מה נשים רוצות? לא מה שצלמי האופנה והפרסומאים חושבים
בתחום שמורכב מרוב מכריע של מעצבות, עורכות אופנה וכמובן לקוחות נשים, ממשיכים לצאת שנה אחר שנה קמפיינים סקסיסטיים וחסרי טעם | נילי לנדסמן חיפשה ומצאה בכל זאת כמה צדיקות בסדום
לא צריך לחפש הרבה. מעל שלטי חוצות, על גבי מודעות בעיתונות או בהפסקת פרסומות בטלוויזיה. כשמדברים על צילום מסחרי הנועד לקדם אינטרסים של יצרני אופנה ויתר מזדנבים, הסקסיזם לא סתם מדבר, הוא ממש זועק. דור חדש של חקיינים קם לנו אחת לכל כמה שנים. לפעמים נטפלים בחורינו המצוינים הלוחצים על הדק המצלמה או אמונים על הקריאייטיב שמאחורי, לצלם בינלאומי מצליח, מוצלח ובעל שאר רוח, אבל רוב הזמן הם נצמדים, בהיעדר יכולת טכנית מספקת וחזון עצמאי, למישהו שעשה את הקריירה שלו על הגימיק. כי לחקות את מריו טסטינו או יורגן טלר זה לא משהו ששולפים מהשרוול, אבל לדפוק את הדאווין של טרי ריצ'רדסון – זה כבר יותר פשוט, כמעט אפשר לומר נגיש.
| השראה ממסורת הפורנו |
בכל סקירה מקרית של קטלוגים ויתר אמצעי שיווק, אפשר לדלות את הנחת היסוד הבאה: הדור שלא ידע את הלמוט ניוטון מחבב מאוד, כך נראה, את ריצ'רדסון, רק בגלל שהוא חסר עכבות, הולך על הסטנדרט. קח דוגמנית צעירה להחריד, תפשיט אותה, תעמיד אותה על הברכיים, או על ארבע או תשכיב אותה ככה שהרגליים והשפתיים שלה מפושקות ותדפוק עליה פלאש באווירת סנאפ-שוט שמזכירה את סוג התצלומים הזה שאנשים מעלים לרשת כדי שאחרים יראו איך הם עושים חיים משוגעים.
אלגנטי? כמובן שלא. מה יכול להיות אלגנטי בלהביא ככה בפרצוף? האלגנטיות היא מהם והלאה וגם מהסטייליסטים (והסטייליסטיות) שמצליחים בכל פעם להלביש את המצולמות כך שהן תיראנה כל כך זולות וביותר ממובן אחד. בעוד באירופה מנסים העוסקים במלאכה לפצח מחדש את הקוד של האלגנטיות בנוסח המודרני, אצלנו משתדלים בדיוק על ההפך. ומה שיוצא שטוף בזימה הזאת של אשמאים בסביבות סוף השלושים, שמעתיקים את הטריקים הכי משומשים של ריצ'רדסון, ששאובים מהמסורת שהנחילה תעשיית הפורנו בימיה הלא במיוחד מוצלחים למשתמשים.
די עצוב, האמת, לראות כל כך הרבה נשים משתפות פעולה עם הטרנד הזה. מילא הדוגמניות שבטוחות שהן יוצאות מזה מה-זה-מגניבות, אבל איפה כל הבחורות המתוחכמות שלוקחות חלק במלאכה – מעצבות, פרסומאיות, ארט דיירקטוריות, מנהלות בכירות של המותג – איך זה שאין להן מה להגיד על האופן שבו הסקסיזם נהפך לסוג של בון טון. אז לא, זה בכלל לא מדליק אותנו. למעשה, מרוב שזה נהיה מגעיל, אנחנו בוחרות להעדיף את אלה שמתעקשות על האלטרנטיבה. על העמדה והלבשה שיש בה דיסקרטיות, טוב טעם וסקסיות שמכבדת את עצמה. כמו למשל מירית ויינשטוק, גרטרוד, שרה בראון, רוס אובטה ואחרות שמבינות מהו באמת סטייל ולא טראש המתחזה לכזה.
ברור שיש את גבול הטעם הטוב, כמי שעובדת שנים בתחום ומייצרת קמפיינים. אני מאלו שאוהבת להראות את הסקסיות שיש לנשים, אין בושה בזה זה משהו שיש לנו זה יופי כוח ומלא תבונה, אנחנו המין היפה, אין סיבה להסתיר את זה. חוצמזה הומור עצמי זה גדול יותר מלהתחבא, אשה שיודעת לקחת את זה בגאווה כל הכבוד לה, שאפו. כמובן לא צריך להיות נחותים,כמו בכל תחום או סוג הומור אפשר לעשות את זה פיין או נמוך. אשה יפה וסקסית עושה לי את זה כמו להרבה נשים. כולן רוצות להיות סקסיות בכל גיל ובכל מעמד. סקס זה טוב לנשמה ודי לצדקנות.
מאת: דעתי | 13 באפריל 2011 | 09:56בתור מי שעובדת בתעשיית המדיה אני מסכימה וחושבת שלנשים , מודעות מהסוג הזה גורמות להעביר עמוד במגזין ולהרגיש שזה ממש לא רלבנטי אליהן במקרה הטוב למלמל איזה כוסית לדוגמנית ולהמשיך הלאה ..
מאת: יעלי | 12 באפריל 2011 | 17:33