התנ"ך לפאשניסטה: חוקי הסטייל של טריני וסוזנה

 כשהייתי בכיתה י"א משום מה חשבתי שזה נורא מגניב ללבוש חולצה ורודה,חצאית ורודה, נעליים ורודות, תיק ורוד עגילים ורודים..יצאתי ככה מהבית והייתי בטוחה שזה מה זה יפה…היום שאני חושבת על זה אני מזדעזעת..
אגב כל בגד היה בגוון אחר של ורוד..איזה בושות!

 יום קיץ חמים ונעים. קמה בבוקר ולובשת את שמלת המקסי המפוספסת החדשה. כל היום מקבלת מבטים מחויכים, קריצות ואנשים שמסובבים ראשים. לתומי חשבתי שהשמלה עשתה את שלה והרגשתי מיליון דולר. כשחזרתי הביתה אימי הסבה את תשומת ליבי לעובדה כי השמלה שקופה…

 אין פדיחה גדולה מזו- כל כך הרבה צבעים אז למה לעזאזל?!?
מרזה? מבליט את העיניים? לא ברור למה אבל תמיד אני חוזרת מקניות עם בגד- שחור.

אם זה לא מספיק אז יש גם את התחתון שחותך את הבטן שבעזרתו כל חצאית הכי יפה שיש מקבלת תלולית נוסםת באיזור הבטן. דרך אגב למטיבי רואי, אז כם מבעד לחולצה הצמודה רואים את התלולית הזאת, מה יותר מוצלח מלטשטש את זה עם בגד שחור?

הטעות הכי גדולה שלי היא שמאז גיל 15 הלא-כל-כך-עליז שלי שכלל בעיקר חולצות קרועות (שחורות), מכנסי פדלפון (שחורים) והרבה ניטים (כסופים. אבל עם רצועה שחורה), התקשיתי לחזור לצבע.
הצבא אילץ אותי לעבור לחאקי, אבל בין לבין ברגעם מחוץ למדים המשכתי עם השחור.
אחרי הצבא התחלתי לגוון קצת: פעם אפור כהה, פעם אפור בהיר, לפעמים אפור ממש כהה ולאירועים מיוחדים כחול כהה שמרוב הזוויות נראה כמו שחור.
לקח לי 6 שנים להבין שהצבעים לא עשו לי שום דבר רע, ועוד שנה ללמוד איך לשלב אותם נכון וגם ליצור אאוטפיט – שומו שמים – שאין בו מכנס או טופ בשחור, אלא צבעוניות שונה!
כך לראשונה מאז גיל 14 מצאתי את עצמי לאט לאט מתחילה לגוון. פה כחול קצת יותר בהיר ואפילו טורקיז, משם התחלתי להתקדם אל הירוקים, הסגלגלים והיום יש לי במלתחלה הטעות הכי גדולה שלי היא שמאז גיל 15 הלא-כל-כך-עליז שלי שכלל בעיקר בגדים שחורים והרבה ניטים, התקשיתי לחזור לצבע.
הצבע אילץ אותי לעבור לחאקי, אבל בין לבין ברגעם מחוץ למדים המשכתי עם השחור.
אחרי הצבא התחלתי לגוון: פעם אפור כהה, פעם אפור בהיר, לפעמים אפור ממש כהה ולאירועים מיוחדים כחול כהה שמרוב הזוויות נראה כמו שחור.
לקח לי 6 שנים להבין שהצבעים לא עשו לי שום דבר רע, ועוד שנה ללמוד איך לשלב אותם נכון וגם ליצור אאוטפיט – שומו שמים – שאין בו מכנס או טופ בשחור, אלא צבעוניות שונה!
כך לראשונה מאז גיל 14 מצאתי את עצמי לאט לאט מתחילה באמת לגוון. פה כחול קצת יותר בהיר ואפילו טורקיז, משם התחלתי להתקדם אל הירוקים, הסגלגלים והיום יש לי במלתחה שמלה אדומה, טופים צבעוניים, צעיפים בכל צבעי הקשת, לקים צבעוניים (בעיקר בצבעים לא קונבנציונליים, אבל העיקר שלא שחור), נעליים שהן לא מגפונים שחורים ואפילו טופים ורודים! (טוב, טופ ורוד אחד. זו בעצם גופיה. ובדרך-כלל אני לובשת אותה מתחת למשהו כך שהיא רק מבצבצת. אבל זו התקדמות!)

