מתנה בשישי: 500 שקלים לקנייה ביריד דרס קוד

פריט האופנה הוא בעצם תלבושת שלמה שמורכבת משלושה פריטי "אופנה" שביניהם קשה לי להכריע מיהו הפריט המנצח ברמת הזוועה.
כשהייתי בתיכון, סביבות גיל 16 הייתה לי את אותה התלבושת ה"מיוחדת" ששמרתי במיוחד לאירועים מיוחדים בבית הספר, כאלה שבהם חשטב שיראו אותי "הכי יפה", הפסקות מוזיקליות או כל הזדמנות שלי להראות מתוך היותי ממש לא מקובלת, זו הייתה חולצה שחורה שהייתה לא כלכך במידה שלי (כתוצאה משילוב של כמות החרישות והאהבה שלי למתוקים) עם שרשרת קטנה על ציץ ימין וכיס קטן על צד שמאל, חצאית אדומה עם גומי רחב בעל פסים רחבים אדום לבן לרוחב ועל החצאית מצד ימין למטה מוטבעת בגדול הספרה חמש, כל זה עוד לא כלכך נורא עד שמגיעים לצאץ' הסופי של גרבי הברך שמשובצות במשבצת גדולה שחור לבן, ואיך לא, נעל משתנה שכמובן לא בהכרח מתאימה לדבר היחיד שהיה הגיוני פה- לצבעים.
אני נזכרת בעצמי הולכת במסדרונות התיכון בגאווה ובשיא הפוזה שאני חתיכה ומהממת מנסה לשבות את לבבות החתיכים של השכבה. עושה סיבובי דאווין בחוסר מודעות מוחלטת.
עד היום גם החברות שלי זוכרות את ההופעה ההזויה הזו, שאני בהחלט מתביישת בה! יש במה להזכר ולצחוק :)

lizkats1@gmail.com

קודם כל כל הפריטים שלי הם חורשים – ויש לי נטייה לא לזרוק כלום :-) אבל יש לי שמלה פתוחה בגב וצמודה אדומה של miss sixty – בעלי קנה לי אותה ביומולדת הראשונה שלי כשהתחלנו לצאת. באותה תקופה לחלוטין יכלתי ללכת ככה – והיא לחלוטין סובבה הרבה ראשים.. היום אני בשוק שלבשתי משהו כל כך קצר, כל כך צמוד וכל כך אדום!! אבל עדיין לא אזרוק אותה…

הג'ינס השחור שלי. הוא כבר בעצם לא כל כך שחור, יותר בכיוון ׳שלור-לבן-אקונומיק׳(הולך ומידמה ללבן הבוהק של האקונומיקה)… יש לי ממנו אינסוף זיכרונות ולו ממני מיליוני כביסות שהקנו לו את התואר מר-משומר: מראה משופשף, פרום, דקיק יותר מהנייר אצלי במדפסת ומפתיע שעדיין כולם בטוחים שככה הוא יוצר. קניתי אותו לפני מספר שנים כשרזיתי, מאז עליתי, רזיתי ושוב עליתי כמה ק"ג. הג'ינס משמש לי מדד למשקל שלי ותמיד מזכיר לי כמה (וגם קצת למה) כדאי לי לרזות.לצאת איתו לרחוב כבר נהיה קצת מביך… המבטים והצחקוקים לאחרונה עלו מדרגה בעיקר מעוברי אורח אבל אני … כן אני….כבר משתוקקת להיכנס אליו שוב הקיץ הזה(בגבולות החדר שלי בלבד …ו כמובן שאני ל ב ד).

ברגע שהמסילה הקטנה שלי הפכה לתחנת רכבת(ות) עמוסה במיוחד הפנמתי שאני והגרביונים המזוגזגים והחרושים שלי חייבים לעשות את שיחת יחסינו לאן….בנאמנות הם ליוו אותי , ממסיבת השחרור הראשונה על אזרחי ועד לג׳ינס המהולל ששמו ״כיפאק היי ,חזרתי למשקל״ אחרי כל לידה מחדש…. תמיד גרף מחמאות… שידרג כל אאוטפיט וגם הסתיר בהצלחה מה שצריך ביום לא מוצלח של מריטות שיער….
הפרידה מהם לא פשוטה לי ולכן אני עושה אותה בהדרגה, כרגע אני מגניבה אותם מתחת לשמלות מקסי….אבל אטומות, כן????

