אוברול מודפס של ז'ראר דארל במתנה
שווי המתנה: 1,380 ש"ח
בכל יום שישי נחלק מתנה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות באוברול מודפס של המותג הצרפתי ז'ראר דארל. האוברולים עשו את הקאמבק שלהם לא מזמן, אבל בעצם היו פריט שמזוהה עם עשורים קודמים. ספרי לנו בתגובות על פריט לבוש ישן שלך שאת זוכרת במיוחד (חולצה אהובה שאת עדיין שומרת, מכנסיים שלא היית מעזה ללבוש היום וכו'). התשובה המקורית ביותר תזכה את הכותבת באוברול שבתמונה.
* הזוכה ייבחר בין המגיבים לפוסט עד יום א', 10.7.11, בשעה 12:00
* בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו
* את האוברול ניתן להשיג בחנות המותג של ז'ראר דארל: ה' באייר 14, כיכר המדינה, תל אביב
הזוכה בנעליים של שני בר מהשבוע שעבר היא רותם שכתבה לנו על גיבורת הילדות שלה:
לידיה מביטלג'וס והחולשה של וינונה ריידר לנעליים
"הלא היא לידיה מביטלג'וס (זה היה גם הכינוי של מביה"ס היסודי), ילדה מוזרה ואיטלגנטית במיוחד שניחנה ביכולת לתקשר עם עולמות רחוקים, רוחות רפאים עם ראש קטן וירוק, סטיאוציות הזויות וכמובן עם ביטלג'וס – והכול לבד.
כבר אז הצליחה לפצח את המוח הגברי: חזרה רבת פעמים מובילה לתוצאה הרצויה. בסרט מילות הקסם הן חזרה 3 פעמים על השם (ביטלג'וס! ביטלג'וס! ביטלג'וס!) במציאות הישראלית זה מתחלף : לאבי/עודד/ מאמי/שם משפחה/כינוי מזעזע מתקופת הצבא. לפעמים ישנו צורך בחזרה מרובה יותר של פעמים על מנת להגיע לתוצאה הרצויה.
מלבד זה בטוחה שוינונה ריידר בתקופות הפחות יפות של חייה הייתה חוטאת באחת הדיברות ("אל תגנוב") עבור הנעלים הללו".
יש בגד אחד ששמור לו מקום מיוחד אצלי בלב והוא ג'קט טרנינג גדול ונעים של בעלי. את הג'קט הזה הוא הניח על כתפי בערב בו הכרנו. מדי פעם אני מתעטפת בו וחוזרת ברגע לאותו הערב בו יחד עם הג'קט קיבלתי את אהבת חיי.
מאת: מאיה | 7 בינואר 2012 | 20:15יש בגדים שהם כל כולם זכרונות.
מי הפדחן שילך בדבר הזה XDDDD
מאת: נטלי | 29 באוקטובר 2011 | 22:52כל כך מקסים האוברול של זראר דארל כמה הייתי רוצה אותו במתנה,אבל מה
מאת: לי | 14 ביולי 2011 | 22:00נותר עוד לכתוב שעוד לא נכתב..
ראשית תודה על האפשרות לקבל מתנה כזו יפה. שנית, התחלתי את חיי מחדש ואוברול מקסים שכזה יהווה עבורי התחלה מתוקה במיוחד. תודה,בברכה לי
זה קצת שונה ולא מדובר פה באיזה טרנד אבל בכל זאת..
מאת: נטלי | 12 ביולי 2011 | 21:27שהייתי קטנה סבתא שלי שגידלה אותי הייתה סורגת לנו סריגים ואפודות.הסריגים
שמורים אצלי עד היום(אני כבר בת 29)מרוב שאני אוהבת את האפודות האלו וקשה לי להיפרד מהם בחורף אני מלבישה אותן לבן שלי(בן השנתיים).קצת מצחיק, הוא לא יוצא איתם מהבית אבל כל מי שרואה את האפודות ושומע שהיו שלי מתלהב.
וחוץ מזה עושה קצת טוב לסבתא אז למה לא?
נטלי
זה סיפור אמיתי ושובר לבבות
מאת: רונה | 11 ביולי 2011 | 23:11על בחור, בחורה ושמלת לבבות
הוא קנה לי אותה בכספיו המעטים
כי אהב אותי כל-כך ונשבע לי אמונים.
ואני שאהבתי אותו ואותה
התהלכתי בגאון עם שמלתי ההדוקה.
וכולם סובבו את ראשם וחייכו
מי מתלבשת לה כך כמו בסרט שאלו
ואותי לא עניין לא אישה גם לא איש
כי אהבתי אותו באופן מביש
השמלה כמו חייכה בעצמה ברחובות
סובבה ראשים של בנים ובנות.
ורצה הגורל וכמו בחיים
הבחור התאהב ביפה בנשים
ואותי השאיר מאחור מרוסקת
את שמלת הלבבות בוכה ומחבקת.
כך עברו השנים ומן הסתם התחתנתי
עוד לפני זה בעצמי לבבות שברתי
אך השמלה נשארה לחבק את גופי
כי את מה שאומר יבינו רק מי שכל-כך אופנתי
בנים, אהבה, הכל כתוב וידוע
אך אהבה לבגד זה משהו קבוע.
הבגד את גופך מחבק ונשאר
גם כשהאהבה נגמרת וליבך נשבר…
כשהייתי בת 8 יום לפני היומולדת של סבא,
מאת: אנה | 11 ביולי 2011 | 16:23ביקשתי מאמא שלי לתת לי כסף כדי לקנות לסבא מתנה,
הרגשתי נורא בוגרת כי זו הייתה הפעם הראשונה שכל האחריות הייתה על כתפיי.
הלכתי לחנות הכלבו בפינת הרחוב לבד (!!)
עמדתי בחנות הכלבו מבולבלת לגמרי וניסיתי למצוא אסטרטגייה טובה שתעזור לי בבחירה,
ואז החלטתי שמה שימצא חן בעיניי,זה גם מה שסבא צריך לאהוב!
האסטרטגייה כמובן עבדה לטובתי, מתרגשת מהאחריות ההחלטה התקבלה פה אחד!
"השמלה עם הנקודות האדומות בבקשה" אמרתי למוכרת, אחרי כמה רגעים השמלה הנחשקת בתוך השקית הגדולה הייתה בידי!
בדילוגים עם דפיקות לב מטורפות מההתרגשות שהבחירה הייתה נכונה רצתי הביתה והראתי לאמא את המתנה הכי טובה בעולם!
אז לא שמתי לב שאמא שלי כנראה רצתה להתפקע מצחוק אבל היא שיבחה אותי על הבחירה המוצלחת. ההפתעה הגדולה בשבילי הייתה שאיזה מזל שיש לי כזה סבא מקסים שנתן לי לשמור את המתנה שלו!
שהייתי חיילת ללא הרבה מזומנים בכיס ראיתי שמלה של קסטרו שהיתה ממש יקרה אבל לא יכולתי לעמוד בפניה וקניתי אותה, לבשתי אותה המון עד שזה היה כבר מוגזם! אז גזרתי את החלק העליון והפכתי אותה לגופיה ממש יפה :) וגם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים אני עדין לובשת אותה.
מאת: ליטל ירון | 11 ביולי 2011 | 11:22לפני כעשור. כשהמצב הכלכלי היה בכי רע ובארון יושבת לה חולצה עם שרוול ארוך בחורף תמיד נהנתי ללבוש את החולצה. ובקיץ מה אני עושה. לקחתי מספריים וגזרתי את השרוולים. והרי לי גופייה.
מאת: איריס | 11 ביולי 2011 | 07:14לאחר תקופה הגופיה נהרסה. לקחתי מספריים וגזרתי לי מטפחת לימי החורף.
לאחר שימוש רב במטפחת גם זה לא נשאר ונשארתי עם הזיכרון. אך ללא החולצה.
לא תאמינו אבל יום אחד הגעתי לבית של סבתא שלי וכשחיפשתי מגבת בארון פתאום בצבץ איזה בגד כסוף מהארון,קרץ לי ואמר: תסתכלי עליי,תסתכלי עליי
מאת: ליאת | 10 ביולי 2011 | 23:17שלפתי אותו וזו היתה חולצה בשילוב של כסף ושחור עם צווארון גדול:החולצה כסופה עם טוייה של חוטים שחורים והצוורון שחור עם לבבות כסופים-כשמצאתי אותה היא היתה שיא האופנה של אותה שנה-שזה אומר 27 שנים לאחר חתונתם של אימי ואבי
שאלתי את סבתא שלי מה זה והיא אמרה:"חכי, חכי, לא תאמיני, זו בעצם חליפה תיכף אראה לך את המכנסיים-זו חליפה שמיקי (אחות של אמי) לבשה בחתונה של ההורים שלך-קחי אותה"
היא הוציאה את המכנס והמכנס הינו מכנס פדלפון ממש כמו חצאית מקבי בבד הפוך מהחולצה-ז"א בשחור עם לבבות כסופים-חליפה מדהימה
את החולצה אני לובשת המון עד היום עם מכנס שחור ואת המכנס בד"כ לובשת בפורים ולפעמים רק לפעמים גם ביום יום כי הוא מאד מאד מלבב-חחחחחחח
כשהבאתי את החליפה הביתה ההורים שלי היו בשוק כי היא היתה ממש חדשה והעלתה כל כך הרבה נוסטלגיה בבית
אין כמו סבתא ששומרת הכל כולל הכל
אוהבת אותך סבתא
את השמלה השחורה הראשונה שני רכשה לי אמי כשהייתי בת 12. לרגל בת המצווה הוחלט כי לרגל המאורע המרגש אנוכי צריכה לקבל את השמלה השחורה הראשונה. מדובר בשמלה כעורה שלא מחמיאה לאף אישה באשר היא,אבל בזמנו היא נראתה לי כפסגת השלמות הקיימת. היא עד היום שמורה לי במקום של כבוד בארון (העמוס לעייפה שלי) ובכל פעם שאני קונה שמלה שחורה חדשה, לא משנה מאיזה מותג – אני נזכרת כי קלאסיקה נשארת קלאסיקה ועל אף שמדובר בשמלה שחורה לא מחמיאה בעליל היא השמלה הראשונה שבזכותה הרגשתי אישה.
מאת: דניאל | 10 ביולי 2011 | 18:09אין באפשרותי לרענן/לחדש בבגד יפה………….
מאת: מירי גילאון | 10 ביולי 2011 | 13:15בחודש מאי היה לי יום הולדת וחשבתי לעצמי שאולי אולי הפעם (פשוט יהיה לי אוברול יפה.
חשבתי להמציא סיפור על בגד נוסטלגי , חשבתי להמציא סיפור על שמלת כלה שעוברת בירושה והגיעה עם סבתא גניה שלי מפולין ועברה אצל אמא שלי ואחרי שהתיתנתי איתה אני שומרת אותה לביתי הקטנה שרק נולדה, אבל במקום זה אני אכתוב שייש ליכלכך הרבה פריטים שאני לעולם לא אזרוק , ואני מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה את האוברול הזה :)
מאת: ענבלי | 10 ביולי 2011 | 11:47כשרק התחיל בארץ כל נושא המעצבים והחנות רזילי היתה עוד משהו חדשני קניתי שמלה שאני חושבת היתה שייכת לקולקציה הראשונה הוא לפחות בין הראשונות של סיגל דקל. שמלת מעטפת נזירית ונדירה ביופיה ובהשקעה שלה. כזו שהיתי מוכנה להוציא עליה במונחים של אז ואולי גם היום המון כסף רק כדי ללבוש משהו אחר, שונה ומיוחד. כמובן שהיום אין סיכוי שאני אלבש אותה שוב אבל גם אין סיכוי שבעולם שאזרוק אותה.
מאת: טל | 10 ביולי 2011 | 11:46חליפת פרנזים מזמש חום –
מאת: רחלי א | 10 ביולי 2011 | 11:40התקרית היתה כזאת : וסט זמש חום עם פרנזים ולו התאימו באופן מדהים חצאית פרנזים מזמש בצבע חום , כמובן שמתחת לווסט היתה חולצה ורודה ….
מופע שנות ה 70 לגמרי – היום אני מבינה שהפדיחה של אז זה האוט קוטור של יום …
שעוד הייתי ילדה התחילה אצלי האהבה לנעליים , קנינו לי זוג יפיפיה שפשוט הייתי נועלת לכל אירוע מתבקש ,ואהבתי אותם בכל מאודי , עד שהם בלו להם לאיטם. לפני תקופה הסתובבתי בחנות נעליים ולפתע נתקלתי באותן הנעליים בדיוק . וקניתי אותן לביתי…. ושוב ושוב זה מעלה לי נוסטלגיות טובות!!!
מאת: אשרת | 10 ביולי 2011 | 11:36סבתא שלי הייתה אצילית וגבוהה (התנשאה לגובה של 1.70). היא הייתה תימניה יפייפיה שלבשה שמלות קלאסיות ומתחתן מכנסיים מסורתיות. היא הייתה מכסה את ראשה במטפחת צבעונית והיו לה המון.. כשהיו רק נשים או בני משפחה קרובה מסביב היא הניחה למטפחת ליפול באלגנטיות על כתפיה, ואנחנו הנכדות היינו חושבות שזה הדבר הכי יפה בעולם. לפני כמה שנים סבתא שלי נפטרה והשאירה אחריה המון בגדים וגם.. מטפחות. אני לקחתי מטפחת אחת מאד צבעונית (שסבתא קיבלה מצרפת) שמלווה אותי המון שנים.. קשורה על הצוואר, מלופפת בגינס או בחצאית כחגורה, קשורה על הראש במליון שיטות וגם סתם מונחת על הכתפיים.. אז אני מרגישה הכי מיוחדת!
מאת: ליאת | 10 ביולי 2011 | 11:30יש לי חולצה מיוחדת שקיניתי אותה בדיסני וורלד באורלנדו. זה היה שם בסייל וזו חולצת כדורגל מבד רשת, בצע כחול עז, ובמרכזה הדפס של מיקי מאוס משחק כדורגל.
מאת: דניה | 10 ביולי 2011 | 11:22החולצה איתי מגיל 13 והיא מונחת בארון כאילו מינימום אני לובשת אותה פעם בשבוע.
היא כבר מזמן לא עולה עליי, אבל אין לי מושג למה אני לא זורקת אותה, אולי אני רוצה להוריש אותה לילדים שלי שעדיין לא נוצרו. אולי אני מחכה שתהפוך לפריט וינטג לאספנים. בכל אופן היא שם עם מיקי מחייכים אליי מהארון.
לפני שנתיים קניתי אוברול שחור שלא העזתי ללבוש עד עכשיו , כולם אמרו לי שעשיתי טעות שקניתי אותו אבל היום כולם מבינים שטעיתי ואני יכולה ללבוש אותו בלי להתבייש שוא "לא באופנה"
מאת: ספיר | 10 ביולי 2011 | 11:01יש לי בבית חולצה של חברת SABI המיתולוגית עם הכיתוב SABI על החולצה ,לא מסוגלת לזרוק אותה לפח , עדיין ישנה איתה בחורף .
מאת: סיון | 10 ביולי 2011 | 10:59כל פעם אני מתלבטת האם להעיף אותה אך כמובן שהאהבה אליה חזקה ממני והיא עדיין אצלי.
בתור ילדה קטנה שמאוד אוהבת נעלי עקב, ושמלות של אמא
מאת: אור | 10 ביולי 2011 | 10:56מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה שלמה של אמא שתמיד אהבתי, שמלה שחורה, צמודה, עם ריקמה בסוף השמלה בצבע קרם, והכתפיות משום מה בצע אדום..אבל עד היום אני מידי פעם מודדת אותה, היא דהויה נורא… אני פשוט לא מצליחה לזרוק אותה.
מידי פעם, כמה שעות בבית, להיזכר בתקופות שהייתי עושה לאמא את הבלאגן הארון בגדים, ובארון נעליים, והכל בשביל אותה השמלה.
היא תשאר אצלי בארון כנראה עוד הרבה שנים :)
אני מאוד אוהבת לשמור בגדים ישנים ויש לי בארון בגדים מגיל 15 אפילו שאני נוהגת ללבוש אפילו היום ומקבלת תגובות מעולות.
מאת: יפית | 10 ביולי 2011 | 10:44אבל רציתי לדבר על שמלה ממש חמודה שיש לי בארון שהייתה שייכת לאמא שלי בצעירותה זאת שמלה מקסימה עם הדפס פסים אבל אף פעם לא יצא לי ללבוש אותה לא מצאתי את הארוע המתאים בינתיים היא מיפיפת לי את הארון.
לפני 15 שנה כשהיתגרשתי . החלטתי שאני קונה לעצמי שמלת מיני בצבע חרדל מקורדרוי. ( האקס שלי לא הסכים שאני ילבש מיני ) למרות שהיו לי את כל הנתונים לכך הייתי בגיל 27 כך שתמיד רציתי להיות כמו כולם. מאותו יום לבשתי את השמלה הזאת כל יום. אחרי תקופה קראתי לה חורשי.