על דבר אחד עוד לא הצלחתי להתגבר עד היום: דוגמאות. פרחוני, מנומר, נוצץ – לא משנה לאיזה כיוון תיקחו את זה, זה עושה לי בחילה.

סיפור די נפוץ, נדמה לי… פעם לבשתי מכנסיים שחורים וצמודים. הייתי בעבודה, התכופפתי ו…קררררר. המכנסיים נקרעו בתפר בישבן. והכי גרוע, לבשתי חוטיני מתחת. וכל זה קרה כמובן ליד עמדה של שומר שכנראה עד היום זוכה בסיפור מצחיק כשהוא יוצא עם החבר'ה.

הג'ינס בגזרה נמוכה.
הייתי טינאייג'רית שחשקה גם ללכת בג'ינס נמוך שמתגרה בלגרום לשערות ערווה להציץ
ולפי הטבלה של טריני וסוזנה אני לא סוכריה אלא יותר כמו צ'לו או פין של באולינג.
תוסיפו לזה גזרה בסיומת של פדלפון וציצים שעוד לא צמחו ותקבלו שומנים מציצים מכל עבר עם חולצת בי"ס מהוהה והדובדבן על הקצפת – תחתוני חוטיני!
מה חשבתי לעצמי? רק בידי אלוהי האופנה התשובה :) 

אני מקדימה ואומרת, הייתי בת 12 וצפיתי ביותר מדי סרטי בנות. אז חשבתי שאני נורא מבינה באופנה ויכולה לחקות את כל הבנות מהסרטים. אז באותו היום כשהיה בת מצווה לבת דודה שלי החלטתי ללבוש שמלה לבנה (שהיא בעצמה טעות אופנתית ענקית) ונעלי אלגנט שחורות בוהקות. לא יודעת מה נכנס לי לראש.
ואני ככה עומדת מול המראה ומביטה בעצמי, ופתאום הבנתי מה חסר. מכירים את הקטע של הבנות השיקיות והעשירות עם הצ'יוואוה בתיק ? אז זהו…
חשבתי שזה ישלים לי את הלוק, אבל צי'וואוה לא היתה לי. חתולה כן .
לפחות הסוף טוב, לחתולה שלום והשמלה והנעליים האלו מזמן בפח.

 הייתי בת 13. כיתה ח'. מה שקרה זה שהתחשק לי פתאום לשים חצאית. אבל בו זמנית לא יכולתי להיפרד מהג'ינס המתרחב המגניב הנופל ממני שכל כך אהבתי.
אז ככה יצא שיצאתי מהבית לכיוון חברה שלי לבושה בסווטשירט שגדול עליי בשתי מידות בצבע כחול מזעזע, מתחתיו גופייה בצבע סגול מזעזע עוד יותר, שנח על גבי חצאית ורדרדה סגלגלה שנקנתה 3 שנים קודם לכן, אשר הולבשה בכפייה מעל אותו הג'ינס שהיה יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לי באותו יום. רק שהוא פשוט נחנק ומת.
לטעות האיומה שעשיתי נחשפתי רק באותה שנייה שנכנסתי לביתה של חברתי ואמה שאלה אותי בפליאה\כעס\רחמים\תמימות אם במקרה חזרתי בתשובה.
לא.
לא חזרתי בתשובה. אבל חזרתי הביתה ותרמתי את החצאית.

הטעות אופנה שלי היא שהייתי בבית ספר יסודי היה לי ספר תסרוקות ותספורות שהיו בו מלא תרסרוקות מגניבות ויפות.
אז יום אחד בחרתי תסרוקות ספציפית שהייתה עם שבילים בשיער ומלא גומיות צבעוניות שהיו נראות מדהים בספר.
ביקשתי מאמא שתעזור לי וכשהייתי מוכנה הלכתי לבית ספר.
איך שנכנסתי לכיתה נהייתה שתיקה מביכה וכל הילדים הסתכלו עליי בעיניים גדולות ושנייה אחרי התפוצצו מצחוק.
מאז קראו לי רמזור (בגלל הגומיות בכל מיני צבעים).
מאז למדתי את הלקח והפסקתי עם התסרוקות המשונות..

