שופינג זה כיף, אבל בואו נתעלה מעל זה

•  
•  
•  

שלי גרוס (מימין) ומיכל לוי ארבל (צילום: איליה מלניקוב)

"בואו נודה – מה שיש לנו כרגע בארון אמור להספיק לשני גלגולי חיים לפחות. הצרכנות האובססיבית של העולם המערבי היא בעיה שכולנו משלמים עליה מחיר. אז למה שלא פשוט נפסיק? טוב, זה קצת יותר מסובך מזה, אחרי הכל, מעורבים פה רגשות"
("החיים קצרים, אל תקני את הנעליים", עמוד 19)

באמת מעורבים פה רגשות. רגשות שאפשר להבין רק אם איתרע מזלכם להיתקע בפקק על קו 63 ליד עזריאלי בבלאק פריידי. ככל הנראה בזתם בלב לעדר חמסני הסיילים, למרות שבפועל ביליתם את הפקק באפליקציית קניות אונליין בלחיצה אובססיבית על "Add to bag".  אתם יודעים שיש מילה ביפנית שמתארת את הרגש המדויק של איסוף חבילה מאסוס מפיצוציה? סתם, אין, אבל צריכה להיות. כי הגיע הזמן להודות שיש כאן בעיה.

"הצרכן מחפש יותר בזול, יותר מהר ויותר אונליין. בלאק פריידי השנה שבר שיאים", אומרת מיכל לוי ארבל, בעבר עיתונאית אופנה, בהווה מומחית לאקולוגיה, צריכה וקיימות. "זה משחק על אותו רגש של מקס סטוק, את נכנסת ואת יכולה להרשות לעצמך הכל – בעולם שבו את לא יכולה להרשות לעצמך כלום". "וההזמנות מעלי אקספרס", מוסיפה שלי גרוס, עיתונאית, בעלת הבלוג "המלבישה", מחברת רב המכר "החיים ומה שלבשתי" ומתרגמת. "זה כל כך זול שלא צריך להחליט, אין התלבטות אם קונים. אבל אחרי שעברנו את השלב הבולימי, אולי הגיע הזמן לעצור קצת".

•  
•  
•  

לעצור את טירוף הקניות (צילום: איליה מלניקוב)

אז איך עוצרים קצת? הספר "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" שכתבו השתיים יחד עם איורים של יהלי זיו, מנסה לגרום לנו לקנות פחות, אבל עדיין להתלבש סבבה. הוא משלב בין אופנה לבין קיימות, חושף את המחירים והנזקים של האופנה המהירה (זיהום סביבתי, עבדות מודרנית, עבדות ילדים, זיהום אויר, מים ועוד), ועל הדרך מעודד גישה מינימליסטית, במלתחה ובכלל, הפחתת קנייה ושינויה. פחות רשתות, יותר יד שנייה וייצור מקומי. יש בספר משהו מאוד מדויק לזמנו. מצד אחד כולנו גרטה תונברג, נאבקים עם קשי נייר שמתפוררים לנו באמריקנו הקר, ומצד שני, יש לנו יותר בגדים מאי פעם. כאילו, יותר בגדים בארון. אנחנו עדיין לובשים את אותם חמישה פרטים קבועים ומרגישים שאין לנו כלום. גרוס ולוי ארבל באות ואומרות – חמישה פריטים זה אחלה, אבל שכל אחד מהם יהיה מעולה, יהיה פיין, שתרצי ללבוש אותו כל יום.

"אם יש לך רק שני סטים של מצעים", אומרת שלי גרוס, "שאלו יהיו סטים שבכל פעם שתחליפי מצעים יתחשק לך להיכנס למיטה, שלא תעבירי שליש מחייך עטופה בדבר שאת לא מרוצה ממנו, בפשרה, זה מחלחל לדברים אחרים בחייך". לוי ארבל מוסיפה: "בכלל אל תגיעי למצב שיש לך את המצעים הבינוניים, זה לשנות מראש את ההתנהגות". "גם לא את החולצה שאת לא מאוד אוהבת", אומרת שלי, "זה כרוך בלצאת מהרגלים. לפעמים, גם כשאנחנו כבר בשלות להפוך להיות מישהי אחרת, אנחנו תקועות עם הרגלים של עשור אחורה. פעם ב- אנחנו צריכות לעצור ולבחון את כל מה שאנחנו יודעות על עצמנו, זה לא מזיק".