בתיכון נורא רציתי להיות מיוחדת, והתאמצתי להמציא בגדים מיוחדים שרק לי היו…
שמתי קפיץ צבעוני על היד כצמיד, הייתי הולכת עם אולסטר אחד בצבע כזה והשני בצבע אחר, לבשתי מכנסיים בצבעים זרחניים מחנות שקראו לה "ציפי סיטסטיז" מתרחבים ענקיים 2 מידות מעל המידה שלי, צבעתי את השיער לכחול (אז זה לא הה אופנתי) ועוד ועוד …
אבל הפריט שהייתי חורשת עליו יום וליל היה גרביונים כחולים כההים, שגזרתי להם את המפשעה, ועשיתי בקצה שלהם חורים לאצבעות, והייתי לובשת אותם **כחולצה**!!!
העתקתי את זה מקליפ של הזמרת פינק.. (i'm coming up למי שרוצה להיות עד לזוועה המקורית – שם זה כתום).
זה כמובן היה מכוער מאוד ואלוהים יודע מה חשבתי לעצמי…
לא מוכנה ללבוש שוב דבר כזה מביך גם אם ישלמו לי מליון שקל…

אי שם בשנות התשעים המוקדמות, הגיעה לשוק האופנה תופעה, שנקראה בירושלים נעלי מדוזה, ו"שקפקפים" בשאר רחבי הארץ.
התופעה היתה ארוכה (מדי) ולמעשה כיסתה כל הופעה או אירוע אפשרי.
היינו הולכות איתן לבית הספר, לבריכה, לסרט, לטיול במדרחוב, ליומולדת ולבת מצווה..
היינו הולכות עם גרביים (אוי ואבוי) וגם בלי גרביים (אוי ואבוי ואבוי…) כל רעיון ושילוב היה מקובל ואפשרי.
בקיצור, כולנו היינו מסתובבות וגם מסתובבים עם הרצועות השקופות האלה על הקרסוליים, שקנייתן החזירה עודף ממאאאאתיים שקל.
לפני כמה שנים הסתובבתי עם בתי וראיתי בחנויות (שוות!) בתל אביב את נעלי המדוזה בחלון הראווה, עושות קאמבק, לאחר שהתאוששתי מההלם הסתכלתי על בתי, הרמתי אותה על גבי, אבו יו-יו (שק קמח בירושלמית) וברחתי משם, שלא יכנסו לה רעיונות לראש….

כל פריטי הסקיני בגזרה נמוכה שהיו לי הם בהחלט הבחירה המובילה בקטגוריה… לא הייתי מודעת לכמה גזרה נמוכה לא מחמיאה, ומביכה בכל מקרה של ישיבה.

תודה לאל שהתקדמתי מאז…

מי לא חרשה על חולצת הצבא שלה כשהייתה חיילת?? אז זהו שהמחלקה שלי הוציאה את אחד הטי שירים ההורסים והייתיי חורשת עליה במשך שנים עד שהחלטתי שלבוש חולצת צבא זה די מביך.. אם שם המחלקה
לא היה מתנוסס עליה כנראה שהייתי לובשת אותה עד היום

פריט האופנה הוא בעצם תלבושת שלמה שמורכבת משלושה פריטי "אופנה" שביניהם קשה לי להכריע מיהו הפריט המנצח ברמת הזוועה.
כשהייתי בתיכון, סביבות גיל 16 הייתה לי את אותה התלבושת ה"מיוחדת" ששמרתי במיוחד לאירועים מיוחדים בבית הספר, כאלה שבהם חשטב שיראו אותי "הכי יפה", הפסקות מוזיקליות או כל הזדמנות שלי להראות מחסך היותי ממש לא מקובלת, זו הייתה חולצה שחורה שהייתה לא כלכך במידה שלי (כתוצאה משילוב של כמות החרישות והאהבה שלי למתוקים) עם שרשרת קטנה על ציץ ימין וכיס קטן על צד שמאל, חצאית אדומה עם גומי רחב בעל פסים רחבים אדום לבן לרוחב ועל החצאית מצד ימין למטה מוטבעת בגדול הספרה חמש, כל זה עוד לא כלכך נורא עד שמגיעים לצאץ' הסופי של גרבי הברך שמשובצות במשבצת גדולה שחור לבן, ואיך לא, נעל משתנה שכמובן לא בהכרח מתאימה לדבר היחיד שהיה הגיוני פה- לצבעים.
אני נזכרת בעצמי הולכת במסדרונות התיכון בגאווה ובשיא הפוזה שאני חתיכה ומהממת מנסה לשבות את לבבות החתיכים של השכבה. עושה סיבובי דאווין בחוסר מודעות מוחלטת.
עד היום גם החברות שלי זוכרות את ההופעה ההזויה הזו, שאני בהחלט מתביישת בה! יש במה להזכר ולצחוק :)