מאת: לירון | 10 ביולי 2011 | 10:41גידלתי את בנותיי ושמנתי השמלה לא עלתה עלי החלטתי שאני יישמור אותה והיא תהיה ההשראה לעשות דיאטה. חלפו שנים והשמלה נשארה בארון.עשיתי דיאטה וחזרתי לעצמי. כשמדדתי את השמלה ברקו עיני חזרתי אחורה כמו סרט נע. זה היה מדהים. בנותיי ואני עושות בה שימוש היום .
מדהים מה כח רצון ייכול לעשות.
מאז שהפכתי לנערה הבנתי שהאהבה הגדולה שלי היא בגדים.ובמשך שנים הייתי מתלבשת כמו אישה בוגרת(כלומר לא מותאם לגילי). בתור נערה בת 15, 16(היום 33) מהמושב הייתי נוסעת לעיר הגדולה פעם ב..ומתפרעת. יום אחד גיליתי בעיר רחובות(לא, זו לא העיר הגדולה) חנות בגדים של מישהי שמייבאת מאיטליה, אז זה היה משהו לא שיגרתי.נכנסתי לחנות וראיתי שם חליפה כחולה עם עלים בצבע תכלת (כן, כן).הזקט היה גדול, המכנסיים גדולים ,היא לא היתה זולה, ובכל זאת החלטתי שאותה אני רוצה. קניתי אותה במיטב כספי שחסכתי ולבשתי אותה אולי פעם אחת .זה לא היה מראה מלבב. ובכל זאת הזקט תלוי בארוני עד היום, "לזכר" ימים עברו ו"לזכר" המעוף והאומץ שהיה בי אז…
מאת: אדוה | 10 ביולי 2011 | 10:37לכל אחד יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת שלו לובש את הבגד הענק של אמא או אבא. רק אצלי הפריט עדיין בארון.. פריט הלבוש הכי נוסטלגי שלי- ועם זאת הכי לביש אצלי בארון- זה הטי-שרט של אבא שלי.. על המקרר תלויה התמונה מגיל 4- בדשא- כשאני לובשת את חולצת הפסים הע-נ-ק-י-ת של אבא וכובע קש על הראש. אז הכובע אמנם התחלף באחר, אבל הטי-שרט נשארה כמו שהיא (אני מכבסת אותה רק ביד), אותה אני לובשת תחובה בתוך חצאית ארוכה, או אפילו סתם כפיג'מה, ועדיין יש לה ריח "ישן נושן"…
מאת: קרן | 10 ביולי 2011 | 10:32בשנות השמונים היה ערוץ אחד בטלויזיה ומזל גדול למי שהייתה בכלל טליוזיה צבעונית בבית.הזסדרה המפורסמת "בית קטן בערבה" הייתה מאוד אהובה על כולם ואימי קנתה לי שמלה סגולה ועליה מעין סינר לבן. חלפו שלושים שנים והיא עדיין שמורה אצלי בארון, הפרידה קשה והמזכרת מעלה בי זכרונות ילדות מתוקים….
מאת: מירב | 10 ביולי 2011 | 10:12לפני 13 שנים לכבוד בר המצווה של אחי הקטן, קניתי שמלה מתחרה לבנה עם ביטנה, השמלה היא עם גב חשוף וצמודה לכל האורך , אחרי 13 שנים ללא שימוש היא "התגלתה" בנבכי הארון ומיד הפכה לגופיה עם גב חשוף מיוחדת במינה שקוצרת המוווון מחמאות.
מאת: מירב | 10 ביולי 2011 | 09:59לפני מספר שנים, בזמן הנקיונות ובעיקר הניפויים מהארון עם אמא שלי, מצאנו אוורול מדהים שהיה לבשה כשהייתה בת 21.
מאת: לי | 10 ביולי 2011 | 09:52בנוסף לאיכותו ויופיו של הבגד, שהיה עשוי מבד פשתן בצבע ניוד. היה לו גם ערך סנטימנטלי, משום שאת הבגד הזה היא לבשה בערב אירוסיה עם אבא שלי.
אחרי שכנועים, קיבלתי במתנה את הבגד שכל כך רציתי, בהבטחה שאשמור עליו.
זו בהחלט מתנה שאנצור תמיד.
הלוואי ויום אחד גם לי יהיה אוורול יחודי ומיוחד, כמו זה של ז'ראר דארל, שאוכל להעביר אותו במתנה לביתי כשתגדל.
שאמי הייתה צעירה היא הייתה שוערת בנבחת ישראל בכדור יד,
מאת: מורן | 10 ביולי 2011 | 09:41בזמנו הבנות היו משחקות עם מכנס דפוק אותי קצר קצר ממש כמו
תחתון אני לא מבינה למה אבל אמא שלי אומרת שזה היה "נוח" ,האמת שבתמונות שלה מהתקופה שהיא שיחקה היא מצולמת בבגדי ספורט של אדידס הכי יפים שיש
אך לצערי היא לא שמרה אף בגד חוץ ממכנס אחד צהוב עם פסים כחולים בצד הוא אומנם מאוד קצר אבל הוא מהמם ולצאת איתו מהבית אי אפשר, אך אני נוהגת לישון איתו או סתם להסתובב איתו בבית ואני קצת מרגישה כאילו אני נמצאת איתה שם על מגרש הכדור יד בתקופה שהיא שיחקה…
בוקר טוב ושבוע נהדר בנות!
מאת: רעות | 10 ביולי 2011 | 09:39כמו כל דבר בחיים – היופי הוא בפשטות :)
הפריט שאני לעולם אבל לעולם (!) לא אזרוק ולא אחליף זה מכנס פיג'מה אמריקאי משובץ ירוק-אדום שקיבלתי מתנה לקריסמס כשגרתי בארה"ב.
כבר תפרתי אותו 20 פעמים מחורים שונים ואיכשהו ככל שהוא יותר מרופט הוא יותר נח וכיפי!
עכשיו בא לי לחזור לישון… :)
היי
מאת: תמר | 10 ביולי 2011 | 09:20לפני כעשר שנים קבלתי אוברול חדש במתנה.
הייתי נערה ללא אמצעים,ובשבילי לקבל אוברול חדש היה כמו לזכות בפיס.
שמרתי אותו בארון כחודש ימים עד שהעזתי ללבוש אותו (כדי שלא יהרס )
בוקר אחד החלטתי ללבוש את האוברול החדש לבית הספר.
לבשתי אותו וכל הדרך לבית הספר הרגשתי כמו מלכה,שנים שלא לבשתי משהו חדש.
חברה שישבה לידי על הספסל בבית הספר לא יכלה כנראה לסבול את הלבוש החדש שלי,ושפכה על האוברול דיו.כמובן שאי אפשר היה להסיר את הכתם,וכך נגוז לו חלום האוברול.אשמח לקבל שוב פעם במתנה אוברול והפעם מבטיחה אשמור עליו חזק.
ואני לא מסוגלת להגיד לה שלום…אמא שלי אומרת שהזבל כבר לא ירצה אותה–אבל אני קשורה אליה…
מאת: מיכל | 10 ביולי 2011 | 09:19על החולצה הדהויה כתוב "YOU CANT BE TO RICH OR TO COOL"
ויש פינגווין ענקי שנמצא בחופשה בקופקבנה…עם כפכפי אצבע ומשקפי שמש…
היא הייתה חולצה של אחותי, שהיום בת 41, ואני מטורפת עליה! (כחולצה..) לא זורקת אותה לנצח! פריט לאספנים! :)
הפריט שהכי משמש אותי מתוך הקולקציה המעניינת שבארוני הינו סטרפלס קטן ושחור שצמוד לגוף, מחטב, סקסי ומתאים לכל אירוע.
מאת: מור | 10 ביולי 2011 | 09:14הקטע המצחיק הוא שהוא אצלי בארון מגיל 14, שקניתי אותו בזארה, נראה לי שהוא הפריט הראשון שקניתי בזארה… היום אני בת 22 והוא עדיין משמש אותי כמו ב- 8 השנים שהוא אצלי. הוא עלה לי בסך הכל 40 שקלים והוא הכי שימושי שיש. הוא מתאים לשעות היום, למסיבה בערב, לאירוע, הוא פשוט מתאים עם כל דבר ולכל דבר, הוא נראה חדש בדיוק כמו ביום שקניתי אותו והוא כנראה הולך להישאר אצלי בארון עוד שנים רבות…
ממליצה לכולן על סטרפלס שחור צמוד בארון!!!
זה מתחיל בשגעון ילדות שלכל דבר שאני לובשת אני מאלתרת דברים נוספים כך שאף פעם הפריט שאני לובשת לא נראה כקודמו יש לי ג'ינס שאני מאוד אוהבת הוא נמצא בארוני כבר מס' שנים בכל פעם שאני לובשת אותו אני מוסיפה לו כל מיני שידרוגים מיוחדים ובכל פעם הוא נראה יפה יותר .
מאת: קלוד | 10 ביולי 2011 | 08:45נראה לי שלג'ינס הזה יש עוד כמה שנים טובות אצלי במלתחה …
גיל 14, עוד אחת מההברזות שלי מבית הספר כדי לנסוע לתל אביב ולתפוס קצת שינקין בעיר הגדולה. 25 ש"ח בכיס והורים שלא היה אפשר לשנורר מהם כסף לארטיק אז בוודאי שלא לאיזה בגד אופנתי. כ"כ רציתי להגיע לתיכון ה"מתנשא" שלמדתי בו עם איזה בגד מגניב שלא הועבר אליי בתרומה מהמשפחה. באותה נסיעה לשינקין מצאתי באחת החנויות הצדדיות ללא שם עליונית מחוררת מיד שנייה שנראתה לי מספיק ארטיסטית כדי שאגיע איתה לבי"הס ואראה כמו כולם. חרשתי עליה אולי עד התיכון, והיא שוכבת אצלי בארון עד היום בתוך שקית ניילון שמורה ומזכירה לי תמיד בעיתות משבר שאם אני רק ארצה אני אוכל לכבוש את העולם (שינקין :)) לבדי, ולא משנה מהיכן הגעתי.
מאת: טליה | 10 ביולי 2011 | 08:18לפני כמה שנים בין חיטוטיתי הרבים בארונו של חבר שלי, מצאתי חולצה אדומה במידה של ילדים עם ציור של סוס דוהר ובכתב מסולסל רשום "מוסטנג" החולצה ישנה וקרועה והייתי בטוחה שסתם נשכחה שם. ששאלתי אותו עליה, הוא סיפר בערגה שזו החולצה האהובה עליו מגיל 5, שהיא מן קמע מזל ושאמא שלו ניסתה כבר הרבה פעמיים להיפטר ממנה ללא הצלחה… כמובן שצחקתי בטרוף- גבר ששומר בגדים מגיל 5. מאז גם אני נישבתי בקיסמה ואפילו מדדתי אותה פעם אחת, מה שנראה ממש מטופש ;-)… אבל היא מתוקה בטירוף והיום אנחנו תמיד צוחקים ואומרים שאנחנו שומרים אותה לילדים שיבאו, אחרי תיקון קל כמובן :)
מאת: ענבל | 10 ביולי 2011 | 01:04(-כי כל ארון חייב פריט וינג' מקורי)
הי, היום אני מידה 46 בבגדים ויש לי בארון או ליתר דיוק על המתלה מאחורי הדלת חולצה מדהימה שאני מ-א-ו-ד אוהבת בגון תכלת עם כמה פרחים ורודים בשרוול במידה .38 אני עכשיו בתהליך דיאטה כשהמטרה שלי ללבוש את החולצה האהובה הזאת…דווקא משהו שיש לי אומץ לצאת איתו מהבית אך אין לי אפשרות……
מאת: הדס | 10 ביולי 2011 | 01:03פריט שאני שומרת זה אוברול מגיל 8, שההורים שלי קנו לי לבר מצווה של אחי הגדול. זה היה אוברול חום עם ריקמה של אינדיאני מעל.הייתי כל כך גאה ללבוש את האוברול המיוחד הזה יחד עם אחותי , שהיה לה גם אוברול כזה והוא בשבילי מזכרת יקרה מהבר מצווה של אחי. הייתי קטנה, אבל עד היום אני לא שוכחת את התחושה החגיגית שליוותה אותי באותו יום.
מאת: קרן | 10 ביולי 2011 | 00:58שבוע אחרי השחרור נחתתי בדרום אמריקה, המוצ'ילה אבדה איפשהו בדרך ולי זוג תחתונים וגופיה ללילה שאמא שלי הכריחה אותי לדחוף בתיק הקטן רגע לפני שיצאנו לשדה.. לקחתי חדר באכסניה שחברים המליצו עוד מהארץ והתארגנתי לצאת לקניות כשהבחנתי בג'ינס שהיה מונח על השידה המתנדנדת בפינה. מדדתי. בול. הג'ינס הפך יומן מסע, יום כן יום כן יום לא. שפשוף מאחור/תמונה מהסקי חול בפרו, כתמים של חרדל כשניסו לכייס אותי בבוליביה 'טיול מהנה' בספרדית מעל ברך ימין שרשם אלחנדרו שישב לידי באוטובוס בדרך מפטגוניה וקרע ראשון כשהתעקשתי לסגור אחרי השייקים בברזיל.. שמונה חודשים ורגע לפני שיצאתי לשדה השארתי את הג'ינס מקופל על איזה שידה מתנדנדת עם הקדשה למוצ'ילרית הבאה. פחות או יותר. אבל אם בא לכם לפנק אותי באוברול אני מבטיחה להעביר אותו הלאה בליווי סיפור טוב לפני שיישכח בארון..
מאת: נטע ערן | 10 ביולי 2011 | 00:05יש לי בארון 2 שמלות שהיו שייכות לאמא שלי ז"ל שנפטרה לפני 18 שנה , לא לבשתי אותן מעולם אבל אני שומרת עליהן והן כמו חדשות .אין לי לב לתת אותן או לזרוק אותן, הן המזכרת היחידה שנשארה לי ממנה .
מאת: שרי | 9 ביולי 2011 | 23:27לכן הן הפריט היחיד שנשאר קבוע בארון שלי לעד.
אז ככה..אני ממש מתביישת לספר את זה..אבל בשביל האוברל ההורס הזה אני מוכנה לחשוף תקופה די חשוכה בחיי…לפני 15 שנה היה אומן מקסים בשם אביב גפן!! באותה תקופה אני וחברותי ה"פריקיות" היינו יושבות מתחת לבית שלו וצועקות לו ללא הפסקה "אביב תעשה לי ילד!!" אז ילד הוא לא עשה לי עד עכשיו (וטוב שכך) אבל זיכרון מתוק של חולצה גזורה שחורה עם הדפס של אביב גפן מאופר זה עדיין יש לי..מאוד מקווה שהפדיחה הזו תעזור לי לשקם את התדמית הישנה שלי של ה"פריקית" בעזרת אוברול הורס ואם לא,אז אשמח שתארגנו לי שרשרת "פיס"-כי אם כבר חולצה גזורה של אביב גפן אז עד הסוף!!!
מאת: לירון | 9 ביולי 2011 | 23:07יש לי סריג ארוך שבעלי בדימוס קנה לי ליום הנישואין הראשון והאחרון שעלה לו 800 ש"ח, מדובר על סריג ארוך עד כפות הרגליים , פתוח עם חורים גדולים, הסריג הזה מלווה אותי כבר 12 שנים, כל פעם שאני עושה סדר בארון וזורקת בגדים שלא נלבשו 2 עונות אני מסתכלת על הסריג ואומרת לעצמי – אין סיכוי שהוא ילך לפח, אין יותר מיוחד ממנו.אגב אני ובעלי חזרנו כשנה אחרי הגירושין וביחד עד היום..עם הסריג :)
מאת: sima cohen | 9 ביולי 2011 | 22:41אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם אימא לקנות שמלה. זה היה יום שלישי, יום כזה שהחנויות בו נסגרות מוקדם, הלחץ ברחוב מורגש ונושף בעורף הנשים הממהרות. בעוד שלושה ימים אחי חוגג בר מצווה, אני בת שש והולכת לקראת השופינג הראשון בחיי.
מאת: שירי | 9 ביולי 2011 | 22:23אימא לא הייתה צריכה לשאול, הכרזתי מבעוד מועד-אני רוצה שמלה צהובה. לא אדומה, לא ירוקה- צהובה. אין מקום לפשרות.