•  
•  
•  

כריכת הספר החדש (איור: יהלי זיו)

זה עניין של כבוד לעצמך

גרוס ולוי ארבל מגיעות שתיהן מאותו התחום, עיתונות האופנה. שתיהן מתייצבות לראיון בחולצות פסים ומקדישות את הדקות הראשונות לדיון בז'קט ממותג קיימות שלא הכרתי. כאילו, לא ידעתי שיש דבר כזה מותגי קיימות, וממה שהצלחתי להבין זה בגדים שלוקח חודש לייצר ולשלוח ללקוח.

לוי ארבל, בת 39 מתל אביב, הייתה כתבת האופנה של ידיעות אחרונות, עד שנמאס לה. "עוד קולקציה ועוד אחת. הרגשתי אחריות ללכת לכל התצוגות, מה, יש אירוע של רנואר ולא יהיה כתב של ידיעות? הרגשתי נורא מחויבת, מזל מאזניים, והייתי מן גלגל במכונה הזאת של לייצר עוד אייטמים ועוד סיפורים על דברים בנאליים ובסיסיים. ברמה האישית נשחקתי, וברמה הערכית-רוחנית הרגשתי שאני כל היום במסחרה הזאת של עוד מוצר ב-49.90 שקלים. הייתה לי תחושת גועל מיח"צניות שמראות לי שמלה ב-29.90 ומציינות שאפשר לקנות ואז לזרוק".

זה גם תחום שמאוד קשה לא לפרגן בו.
"הרגשתי הפארטי פופר, כל ההתלהבות הזאת מרשתות. היו לי שתי כתבות מזעזעות, שלחו אותי לנסיעת עיתונאים וכשחזרתי הרשיתי לעצמי לקטול את גאפ ואת פוראבר 21. זה באמת מה שהרגשתי, אבל זה נורא לא פוליטיקלי קורקט כששולחים אותך בביזנס ומארחים אותך במלון יקר. חטפתי על זה. כבר היה ברור שאני לא האדם הנכון לתפקיד. לימים צדקתי, כי המותגים האלה כבר לא קיימים בישראל".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by shelly gross (@shellygross) on Sep 10, 2019 at 6:00am PDT

לוי ארבל קמה ועזבה את עיתונות האופנה, אבל עדיין לא ממש ידעה לאן ללכת. כשנחשפה לתואר בלימודי סביבה של אוניברסיטת תל אביב הרגישה שזה הכיוון שלה. היא למדה על מחזור חיי מוצר, טביעת רגל אקולוגית ובנתה את ההרצאה "הפאשניסטה שהתפכחה". במקביל עבדה בויצ"ו באגף לגיוס כספים, שאחראי על הביגודית. "הם לא היו מודעים לאוצרות שיש בביגודית, לפריטי אתא ומשכית שמסתתרים שם".

שלי: "משכית ליד פוקס".

מיכל: "מעבר למסה של הדברים הישנים שמגיעים, מגיעים גם דברים חדשים, פגומים. אם מותג מוכר ז'קט עם פגם בכפתור, אין לו טעם לתקן כי הבגד כל כך זול. גם מעצבים – למעצבת היה נראה מגניב לעשות שמלת טול ורודה באורך תחתונים, ובאופן מפתיע היא לא מכרה את ה-150 יחידות שהיא ייצרה, אז היא מעיפה את זה לויצ"ו שימכרו. הכל כבר היה נראה לי מעוות".

שלי: "יש לי חברה שגרה באזור כיכר המדינה ויש שם ויצ"ו, ולבר מצווה של בנה היא נכנסה לשם ויצאה עם מגפי פראדה כמעט חדשים ומכנסיים וחולצה של מעצבים. זה מטורף".

