הפולחן האופנתי סביב נעלי הסבתא של שאנל

סיפור אמיתי שקרה – לפני מספר חודשים שוטטתי להנאתי בבארניס בניו יורק. כשנפתחו דלתות המעלית בקומה חמש, נגלתה מולי רחבה ענקית מרופדת בשטיח מקיר לקיר, ועליו כל הנעליים שבחורה יכולה לחלום עליהן. מימין, מנולו בלאניק, משמאל סלין, ואני ביניהן, מנסה לבלוע את הרוק. ואז ראיתי אותן, נעלי ה-Slingback של שאנל. הן זרחו כאילו ספוט היה מכוון בדיוק מעליהן. אבל לא, שום תאורה מיוחדת לא הייתה שם, אלא רק ההילה סביב מה שהפך להיות דגם הנעליים הכי מבוקש בשנה האחרונה. בחשש וביראה הפכתי את הנעליים בדיסקרטיות כדי לראות את מדבקת המחיר שעל הסוליה. ברגע שעיניי קלטו מספר תלת ספרתי שהתחיל ב-8, החזרתי אותן מיד והמשכתי הלאה. אפילו לא מדדתי לשם התחושה. לשלם 3,000 ומשהו שקלים על זוג נעליים היה נראה לי קצת מוגזם.

אבל אז חזרתי לארץ והלב התחיל לעקצץ. כל מי שהיה בחו"ל והשאיר מאחור פריט שהתאהב בו מכיר את אותה תחושת החמצה. יש חלק ממך שנותר שם, מחכה שעוד תבוא לאסוף אותו והאיחוד יהיה מושלם. אבל הגולום שיושב על הכתף השמאלית שלי אמר לי שעשיתי מעשה חכם ומיושב, בוגר. אולי זה נכון. רק שהאינטרנט מנסה להוכיח לי אחרת.

מאז שקרל לגרפלד הוציא את כל הדוגמניות שלו למסלול "בראסרי גבריאל" עבור קולקציית סתיו-חורף 2016 של שאנל עם אותו דגם איקוני בבז' ושחור, עולם האופנה הבין שיש אלטרנטיבה לסטילטו, והיא הייתה שם כל הזמן הזה. מדובר למעשה בווריאציה לגרפלדית על דגם הסלינג-בק (הסגור מקדימה ופתוח מאחור עם סגירת רצועה דקה) שעיצבה קוקו שאנל בשנת 1957. דגם ה-Le Soulier Bicolore (נעלי הצבע הכפול) היה מלכתחילה הצלחה כבירה. בעזרת צבע הבז' שאפיין את הנעליים והמראה החצי פתוח שלהן מאחור, הן יצרו צללית ארוכה לרגליים החשופות של תקופת המיני, בעוד שהעקב הנמוך והעבה היה נוח להפליא, מה שאפשר לחרוש עליהן במשך שעות ארוכות.

במהלך השנים שעברו, הסגנון המעוגל מקדימה עם העקב הקטן הפך למיושן, אבל עדיין נשאר נחלת לקוחות שאנל הקוקטיות שהתבגרו עם השנים, ובינתיים נותרו נאמנות לדגם שיצא כשעוד היו צעירות. כל כמה שנים הוציא בבית האופנה טייק אוף חדש למראה שהפך למזוהה עמו, פעם בנעלי בלרינה שטוחות ופעם בסטילטו עם קדמה מחודדת, כשרק צבע הבז' מסביב ואזור האצבעות בשחור הזכירו מאיפה הסטייל הזה הגיע.

ואז, כאמור, הגיחה אל המסלול קארה דלווין עם זוג הנעליים החדשות, ורסיית 2015, ואחריה שיירה של כ-80 דוגמניות, כולן נעולות באותו הזוג בדיוק. באותו הרגע כאילו נשמע אנחת רווחה קולקטיבית של עולם האופנה. זהו, נגמרו ימי הסניקרס. חוזרים לנעליים נשיות ומעודנות יותר, אבל עדיין נוחות. אבל רגע אחרי, כולם גם הבינו – מה שאפשר היה לרכוש בבוטיקים של שאנל ובבתי כלבו שונים ברחבי העולם כבר לפני כן, כמו אותן מבוגרות שאנליסטיות, הפך פתאום לדגם הכי מבוקש, ומחירו עלה בהתאם.

לפאשניסטות האמיתיות המחיר הוא לא ממש אישיו. המצליחות מקבלות את הנעליים כמחווה יחצ"נית, חלקן האחר כנראה לא מכירות מה זו שיחת טלפון מהבנקאי, ואחרות, פשוט מבינות שמדובר בהשקעה שתוכיח את עצמה, בעיקר בלייקים באינסטגרם, אותו מקור מרכזי לפולחן שנוצר סביב הדגם. בינתיים, אלו שנמנעות מלהוציא על זוג נעליים סכום ששווה לשכר דירה חודשי, יכולות לקוות כי בקרוב נמצא על המדפים את גרסת הרשתות העממיות. ועל זה נאמר – אמן.