ירדנו לעיר ויש לנו משימה. אני זוכרת את אימא ואותי צועדות במדרחוב העירוני, עוברות בין החנויות, הרבה שמלות, להרבה ילדות, אבל לא בשבילי, לא צהובה. הערב מתחיל לרדת ואימא יודעת שלא נותר הרבה זמן, בקרוב נסגרות החנויות. אימא אוחזת בידי ואנחנו מתחיל להאיץ, צריך להספיק חנויות נוספות. אימא הופכת למעט עצבנית. אני לא אוהבת את התחושה. יש לנו רבע שעה ואני, תוך ההליכה המהירה מסננת "אמא, נספיק?", אנחנו נכנסות לחנות האחרונה, בחוץ חשוך והמוכר חסר סבלנות, הוא רוצה כבר לסגור ולא אכפת לו שאני צריכה להיות חגיגית ממש עוד שלושה ימים. אימא מנהלת איתו דיון קצר ובינתיים אני רצה לעבר הקולבים, מחפשת בעיניים, נוגעת בבדים, ואז אמא מצטרפת, לזרז את העניינים, מזיזה בגד אחרי בגד עד שמולי היא תלויה, השמלה שלי. זה לא הצהוב שרציתי, זה אולי יפה יותר, יש לה סרט לקשירה בגב ומלמלה דקה בקצוות. אימא מכניסה אותי למדידה זריזה שמאשרת- זו השמלה בשבילי.
ידעתי שנספיק.
לאחר שסיימתי לשרת בצה"ל הלכתי עם החברים הישנים שלי מהתיכון לטיול תרמילאים בהודו. שוטטתי במקומות הכי מדהימים בעולם, ראיתי תרבות שונה, הכרתי אנשים חדשים ונופים מהממים. יום אחד בזמן ששוטטנו בדראמסלה,ראיתי צעיף ירוק פשוט, חיקוי של פשמינה. הוא עלה 4 רופי ( פחות מחצי שקל) והחלטתי לקנות אותו. הוא ליווה אותי במשך כל המסע שעשיתי, לאן שלא הסתובבתי הוא היה תמיד איתו כרוך על צווארי.
מאת: עמית | 9 ביולי 2011 | 21:50לאחר כמה חודשים הגעתי לארץ, עייפה אך מאושרת מהטיול. אחרי שאחותי הגדולה ראתה את כל הסמרטוטים שלבשתי שם,היא מיד לקחה אותי לחנויות הכי יוקרתיות בהרצליה.
היום אני כמה שנים אחרי שחזרתי מהודו, ואני יכולה לספר שלא שמרתי דבר אחד מהבגדים היוקרתיים שקנינו בהרצליה ואת הצעיף הירוק שבקושי עלה כסף.. אני עדיין לובשת.
בזמן גיל ההתבגרות בארצות הברית אז הייתי בת 14 צו האופנה היה סווט- שירט אובר סייז….חברות כמו champion היתה להיט! יום אחד קיבלנו משלוח של כל מיני פרטי לבוש מחברה של בגדים שעבדנו איתם(עסק משפחתי). אני התאהבתי בסווט-שירט בצבע תכלת שלוש מידות יותר גדול מהמידה שלי, זאת הייתה החולצה הכי נעימה בעולם הבד מבפנים היה רך כל כך. לבשתי אותה כל הזמן בלילה ובבית. כשעלינו לארץ אמא שלי עשתה סדר וזרקה את הסווט-שירט, אני הייתי בדיכאון יומיים היא אפילו לא סיפרה לי, פשוט יום אחד חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי.עד היום אני לא שוכחת לה את זה(אני בת 34):). ומתגעגעת לאופנה הנוחה הנעימה של גיל ההתבגרות בארהב ללא בגדים צמודים ונעלי עקב:)) .
מאת: הגר | 9 ביולי 2011 | 21:43אף פעם לא אהבתי את החג הזה. לא התחברתי. הרגשתי שכל הזמן צריך להסתובב עם המסכה אז מה מיוחד ביום הזה במיוחד. אבל בשנות ילדותי. בשנות בית הספר היסודי. במשך 3-4 שנים רצופות היתה לי תחפושת אהובה במיוחד. תחפושת שהרגשתי איתה הכי אמיתית . יותר אמיתית מאשר בכל ימות השנה. התחפושת שדווקא איתה הרגשתי שאני בלי מסכה. במשך יום אחד בשנה כמה שנים רצופות . הייתי מרודיה את המסכה שליוותי אותי כל השנה. ולובשת את הפנים האמיתיות. "הליצן פיארו" הליצן העצוב. הליצן עם הבגדים הגדולים. שחור ולבן. והפנים הצבועים בלבן. הדמעה השחורה בלחי אחת. שתי דמעות שחורות בלחי השניה. ושפתיים אדומות כדם. ומבט אחד. חד וחודר. ברור ישיר ולא מתפשר. זו אני. כך הייתי וכך אני היום. ובבגרותי אני כבר בלי המסכות כל יום. ואז הייתי צריכה את פורים. בשביל להוריד את המסכות. ולהיות אני האמיתית מתוך התחפושת ואני חייבת לאימי תודה שנתנה לי את הקול שלי.
מאת: עלמה | 9 ביולי 2011 | 21:09לצערי הרב לנשף שלי החלטתי כרגיל להיות מיוחדת, רק שהפעם זם לא צלח.
מאת: הגר | 9 ביולי 2011 | 20:39לבשתי שמלה כתומה סטרפלס מזעזעת!! חצי התחתון של השמלה היה מבד טפטה והחצי העליון היה כיווצים מבד דמוי שיפון באותו גוון כתום!
כמובן שבנוסף לכל זה היה לי יום שיער רע אז החלטתי לאסוף אותו לגולגול מזעזע עם סקראנצ'י כתומה!!!!!
ואני בכלל לא מתה על הצבע הזה, הוא לא מתאים לי לעור ולא יפה באף אחד מהבדים המדוברים… התמונות מאותו ערב… גנוזות
השמלה הצהובה עם הפרחים הוורודים מגיל חמש ולו רק בגלל האושר שהיא גרמה לי אז.
ונכון שאני היום כבר בת 20 ונכון שיש לי מעל ל100 שמלות בארונות הקיר שלי.
אבל בילדותי הייתה אמי בוחרת עבורי את הבגדים, והיא ככול הנראה חשבה
שילדה קטנה צריכה ללבוש רק בגדים שיכולים להתלכלך בקלות
או בקצרה – מכנסיים וחולצה זולים מהשוק שאם הם נקרעים היא לא תצטער על כך.
מה גם שהמצב הכלכלי באותה תקופה לא היה משהו.
ואז באה השמלה הצהובה עם הפרחים הוורודים מבד קליל המזכיר
שיפון וכשהייתי מסתובבת היא הייתה נפרשת סביבי ברוח יוצרת עיגולים רחבים באוויר
כמה אושר היה בשמלה הזו
היחידה שהייתה לי אז.
אני זוכרת את עצמי מבקשת מאמי ללכת איתה לגן כמעט כל יום.
היא הייתה מסכימה רק אם זה היה יום שישי.
כי יום שישי זה יום קצר ולא הוציאו אותנו לארגז החול.
אני זוכרת כל כך טוב את גיל חמש אפילו טוב יותר מאת גיל 12
זוכרת שפעם לבשתי אותה הפוך והלכתי לגן
אני זוכרת את כל הפעמים כמעט שלבשתי אותה.
והאושר כשלבשתי אותה – התחושה הזו מלווה אותי מאז בכל פעם שאני חושבת על בגדים היום כשאני עושה קניות.
מאת: אילנה | 9 ביולי 2011 | 20:34התרגשות ומחשבה ש – זה חייב להיות שלי, מאחורי כל אחד ואחד מהבגדים שלי עומד סיפור רגשי.
בתור חיילת עם תקציב מוגבל חייב להיות אחד כזה, אחרת בשביל מה לקנות?
וזה לדעתי כל הקסם שחייב להיות בבגד – ההתאמה המושלמת בין האסטתיקה שלו לטעם שלך והאושר שאת מרגישה כשאת יודעת שזהו קנית ומעכשיו הוא שלך לעד
ליום הולדתי הראשון נתנה לי סבתא מטפחת שיפון אדומה עם פסים לבנים, וכשהייתי תינוקת נקשרה המטפחת על ראשי. מאז עברו הרבה שנים במהלכן עלינו ארצה ועברנו לא מעט דירות ועם הזמן כל הפריטים הישנים החלו להיעלם להם, בניהם גם המטפחת האדומה שלא ראיתי שנים. סבתא עזבה את הארץ לפני מספר שנים והשאירה לי ארגז עם מזכרות ורק לאחרונה החלטתי לפתוח אותו. בארגז מצאתי בדים ובגדים של סבתא שהייתה תופרת הכל בעצמה ואת המטפחת האדומה. מאז המטפחת תמיד איתי – או קשורה על התיק, או על הצוואר או כסרט על הראש. זהו פריט נוסטלגי שאני לא ארצה להיפרד ממנו לעולם.
מאת: אלה | 9 ביולי 2011 | 20:32רכשתי אותך בחנות ויצו בירושלים, לאחר שעברתי אליה מאזור המרכז. זאת הייתה תקופה חשוכה בחיי וחיפשתי בגד שאוכל ללבוש במחיר סימלי.
מאת: ישראלה היזמי | 9 ביולי 2011 | 20:08הפכתי כל פינה בחנות, עד שלבסוף התייאשתי.
עצובה ומאוכזבת פניתי לצאת מהחנות. המוכרת ניסתה לשכנע אותי לקנות פריט כלשהו, שהרווחים מהחנות מיועדים לטובת הקהילה, שאשתדל…
בצעד של ייאוש, נברתי בסלסלת קש שהונחה מתחת לבגדים שהיו תלויים, והנה מצאתי אותך, שמלה פשוטה, ללא שרוולים, משובצת, וידעתי את שלי!!
באותו יום חזר החיוך – בגללך ובעיקר בשל העובדה, שידעתי שתרומתי הצנועה תשמח עוד נפש בישראל.
הימים העצובים חלפו להם, אך את עדיין איתי, שותקת, וכמו אומרת לי "את יודעת לשרוד, אישה חזקה".
אני זוכרת את הקנייה הזו כמו היום. הייתי בת 15, (עברו מאז למעלה מ-20 שנה…) ואיזה יום הלכתי להסתובב בשכונת ילדותי בכרמל בחיפה ונעצרתי ליד בוטיק קטן של דברי יוקרה. דמיינו לעצמכם, בעידן שבו רשתות אופנה כלל לא היו קיימות, נערה צעירה פוסעת לתוככי היכל אופנה , שכל המוכרות הן נשים מבוגרות , והכל בגלל שלא יכולתי לעמוד בפיתוי של עליונית בצבע ורוד בייבי שעמדה על הבובה בחלון הראווה. העליונית היתה מלאה בוולנים בכמה שכבות, צווארון סיני קצרה יותר מקדימה ארוכה יותר מאחורה. הסתכלתי עליה כמהופנטת. היא עלתה 200 ש"ח. תחשבו, במונחים של אז – זה היה המון המון כסף.
מאת: אלונה | 9 ביולי 2011 | 20:00אך ממתי כסף יעמוד ביני לבין רצונותיי? הוצאתי את כל דמי הכיס שצברתי וביקשתי עוד השלמה מההורים. זו הייתה הצהרת האופנה הראשונה שלי והיא ליוותה אותי שנים רבות בארון. לצערי, עד היום , אין ממש מה שמפריד ביני לבין חלומות האופנה שלי- עדות לכך נמצאת בחשבון הבנק שלי ….(-:
אז ככה אני בת 33 ואמא לשלושה ילדים לפני 11 שנים ילדתי את בני הראשון … יצאתי מהלידה בנס גדול וכשיצאתי מבית החולים קנו לתינוק שלי בגדים קטנים ומקסימים ועם היום אני שומרת אותם בארון לזכר הנס הגדול הזה שיצאתי מבית החולים עם תינוק בריא ושלם ושאני יצאתי מכלל סכנה שחררו אותי ביום של הברית אז אני שומרת את הבגדים הקטנים ככה שיש להם משמעות וזכרון תודה רבה
מאת: חגית צבטאני | 9 ביולי 2011 | 19:42איני זוכרת איך קיבלתי את השמלה הנפאה אולי מבת דודה גדולה ואולי דווקא אמא קנתה לי אותה… מה שאני כן יודעת זה כמה אהבתי את אותה שמלה!
מאת: שובל | 9 ביולי 2011 | 16:42שמלה בצבע ורוד כהה עם נקודות לבנות ומחשוף גב קטנטן שהולם ילדות בנות שלוש…
מגיל שלוש כך סיפרו לי הייתי משחקת איתה בבית ולובשת אותה לכל מקום!
גם כאשר עברו השנים והגעתי לגיל שאותו אני כבר זוכרת הייתי נוהגת ללבוש אותה בבית ולשחק איתה כי היא הייתה קטנה מידי ללבישה מחוץ לבית… השמלה נשארה איתי גם אחרי שכבר לא יכולתי להשתחל אליה…
ואז הגיע יום אחד שבו אמא עשתה סדר בארון לפסח …
השמלה שוב יצאה מהארון אבל הפעם לא חזרה אליו כבכל פעם… אחרי ויכוח קטנטן עם אימי שתינו החלטנו להעביר את השמלה המדהימה הזאת לבת דודתי הקטנה שהייתה אז תינוקת קטנטנה בתקווה שעם השנים תוכל גם היא ללבוש את השמלה…
כיום כשאני הולכת לבקר את דודי אותם דודים שלביתם נתתי את שילמתי האהובה אני זוכה לראות את בת דודתי משחקת ונהנית עם אותה שמלה כפי שאני בעצמי נהניתי איתה…
פריט שזכור לי כל כך שלא לטובה היה המעיל האדום שאבי קנה לי בהיותי בת 12, אם לדבר על תקופות של עבר, שבזמנו היו מעדיפים לקנות בגד במידה קצת יותר גדולה על מנת שזה ישמש ליותר זמן. תמיד הייתי רזה עוד בילדותי וגם כיום בגיל 36 המידה של אז לא זכורה לי אבל של המעיל כן L לילדה בת 12 דקיקה והוכרחתי ללבוש את המעיל בחורף שהיה גדול עליי בהרבה ונראיתי די מגוחך, אני זוכרת איך בחורף עם הרוחות החזקות של אז היה קשה לי ללכת איתו יציב ואפשר להבין למה? לאחר זמן ושיכנועים רבים הוא עבר לאחותי הגדולה יותר ומשם לאימי ולאחר מכן לפח האשפה כן סוף כל סוף מעיל אדום גדול ומכוער.
מאת: שריתה טויטו | 9 ביולי 2011 | 15:47הפריט הישן שלי היא חולצת טי שירט פשוטה שחורה שאחי (היום בן 25) קיבל במתנה לבר מיצווה שלו כחולצה כיתתית שרשומים עליה כול בני השכבה שלו. אני גדולה מאחי בשלוש שנים ו"שאלתי" אותה ממנו בזמנו אך היא עד היום מלווה אותי , היא משמשת בתפקיד פיג'מה והיא נוחה עם בד דק ונעים למרות שברובה כבר יש חורים…
מאת: אושרת גנות | 9 ביולי 2011 | 15:31אני לא מעיזה לצאת איתה מחוץ לבית או ללבוש אותה כאשר יש אורחים אך כשאני לבד, אני לובשת אותה. אחי ואמא שלי כבר מתים שאני אזרוק את הדבר הבלוי הזה (וחשבתי על זה בעצמי כמה פעמים..), אבל כנראה שעד שהיא תתפורר לגמרי אני עדיין אחזיק בה…
הוא שמלה שחורה וקטנה של מנגו, שקניתי לטקס סיום התיכון שלי, ועד היום אני לא מסוגלת לזרוק קודם כל בגלל הנוסטלגיה כמובן ושנית מאחר וזו שמלה שגם היום, 10 שנים אחרי, יכולה להיות רלבנטית לכל אירוע!!
מאת: שירלי | 9 ביולי 2011 | 15:22למעבר מכיתה ה' לכיתה ו' ההורים לקחו אותי לקניות כדי שאוכל להיות אופנתית עם המעבר לשכה של ו-ט (פעם בתי הספר היו ללא חט"ב).
מאת: לימור | 9 ביולי 2011 | 15:16בקניות אמא רכשה לי אובורל ג'ינס…אבל לא סתם אוברול לא ההההה-אוברול.
משקלו היה בערך 10 ק"ג מרב שבד הג'ינס היה כבד. הוא היה ארוך ועם שני סגירות שלייקס כאלו מביכות בחזרה ששיטחו אותו לחלוטין…(בגיל הזה אנו נתלות בכל צימוק שיש שם)…אז למה לשטח אותו…הוא הסתיר קימורים נשיים (שרק בדיעבד הפכו להיות חשובים…והכי הכי חמור שאני ואחי (הגדול ממני בשנה נאלצנו לחלוק אותו ….. חחחח לא אשכח שכולם צחקו עלי שאני לובשת את האוברול של אחי…(בת'כלס הוא שלי…) אבל מי יכול להתווכח עם בני 12…בקיצור מאז ועד היום אני לא לובשת שום אוברול….אולי האוברול הזה יעשה תיקון…למרות שאני לא מאמינה…
מאז שאני ממש קטנה, אני חולמת להיות שחקנית ולפני כמה שנים התקבלתי לשחק בסרט סטודנטים של תלמיד י"ב בביה"ס תלמה ילין.