היתה לי חצאית מיני שחורה שחרשתי עליה כמה שנים, היא כבר הייתה במצב שיצאו לה צ'יפים, אמא שלי ואחותי היו אומרות לי כל הזמן שהגיע הזמן לזרוק אותה, היא היתה ה-חצאית שלי. והיום כמה שנים אחר כך אני חושבת לעצמי מה לעזאזל חשבתי כשלבשתי אותה, ולא רק לבשתי אלא חרשתי.

כמו לכל אישה גם לי היתה שמלה שחורה קטנה בארון ….אלא שאני לקחתי את המונח צעד אחד קדימה והפכתי אותה לשמלה קטנה שחורה וחרושה …כל כך חרושה שבכל מגנט ארוע שיש לי על המקרר היא מופיעה (עם שרשרשת שונה יש לציין) אם זה החתונה של החברה והמנהלת, הברית של הבן שלי (כן הצלחתי להידחס לתוכה אחרי הלידה) ועוד ועוד…והיום בדיעבד …פדיחות…בטוח מישהו מתישהו קלט…(חוץ מבעלי כמובן שלא מזיז לו)

מכנסי פדלפון עם פסים לאורך צבעוני עם גיזרה נמוכה

פריט הלבוש שהייתי חורשת עליו וכיום לא אצא איתו מהבית (ולא רק בגלל המעלות..) הוא חותלות לידיים., קניתי את החותלת הראשונה שלי בערך לפני 11 שנה, חותלות קצרות מפוספסות שקניתי בשוק בכמה צבעים, מאז קניתי עוד כמה במהלך השנים והיום יש לי אוסף מרשים, כמובן שכל פעם שמגיע החורף אני רוצה שהם יחזרו לאופנה כדי שאוכל לשים אותם, מחממות, פרקטיות ועם נגיעה מגניבה ביותר :)

חליפה בצבע צהוב
חולצה וחצאית בלון
הייתי חורשת עליה ברמות הזויות
רוב התמונות של הילדות אני מצולמת איתה
החצאית היתה מבד כפול ונפוכה
הייתי לובשת את החליפה בכל הזדמנות

לפני עשור וקצת, היה לי זוג נעלי buffalo כסופות עם נצנצים!!! חרשתי עליהן מלא, במיוחד בטיולים בחו״ל. החבר שלי (היום בעלי) היה מתפלץ כל פעם שנעלתי אותן ואני חשבתי שאני שיא הקול. אני זוכרת את עצמי רצה איתן בשדה התעופה של ניו יורק כדי לא לפספס טיסה לוודאי כשהכרוז כבר קורא בשמי כקריאה אחרונה… אז באמת חשבתי שאני להיט… היום מה שנקרא – wouldn't be cought dead wearing it

מזל שהשנים חולפות והסטייל משתבח (טוב נו – אני מקווה, לפחות לדעתי …)

הבייסיק של הבייסיק: ג'ינס לי קופר מימי התיכון (לפני כ-12 שנה) – בגוון מלוכלך, לפני הימים של הסקיני אבל כמובן אחרי הימים של הבדלפון, בגזרה נמוכה (How low can you go style). עדיין יש לי אותו, והוא עדיין טוב, אבל לעולם לא אהיה מסוגלת ללבוש אותו שוב ואני לא מבינה איך לבשתי אותו אז.
אני כנראה הזדקנתי, אבל נחמד תמיד להיזכר :)

הפריט שהייתי חורשת עליו הוא גופייה עם כיווצים משבצות בצבע כחול גינס ואדום. את הפריט קיבלתי מאמא שלי במתנה בכיתה ו׳ לאחר שחזרה מאיטליה. מאוד אהבתי את הגופייה שבשבילי הייתה עם ניחוח זר ומיוחד. אהבתי אותה עד כדי כך שעם השנים הגופייה הפכה מגופייה, לגופיית בטן ואפילו באיזשהו שלב לגוזייה. היום אני לא לובשת בכלל פריטים שחושפים את הבטן ואפילו מתביישת לראות תמונות שלי עם בטן חשופה. אבל הזיכרון של הגופייה ההיא המיוחדת של אמא לא יוצא לי מהראש.