•  
•  
•  

עומדת מאחורי הבלוג "המלבישה". שלי גרוס (צילום: איליה מלניקוב)

את שלי גרוס רובכן ככל הנראה כבר מכירות (גילוי נאות – אני מכירה את שלי ומציקה לה באינסטגרם), ואולי גם קניתן חולצת פסים או שתיים בהשראתה. הבלוג שלה, "המלבישה", הוא לכאורה בלוג אופנה, אבל יש בו משהו זני ומינימליסטי, הוא שנון ומלא השראה. "פתחתי את הבלוג לפני 12 שנה. הרגשתי שאני קונה יותר ממה שאני צריכה, בטח מוציאה יותר ממה שיכולתי. הייתי עם הילדים בבית, הם היו קטנים, הלוגו הראשון שהבן הבכור שלי זיהה היה הלוגו של זארה והוא היה פורץ בבכי כשהיה רואה אותו, ואז הבנתי שיש פה בעיה. פתחתי את הבלוג מתוך המחשבה שבמקום להיות הבעלים של הדבר עצמו, אני אקח בעלות על הרעיון".

שתיכן עיתונאיות אופנה שהגיעו לקיימות, אולי זה משהו שהמקצוע מביא איתו?
מיכל: "יכול להיות, בלימודים פגשתי הרבה פרסומאים לשעבר והרבה אנשי אופנה לשעבר".

שלי: "בסוף מפתחים אובר-דוז. כמו מעצבי אופנה שלובשים הכל שחור".

•  
•  
•  

כמה פריטי מפתח מספיקים (איור: יהלי זיו)

"הגעתי לכתוב על אופנה בגיל יחסית מאוחר", שלי מספרת על הדרך שלה לקיימות. "הייתי בת 35, ומראש הגעתי לרעיון של בחירה ועריכה של מה מכניסים לארון. אחרי שמיכל עזבה קיבלתי את התפקיד שלה ונאלצתי לכתוב על דברים שהם פחות שטח המחיה הטבעי שלי. אז הבנתי שיש דברים שאני לא מרגישה בנוח לכתוב עליהם ואני לא יכולה להחזיק בתפקיד בעיתון כזה גדול כשהטעם שלי נורא ספציפי, זה לא פייר ולא אחראי. כעבור תקופה עברתי ל'לאישה', שם יש מספר גדול של כותבות על התחום ואני יכולה להרשות לעצמי לא לגעת בהכל".

במה לא, למשל? אופנה מהירה?
"אני לא בהכרח נגד אופנה מהירה, אין לי בעיה עם זה, זה רק העניין של הכבוד לעצמך, לא לשים על עצמך משהו שברור שעשוי מנפט ויתלקח בשמש. לא להסתפק במשהו רק כי הוא היה זול ונראה לך פשע לא לקנות אותו".

יכולה להיות עיתונות אופנה מוסרית ולא צרכנית? הרי בסוף זה לגרום לאנשים לקנות.
"אפשר להמליץ לאנשים לקנות את הדבר הנכון בעיני הכותב, שזאת עזרה בעריכה. אפשר להציע כיוון חשיבה של מה לחפש או לא לקנות, להסתכל בעיניים מתלהבות יותר על מה שכבר יש לך בבית. אני בתחושה שמגזיני אופנה יכולים להיות יותר השראה ופחות קטלוג, לא הוראות קנייה אלא דרך להסתכל על העולם. אני יודעת מאיזו מוטיבציה אני מגיעה לכתוב על משהו, אני לא אכתוב על משהו שנראה לי שאפשר ללבוש אותו פעם אחת. אני כן יכולה לכתוב על טרנד, ואני תמיד אוסיף שאם את מנהלת ארון מינימליסטי אז זהירות מהדבר הזה".

