הבגדים". חוץ משמלות בסגנון נשי ורומנטי, תמצאו כאן קומץ חצאיות וז'קטים, תיקים שזורי חרוזים, אביזרים משלימים שהיא רוכשת בסין, כמו צווארונים סרוגים ומקסימים, לצד הלבשה תחתונה של אגלי דאקלינג ונעליים של שני בר ושומייקר.
| "מכנסיים פחות מדברים אליי" |
פרידמן קשובה לטרנדים, ומחפשת מכנה משותף לכל משלוח. בקיץ האחרון, למשל, התמקדה בנקודות, ובחורף הנוכחי העמיסה שמלות תחרה בסגנון סיציליאני. "וינטג' זה אמנם לא תכנית כבקשתך, אבל יש דברים שמובילים אותי בבחירות שלי. אין לי אג'נדה סמויה נגד מכנסיים, אבל כנראה שזה סגנון שפחות מדבר אליי" היא אומרת. כשאני שואלת אותה אם היא משפצת את הבגדים, היא מדגישה שהיא מחדשת אותם. "אני מעדכנת את הגזרות, מסירה שרוולים, מקצצת באורך, מוסיפה גומי במותניים, שולחת לניקוי יבש. אני משתדלת להשאיר את הגזרה המקורית, כי מגיעות אליי לפעמים דתיות לייט, והן מחפשות שמלות צנועות. להוריד ולקצר תמיד אפשר".
ממעבה המרתף פרידמן קודחת מרעיונות שיווקיים ומנהלת עמוד פייסבוק סואן. כאשת שיווק ממולחת היא יודעת למצות את הפלטפורמה ("אין לי ברירה. בכל זאת, אני מוכרת מתוך מרתף ביפו"). תוך שנה וחצי, היא הצליחה לגרוף קרוב ל-6,000 לייקים לדודה, והיא לא חוסכת בהפעלות שונות בניסיון לשדל את הלקוחות להגיע לנמל ולהצטלם עם הבגדים שקנו. במקביל, היא מנסה להפיץ את הבגדים שלה דרכן לבוטיקים ברחבי הארץ.
"הלקוחות הן השגרירות הכי טובות שלי. לדוגמה, אם מישהי הייתה אצלי, אבל היא לא יכולה להגיע לפה לעתים קרובות כי היא גרה בחדרה למשל, היא מוזמנת לחבר אותי לבוטיקים שקרובים לבית שלה. כל הצדדים יוצאים מורווחים מהתהליך הזה – הלקוחה שלא צריכה להתרחק מהבית, הבוטיק שסיפק אותה וכמובן אני". היום קיבלה טלפון ראשון, היא מבשרת. הפרויקט הבא שהיא מתכננת הוא תחרות צילומים שפונה לאמנים צעירים. "אני רוצה שכל צלם ייקח שמלה שלי ויעשה איתה מה שבראש שלו, והתמונה שתזכה להכי הרבה לייקים תזכה אותו במלגה נדיבה".
בהמשך מתכננת פרידמן האמביציוזית לפרוץ את גבולות המרתף ולהעביר את השמלות שלה לחלל שישלב את החנות עם גלריה לאמנות. "אני לא רוצה לפתוח חנות רגילה, אלא לשלב אותה עם תחומי עניין נוספים שלי. האני מאמין שלי הוא שצריך כל הזמן לקדם שיתופי פעולה חדשים ולעבוד עם אמנים צעירים", היא אומרת. בינתיים, תוכלו לבקר אותה ביפו בתיאום מראש, באווירה אינטימית שעלולה להלחיץ חלק מהלקוחות. "אני מזהה אם מישהי באה רק לראות. אני לא אדחק בה לקנות" היא מרגיעה, "אבל אני חייבת להודות שרוב הבנות שמגיעות לכאן מגיעות ממוקדות מטרה. ראו בפייסבוק שמלה ובאות לצוד אותה".
>> לה טאנט. נמל יפו 32, תל אביב-יפו. בתיאום מראש: 054-4300873. טווח מחירים: שמלות – 300-1,000 ש"ח, צווארון סרוג – 120 ש"ח. תיקי וינטג' – 500.
הי שירה,
אשמח אם תבקרי גם באינדקס חנויות יד שנייה ותכתבי עליו.