מאת: נופר | 9 ביולי 2011 | 15:14זאת הייתה חוייה מדהימה והחולצה שהדמות שלי לבשה הייתה חולצה ורודה, הכי פשוטה בעולם עם הדפס פניה של מרלין מונרו.
תמיד כשאני רואה אותה אני נזכרת בצילומים של הסרט וישר מתרגשת, ולמרות שהיא נראית הכי פשוטה ולא יפה בעולם אין סיכוי שאני אזרוק אותה בחיים
חשבתי לכתוב על הג'ינס הישן שלבשתי כל התיכון ושנאלצתי לזנוח בצער כשהגיע תאריך הגיוס וכמו כולן, הקילוגרמים העודפים מנעו ממני ללבוש את הדברים שכה החמיאו לי כאשר למדתי בתיכון.
חשבתי גם להזכיר בנוסטלגיה את חולצת הפלאנל הכחולה והמתרפקת שהייתה שייכת לאימי ועדיין אני אוהבת להתכרבל בתוכה בלילות חורף קרים.
אבל אז נזכרתי בפריט הלבוש היחיד שלבשתי פעם אחת בלבד, ושלא אלבש שוב לעולם.
כאשר סיימתי את התואר, קיבל כל אחד מהבוגרים גלימה שחורה לעטות על עצמו בטקס הסיום. הייתי כל כך גאה לעמוד שם על הבמה, לקבל את התעודה לקול מחיאות הכפיים, ודמעות התרגשות הציפו את עיניי כאשר הבנתי שזהו, סיימתי את מה שעמלתי עליו כל כך קשה, וזהו היום האחרון לחיי הסטודנטיאליים הישנים והטובים, ועכשיו אני מתחילה דרך חדשה בעולם האמיתי, לאחר שנים של השקעה.
עד היום, כשאני מבקרת בבית הוריי, אני פותחת את הארון, והנה היא שם, תלויה במלוא הדרה, גלימה שחורה שאוצרת בתוכה זכרונות של שנים ארוכות של לימודים, הצלחות, כשלונות, חברויות נושנות ודמעה אחת קטנה של התרגשות.
מאת: shir | 9 ביולי 2011 | 14:46הימים הם ימי אמצע שנות התשעים, אני נערה בתיכון, בוורלי הילס 90210 באוויר. הגרדרובה של ברנדה, קלי ודונה בעונות 3 ו-4 מאופיינת בהרבה שמלות וחצאיות פרחוניות. אני מאוהבת! אני רוכשת בהשראתן פריט פרחוני – חצאית פליסה מדהימה עם הדפס פרחים עדין בגוונים בהירים שונים מ"הוניגמן" (בשנה בה דיגמנו בקטלוג הקיץ עדן הראל לפני עידן MTV ועמית מכטינגר הצעירות והיפות). הפריט הזה היווה סיפתח לעשרות פריטי לבוש פרחוניים שבאו בעקבותיו, חלק מסרתי, חלק שמרתי, חלק עודני לובשת. את החצאית הפרחונית הזו איני לובשת מזה כמה שנים (נדמה לי שהיא קצת קצרה עליי, למרות שהיא עדיין במידה שלי), אבל לעולם לא אמסור אותה. אהבה ראשונה לא שוכחים ובמקרה הזה, לא מוסרים!
מאת: הדר | 9 ביולי 2011 | 14:40איך אפשר לשכוח,חנות העודפים של פרטיי לבוש,מגוון דוגמאות,כמו,מכנסיים רחבים,חולצות עם הדפססים,בערך כמו היום,חגיגה של צבעים וכל זה בתחנה המרכזית הישנה בת"א חנות שכל מה שקנית היה במחיר 30 שקלים כמעט הכל,יש לי משם ווסט בצבע שחור מבריק כמו שהולך היום פשוט חבל"ז אין מצב להוציא מהארון ואפילו לובשת מדיי פעמים בעונת החורף כמובן,לעומת זאת יש לי בארון מכנס פדלפון בשחור שומרת אצלי בארון אבל לא אלבש לא בשנים הקרובות סתם למזכרת נצח
מאת: נעמי איאש | 9 ביולי 2011 | 14:25לתיכוניסיטיות בתקופתי היו בעיקר שתי שאיפות – להגיע ללימודים בלי חצ'קונים וחבר חייל. את שני סמלי הסטטוס הללו היה אפשר לאבחן בקלות מרחוק – פנים חלקות וטי שירט של פלוגה/מחלקה/סיום קורס/סיום מסלול/טירונות של החיילצ'יק האהוב…
מאת: מרב קמיונר | 9 ביולי 2011 | 13:39זה היה כזה סמל סטטוס, עד כדי כך שאם היית מסתכל על התיכוניסטיות בהפסקה זה היה ממש מפגן ראווה של כל חילות צה"ל.
באופן מפתיע למדי, מכיוון שהייתי בתיכון סוג של חננה, הצלחתי להגשים את שתי השאיפות – עור פנים ללא רבב מאמי היקרה, וקפוצ'ון אפור של סיום קורס שקר כלשהו של גדוד אייל בתותחנים מהחבר החייל שלי באותה התקופה, שידע שאין לו מה לצאת הביתה בסוף הקורס אם הוא לא חוזר עם חולצה שכזו.
מאז החבר כבר מזמן התחתן עם מישהי אחרת, אני עברתי לסיירות מתקדמות יותר בצה"ל עד שהבנתי שהכי טוב זה בכלל מילואימנקים, ורק הקפוצ'ון האפור האהוב, שורד לנצח ונשאר בארון כדי לחמם אותי בחורף ומידי פעם לעזור לי בספונג'ה בשישי.
אין לי סיפור סוחט דמעות (אני לא טובה בהמצאת סיפורים קורעי לב…)
מאת: keren | 9 ביולי 2011 | 13:27ולכן רק אומר את מה שהרגשתי כשראיתי את הפריט המושלם הזה:
WOW!!! AMAZING – I MUST HAVE IT!!!!!!!!!!!!!!
לא תמיד צריך סיפור כשמדובר באופנה! הכל בהרגשה, אהבה ממבט ראשון, קראש מיידית!!
כיום אני בת 38 החלטתי בגיל 14 לתפור ג'קט קטיפה שחור עטלף עם פרנזים וחגורה תואמת עם פרנזים נסעתי לדודתי בחיפה ליום שלם שחזרתי כל כך התלהבתי ובכל פעם שהראתי את היצירה קיבלתי פרצוף ושלבשתי את הג'קט עם החגורה משכתי הרבה מבטים לדעת כולם זה מכוער ובכל זאת כמה פעמים לבשתי את הג'קט וגם את החגורה כל שנה אני מחדשת את המלתחה ואת שני הפריטים האלה אני שומרת ועדיין אצלי בארון ובכל הזדמנות מראה אותם ושוב מקבלת פרצוף ויודעת שהפריטים האלו ישארו עימי לנצח
מאת: דניאלה רענן | 9 ביולי 2011 | 12:45אם מדברים על ביגוד שלא הייתי מעיזה ללבוש כיום אז עולה לי התמנה הבאה:
מאת: orly | 9 ביולי 2011 | 12:37כשהייתי בת 5 אמי קנתה לי חליפה, חולצה מכופתרת עם שרוולים נפוחים וחצאית בלון שניהם בצבע תואם של וורוד בייבי. בואו לא נשכח את האקססורייס המשלמים: נעלי לכה שחורות וקשתית מבד ורוד תואמת לבגד, אתם כבר מתארים את התמונה…
זהו מעשה שבל יחזור על עצמו, ממש טראומה ובעיקר כעס עצום על אמי בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה וחושבת…"מה לעזאזאל היא חשבה לעצמה שהיא הלבישה אותי כך…"
אל תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם חולצות שיש להן שרוולים נפוחים וחצאיות בלון, אך לא לשלב אותם באותה הופעה ובטוח שלא בצבע תואם…
שבת שלום :-)
ואכן כך אם רק הבגדים היו יכולים לדבר…אז אותה שמלה שחורה פשוטה וקטנטנה שקניתי לפני כ-12 שנה היתה יכולה להעיד על כמה שאהבתי אותה ואהבתי ללבוש אותה באירועים מיוחדים מאוד(אפשר למנות אותם על כף יד אחת )לכבוד אותו בחור שאהבתי להיות בחברתו וכמו שאומרים "היו זמנים" ועם אותה שמלה הייתי מרגישה בנוח והכי יפה, אני מסרבת,מסרבת, מסרבת,לזרוק או למסור את אותה שמלה למרות שעברו כל כך הרבה שנים שלא לבשתי אותה ולמען האמת שמלה- שאינני יכולה להיכנס יותר לתוכה או להרשות לעצמי ללבוש אותה,ישנם בגדים שהם לא רק בגדים ,שיש להם משמעות שספגו בתוכם את אותם חוויות בלתי נשכחות..
מאת: זיו | 9 ביולי 2011 | 12:37אם הבגדים היו יכולים לדבר…..
אני נוסעת לחופשה בקורסיקה וכל מה שחסר במזבדה שלי הוא אוברול מהמם כמו זה שבתמונה.אין לי ספק שהוא יתאים לי אחרי שסוף סוף הורדתי את המשקל אחרי הלידה של הבן המהממם שלי – הוא כבר בן שנתיים ורק אכשיו אני מרגישה שהגוף שלי חזר לעצמו. בקיצור, אשמח מאוד לאוברול בגרדרובה (אני מודה שזה פריט שאין לי. אני אשמח להשוויץ בו עם כל הנשים המהממות שיש שם …
מאת: tamara | 9 ביולי 2011 | 12:11תודה לכם :-)
אז הפריט לבוש שלי לא עבר בדורות, לא קיבלתי אותו מאמא או מסבתא, הוא לא עבר הצרות קיצורים ואפילו לא מחמיא לגזרה שלי (יש לומר- מאוד לא מחמיא לגזרה שלי), אבל בעיניי הוא שווה המון ואני לפחות יעביר אותו הלאה בגלל מה שהוא מסמל עבורי. מדובר בחולצת טי שירט ירוקה שלבשתי מתחת למדים בצבא. אני יודעת שזה נשמע קצת מגוחך ביחס לכל פריטי הלבוש שכתבו עליהם פה אבל שהייתי באבט"ש ביישוב צמוד לרמלה, במהלך סיור עם הרבש"צ והסייר, הרכב בו נסענו חטף צרור יריות מאיזה פלסטינאי לא נחמד במיוחד, הכדור האחרון פגע ממש בצמוד למושב האחורי בו ישבתי, בשנייה שירדנו מהציר הבנתי שניצלו חיי והמשכתי ללבוש את החולצה במשך כל האבט"ש (עוד כמה ימים טובים).אז אולי זה במקרה ואולי לא אבל את החוויה הזו אני לא אשכח בחיים, ולחולצה הזו אכן יש סיפור לא פחות מעניין. אני אשמח אם האוברול הזה יהיה המשך לסיפור המרתק לחולצה ה"שיקית" שלי, אולי אני אפילו אשלח אותו לאישתו של הפלסטינאי שניסה להרוג אותי, היא תהיה מרוצה (מבסוטה ליתר דיוק), ותיתן לו לפרוק את התסכול שלו בדרכים ידידותיות יותר. כמו שאתם מבינים האוברול מאוד חשוב לשלום עולמי!!! וגם אם לא אקבל אותו… שמחה ששיתפתי, תודה.
מאת: עתליה | 9 ביולי 2011 | 12:11גדלתי כילדה דתייה בבית דתי (עד גיל 24)
מאת: איריס סאיאס | 9 ביולי 2011 | 11:05כשהייתי בתיכון, היה אופנתי מין אוברול חצאית ג'ינס כזה…
הייתי אוהבת ללכת איתו, לפתוח את הכתפיות ולתת לחלק העליון ליפול למטה…
היה בזה משהו משחרר…
היום יש לי 4 אוברוליי מכנס שאני מתה עליהם… זיכרון ילדות :)
(זה גם מאוד מחמיא לגזרה שלי)
אמא שלי לבשה בחתונה שלי ( לפני 11 שנים ) טוניקה עליונה שכולה מורכבת מחרוזים שחורים מבריקים עם שרוולי עטלף מיוחדים מעל אוברול שחור די סתמי למען האמת.
לפני כשנה אמא שלי עשתה סדר בארון שלה והחליטה להיפטר מהטוניקה- אני מיהרתי לאמץ את הטוניקה בחום ומיד לקחתי אותה לתופרת שקיצרה והצרה את הטוניקה כך שהיא הפכה לשמלה נדירה שבכל פעם מחדש גורפת מחמאות כשאני לובשת אותה. אין זכר לטוניקה המקורית , עכשיו זו ממש שמלה של פאשניסטה !!
מאת: אוסי | 9 ביולי 2011 | 10:43כילדה שגדלה לזוג הורים ליברלים מאוד בת"א של שנות ה – 80 התקשיתי כנראה למצוא דרך למרוד בהורי …הטרנד באותו חופש היה חולצות ספגטי דקיקות וצבעוניים שלא השאירו הרבה מקום לדמיון…חולצה אדומה כתפיות כחולות מוצלבות וגב חשוף ושזוף שכמובן נלבשה ללא שום חוצץ נוסף בינה לבין הגוף…היא שהצליחה להעביר את הורי מדעתם…החולצה הזו ליוותה אותי במשך כל שנותי בעיקר משום שהיא היתה סוג של סמל נעורים ממשום שזה היה הקיץ האחרון שלי עם אימי שנפטרה..
מאת: רוני | 9 ביולי 2011 | 10:15אשמח לזכות באוברול.:)
מאת: מירית כהן | 9 ביולי 2011 | 09:55הוריי התחתנו בתחילת הסבנטיז, ומגיל מאוד צעיר נהגתי לבהות בשמלה המדליקה של אמי, בשרוולים המתרחבים,בחרוזים שנרקמו בחזית השמלה, ובגזרה המיוחדת. בגיל 16 החלטתי ללבוש אותה למסיבת פורים, והייתי כ"כ מאושרת.
מאת: טל | 9 ביולי 2011 | 09:55היא היתה מדהימה גם אחרי 20 שנים. במהלך המסיבה נשפך עליי משקה כלשהו, ומיותר לציין כמה התבאסתי… לאחר כל הנסיונות להוריד את הכתם שלא לגמרי צלחו ומיליון התנצלויות לאמי, (שקיבלה את הבשורה ברוח טובה יחסית), השמלה תלויה לי בארון עד היום, עם טעם מר-מתוק שנשאר לי ממנה.
פעם היתה באופנה חולצת מגבת הייתה מאד שימושית גם חולצה וגם מגבת … בד עבה וחם שלא ברור איך בקיץ הישראלי הוא מתאים… היום זה משמש לביתי הקטנה שפורסת את חולצת המגבת ועושה לה פיקניקים בחדרה…
מאת: מיי | 9 ביולי 2011 | 08:48מי יודע אולי פעם זה עוד יחזור.. למדתי שאסור לזרוק כלום :-)הכל חוזר בסוף…
טוב, אז בעיקרון מדובר בשמלה שחורה קטנה ולכאורה היא לא ממש מיוחדת אבל היא מאוד משמעותית עבורי. אני באה מבית מסורתי דתי ובאיזשהו שלב בשנות ההתבגרות שלי, לאט לאט, מצאתי את הדרך שלי והיא לא היתה הדרך של הדת. אפשר להגיד שחזרתי בשאלה אבל עדיין לא היה לי אומץ להשיל את העטיפה הזו של הבגדים הצנועים. בגיל 18 הכרתי את מי שהיה החבר הראשון שלי.. קצת מאוחר :-)… ואז התחלתי קצת יותר להעיז ולגוון בלבוש. בכל אופן, כשהיינו צריכים להגיע לאירוע משותף של חברים רכשתי את השמלה השחורה הזו. היא לא עלתה הרבה אבל כשלבשתי אותה נדמה כי יצאה ממני מישהי אחרת, יותר אמיצה, סקסית, בטוחה בעצמה. על אף שהיתה שמלת מיני, חשופה מעט בגב, הרגשתי איתה מושלמת ואיתה העזתי להעיף מעלי את השקפות העולם שמעולם לא הרגשתי שהיו חלק ממני. היום אני בשנות ה30 לחיי. באופן כללי, אני אחת כזו שמעבירה בגדים ומחדשת מחליפה כל עונה את המלתחה, אבל את השמלה הזו אני בחיים לא אעביר. היא שמורה אצלי בארון כבר המון שנים ובכל פעם שאני מביטה בה אני מרגישה שהיא היתה חלק מאוד משמעותי עבורי במציאת מי שאני היום.