•  
•  
•  

מסיקור טרנדים לקיימות. מיכל לוי ארבל (צילום: איליה מלינקוב)

בסדר, אנחנו פריבילגיות

"החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" כיפי ואינטליגנטי. הוא לא באמת ספר על אופנה, וגם החלקים שלו שכן מוקדשים לנושא מנפצים את התבנית המוכרת של "כל בת חייבת שמלה שחורה קטנה ותיק קלאץ'", ומאוד מתיישבים עם רוח הזמן ושיח שהוא יותר מוסרי ומקבל. רובנו נסכים שביקורות אופנה או המלצות קנייה תמיד היו תחום מעט אכזרי. הן החברה הביצ'ית או ההומואית הרעה שבאו לרמוס ולהגיד לך שהתחת שלך גדול, שצריך להוציא להורג נשים בטייטס וכמובן, "לולי, וההשמנה התפוחית שלך, מה איתה?" שחלקנו שמענו לא מעט ממוכרים לפני עידן מי טו. לעתים ההערות היו מעודנות יותר, נגיד "וואו איזה שמלה יפה, לא פלא שכל העיר קנתה אותה", או "עברנו לאוברסייז הא?", אבל הארס תמיד נוכח. בספר הזה לא. זה בא לידי ביטוי בכתיבה ובאיורים שמשדרים לקוראות שזה לא משנה אם הן שמנות, שמותר להיות מתולתלת וללבוש טייטס. לא מעורבת שיפוטיות.

המשפט הכי יפה בספר: "זה בסדר גמור לא להתלבש יפה". זה באמת בסדר. מותר לנו. להתלבש יפה זה לא אקט מוסרי ומכריע גורלות, זה פשוט נחמד, ולא חייבים תמיד. שלא תבינו לא נכון, לא מדובר בפרסומת כרוכה לדאב, אלא במוצר שבשפה ובמהות מנסה לגרום לנו להרכיב מלתחה שאנחנו אוהבות, תוך כדי הפחתת קניה והבנה שהארון שלנו לא יכול להיות תלוש, לא מהעולם ולא ממי שאנחנו. מדובר בניסיון להסתכל אחרת על מה שכבר יש לנו, להקל עלינו את מלאכת הלבוש ולספר לנו מאיפה מגיעים הבגדים שלנו – על כל מה שקורה לפני שאנחנו קונים טי-שירט ואחרי שאנחנו מחליטים לזרוק אותה. קירות שקופים של תעשיית האופנה המהירה. כנראה שלא תהפכו לטבעוני שופינג בעקבותיו, אבל אולי תאמצו איזו גרסה אישית למיטלס מאנדיי. 

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by shelly gross (@shellygross) on Sep 25, 2019 at 7:19am PDT

הרעיון שמאחורי הספר קוסם מאוד, אבל מוכרחים להודות שמדובר בהלך רוח שנובע מפריבילגיה מסוימת. כלומר, אופנה מהירה וזולה היא תוצאה של תרבות השפע, אבל לא רק. קצת כמו מקס סטוק ורמי לוי, מדובר גם בתזכורת לכך שאנחנו הופכים לעניים יותר, השוק פשוט מתאים את עצמו לעוני שלנו בדרכים שמאפשרות לנו להתעלם מזה. חולצה ב-29.90 היא ככל הנראה גרועה ויש מאחוריה המון סבל, אבל היא מאפשרת ליותר אנשים לקנות חולצה.

"אין ציפייה מכולם לעשות שינוי כזה", מבהירה שלי, "לא הכל מתאים לכל שלב בחיים וזה בסדר. מי שעומד בראש הפירמידה הפריבילגית ויש לו זמן, כסף ופניות רגשית, צריך לעשות קצת יותר. אבל זה נורא תלוי איפה את על פירמידת הצרכים, באמת אין לזה סוף".

לקנות תוצרת מקומית, שזאת אחת ההמלצות שלכן, זה פשוט נורא יקר. מעצבים ישראליים למשל זה לא משהו שרבים יכולים להרשות לעצמם.
מיכל: "זה נראה לנו יקר כי התרגלנו ל-49.90. גם לי נראה יקר להוציא על בגדי ילדים 60 שקלים, הנורמה שלנו מבוססת על מחירים נורא נמוכים, ולהרוויח ולייצר מקומי זה קשה".

שלי: "הרבה אנשים אומרים שמעצבים זה יקר. אבל אם את מסתכלת על מה הם הוציאו באותו חודש במקומות אחרים, זה חמישה פריטים זולים שבמקומם הם היו יכולים לקנות דבר אחד יקר, שהוא גם יותר טוב וגם תורם לכלכלה של המקום שהם חיים בו".