עליזה יתום, מייסדת ומנהלת האינדקס
מאת: עליזה יתום | 6 בפברואר 2013 | 11:29http://www.index2.info
אך מוצאים אותה בפייסבוק ?!
מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | 2 בפברואר 2013 | 23:04אני דודה ל-5, ואני בת 21. תרגיעו.
מאת: דודה | 2 בפברואר 2013 | 21:36כן, גם עם המחירים!
לכו תדעו מה דוחפים לכן במסווה של וינטג׳ איכותי- איזה סמרטוטים תוצרת סין…
מאת: אני תמיד נשאר אני | 1 בפברואר 2013 | 16:05כשבאופן מחשיד כווווולן מתייחסות לכותבת, לסרטון ולשינדלר…. אפשר להסיק מי המגיבה. לא מתאים לך? זכותך, אך אל תתיחסי לאינטילגנציה של קוראות התגובות בזילזול. מה שיפה בעיקר זו הדוגמנית והסטיילינג. בקשר לתאילנד, הכל ניתן לויכוח. אז לסיכום תני לקוראות להגיב באמת ללא תגובות שתולות מטעם ,זה מגוחך ולא מוסיף כבוד.
מאת: לא תמימה | 31 בינואר 2013 | 22:43רק בארץ בחורה תהיה מוכנה לשלם על שמלת "וינטג'" מלא כסף, שהשמלה נקנתה בפחות מ- 20 ש"ח. די כבר לעבוד על נשים תמימות.
מאת: רונית | 31 בינואר 2013 | 15:39כשמוכרת או בעלת חנות שעסקת בביגוד וינטאג' אומרת: "לעניות דעתי, השמלות היפניות הן מתוצרת אירופה בכלל",אני דואגת… מי שעוסק בוינטאג' באופן רציני צריך להיות מסוגל להעריך את רוב הבגדים שהוא מוכר, מאין הם (יצרן) ומאיזו תקופה. נכון שכשבגדי הוינטאג' הם בתפירה ידנית קשה להעריכם, אבל איכשהו, ולאור התיאור בהמשך הכתבה ("אביזרים משלימים שהיא רוכשת בסין"), נראה לי כי כמו מספר חנויות נוספות המתהדרות ב"וינטאג' מעוצב מחדש" ושעשו קריירה עתירת מזומנים מהעניין, גם פה מדובר בבבגדי רטרו מוצלחים. ולא, אין לי בעיה עם רטרו, אבל אני רוצה לדעת מה אני קונה, ואני רוצה שהתמחור יהיה בהתאם…
מאת: אוהבת ונטאג' | 31 בינואר 2013 | 14:16לה טאנט מותג מקסים במיקום מהמם ביפו על הים. לקרוא לשואו-רום של לה טאנט מרתף זה ממש על גבול הטמטום תסלחו לי. זהו חדר תצוגה מקסים מלא באנרגיות טובות, אור יום ואפילו מרפסת, הייתי שם כמה פעמים. בכלל, חוסר הפרגון והבורות שנוזלים מהכתבה הזאת פשוט מעציבים אותי. פגשתי את בעלת המותג, היא מותק של בו אדם ויש לה טעם נדיר. המילים רק מצביעות על הכתבת הזאת, הקנאה כנראה אוכלת אותה…
מאת: מאיה הירש | 31 בינואר 2013 | 13:49כתבה מעולה. נראה לי מקום מדהים. כל הכבוד על יצירה של מקום כזה. אני בטוח אגיע. אוהבת וינטאג. ויש לי מה לחדש לכן בנושא,בנות. כתבתי על וינטאג בבלוג שלי http://lioraonheels.wordpress.com/
מאת: ליאורה דהן | 31 בינואר 2013 | 11:53בית ביפו עם מרתף… כסף ליח"צ וסרטונים… אז אולי תורידי מחירים? בלי הכסף לא היית מקבלת כתבה במאקו
מאת: מעמד הביניים | 31 בינואר 2013 | 03:32מגיעה לסטודיו לסיבוב רכישות עם הגעת קולקציות חדשות
מאת: נעה | 30 בינואר 2013 | 22:26תמיד יוצאת עם שלל .הרבה מתנות הנחות שוברים.
וחווית קניה.
ממליצה.