מאת: עדילי | 9 ביולי 2011 | 08:45אתחיל בזה שכשהתגייסתי הייתי מלאת חששות ופחד מהתקופה הזו של הצבא ובמיוחד מתקופת הטירונות. כמעט כל מי ששאלתי אמר שהטירונות זו תקופה קשה….ולי "רצו סרטים" בראש. יצאתי לדרך חדשה ביום הגיוס, ילדה יחידה שרגילה לחום של הבית ושאף פעם לא יצאה ממנו ליותר מיומיים טיול של בי"ס. "מחנה שמונים" שמעתי כשהייתי על האוטובוס ותפסתי את ראשי בייאוש…הכל התחיל ברגל שמאל…גם מקום באוטובוס לא היה לי וגם סנדויצ'ים שחילקו לא הגיעו אליי. כך היום הראשון.. אח"כ כבר התחברתי לבנות והיה מאוד נחמד וכיף להרגיש עצמאות בפעם הראשונה בחיי. ועכשיו אגיע לעניין החולצה שהכינו בסיום הטירונות שמונחת אצלי בארון כלאחר כבוד עד היום ומסמלת לי תקופה של יציאה לעצמאות ודרך חדשה ואני מודה לאל שהתגייסתי ונוכחתי לדעת שאני יכולה להסתדר לבד בחוץ….
מאת: מלי | 9 ביולי 2011 | 08:41מטפחת ראש.
מאת: מאיה | 9 ביולי 2011 | 08:16כשהייתי ילדה בת 15 קיבלתי מסבתי ז"ל מטפחת ראש שהביא איתה ממרוקו ,מיותר לציין שבגיל הזה זה נראה לי מוזר לשים את זה עליי.
אך עם השנים למדתי לכבד את סבתי ת.נ.צ.ב.ה ואת הרצון שלה שלא סתם אזרוק את זה בארון,ופתאום לאט לאט מצאתי את עצמי מדליקה נרות עם זה ואפילו השוס הגדול מבחינתי הוא שבערבים קרירים קצת אני קושרת את זה מסביב לצוואר ואין אחד שלא שואל מאיפה זה,ואני אומרת בגאווה וחיוך מאוזן לאוזן מסבתא שלי-ממרוקו.
לסיכום לא לזרוק דברים עם ערך סנטימנטלי כי אין לדעת באיזה שלב בחיים נעריך אותם,סבתא תודה על הכל וסליחה שלא למדתי להעריך דברים כשהיית בחיים
השמלה הזאת היא לא רק פריט לבוש שבא הולך. היא מסמלת תקופה בעברי של חוסר אהבה עצמית, ובזכות הפיסת בד הזאת הכל השתנה. הייתי אז בדיכאון ופסימית להפליא. יום אחד יצאתי לשופינג בתקווה שזה ישפר את מצב רוחי לשעות הקרובות. לא יודעת למה אבל העיניים שלי פשוט פזלו למראה השמלה הלבנה הנוצצת, הקצרה והסקסית.. בדיוק כמו בסרטים מהוליווד. התפללתי בכל ליבי שהשמלה תהיה במידה שלי,הבטתי בה עוד רגע קט אחד ולרגע חששתי שהיא לא תעלה עליי, שהיא לא תהיה יפה עליי, שאני אצליח להרוס את השמלה הכל כך מושלמת הזאת.
מאת: ניצן | 9 ביולי 2011 | 02:38נכנסתי בחשש אך בשמחה מסויימת לחנות ולמזלי הרב הייתה את המידה שלי.
כשלבשתי את השמלה.. הרגשתי קסם מתחולל בגופי. פעימות הלב שלי היו חזקות מאי פעם והרגשתי כמו..נסיכה.
מאותו יום החלטתי שזהו, אני מפסיקה עם הרחמים העצמיים והדכאונות שלא פוסקת. השמלה הזאת הביאה לי את הכוח להמשיך הלאה ולחייך, לחייך מהחיים. הרגשתי מושכת,יפה ונשית יותר מאי פעם. התחלתי לבלות,לצחוק ולצאת עם בנים.
עד היום היא אצלי בארון שמורה היטב,למרות שאינני זקוקה לה יותר אך אני זוכרת שהיא הייתה המושיע שלי.
סמרטוטים…ככה אמא שלי היתה קוראת לבגדים שלבשתי בנעורי…
מאת: ג'וד | 9 ביולי 2011 | 01:52לא אחת גם מצאתי אותה מנגבת את האבק עם חולצה שלי…
הג'נסים הקרועים.. מכנסי העבודה הכחולים המרושלים.. חולצות הטריקו המרופטות.. היום קוראים לזה חוסר טעם בסיסי… אז קראו לזה "פריקית"…
מיותר לציין שלא שמרתי ולו מזכרת קטנה מערמת הסמרטוטים שלבשתי :)
כשהייתי קטנה ההורים שלי התגרשו ומאז כל שנה שנתיים עברתי בית ספר,עד שהגעתי לבית ספר(יסודי)בחולון שאיך שהוא כל פעם שעברנו דירה לעיר אחרת תוך שנה דאגתי לחזור לבית ספר הזה ללמוד בו עוד קצת,
מאת: נאורה אילון | 9 ביולי 2011 | 01:10תמיד קיבלו אותי בחום ואהבה וכולם ידעו שם מי זאת נאורה…
כשסיימתי יסודי(עם תעודה טובה D:)היה לי קשה להיפרד אז לקחתי חולצת Tשרט שהייתה לי בארון שדי שנאתי ורציתי לזרוק והבאתי אותה לכיתה ביום האחרון של הלימודים.
ביקשתי מכולם לחתום לי עליו,לרשום ברכות,לצייר כולם כתבו והשקיעו לא נשאר כמעט לבן… מאז ועד היום החולצה הזאת אצלי בחדר תלויה ואף אחד לא נוגע בה בחיים.
ואני לובשת אותה רק כשאני רוצה להיזכר בימים ההם (כמובן שהיום כבר היא לא עולה עליי חחח (:
מצטערת שחפרתי פשוט זה ממש ריגש אותי מקווה שנהנהתם לקרוא לפחות זה הכי חשוב ! שבת שלום ♥
כשהייתי בת 6 הלכנו עם המשפחה לטיול אצל דודים בצפון. אני ובת דודה שלי בגילי נשארנו בבית של הדודים וההורים הלכו לשופינג בלעדינו!! לא שכחתי את זה מעולם, באותו יום הם קנו לי 2 חולצות ששתיהן עדיין יושבות בארון ואני עדיין לובשת אותם.. זה תמיד מזכיר לי את אותו יום וכמה כעסתי עליהם. היום אני בת 22 ולא מסוגלת להשתחרר, אולי האוברול יעזור לי :)
מאת: עדי | 8 ביולי 2011 | 23:39מכנסי ליוויס 501 כמובן, עם גזרה סופר גבוהה בצבע שחור של מהנדסי אלקטרוניקה שעובדים בתעשייה צבאית, יש לי אותם מכיתה ח'!!! כלומר אני שומרת אותם בארון כבר 21 שנים. אני לא סובלת את המראה ההיפסטרי, לכן אין סיכוי שבעולם שאי פעם אלבש אותם. אבל הם מעלים בי זכרונות נעימים, מהימים שהמותג היחידי שהכרתי היה ליוויס, טופר וגזוז. מהימים בהם כל חיסכון היה מופנה לרכישת ליוויס במגוון צבעים בחנות של סבא של שי במרכז המסחרי באזור א באשדוד. אה והם עוד עולים עליי, לא כי אני רזה אלא כי פעם זה היה כל כך יפה ללבוש מכנסים שגדולים עליי לפחות ב2 מידות.
מאת: טל | 8 ביולי 2011 | 23:35בתור ילדה אמא שלי היתה תמיד מלבישה אותי בכול מיני תלבושות מקסימות. אחד הפריטים שהכי זכור לי זה אוברול ורוד עם נקודות שחורות שהיה כול כך חמוד ומקסים. הלוואי והייתי יכולה ללבוש אותו היום. יש לי תמונה של כיתה א ואני הכי בולטת כי אני עם האוברול הורוד שלי. יום אחד שתהייה לי ילדה אני מקווה שיהיה לי חוש סטייל כמו שהיה לאמא שלי והילדה שלי גם תחשוב שהלבשתי אותה בטעם. :)
מאת: נטלי | 8 ביולי 2011 | 23:34כשהייתי בת 8 חגגו לאחי ואחותי בר/ת מצווה (ההפרש ביניהם 11 חודשים) ואימי כנראה הושפעה מההופעה המושבחת של דץ ודצה בארווויזיון שבו אורנה דץ לבשה שמלה שחורה עם רקמות אטניות בכל גווני הקשת …..הייתי נראית כמו ילדה דוסית בשמלת קטיפה שחורה ורקמות בחלק העליון של השמלה….
מאת: לירון | 8 ביולי 2011 | 23:24עד היום השמלה בארון שלי כמזכרת מצחיקה מהילדות….
סמרטוטים !!! ככה קראה אמא שלי לבגדים שלבשתי בציעורתי..ובינינו..היא צדקה :), לא אחת אף מצאתי אותה מנקה את האבק בבית עם חולצה שלי…
נכון… היום אני קוראת לזה חסרת טעם מינימאלי באופנה…אבל, אז נקראתי "פריקית" "זרוקה"… עם הג'נסים הקרועים, מכנסי העבודה הכחולים, הנופלים.. החולצות המתפוררות והשיער הפרוע…חחחח מסכנה אמא שלי…מיותר לציין שלא שמרתי אף בגד מילדותי…
מאת: jude | 8 ביולי 2011 | 23:18כשהתחתנתי לפני 15 שנה לערך, קניתי שמלת חתונה "מפוארת" לחופה שהתרחשה בצהריים ועוד שמלת חוף לבנה ומקסימה שאמורה הייתה לשמש אותי למסיבה בחוף הים שנערכה בערב. כשבאתי למסיבת החתונה בערב, החלטתי להתחיל עם שמלת כלה, כדי להרגיש עוד קצת "כמו כלה אמיתית" וחשבתי שאחכ אחליף לשמלת החוף. כמובן ששמלת החוף הקלילה והמקסימה נותרה לה באוטו ולא נלבשה באותו ערב. ומאז היא שמורה לי בארון ומידי פעם כשאני לובשת אותה והיא עדיין אופנתית ומקסימה, גם במרחק השנים , אני נזכרת בחיוך בערב הקסום ההוא.
מאת: סיגל | 8 ביולי 2011 | 23:12כל חיי הייתי טום בוי- התלבשתי כמו בנים, שיחקתי כדורגל עם הבנים והם היו החברים הכי טובים שלי.
מאת: טליה | 8 ביולי 2011 | 22:51ככה עברו להן השנים והגעתי לצבא. אחרי הצבא החלטתי שזהו זה- אני הופכת להיות נשית פעם אחת. זרקתי הכל כולל הכל, את כל הבגדים הזרוקים, הגדולים והגבריים, את נעלי הספורט החלפתי בעקב, התחלתי לטפח את עצמי קומסטית ומה לא. רק דבר אחד השארתי- אווראול ג'ינס. הוא שכב אצלי בארון הרבה שנים בלי שימוש.
לא מזמן החלטתי לנסות אותו שוב והנה הפלא- האוורול חזר לאופנה!
כשהייתי בת 4 הייתי מעריצה מושבעת של ירדנה ארזי…. באותה תקופה היא התחרתה נגד עצמה בקדם הארוויזיון עם 4 שירים והייתה לה חצאית אדומה עם תחרה וחולצה שחורה כזו שחושפת כתף…. וגרמתי לסבא שלי לחפש אותם בכל מקום :)
מאת: מירי | 8 ביולי 2011 | 22:25קנו לי את החליפה ,וכך עשיתי חזרות לשיר עם התלבושת שלה ,יחד איתה בטלויזיה :) עד היום אני שומרת על החולצה והחצאית היטב :)
לפני שנתיים עברתי לגור בקיבוץ, ילדה חולת אופנה שכמוני עם קלאץ' מנומר ונוצות בשיער אובוויאסלי שהייתי שם עוף מוזר. פורים בקיבוץ זה ההי-לייט שלהם, ה-מסיבה, הם עפים על עצמם בפורים, וזה היום היחידי שבו לא הרגשתי שונה כאן מבחינת אאוטפיטים. והנה אני מגיעה לעניין, המקום עם הכי הרבה סטייל בקיבוץ הוא לא, לא הרפת וגם לא חדר האוכל, המקום עם הכי הרבה סטייל הוא מחסן התחפושות שהכניסה אליו היא על אחריותך בלבד, הריח שעולה משם מחייב מסיכה, אבל הפריטים שם נדירים! מה נדירים! באותה שנה נושא המסיבה היה קרקס, ואני מצאתי שם אאוטפיט מושלם שכלל עליונית קסומה משנות החמישים עשויה כולה מפייטים בגוונים של פנינה, כובע שחור מטורף ראוי לקרקס, ושוט ארוך. חתמתי על כל הפריטים והתחייבתי להחזירם לאחר המסיבה. אבל אני, מחויבת קודם כל לעצמי, פשוט לא יכולתי להחזיר לשם את הפייטים, תהרגו אותי, אבל לא יכולתי. יצאתי מזה כשאמרתי שהעליונית נשארה באזור המסיבה ואבוי לא חזרה איתי הביתה… אבל לכם אני מגלה שלא רק שהיא חזרה היא גם עברה תיקון מדוקדק אצל תופרת מומחית ומקומה הנוצץ בארון מחייך אליי למרחקים. שנות החמישים, וטרנד של פייטים שהיום משום-מה אנשים מסתיגים מנצנוצים כבדים, אני מתה על זה! ואיזה שואו היא נותנת. אז מי אמר שאין סטייל בקיבוץ?!
מאת: עלמה | 8 ביולי 2011 | 22:04השבוע הסתבר לי שיש. פלורה נולדה בחבל הבסקים, כילדה מספרת איך אהבה לרוץ בין כרמי הענבים של משפחתה, שם הכירה את אהבתה הראשונה. אמיל היה ה"בן של השכנים", בחור מוצלח ונאה. כשהתבגרו אמיל קנה לה את השמלה הראשונה שלה- שמלה מבד אוורירי בצבע כחול נייבי עם כפתורי זהב לכל אורכה.
מאת: מור | 8 ביולי 2011 | 21:53פלורה היא סבתא שלי ואמיל הוא סבא שלי. את השמלה קיבלתי מסבתא לפני שבוע כשהייתי בטוחה שאת הטעם הטוב שלי בבגדים – מסבתא, בטוח לא קיבלתי. גיליתי שטעיתי וגיליתי שאם אין דבר שמשתווה לריח של בגד חדש, אז אין דבר שמשתווה לסיפור טוב של בגד ישן
הפריט הכי ישן והאהוב עליי ביותר בארון היא חולצה של סבתא שלי משנות ה-60 – בד משי דקיק, צבע ניוד, צורות גיאומטריות רקומות פזורות מקדימה. קלאסיקה. ללא ספק החולצה עברה תלאות בעלייתה ארצה ונשמרה בקפידה רבה על ידי אמי כי זהו פריט הלבוש היחיד שנותר מאמה. לפני כשלוש שנים אימצתי את החולצה וניסיתי גם כן לשמור עליה… עד לפני כשבוע.
מאת: עינב | 8 ביולי 2011 | 21:51חולצת מזל או לא? לבשתי אותה למבחן בסטטיסטיקה באוניברסיטה. 10 דקות לפני המבחן הלכתי לשירותים (אסור לצאת בשעה הראשונה) וכשפתחתי את רוכסן המכנסיים… החולצה נקתקעה בתוכו. נאבקתי, ניסיתי למזער נזקים אבל מלחץ המבחן התייאשתי וקרעתי אותה.
רק אחרי המבחן קלטתי את מה שעשיתי.
בכי, עדיין לא סיפרתי לאמא שלי
הפריט שהכי זכור לי ושאני לא יכולה להפטר ממנו הוא תחתית לחצאית בצבע לבן עם רקמה בתחתית. מדובר בתחתית לחצאיות שהייתה שייכת לסבתא שלי ז"ל. אני זוכרת שכל יום הייתי מגיעה לבית של סבא וסבתא שלי אחרי הלימודים, וסבתא שלי הייתה האישה הכי מטופחת שיצא לי להכיר, ויחד עם זאת- הכי חמה. כל יום בשעות הצהריים היא הייתה נכנסת למקלחת ואז הייתי יושבת איתה בחדר כשהייתה מתלבשת. היא תמיד הייתה מתאימה את כל הצבעים, מתאפרת, שמה לק בצבע פנינה ומתגנדרת, גם כשהיא לא הייתה צריכה ללכת לשום מקום, "אני מרגישה יפה, גם אם הגיל שלי לפעמים אומר אחרת" ככה היא הייתה מסבירה את עצמה. בכל פעם אחרי שהייתי עוזרת לה לסגור את החזייה היא הייתה לובשת את התחתית לחצאיות, ואז שמה שמלה ארוכה יפייפיה, כאלה שכבר לא רואים היום. הייתי תמיד שואלת אותה למה, כי השמלה הייתה אטומה. והיא אמרה לי "אף פעם אל תסמכי על מי ומה שבחוץ. תמיד תשמרי על עצמך עוד קצת. חוץ מזה, זה יותר נעים על הגוף", והיא הייתה צוחקת בצחוק שאני לא שוכחת. התחתית הזו אצלי עד היום, והיא מזכירה לי את כל הטוב שבסבתא שלי. את כל מה שהיא הייתה ואת כל הזכרונות שהיא העניקה לי במתנה, את כל מי שהיא.