 כשהייתי צעירה היה לי יום כביסה שבועי. יצא מצב ובמשך שבועיים לא התאפשר לי לצאת לכבס וכך קרה שהייתי צריכה לצאת לדייט וכל מה שנשאר לי היו תחתוני סבתא ענקיים במידה XXL שהייתי ישנה איתן בבית. ועוד כאלו עם פרחים דהויים. מרוב שהיה לי נוח שכחתי מהן ויצאתי מהבית לבושה בג'ינס בגזרה מאד נמוכה . הגעתי עם הדייט שלי לבית קפה ועשיתי טעות קריטית, פשוט התכופפתי לסדר את הנעל וכך יצא שחשפתי בפניו את תחתוני הסבתא הענקייים.. כמה שהוא צחק עלי באותו ערב :)ומיותר לציין שלא נפגשנו עוד שוב. פשוט לא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעיניים יותר.

 ואוו באמת שקשה להודות אבל עבר קצת זמן עד שקלטתי את סגנון האופנה שלי והתחלתי להבין בסטייל. עכשיו באמת יכולים להעיד שאני מתוקתקת אבל עד שהבנתי מה הסגנון לבוש שלי – כל יום הלכתי כמו משהו אחר. משהו לא מישהו. היו כל כך הרבה טעויות בדרך.. וכן גם היה שלב של גרביים בסנדלים (זה היה באיזושהיא שבת שהלכתי לסרט ולא היה לי זמן כי ישנתי עד מאוחר אז פשוט לקחתי את הסנדלים – שהיו הנעליים הראשונות שנקרו בדרכי בלי לחשוב פעמיים, חשבתי "עד כמה זה כבר נורא".. ואני זוכרת שפשוט חברה שלי הסתכלה עלי במבט של "מה נראה לך את לבושה ככה?" ומאז נדרתי שאני לא חוזרת לזה..)
בקיצור, הטראומה האופנתית הכי גדולה שלי היא ללכת כולי בצבעי רמזור ועוד עם קשת על הראש וקרוקס. ועוד רמזור אירופאי… אולי יש כאלה שזה לא ישמע להן נורא במבט ראשון אבל (באמת שאין לי מושג למה, ואני לא אשכח את היום) שפשוט לא היה לי חשק להשקיע בלוק מסויים (זה היה עוד לפני שהשגתי סגנון) ופשוט לקחתי פריטים שבזמן ההוא (ובאמת שאין לי מושג למה) נראו מתאימים. תדמיינו: מכנסיים כחולות(להגנתי יאמר שלפחות זזה היה סקיני בצבע כחול – לא ג'ינס – אז זה לא היה נראה לגמרי כאילו קורצתי מהניינטיז), חולצה צהובה , תיק ירוק (תיק בד מוזר כזה) ומשקפי שמש אדומות… הנעליים היו כחולות אז לפחות זה התאים למשהו….

קיצר, אני זוכרת את הלוק הזה מכיוון שחברה שלי שמרה צילום מאותו היום במחשב ולפני שנה בערך היא שלחה לי את התמונה בפלאפון כשנזכרנו בנשכחות.

כל כך שמחה שלא חזרתי לסורי מאז……(;

זה קרה לפני חצי שנה בערך, לא ממש מזמן לצערי..ערב שבת, בר מצווה של בן דוד, ואני- שהחלטתי להשקיע וללבוש שמלת ערב שחורה מדהימה עם בד שיפון מתנופף.. השמלה באמת הייתה יפה אבל ברוב חכמתי הצלחתי להרוס אותה עם חגורה בצבע חום-שמנת שהייתי בטוחה שתדגיש את הטליה שלי, החגורה אכן הדגישה אותה אך לא התאימה לשמלה היפהפיה והפכה אותה לבגד מזעזע. אבל נראה שהחגורה לא הספיקה לשיפוט הגרוע שלי באופנה, אחרי ששמתי גרביונים בצבע עור, שדווקא כן התאימו, לא הצלחתי למצוא נעליים מתאימות והחלטתי ברוב טמטומי ללכת על הפשוט והנוח- כן כן הרי הם הקרוס. הגעתי לבר מצווה ואחרי נישוקים, חיבוקים ועיניים נועצות- פגשתי את חברתי הטובה שחטפה אותי לחדר וניסתה להציל בכל זאת את השמלה היפהפייה.