מיכל: "וגם יהיה להם משהו שלא יהיה לאחרים".

•  
•  
•  

קונות בביגודית (איור: יהלי זיו)

התחושה היא שמה שיותר זול יותר רע, אבל אז אני הולכת ל-COS ולא ל-H&M, ובסוף זה אותם גולגולים בסוודר, אז זה לא תמיד נכון.
שלי: "כשאת קונה יקר, משהו אצלך בראש משתנה ביחס לדבר הזה ואז את תהיי יותר עדינה איתו ותלבשי אותו יותר פעמים. כי אם זה עלה 29.90 רובנו נתייחס לזה בהתאם".

אוקיי, אבל ברור שזאת עדיין תפיסה עשירה ופריבילגית, נכון?
שלי: "נכון, של מי שיש לו פניות לזה. אבל מישהו צריך להתחיל. בסדר, אנחנו פריבילגיות, יש אנשים פריבילגים מאיתנו, אבל כמו שאומרת ברנה בראון – אם יש לך פריבילגיה את חייבת להכיר תודה, אחרת מה עשית? את מי שמתחתייך לא מעניין שתגידי לו 'גם אני מסכנה כמוך'".

מיכל: "זו לא רק פריבילגיה כלכלית אלא גם מחשבתית. יש לי חברה שחזרה מחופשה במדריד וסיפרה שכל מה שעשתה שם זה ללכת לכל סניפי זארה, אבל מה, זה מה שאתם עושים שם? מה עם קמצנות על הזמן שלכם?".

שלי: "ההבנה שזמן זה הנכס הכי גדול שיש לך. זמן ונדל"ן, כי בסוף צריך גם מקום לכל החפצים האלה, על חשבון האוורור הרגשי שלך בבית".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Michal Levi Arbel (@michaleviarbel) on Sep 7, 2019 at 12:29am PDT

מה הפתרון?
שלי:"לא לקנות ממצב של טירוף וממוטיבציה של 'זה זול', אלא מתוך הבנה של מה יש לי בארון, מה אני צריכה ומה יחזיק מעמד, את זה נראה לי שכל אחד יכול לעשות".

אם לא נעשה שופינג, איך נעביר את הזמן?

מה שיפה בקיימות זה שהיא מצליחה להתנשא מעל האופנה, תחום מתנשא בפני עצמו, שכבר דורות מהלך קסם ואימה על כל מי שלא יצא לו להתאבזר בסגנון אישי מהודק ומובחן. אני, למשל. בהיותי תוצר של שנות שוטטות סהרורית בחנויות קניונים, תמיד כפסע מליפול בטרנדים הכי דוחים וללא כל יכולת להבחין אם בגד נחשב למחמיא או לא (מסתפקת ב"נסגר עליי"), אם אני מבוגרת מדי בשבילו או שזה סתם מכוער – המינימליזם בא לי בול. גם בת דודתו הפחות פוטוגנית, הקיימות. שניהם הניחו יד מרגיעה על כתפי, ואמרו לי – זה בסדר, קחי הפוגה. כאילו, ברור שהסיבה האמיתית לקנות פחות היא זיהום סביבתי וילדים בני שלוש שתופרים כפתורים וכל זה, אבל גם הפסקה משופינג, ובמקרים מסוים אפילו גמילה, יכולה להועיל.

אבל בניגוד אליי, עבור רוב האנשים שופינג זה באמת כיף. בין אם ברשת ובין אם בקניון, זה הפך לתחביב, ומה אנשים אמורים לעשות עם כל הזמן הזה פתאום? לשבת בבית ולמחזר שקיות? כל המחקרים טוענים שהעדפת חוויות על פני חפצים תורמת לאושר שלנו. ובכן, אובייסלי נסייני המחקר הזה לא הזמינו דייסון ביום הרווקים הסיני.

"אנחנו מודות שזה כיף", אומרת לוי ארבל, "זה גם הוכח ביולוגית, אבל בואו נתעלה מעל זה".