מאת: עדי | 8 ביולי 2011 | 21:51יש לי חולצה מתנועת נוער בחולון- חצ"ב…
בתנועה הדרכתי ,בעיקר בשכונה הכי קשה בעיר ולמדתי כל כך המון על ילדים ועל כמה מדהימים וככה נותנים הם.
למדתי שאין ילדים רעים אלא כאלה שמקבלים פחות חום בבית, זה נתן לי את האפשרות להודות יותר על מה שלי יש.
את החולצה הזו אני לא לובשת אפילו לישון אבל היא לא תצא לי מהארון גם בשנים הרחוקות יותר שיבואו..
הכי פשוטה, הרוסה שיש אבל הכי מלמדת שבעולם..
מאת: ליאה | 8 ביולי 2011 | 21:50הי, עד היום אני שומרת (20 שנה ) חולצות של תנועת הנוער שלי וחולצות גרעין שאני ישנה איתן עד היום.בעלי כל הזמן מאיים שהוא יזרוק… אבל הן עדיין כאן :)
מאת: שרון ניסים | 8 ביולי 2011 | 21:46בערך לפני שלוש שנים הצבע הצהוב שלט חזק .קניתי חולצה יפה צהובה שאני לא יכולה להפרד ממנה למרות שלא ילבש אותה עוד .היא תלויה בקולב וקשה לי להפרד ממנה.תמיד שאני מחליפה בגדים בעונה אני משאירה אותה בארון ולא יכולה לתת אותה או לזרוק.כי היא עדיין יפה אני פשוט משאירה אותה אולי הצבע יחזור לשלוט.
מאת: סימה עזראן | 8 ביולי 2011 | 21:40הייתי טום בוי בילדותי. אהבתי לשחק בחוץ עם הבנים בתופסת, שוטרים וגנבים, מחניים וסתם תופסת ומחבואים. בובות ושמלות לא כל-כך עניינו אותי.
מאת: אתי | 8 ביולי 2011 | 21:23האהבה הכי גדולה שלי היתה לבעלי חיים. כל הזמן "הצלתי" גורי חתולים נטושים בשכונה ולא הפסקתי לנג'ז לאמא שלי שתביא כלב הביתה. אמא שלי היא מהאנשים הללו שמאמינים שמקומן של חיות הוא מחוץ לבית, אבל איכשהו בסוף היא השתכנעה ויום אחד קיבלתי גור שנאוצר מעורב מתוק ושחור וקראתי לו בוקי, אלוהים יודע למה.
הוא היה החבר הכי טוב שלי וכל יום כשחזרתי מביה"ס רק חיכיתי להגיע הביתה ולראות איך הוא שמח לקראתי וקופץ עליי בהתלהבות. הבעיה היתה שבוקי לא הפסיק לגדול והגיע לממדים לא צפויים וגם היה קצת לא ממושמע והרס פה ושם רהיטים בבית. זה הוביל בסופו של דבר לכך שלאחר שהוא היה אצלנו כשנה, חזרתי יום אחד מביה"ס ובוקי פשוט לא היה שם. עד היום דמעות חונקות לי את הגרון כשאני נזכרת בכך. אמא שלי פשוט מסרה אותו למשפחה אחרת בלי לתת לי אפילו הזדמנות להיפרד ממנו.
בכיתי ובכיתי וסירבתי להתנחם. בסוף אמא שלי ברוב ייאושה לקחה אותי לקניות וקנתה לי שמלת שבת מאוד יפה ואיכשהו נרגעתי. לא שהשמלה היפה הראשונה שלי (אני אפילו זוכרת שהיא היתה מבד סאטן סגול עם דוגמה מיוחדת) היתה פיצוי על האבידה הכבדה, אבל היא שימשה הסחת דעת מהכאב המר.
לאחר תקופה מסוימת נסענו לבקר את בוקי בבית החדש שלו ולמרות הזמן הרב שעבר, הוא זיהה אותי והתנפל עליי בשמחה. המשפחה החדשה שאימצה אותו החליטה שבוקי המתוק והמפונק שלי, שרק נראה מפחיד מבחוץ, יהיה כלב שמירה וקשרו אותו מחוץ לבית בשלשלאות (כי לדבריהם הוא קרע את הרצועות הקודמות שבהם השתמשו וניסה לברוח).
עד היום למעשה לא סלחתי לגמרי לאמא שלי על המעשה הזה ועד היום קניות עוזרות לי ומנחמות אותי במצבים של מצב רוח ירוד.
כשהייתי קטנה הייתי עם אחותי באותו חדר. ליד מדף הבגדים שלי היה את מדף הבגדים שלה, ותמיד צצה לנגד עיניי חולצה לבנה, צמודה ,יפיפיה. לא העזתי ללבוש אותה בחיים כי תמיד הייתה לי בטן לעומת אחותי שהייתה רזה תמיד.
מאת: נועה | 8 ביולי 2011 | 21:08יום אחד אחותי הראתה לי את הבגדים שהיא מתכוונת לזרוק וביניהם הייתה את החולצה הלבנה האגדית. מיד לקחתי אותה ודחפתי אותה לארון שם היא שכבה שנים רבות. רק לאחר כמה שנים היה לי את האומץ לנסות ללבוש אותה, וכשלבשתי אותה.. לא היה לי אכפת שהיא אולי חולצה ישנה.. זה היה הגשמת חלום
לי יש חליפה מטרפת בצבע ורוד מסטיק שאני שומרת עד עצם היום הזה(: כבר עשירם שנה! ראיתי קלפי בערוץ mtv וחלמתי להיות כמו הזמרת…(אגב, החלום שלא הוגשם)…היתתי לובשת את החליפה הזאת כל יום אחרי בי,ס וכשהיה מתנגן הקליפ הייתי מיד מתחילה לרקוד וממש משתוללת…(: עד היום יש לי את החליפה הזאת שכמובן קטנה עלי וורודה מדי בכדי ללבוש(: אבל אני לעלום לא אזרוק אותה ומי יודע, אולי יום אחד אופיע גם אני בקליפ באמטיוי(:..למרות שאני כבר לא נערה…(:
מאת: רינת | 8 ביולי 2011 | 20:58לפני כמה שנים היה לי סווצ'רט שחור,גדול וטיפה גברי שהיה הסווצ'רט האהוב עליי. הייתי הולכת איתו המון,ולמרות שאמא שלי כל פעם אמרה לי לזרוק אותו כי הוא ישן ומסמורטט לא רציתי,המשכתי ללבוש אותו הרבה שנים אחר כך.
מאת: מעין | 8 ביולי 2011 | 20:24לפני כמה ימים הפכתי את כל הארון שלי במטרה למצוא אותו,אך לשווא. חיפשתי וחיפשתי ואז נזכרתי במה שאמי אמרה לי, שכדאי לי לזרוק אותו.
הלכתי ושאלתי אותה אם היא זוכרת איפה הוא ואז היא אמרה לי את הדבר שחששתי ממנו מכל, היא זרקה אותו בלי ידיעתי..
ג'ינס קרעים קצר
מאת: דורית כנפו | 8 ביולי 2011 | 20:16סיפור הג'ינס שלי כשהייתי נערה כבת 17 דודתי שלחה לי מארה"ב ג'ינס קרעים קצר הייתי פשוט חורשת עליו כל חברותיי היו מקנאות בי על הג'ינס. לימים התבגרתי נישאתי ילדתי 3 ילדים ושמנתי מאוד בצורה שאפילו סיכנה את בריאותי.ולפני כשנה החלטתי לעבור ניתוח קיצור קיבה שנקרא שרוול. ב- 3.8.2010 עברתיאת הניתוח ירדתי 40 ק"ג ואפילו חזרתי למשקלי לפני הלידות חיי השתנו לחלוטין. יום אחד אני מגיעה לבית הוריי ואימי אומרת לי את כל כך רזה שאת יכולה ללבוש אפילו מכנסיים קצרים, אמרתי לאימי הלוואי שהיה לי ג'ינס קרעים כמו שהיה לי כשהייתי נערה, אימי ניגשה אל חדרה הרימה את ארגז המצעים של המיטה ושלפה משם את הג'ינס שלי הייתי בהלם. לבשתי את הג'ינס ופלא הוא עלה עליי ומאז כל פעם שאני מוצאת הזדמנות אני לובשת את הג'ינס ומשויצה לכל אחד שזהו הג'ינס שלבשתי בגיל 17. (אני היום בת 40)
אני שומרת את השמלת בת מצווה שלי עד היום ולא מוכנה לזרוק אותה . האירוע היה סמל מעבר לבגרות בחיי והשמלה היפה מהווה חלק נכבד מהמהפך לאישה אחראית ובוגרת אך אם זאת עדיין לנערה שובבה שהחיים בתחילת דרכה ולכן אני לא מוכנה לזרוק אותה כי היא מסמלת את ההתחלה של מה שהפכתי ליהיות היום …
מאת: מור | 8 ביולי 2011 | 20:09לפני שהתחתנתי הייתי מבלה המון וכל שבוע הייתי קונה סט של בגדים חדשים לבילוי בשישי בערב. בגיל 22 גם הכל נראה טוב עלייך (היום אני בת 31…) וכל דבר היה מתאים. יש לי עד היום בארון חצאית מעור שחור ובז' שעלתה לי הרבה כסף עם חולצה שקופה לחלוטין בצבע שחור שצריך ללכת עם חזייה סקסית מתחת אחרת זה לא הולך. כשבעלי ראה את הבגדים כשהתחתנו הוא אמר שהם יכולים להישאר למזכרת בלבד…
מאת: ליזה | 8 ביולי 2011 | 20:02בהתחלה לא הסכמתי אבל לאחר שמדדתי אותם, לא הבנתי איך לבשתי אותם פעם…
לפני בערך 6 שנים נסעתי לתאילנד, זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באופן עצמאי- הייתי בת 22, אחרי צבא, לפני לימודים. אני זוכרת שמאוד הסתחררתי משפע הבגדים שהיו שם, במחירים מצחיקים. זו הייתה תקופה בה עשיתי דיאטת כסח, בה ירדתי המון ממשקלי והייתי מאושרת מכך. כתוצאה מכך הרבה בגדים שרציתי נראו עלי טוב, מה שלא קרה לפני כן. חזרתי לארץ עם מזוודה מלאה והרבה אושר, וכשאבי ראה אותי באולם מקבלי הפנים נפלו פניו- נראיתי כמו שלד. לי כמובן לקח הרבה זמן לראות זאת ולהבין. היום אני נמצאת במקום אחר, ועם הבגדים הללו כבר לא הולכת, אך הם נשארו בארון כמזכרת מטיול מעולה אך גם מחוויה לא פשוטה של דימוי עצמי…
מאת: רננה | 8 ביולי 2011 | 19:36רציתי רק לספר שיש לי שמלה לבנה עוד מהיותי בת 17 והיום אני בת 43שאימי רכשה לי לכבוד אירוסי עם בחור מקסים שלתומי חשבתי אז המצחיק בכל הסיפור הזה שרק השימלה נישארה לי שימלת פרנזים מדהימה והבחור פשוט מעולם לא ראה את השימלה כי הוא נעלם.
מאת: טובי לבנת | 8 ביולי 2011 | 19:13פריט הלבוש שהכי זכור לי ועליו אני שומרת עד היום הוא סינר שסבתא שלי תפרה לאחי כשהיה תינוק. הסינר עבר בין כל האחים ואני האחרונה שהשתמשתי בו, ועד היום הוא שמור אצלי במגירה. מבחינתי הסינר מעלה זכרונות נעימים מהילדות, מבית סבא וסבתא. לצערי סבא נפטר וזהו אחד הפריטים שאשמור עליו תמיד ואין דומה לו כי סבתא תפרה אותו לפני 30 שנה כשהיא וסבא גרו יחד והיה לנו לאן ללכת. היום סבתא כבר לא גרה בבית ועצוב לי כשאני רואה את הסינר. בשבילי הסינר הזה הוא הרבה יותר מסינר. זהו משהו שאין מילים היכולות לתאר את התחושות, הזכרונות, הגעגועים… לבית סבא וסבתא, ולסבא בפרט.
מאת: עדי | 8 ביולי 2011 | 19:03כמה כייף לשמור בגדים,
מאת: טלי | 8 ביולי 2011 | 17:59שנים על גבי שנים על גבי שנים…
חצאית גינס שישבה הכי נמוכה,
עכשיו כבר די קטנה,
אני לובשת אותה בדיוק כאילו נתפרה
עבור "גזרה גבוהה"..
מטפחת שקשרתי מסביב למכנס לפני עשור
היום מלפפת את השיער עם פוני כשיני מסור,
ג'קטים מחוייטים של אמא משנות השמונים,
איתם "הלכה לעבודה",
מתלבשות יופי מעל שמלה קצרצרה..
גרביים קטנות, צבעוניות עם גימור מלופף,
כבר לא עם סניקרס, כעת עם סנדלי עקב בגימור משופשף..
הכל טוב ויפה, ונחמד הוא גלגל המחזור,
אבל עכשיו, יותר מהכל,
הכי בא לי על האוברול!!!
תמיד שואלים אותי "למה השמלה המזעזעת הזאת עדין אצלך". חברות שלי תמיד אומרות "תזרקי תזרקי!!". אני חייה עכשיו בדירת חדר, באמת הדירה הכי צפופה וקטנה שאתם יכולים לדמיין. אז כדי להפוך אותה למרווחת ומסודרת עד כמה שניתן אני תורמת או זורקת כמה שיותר. רק דבר אחד לא משנה מה אני אשאיר אצלי, שמלה תכלת מרקר שמצוייר עליה פרפרים בכל צבעי הקשת. עד היום אני לא יודעת למה קניתי אותה ובכלל היא גדולה עליי בכמה מידות. אבל זה מהדברים שאי אפשר להסביר פשוט הוקסמתי מהשמלה. ולמרות שאין לזה כלל הגיון השמלה המזעזעת הזאת תמיד תישאר אצלי בארון ואפילו אם אין בשבילה מקום. היא מיוחדת בשבילי…
מאת: אביגיל | 8 ביולי 2011 | 17:46פעם בקשו ממני להשתתף בסרט סטודנטים. הייתי בת 19 והיה לי גוף הורס את הבריאות. לא הייתי מודעת לזה אז כי לא אהבתי את עצמי בשנות ההתבגרות. בסרט הייתי צריכה להתנשק עם בחור כשאני בחזייה ותחתונים. זה היה קטע לא פשוט בכלל כי הייתי מאד ביישנית וכאמור – לא כל כך חיבבתי את עצמי. אבל! הייתי מאוהבת קשות בבמאי שלא שם עליי ובשבילו הסכמתי להצטלם. הבמאי בקש לראות את בגדי התחתונים על מנת להחליט מה אלבש לסרט. מכיוון שהבוא לא אהב את החזייה הוא בקש מאחותו הגדולה שתמצא לי חזייה מגניבה לסצינה. את אחותו של הבמאי הערצתי, שניהם היו קוליים כאלה ואני הרגשתי חנונית מסורבלת שעשו לה טובה שהכניסו אותה לסצינה. החזייה שקבלתי מאחותו של הבמאי היתה אחת ויחידה. קטנה, שנהבית עם קאפים מחודדים. האחות הסכימה לי לשמור לעצמי. עד היום היא אצלי בארון הבגדים. ולמרות גילי המתבגר… כשאני רוצה להזכר בהתאהבות של פעם, באבק כוכבים ובזיכרונות מרירים-מתוקים, אני לובשת לי את החזייה.
מאת: יערה לין | 8 ביולי 2011 | 17:42תמיד הייתה לי חיבה לאופנה,מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי. בילדות תמיד הייתי מייעצת לאימי וחברותיה מה ללבוש. והיה לוקח לי זמן רב בחנות לבחור מה ללבוש. תקוע לי בזיכורן הרגע בו מצאתי את מכנסי הג'ינס שהיו מעט מעל הברך, כמובן יישר מיהרתי לקנות אותן. והחלטתי שהם יהיו הבחירה המושלמת למכנסים שאיתן בפעם הראשונה אני יצעד לבית הספר-ליום הראשון של כיתה א'!!! כידוע טרנדים באים טרנדים הולכים, וזה כבר לא היה מגניב ללבוש מכנסים שמגיעות כמעט עד הברכיים. אז המכנסיים נאלצו לשכב בארון המון תקופות. יום אחד תקף אותי פרץ סדר והתחלטי לעבור על כל פריט בארון, ולתדהמתי המכנסים עדין היו בארון. רק בשביל לצחוק הראתי את המכנסיים לחברות ולאחת מהן קפץ רעיון שהם יכולות להיות מהממות בתור מכנסיים גבוהות. מדדתי אותן והייתי בשוק הן ניראו בדיוק מושלם לגוף(ואני לא רזונת פעם פשוט הייתי שמנמנה). מאז אותו הרגע אני מרבה לצאת איתם לבילויים. ואת הסיפור שכתבתי כאן כל החברים שלי כבר יודעים. מה שבטוח שאותם מכנסיים יהיו אצלי בארון לנצח נצחים.