אלא לשיער וגבות.
כי לבגדים, למען האמת, מאז ומעולם היה לי חוש מוצלח (או לפחות ככה אומרים לי), אבל עם תספורות ועיצוב גבות – לא תמיד היה לי מזל גדול.
זה התחיל בכיתה ט' עם ספר שהחליט לעשות לי קארה חתוך ישר, למרות שהשיער שלי מאוד גלי ולא מתאים לסוג כזה של תספורת – מה שגרם לי ללכת אליו פעם בשבוע שיעשה לי פן (המממ, מעניין באמת למה הוא עשה את זה).
אח"כ בכיתה י' היתה תקופת השביל באמצע עם השיער מאחורי האזניים – מין תיספורת רורי מבנות גילמור, השנים הראשונות – רק שכאמור, אין לי שיער חלק, ולכן רוב הזמן השיער שלי נראה כאילו חטפתי מכת חשמל.
בכיתה י"א גיליתי שאם הולכים לישון עם קוקו מתוח מקבלים שיער חלק בבוקר. חבל שאחרי חצי שנה נשר לי איזה שליש מהשיער.
בכיתה י"ב ניסיתי ללכת על "המראה הטבעי": גלים לא מסודרים, בלי להסתפר ובלי להסתרק. לפעמים זה הצליח. כשלא הצליח, אספתי עם קליפס. בדרך כלל זה לא הצליח.
בצבא היה לי שיער קצוץ. בדר"כ צבעתי אותו לכתום (הצבע המקורי הוא חום מאוד כהה על גבול השחור) ולפעמים חמצנתי לו את הפוני. נראיתי כמו קריקטורה של בוצ' גברית ואגרסיבית, זאת על אף שאני בכלל בעניין של בנים.
אבל הכי גרוע היה הקטע עם הגבות: לילה אחד חברה הציעה לי לדלל לי קצת את ה"גבות-בנץ" כפי שהיא קראה לזה, והורידה לי חצי מהגבה. נשארתי עם גבות דקות מידי, מרוטות מאוד, שהתחילו הרבה מידי פנימה לכיוון העין ויצרו מראה משונה לפנים. הייתי בת 14 בערך, והזוועה האמיתית היא שחשבתי שזה מוצלח והסתובבתי ככה חצי שנה עד שאמא שלי שכנעה אותי להפסיק להציק לגבות של עצמי.
מוסר השכל: תמיד תקשיבו לאמא. או לטריני וסוזנה, אם אתן לא מאמינות לאמא שלכן, אבל אז כדאי שתקשיבו גם לפסיכולוג.

 אבל פעם, כשיצאתי עם חברות שלי לפעולה של תנועת הנוער, לא היה לי כוח להתלבש אז פשוט הוצאתי משהו מהארון מבלי להסתכל עליו. יצאנו למקום שבו הייתה הפעולה ופתאום שמתי לב שאני לובשת פיג'מה ישנה שסבתא שלי נתנה לי! אני אפילו לא רוצה לתאר לכם איך היא הייתה נראית!
הקטע הכי מביך זה שבאו בנות מהכיתה שבד"כ לא מגיעות לפעולה ואני נשבעת ששמעתי אותן צוחקות עלי… למרוטת שזה מגעיל לצחוק על בן אדם רק בגלל הבגדים שהוא לובש, הייתה להן סיבה טובה…

 לדעתי לכל אחד יש אופנה משלו ולא ממקום של להתיימר או שום דבר כזה אבל לדעתי לכל אחד יש טעויות אופנתיות משלו אבל באופן כללי לדעתי אין כזה דבר טעות אופנתיתי לכל אחד יש טעם אחר…