•  
•  
•  

האם ההמונים מוכנים לשינוי? (צילום: איליה מלינקוב)

איך אפשר? אפילו מארי קונדו, שגרמה לנו לזרוק חצי בית והתניעה את המינימליזם, עכשיו מוכרת מלא זבל באתר שלה.
שלי: "לדעתי היא נפלה בידיהם של סוכנים גרידיים והייתה צריכה לעצור את זה. אגב, היא מוכרת דברים נורא נורא יפים וברור שזאת לא היא. הספר שלה שינה את חיי, אבל מעולם לא חשבתי שיש לה טעם טוב. זו לא אישה עם טעם לפי האינסטגרם ונטפליקס. זה לא האדם שהייתי הולכת לבקש ממנו המלצות לנעלי בית. וברור לי שכל הדברים באתר זה לא היא בחרה, זה סקאלת צבעים שלא מעניינת אותה – היא מעניינת אותי, מאוד – אבל לא אותה. דברים יפים, יקרים, מיותרים. שק קנבס לגליל נייר טואלט, גליל אחד! נורא משונה".

מיכל: "היא עשתה משהו נכון ברמת השחרור כי יש המון אגרנות, אבל השיקולים לא נכונים, אין שם סביבתיות".

שלי: "היא משכנעת אנשים להיפטר מדברים בלי למצוא להם פתרון".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by shelly gross (@shellygross) on Dec 10, 2019 at 10:15pm PST

מה זה מבחינתכן אופנה רעה?
שלי: "אני חושבת שכל מיני אתרים מסין שהיום את רואה ואין קשר בין התמונה למה שאת מקבלת, אין מידע ממה זה עשוי וברור לך שזה לא דבר שאמור לגעת לך בגוף".

מיכל: "זה בהרבה רמות, מה זה רעה, מי שמייצר את זה נחשב רע?".

שלי: "רשתות אופנה מהירה, שלא חושפת בפנייך את המצב במפעלים, זה גם בעייתי".

מיכל: "הבעיה היא שזה אינסופי. וגם אם זה יוצר בצורה נאותה, אולי זה לא טוב לסביבה? ואולי זה בסדר לסביבה אבל זה לא טוב לגוף?".

שלי: "אנחנו עסוקים בכל כך הרבה דברים כל הזמן, אנחנו צריכים להחליט החלטות על פעולות יומיומיות בחיים ואי אפשר להכיל את הכל, הדבר היחידי שיש לי שליטה עליו זה מה אני עושה והבחירות שאני עושה. אם אני יודעת מה התקציב שלי ומה הצרכים שלי, אני אפעל בתוך זה בלי טירוף. אם אני צריכה סוודר אני אקנה את הסוודר האחד שלי ואתייחס אליו בכבוד. ויכול להיות שיש הרבה סבל מאחוריו, אבל כל אחד והרמה והעומק שהוא מסוגל להיכנס אליהם".

•  
•  
•  

הספר לא עוסק רק באופנה (איור: יהלי זיו)

אז כל אחד ומה שעובד בשבילו.
שלי: "אם אני נורא אוהבת אופנה ולא יכולה שיעבור חודש בלי להזמין משהו מחו"ל אני אזמין אחד ולא שניים, ואולי מפה אני אתקדם. בטופ יש את האנשים שיעשו את המחקר, שלא יקנו בכלל, שיקנו רק יד שניה ויתנו בראש לחבריהם".

מיכל: "יד שנייה, החלפות, אנחנו כן מציעות פתרונות, זה מה שקורה בעולם, צרכנות חדשה, מעבר מבעלות לשיתופיות".

איפה אתן קונות בגדים?
מיכל: "בביגודית, את הג'ינס הזה חברה שלי הביאה לי, אני יכולה לקנות ברשתות אבל מעט, לא בפנאטיות".

שלי: "אני בעיקר קונה פחות, קונה אבות טיפוס, בגדים שאני לובשת הרבה, כל הדברים שלי נורא דומים, אז גם ככה זה נראה כאילו שאני לובשת הכל אותו דבר".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by shelly gross (@shellygross) on Dec 3, 2019 at 12:11am PST