מאת: טל | 8 ביולי 2011 | 17:27בערך בגיל 9 אמא שלי קנתה לי אוברול איזה חיוך היה לי אז על הפנים כולכך אהבתי את האוברול שלבשתי אותו המון עבר הזמן גדלתי ומאז לא יצא לי שוב להרגיש את החופש וכמה נעים עים אוברול השבוע קניתי לבת שלי איזה חיוך היה זה הזכיר לי אותי כילדה רוצה לחייך שוב דנדוששששש
מאת: דנדוששש | 8 ביולי 2011 | 17:23טוב בנות, אני מספרת את הסיפור הזה ותוך כדי נושכת שפתיים. מדובר בסיפור אמיתי שכל פעם קצת שובר לי קצת את הלב אבל גם מעלה לי חיוך ממזרי על השפתיים. חברות טובות שלי טוענות שזה סיפור לסצינה נהדרת לסרט. כשהייתי בת 21 נסעתי למיאמי לבקר את אבא שלי. אבא שלי התגרש מאמא והתחתן עם אשה אחרת ונולדו להם 3 ילדים.
מאת: ליאורה | 8 ביולי 2011 | 17:21אשתו של אבי לא אהבה אותי במיוחד למרות שהייתי מתוקה אמיתית. כנראה שהדמיון לאמא שלי עשה לה לא טוב. גרתי אתם באותו הבית והרגשתי כמו סינדרלה: ניקיתי, סידרתי וכלום לא עזר. הגרוע מכל קרה: אמי החורגת לקחה את כולנו לשופינג וקנתה כמויות אדירות של בגדים לאחיות החורגות שלי ולי היא לא קנתה כלום. התיישבתי מחוץ לחנות וכמו תינוקת בכיתי ובכיתי ובכיתי. אשה שעברה ליד אמריקאית נוצצת כזאת ומטופחת מדי, עצרה לידי ושאלה מה קרה. אפופה ברחמים עצמיים ובגעגועים עזים לאמא האמיתית שלי ספרתי לה הכל. האשה האמריקאית הגיבה באופן שלא ציפיתי. היא קיללה קללות איומות באנגלית והודיעה לי שעכשיו היא מפצה אותי על האבל החמור שנגרם לי. היא שאלה אותי מה אמי החורגת הכי אוהבת ללבוש. עניתי חיוורת כולי שהיא קונה לעצמה לנג'רי בויקטוריה סיקרט. האשה הבלתי צפויה הזו חייכה חיוך של ניצחון וכעבור 10 דקות מצאתי את עצמי מודדת את התחתונים והחזייה היפים שראיתי בחיי. האשה צחקה צחוק של ניצחון ואמרה לי: אני קונה לך את זה כדי שתסתובבי עם זה מול האמא החורגת שלך ותוציאי לה את הנשמה…
טוב בנות, לא העזתי. מתתי להעיז אבל כל העסק הזה היה גדול עליי. אבל.. כשחזרתי לארץ קראתי לחברות הכי טובות שלי וגם לאמי היקרה לבשתי את הסט ושמתי חלוק. ספרתי להם את הסיפור ופתחתי את החלוק. טוב, אתן רק יכולות לדמיין את הצחוק הגדול שהשתולל שם… והאשה שקנתה לי את הסט.. אני לא יודעת איפה את היום. אבל אין אין עלייך…
יש לי חולצה טי שירט פשוטה צהובה עם מספר 18 ובכל שרוול יש פס שחור וזאת הייתה חולצה של אבא שלי שהיה צעיר אז בשנות ה80 המוקדמות, אבי היה ימאי ועבודתו דרשה ממנו להיות רוב חודשי השנה בהפלגות סביב העולם, וכל פעם שהיה מגיע לנמל היה מתקשר לשאול לשלומנו ולשלומו לי בתור ילדה היה מאוד מרגש שאבא שלי מביא לי הרבה מתנות מחו"ל אבל קשה וכל פעם שהוא היה מתקשר הייתי רצה לטלפון צועקת "אבא" ואז מתחילה לבכות.והחולצה הצהובה הייתה שלי כל פעם שהוא היה נוסע ואף אחד לא היה מעז לגעת בה, הייתי ישנה איתה ומריחה אותה כל הזמן (למרות שעברה כביסות רבות)
מאת: בת אל | 8 ביולי 2011 | 17:14עד היום זה פריט לבוש בעל משמעות כל כך גדולה שלמרות התפוררות החלוצה אני מסרבת בתוקף לזרוק אותה , הסמליות גם שהיום אני בגיל[30] שאבא שלי היה בזמן שהחולצה עברה בירושה אלי !-D
זה בטח אומר משהו לא?! פרט למשפחתי אף אחד לא יודע על החולצה ועכשיו גם אתם
הבגד הישן האהוב- גופיה פשוטה, מהבד שלא מתוח על הגוף, עם לבבות קטנים צבעוניים. היו לי כל כך הרבה בגדים יפים ונוצצים, אבל כמו כל ילדה- אני רציתי את ההכי פשוט :)
מאת: תימור | 8 ביולי 2011 | 17:09כשהייתי נערה רציתי להתחפש לפרח חיפשתי תחפושות חרשנו 100 חנויות עם לא יותר , עד שהגענו לחנות של נערות רטרו כזו אמא שלי קנתה לי שמלה בוול כמו שהיום כולן הולכות כזו למעלה גוופית סבא פשווטה לגמריי עם אבזמי פרחים למטה וחצאיית פרחונית מנופחת לפני 3 שנים מצאתי אותה בארון תחפושות שלי זו הייתה השמלה הככי מחריידה שראיתתי בייקוום !! עד לפני כמה שנים כמוובן הייום היא עברה כמה שייפוצים והיא שמללת שייק ממש הכיי סטייל יומ יומי אני עד היום מספרת לאנשים על השדרווג ולא מאמינים שמדובר באותה השמלה מאז שבת שלום שתהיה :)
מאת: דורין | 8 ביולי 2011 | 16:23טוב אז פריט הלבוש שלי שלא אסכים בחיים ליזרוק זה שמלה פרחונית ששמורה לי עוד מכיתה ג זה בדיוק אותה שמלה שלבשה מדונה בקליפ love profusion ובתור ילדה קטנה תמיד הייתי מדמינת שאני מדונה הייתי לובשת את השמלה הזו ומתחילה לירקוד ולשיר והיא הייתה המודל לחיקוי שלי אבל זה מוזר שרק השנה כל האופנה הפרחונית חזרה כי לפני שנתיים בערך הייתי מסתכלת על השמלה הזו ופשוט היה בא לי להקיא והיום אני מסתכלת על השמלה בצורה שונה ואפילו השמלה עוד עולה עליי וזה נראה כמו טוניקה
מאת: אינה זיירבקוב | 8 ביולי 2011 | 16:21כשהייתי נערה צעירה קניתי באחד הטיולים בת"א עם דודתי מעיין חולצת בטן מאוד קצרה, מקושקשת בגווני כחול ומהממת. כל פעם כשמדדתי אותה הרגשתי כמו רקדנית מהקליפים שהיו אז ב MTV. לא העזתי ללכת איתה בחוץ אבל נהנתי למדוד אותה בבית, להדליק את ערוץ המוזיקה ולדמיין אותי יחד עם הרקדניות שם.
מאת: בילבי | 8 ביולי 2011 | 16:11מאז כבר עברו 14 שנה. למרות שהפסקתי למדוד אותה מזמן היא עדיין מקבלת מקום של כבוד בארון. זהו הפריט היחיד שאני שומרת ושמעולם לא לבשתי.
מילדות אמא שלי תמיד אמרה לי לשמור בגדים , אף פעם לא לזרוק כי פריטים ישנים תמיד חוזרים לאופנה ותמיד אמרתי לה אמא זה שטויות כי עדיף שיהיו מעט פריטים בודדים חדשים ויפים ולא הרבה הרבה הרבה בלאגן באמת שלא ראיתי שום טעם בזה ואת הויכוח הזה היה לנו כל הזמן עד לפני שנה , לפני שנה אמא שלי ישבה איתי יום אחד והוציאה חולצה אחת ויחידה שהיא שמרה מגיל 16 (היום היא בת 55) היא נתנה לי אותה והחולצה הייתה מהמממממתתתתתת !!!! היא סיפרה לי שבדיוק כמוני היא לא הקשיבה לאמא שלה ותמיד זרקה ושזה היה הדבר היחיד שנשאר לה מהמלתחה הישנה ושכשהיא הבינה כמה זה יכול להיות מגניב כבר היה מאוחר מידיי כי כל בגדיה הישנים נזרקו , באותו היום הבנתי את המילה וינטג' באמת והבנתי שאופנה תמיד חוזרת ושחשוב מאוד לשמור בגדים ישנים , אגב החולצה מושלמת ויש לי אותה עד היום ואין אפילו פעם אחת שאני לובשת אותה ולא עוצרים אותי ברחוב ושואלים מאיפה היא ומחמיאים , ואני תמיד עונה : זו חולצת וינטג' של אמא שלי מילדותה וכבר אין כאלה , רק לי יש :) אמא תמיד צודקת חברות , לא בכדי אמא יש רק אחת :) :)
מאת: מיכל | 8 ביולי 2011 | 16:10כשסיימתי את כיתה י"ב (לפני כ17 שנה היום אני בת 35)הייתי השמנמנה של הכיתה. במסיבת הסיום שלי התבקשנו (הבנות ) לבוא בשמלות לבנות / אדומות.
מאת: אורית | 8 ביולי 2011 | 15:53ביקשתי מאימי שתתפור לי שמלה (היא תפרה כתחביב), כזו שתצר את היקפי לפחות במעט ושתשווה לי מראה טוב יותר. כמובן שבחרנו בשמלה אדומה ולא לבנה (צבעים בהירים משמינים) והלכנו לחפש רעיון. בסופו של דבר מצאנו רעיון באיזו חנות נידחת בבאר שבע (אני באר שבעית). בערב המסיבה התארגנתי, והתלבשתי וכשהגעתי למקום הרגשתי אחרת, מלאת גאווה ושמחה להיות שם.
כמובן שכל הבנות רצו לדעת איפה קניתי את השמלה. ואמרתי שהיא מקורית עם רעיון מחנות. באותו ערב אני ובעלי (כבר 14 שנה ויום) ואב בנותי(12.5,10.5,5.5,1) הפכנו לזוג (הוא היה חבר של אחי ובא בשביל לראות את אחיו הקטן שלמד איתי בשכבה.
מאז ירדתי המון במשקל ואני שומרת על הגזרה. השמלה הוצרה והוארכה כדי שתתאים ללבישה בבת המצווה של בתי הבכורה.
יום אחד חזרתי מהגן ואימי הביאה לי מתנה. היא קנתה לי חולצת בטן עם כיווצים בשרוולים ובבטן. החולצה היתה בסגנון ריטה וכל כתפיי היו חשופות. בנוסף על החולצה היו ציורים של פירות (משום מה אני זוכרת רק את האגסים). הייתי אוהבת כל כך את החולצה שהייתי מסתכלת על הפירות שעות מול המראה. היום בדיעבד אני חושבת שזאת חולצה מזעזעת!! אבל מה לעשות כילדה היתה מוכנה ללבוש אותה כל יום.
מאת: OFRA | 8 ביולי 2011 | 15:36החולצה הזאת כנראה היתה ממש מיוחד עבורי כי זה פריט שלא נשכח מזכרוני משום מה. הוא חרוט טוב טוב בעברי.
כשראיתי את המתנה השבועית היום, את האוברול המהמם נזכרתי ישירות באוברול המנומר של אימי בצעירותה ששימש לי כתחפושת.
מאת: שני | 8 ביולי 2011 | 15:34לאימי ישנו אוברול מנומר ששמרה עוד מהיותה בת 18, אוברול מהמם. בחג פורים כשחיפשתי למה להתחפש עלה לי הרעיון להתחפש לנמרה לאחר שראיתי את האוברול לראשונה, אף אחד לא האמין ששמע שזה אוברול ששייך לאימי, הוא נראה ממש כחדש. המיוחד באוברול הוא שאימי לבשה אותו לאירוסיה והוא בעל ערך סנטימנטלי מאוד מיוחד בשבילי. הפריט הנוסף שיקר לי ושמרתי אותו הוא שמלה לבנה של שושבינה שלבשתי בגיל 6 לאירוע(כיום בת 29), שמרתי את השמלה מאז והנני מתכוונת לשמור עליה לכשתיוולד לי בת בע"ה וכך הלאה. ישנם פריטים שאינם מתכלים כ"כ מהר.אשמח לקבל את האוברול מתנה וללבוש אותו לקראת הדייט המיוחל שלי.
היום יום שישי, תכננתי כבכל יום שישי להפגש עם חברותיי הטובות, לרכל על המסיבה מאתמול בערב להעביר ביקורת נוקבת וחריפה ( אך בפנים לקנא באומץ ובתשוקה) על הבחורה מהמשרד שגררה את בן זוגה לשירותים לבצע בו את זממה מבלי לפחד שהבוסית הגדולה עלולה להכנס להטיל את מימה ולשמוע את …..
מאת: מיה כהן | 8 ביולי 2011 | 15:31אבל…. במקום נתקעתי עם הרכב באמצע איילון חסרת תושיה לבדי במחלף . מכוניות צופרות מתעלמות מהעלמה במצוקה שמתחננת לעזרה. למזלי הגדול האביר על הסוס הלבן הפרטי שלי הגיע ועזר לי להחלץ מהצרה. אך לבית הקפה לא הגעתי, את קניות השבת השגרתיות לא ערכתי. וככה יום שישי בלי רכילות ובלי שמלת שבת חדשה. חייבת פיצוי משהו שימתיק את הגלולה המרה.
לפני שנים רבות, כולנו לבשנו יום יום מכנסים וחצאית בגיזרה גבוהה יותר. אני תמיד דבקתי בעמדה שגיזרה גבוהה זה יותר יפה לגוף האשה, וכשבזמנו פקדו את מחוזותינו בגדים בגיזרה נמוכה בלבד – היה לי קשה להיסתגל לעניין, ועוד נשארתי נאמנה תקופה מסויימת בלגדיי הקודמים (עד שזה צרם כבר להיסתובב איתם – ונשברתי). היום אומנם יש (או יותר נכון אפילו כבר היה) קאמבק מסוים לגיזרה הגבוהה – ואולם קאמבק זה נשמר בעיקר לא לבגדי היום יום – אלא לבגדים יותר רשמיים ובדרך כלל כאשר גם מכניסים לתוך המכנס/חצאית את החולצה.
אני עדיין מחכה ליום שבו יחזרו שוב לשים את הגיזרה הגבוהה כמו פעם – ועד אז יש לי מקום מיוחד בארון בו מחכה לו מכנס ג'ינס שלי, בגיזרה של פעם, שיושב עלי הכי מחמיא שיש… ופשוט מחכה… :)
מאת: אביטל | 8 ביולי 2011 | 15:19אני בת 31
מאת: מורן | 8 ביולי 2011 | 15:12שאני ובעלי היינו חברים המתנה הראשונה שלו בשבילי היתה ג'ינס של לי קופר
כחול כהה עם הדפס של פרחים אדומים, גזר גבו ומתרחב למטה.. |(מזעזע…)
זה היה לפני 11 שנים…
שעד היום אני שומרת בארון אבל היום שהגזרה הגבוהה חזרה לאופנה אז קיצרתי אותו ושוב אני לובשת אותו…
יש לי מגנס ג'ינס גבוה ורחב ולבשתי אותו רק פעם אחת בחיים שלי , ביום כיפור כל הבגדים היו בכביסה ונפגשתי עם חברה במוצאי יום כיפור . שבאתי לחברה היא צחקה עליי בלי סוף . המכנס יפה , בהיר וגבוהה ובמקום רוכסן מאוס יש כפתורים והוא יושב עליי בול אבל הוא רחב ומגיע עד הקרסול , וממש לא שמתי לב לזה .
מאת: אישה קטנה | 8 ביולי 2011 | 15:02כ'כ פאדיחות ..
אני בת 28 בהריון חודש 6 עם בטן עגלגלה , עד חודש 5 לא ידעו שאני בהריון כיוון שהייתי רזונת ודי גבוהה .
מאת: מאיה | 8 ביולי 2011 | 14:17הפריט שאני שומרת לי בארון הוא מיכנס גינס מידה 36 , לאחר שאני ילד בעזרת השם את בני הבכור אני יעשה הכול כדי לחזור למידה לגוף שלי לפני ההריון :).