אחלה שמלות. בנוגע לכותבת הרי ברור שזאת סתם מישהיא (כמו כל הכתבים במאקו, וויינט וכדומה) בלי איזה שהוא "טאלנט" לכתיבה אלא אחת שמכירה את האנשים הנכונים ומסתובבת "בבראנג'ה" התל אביבית המצחינה, אלעק כתבת איכות… לכי תלמדי ספרות או משהוא…
מאת: אוווחחח | 30 בינואר 2013 | 17:17לא קשורה
מאת: לא קשורה | 30 בינואר 2013 | 14:48אבל לא נראה לי שהבעלים של המותג הייתה
טועה בין מאקו לווינט..
סתם תחושה (;
קודם כל את גולשת במאקו ולא ב- ynet
מאת: לא מגניב | 30 בינואר 2013 | 14:00דבר שני ברור שאת בעלת המותג. קצת שקוף לא?!?
מביך מאוד בקיצור.
מותג מהמם,סרטון מהמם!!!והחנות מדליקה בטרוף!!
מאת: אלינור | 30 בינואר 2013 | 13:45ומוכרת שמלות ב-1000 ש"ח (!!!!)
אם תלכו לשווקים של הונג קונג ותאילנד תראו את השמלות האלה ב-30 ש"ח.
מאת: גם אני הייתי בחו"ל | 30 בינואר 2013 | 13:34די כבר לעבוד עלינו.
נעה בין חצי פרגון חצי עקיצות.
מאת: אור-לי | 30 בינואר 2013 | 12:41אמביוולנטיות שלא מתאימה לביקורת- אני אוהבת את המותג, סרטון מגניב וסקסי ופעילות און-לין מקורית. בהצלחה
אני מכירה את המותג מזה שנה, שמלות מדהימות
מאת: ענת ניב | 30 בינואר 2013 | 12:25איכות מעולה. ממש לא תאילנד.
גם למיטב הבנתי השמלות מיובאות מאירופה ולא מתאילנד.
נחשפתי לסרטון בשבוע שעבר, ממש במקרה,
וממש התפעלתי ממנו, עשוי בצורה מקצועית ומקורי.
אני ממש לא מבינה מאיפה הביאה כותבת המאמר את ההקבלה לרשימת שינדלר
ובאיזו זכות עושה שימוש ציני בשואה.
אם אין משהו חכם להגיד, לא כותבים ידיעות.
לתשומת לב עורך YNET.
ענת.
במקום לקשקש כל כך הרבה על דודה, עדיף היה לטחון את השם של המותג, שבקושי הוזכר.
מאת: קלרה | 30 בינואר 2013 | 12:23ודי כבר עם הזילות של ההגדרה – לא כל סמרטוט זול מחו"ל, שעבר "שידרוג" בצורה ובמחיר הוא וינטג'.
המותג נראה מקסים. נשמע שהבחורה מנסה להקים עסק בביצה שגם כך מאוד קשה
מאת: ליהי | 30 בינואר 2013 | 12:16לשרוד בה. חנויות בקושי שורדות.
אז כבר כותבים כתבה אז למה לא לפרגן
למה להתעסק בתפל ולא בעיקר.
שיהיה לה בהצלחה
לאחרונה יצא לי להתקל במותג הנפלא הזה,
מאת: אחת שיודעת | 30 בינואר 2013 | 11:59מעבר לסגנון ולפריטים המדהימים שבקולקציה שלה,
עומדת אישה אחת, שכל מחשבותיה עסוקות בלהמציא
מחדש עם מוצר הוינטג׳.
עם רצון לעשות את הדברים אחרת,
לה טאנט, בעיני, מותג נהדר המקדם לא רק את אופנת הוינטג׳
הכלל עולמית, אלא גם עסקים קטנים שמאחוריהם עומדות
נשים גדולות.
והסרטון משגע, כלל אינו מזכיר את רשימת שינדלר
ובטח שלא בקטע מטריד. (מראה קצת על צרות אופקים)
עלי והצליחי!
מילי.
כמה זמן אפשר לדבר על השם שנבחר למותג?
מאת: שני | 30 בינואר 2013 | 11:47קצת קטנוני, לא?
התעייפתי
איזה יופי של מקום ובעיקר דברים מקסימים
מאת: אביבית למדן ספיבק | 30 בינואר 2013 | 11:37די, הבנו את הקטע כבר ברוני קנטור
מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | 30 בינואר 2013 | 11:12