בארון שלי כמעט ואין מותגים כי לרוב אותי הם לא כל כך מעניינים…
מאת: מאיה | 8 ביולי 2011 | 14:09המלתחה שלי מורכבת מסריגים ישנים שאימי תפרה לי לפני שנים אפילו שלחלקם הנכבד כבר לא אוכל להשתחל לעולמים…
אוהבת אני לנבור בחנויות קטנות ונידחות שאליהן רוב הבנות בכלל לא נכנסות…
ארונות של חברות הן זמן איכות מעולה ל"קניות מיוחדות"…
אז איך אפשר להיפרד מדברים שנקנו ברגעים כל כך מיוחדים, שמסמלים ומזכירים
אירועים ואנשים שמלויים אותי לאורך השנים?
כמעט לכל בגד ישן מצורף תג של סיפור אישי במקום תג מחיר,והרי סיפור אישי
מלווה אותנו לעולמים. אז נכון, הרבה בגדים מעבירים ותורמים אך הרבה בגדים
כנראה שגורלם להיות בארון להרבה מאד שנים.
וגם מותג זה, אוברול כל כך מרשים ויפה ייכנס מן הסתם לרשימה של הדברים שאנו
שומרות מסיבות רבות ומגוונות.
ובעוד הרבה שנים אם תהיה תחרות דומה ותישאל שאלה זהה אין לי ספק מה תהיה
התשובה!!!
אחד הפריטים שאני הכי אוהבת זו חולצה של נירוונה שקיבלתי מידיד טוב שלי ליום הולדת 16, הוא ידע שאני מעריצה שרופה של נירוונה והזמין את החולצה בעיצוב אישי כך שלא תוכלו למצוא אותה אצל אף אחד בעולם חוץ ממני .. כל פעם שאני פותחת את הארון ורואה אותה מסתתרת מאחורה בין הבגדים אני נזכרת בשנים האלה שהייתי נערה מורדת ועקשנית. היום מן הסתם אני כבר לא לובשת אותה וגם אם הייתי רוצה היא ממזמן כבר לא במידה שלי :D יש לי גם טייץ בצבע ניאון שמתאים בדיוק לחולצה הזאת ואני זוכרת שתמיד הייתי לובשת אותם ביחד .. גם את הטייץ אני מאוד אוהבת כי הוא מיוחד אז אני תמיד שומרת את שניהם ..
מאת: אורית כהן | 8 ביולי 2011 | 14:07ואני ממש רוצה את האוברול כי ראיתי שבוע שעבר משהו די דומה אבל הוא היה יותר מדי יקר :(
אבל הם היחידים שחשובים לי
1. ג'קט תחרה מדהים עם ביטנה (לא תחרה בד כזה אתם יודעים …)
של אימי ז"ל שלא עולה עלי, אבל בחיים לא יעזוב אותי!! זכר לאימי שהייתה יפה וקוקטית בצעירותה.
2.וחולצה של בריאן רובסון ממנצסטר יונייטד שזרק אותה לעברי בסיום משחק מרגש במיוחד בלונדון.
כל השאר או שאני לובשת או שמייד נותת במתנה
מאת: נוי אלון | 8 ביולי 2011 | 13:58לפני כשנה מצאתי בארון של אמי חולצה בסגנון ריקודי עם. חולצה שרכשה בחנות בתל אביב בשלהי שנות השישים. חולצה לבנה עם רקמה כחולה, לקחתי את החולצה ותליתי אותה בארון התלייה שלי בידיעה שאני לא אלבש אותה לעולם, אך בכל פעם שאני מסתכלת עליה עולה לי תמונה של רחוב תל אביבי ישן מלא בריחות התקופה.
מאת: מעיין | 8 ביולי 2011 | 13:55ביותי נער מתבגרת יית תקופ בה חצאיות מעטפ יו באופנה אלו שנקשרות על הגוף
מאת: ריקי | 8 ביולי 2011 | 13:44ואני קניתי אחת כזו אבל מבריקה מנומרת בגוונים של חום כהה עם זריקות של צבע קאמל ובכן את החצאית הזו לבשתי בלילה בו הייתי לראשונה עם בן זוגי דאז
כלומר מבחינתי אותה חצאית היא החצאית שלבשתי בלילה בו "עשיתי את זה לראשונה בחיי"בגיל 18 ולכן עד היום בהיותי נשואה אני עדיין שומרת אותה בארון ובכל פסח מביטה בה מקפלת שוב ומכניסה אותה לארון
כשהייתי נערה ועוד כזו המכורה לסרטי נעורים… רציתי מעיל פוטבול אדום-לבן. יום אחד מצאתי כזה והורי קנו לי אותו. לבשתי אותו המון וכשהתבגרתי היה לי קשה מאוד לתת אותו. עד היום אני זוכרת בדיוק כיצד הוא נראה ויש לי גם תמונה איתו.
מאת: הילה | 8 ביולי 2011 | 13:31וואו יש לי המון דברים שאני לא לובשת ויש להם ערך סנטימנטלי עבורי אבל אחד הפריטים שאני הכי אוהבת ובחיים לא ילבש זה מכנס עור פדלפון שקניתי מהמשכורת הראשונה שקיבלתי בחיים בגיל 14 כל כך התלהבתי ממנו שלבשתי אותו כל סופ"ש לבילוי עם החברות חחחחח זה לא שאני לא ילבש אותו כי הוא לא יעלה עליי ;) (אני היום בת 24 במידה 24 כשהייתי בת 14 הייתי קצת צ'בית) אני לא ילבש אותו כי הוא מזעזע מה חשבתי לעצמי חחחח וגם חםםם בתוכו אבל בכל זאת אני ישמור אותו לנצח זה הבגד הראשון ששילמתי עליו בעצמי :)
מאת: כרמית | 8 ביולי 2011 | 13:18שימלת קטיפה קצרה צמודה עם תחרה בחזה שלשבתי למסיבת כיתה הראשונה{של הבוגרים} שלי בכיתה ז '
מאת: עדי | 8 ביולי 2011 | 13:16הייתה לי חליפה מיוחדת במינה שקניתי בגיל 15,מהתחנה המרכזית בתל אביב שם נהגנו לקנות את הבגדים לאירועים מיוחדים.
מאת: מיטל | 8 ביולי 2011 | 13:11הפעם הראשונה שלבשתי את החליפה הייתה באירוע בת מצווה.
את החליפה שלבשתי לבשה גם כלת בת המצווה,אין ספק שהייתי במצב מוזר ויוצא דופן.אם הילדה ביקשה ממני להוריד את העליונית שמתלווה לחליפה במהלך הערב.
עד היום אני שומרת על החליפה,ובכל פעם שאני פותחת את הארון אני נזכרת בסיפור ועולים כל הזיכרונות מאותו האירוע.
עד גיל 12 הייתי הילדה הכי גבוהה בכיתה, זו שכולם שאפו להיות בגובה שלה. כנראה שפתחו לי עין כי מאז לא גבהתי ולו בסנטימטר אחד. מאז הייתי בתסביכי גובה כיוון שהפכתי להיות הכי נמוכה בכיתה (1.50). הייתי קונה נעליים עם פלטפורמות ענקיות וגסות כי זה גם מה שהיה באופנה – הפלטפורמות שנראות כמו נעלי ספורט עם תוספת של 10 סנטימטר גובה. היום, בגיל 23, השלמתי עם הגובה שלי ואני נועלת גם נעליים שטוחות, אבל עדיין שמרתי זוג אחד למזכרת וכל פעם שאני פותחת את מגירת הנעליים, אני מזדעזעת מחדש – איך היה לי אומץ לצאת ככה מהבית?!
מאת: לימור | 8 ביולי 2011 | 13:06ג'קט ורוד שקנו לי שהייתי קטנה ורוד מעוטר בפרחים…
מאת: גלי | 8 ביולי 2011 | 13:01התשובה לבלייזר השחור שלי כיום.
אהבתי אותה כול כך וזו הייתה הבחירה האופנתית הראשונה שלי הרגשתי כבוגרת.
יש לי חליפה בארון מיוחדת במינה בצבע אדום שקניתי בגיל 15 מהתחנה המרכזית בתל אביב,שם היינו קונים בגדים לחגיגות מיוחדות.
מאת: מיטל | 8 ביולי 2011 | 12:58הפעם הראשונה שלבשתי את השמלה הייתה באירוע בת מצווה של חברי המשפחה וכלת בת המצווה לבשה את אותה החליפה שקניתי,אין ספק שזו הייתה הרגשה לא נעימה ויוצאת דופן,במהלך האירוע ביקשה אם הילדה שאוריד את העליונת.
עד היום אני שומרת על החליפה ובכל פעם שאני פותחת את הארון אני נזכרת בסיפור הזה ועולה הזיכרונות מהעבר.
וכמו כל הילדות
שומרת אוברול קטן-מידות
בין ציור ראשון, לחביבת הבובות
זכרון אפנתי ורדרד באור נוגות.
אולי זה יישמע בדיחה
מאת: דנה | 8 ביולי 2011 | 12:48אך אוברול חדש יהיה לי טקס חניכה
לעולם הנשיות אפסע לי בגאון-
עם קריצה לילדות, זה יהיה שגעון.
בארון שלי שכבה שמלת V עם כתפיות בצבע שחור שנקנתה בשנת 1978, לחתונה של אחותי, בתקופה של השירות הצבאי (הייתי חיילת). השנים חלפו לאט, והשמלה נדדה איתי לדירות השכורות שלי, ובכל שנה, עם חילופי העונה, בכל פעם שסדרתי את הארון, הסתכלתי עליה, הרמתי אותה כדי לזרוק אותה, אך משום הלב לא נתן לי והיא חזרה שוב לארון. וכך, מבלי לשים, חלפו להם השנים והשמלה נדדה איתי מדירה לדירה. בינתיים, הספקתי להתחתן ולהוליד שתי בנות מהממות.
מאת: דינה | 8 ביולי 2011 | 12:47לקראת פסח 2010, הגיעה שעת ניקיון הארון, והשמלה שוב הציצה לה על הקולב, קורצת לי ומעלה זכרונות! בהחלטה של רגע, היא נותרה לה במקומה. שבועיים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מוקדם בבוקר מבתי שבו הודיעה על אירוסיה. השמחה היתה גדולה כמובן והקשר לשמלה הוא: בחגיגת האירוסים שלה, היא לבשה את השמלה וכך נסגר לו מעגל החיים. היום, היא מחזיקה את השמלה אצלה בארון ולא מתכוונת לזרוק אותה!! מי יודע, אולי היא תעבור לדור שלישי….
אמא שלי רשמה אותי לחוג בלט כשהייתי בת 8 אם אינני טועה(או 7??) קנתה לי בגד גוף ורוד מבריק, נעלי בלט, וראתה בדמיונה את ביתה החיננית והגבעולית לומדת ריקודי בלט. עדיין יש אצלי את בגד הגוף הקטנטן הזה ואת נעלי הבלט החמודות.
מאת: ליאת | 8 ביולי 2011 | 12:13אה..רגע, שכחתי לציין שלא הייתי בחוג אפילו יום אחד….נראה לי שלפני הקניות אמא הייתה פשוט צריכה לשאול אם אני מעוניינת…..
אבל הבגד גוף והנעליים נשארו למזכרת…
(אל תכעסי אימוש…)
יש לי בארון מכנסי ג'ינס בהירים פדלפון ודי גבוהים שאמא שלי בצעירותה נהגה לחרוש עליהם ומשום מה שמרה לי אותם.אולי איכשהו היא הצליחה לנבא שהם עוד יחזרו לאופנה.אני חייבת לציין שהם מדהימים אבל אני ממש לא מסוגלת לחשוב על ללבוש אותם או לחלופין לזרוק אותם….אולי נשמר לדור הבא!!!
מאת: רויטל ביטון | 8 ביולי 2011 | 12:04בשנת 1952 סבתא שלי קיבלה מאמא שלה שמלת משי לבנה , אמא שלה נפטרה וסבתא שלי מעולם לא לבשה את השמלה היא מספרת שהשמלה פשוט יפה מדי. כשקיבלתי את השמלה מסבתא שלי היא הכריחה אותי להבטיח שאני אלבש אותה. אבל היא כל כך יפה ועדינה כאילו יש לה חיים משלה עם צווארן מלחים ושרוולים באורך המרפק נראית כל כך אצילית שאני חוששת להוריד אותה מהקולב עליו תלוייה כל כך הרבה שנים. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את האומץ לקיים את ההבטחה שנתתי לסבתי וללבוש את השמלה….
מאת: אנה | 8 ביולי 2011 | 12:04התמזל מזלי ונולדתי לסבתא פאשיוניסטה מדהימה שגם בגיל 86 בנות 25 שואלים אותה על פריטי הלבוש שלה כי הם כל כך מיוחדים….באחת מהנבירות המשותפות שלנו בארון קיר העצום שלה נתקלנו בבגדים שלה מהתקופה שהיא הייתה בת 26..בגילי.
מאת: הילה | 8 ביולי 2011 | 11:57מהארגז יצא פריט מדהים- שמלת נשף שנתפרה במיוחד שלה ב-greecian drapery, שמלה בעיצוב יווני קלאסי בצבע אדום רובי.את האיכות של התפירה כבר לא רואים היום והאלגנטיות והעדינות פשוט קורנים ממנה…ממש מרגישים שהיא הגיעה מעידן אחר עם תפישות שונות לגבי מה זה אישה ומה היא צריכה לשדר. את השמלה לקחתי אליי ובערך פעם בחודש אני נכנס בי דחף עז למדוד אותה ולקבל הרגשה קצת שונה ממה שאני מקבלת מהבגדים הרגילים ( היותר מודרניים) שלי…ללבוש אותה מחוץ לבית כנראה לא תהיה לי הזדמנות אבל תמיד יש לי את הפעם הזאת בחודש.. :-)
בגיל 9 הייתי בטיול משפחתי בארה"ב וקנדה. בקנדה קניתי לי מעיל פוטבול סגול עם שרוולים לבנים. היום לצערי הרב הוא כבר לא עולה עליי אבל בילדותי הוא לא ירד ממני. רק חיכיתי שיגיע החורף כדי שאוכל ללבוש אותו!
מאת: רונה | 8 ביולי 2011 | 11:51הוא יושב לו בנחת בארון בבית הורי, כל פעם שאני שם אני מגניבה מבט בארון לראות שהוא עדיין שם.
לפני כמה שנים אמא שלי רצתה להיפטר ממנו ולא הסכמתי. אני שומרת אותו לילדיי (כשיהיו לי :) ) בתקווה שהם יאהבו אותו כמוני.
יש לי חולצה עם פסים בצבע כחול אדום שלא הייתי לובשת אותה היום,
זו הייתה בעבר החולצה הכי האהובה עלי.
בגלל הצבעים
כחול-שמים
אדום-עגבנייה
בגגל שכל דבר הייתי אוכלת היה מלווה בעגבניהה
מאת: נטלי | 8 ביולי 2011 | 11:46ישנה שמלה שהיא מאוד יקרה לליבי ששמרתי אותה מכיתה ו' .
מאת: ריקי בנימין | 8 ביולי 2011 | 11:46קניתי אותה במיוחד ליום ההולדת שלי כשהייתי בת 11, השמלה לבנה וארוכה בעלת כתפיים מנופחות ועם כמה פרחים רקומים וסרטים , אני אהבתי אותה מאוד והזיכרון המצחיק שלי ממנה היא שהלכתי איתה ביום ההולדת שלי לבית הספר(!), עד היום אנחנו פותחים את האלבום תמונות ונזכרים כמה מצחיק זה היה נראה , זאת הייתה שמלה שנראית כמו של שושבינה קטנה !
אף פעם לא היה לי לב לזרוק את השימלה הזאת והיא עד היום אצלי (:
יש לי אוברול קטן וחמוד מינקותי הנושנה שאני לא מתכוונת לזרוק או לתרום גם תמורת אלפי שקלים. הוא ירוק עם משבצות אדומות, משהו שאם היה במידה הגיונית לי היום, היה כל כך באופנה… אם הייתה לי ילדה עכשיו (היי אני רק בת 21, אל תשפטו!) בדוק הייתי מלבישה אותה באוברול המקסים הזה.
מאת: דנה | 8 ביולי 2011 | 11:39אני אומרת לכם, אם אי פעם תיתקלו בילדה שיקית ברחוב – תזכרו אותי, זו תהיה הילדה שלי. ;)
יש לי פטיש לחולצות טי עם הדפסים של דמויות מסדרות מצויירות וסדרות ילדים בכלל..גם היום בגילי "המופלג" (30) אני לובשת מדי פעם טישרטים כאלה(דרדסים, קישקשתא וכו-ילדותי? אולי אבל כייף גדול..). יש לי חולצה ישנה שקניתי כשהייתי בכיתה ט' (שיואו 15 שנה..) במיוחד לטיול שנתי,ועליה הדפס של "קספר" השדון…כמובן שהיום היא כבר לא ממש עולה עליי…אבל לא אזרוק אותה לעולם. היא פריט נוסטלגי ומתוק שיש לי בארון.ובכלל, קספר כזה חמודי…
מאת: אני | 8 ביולי 2011 | 11:22ברצוני להגיב למתנה של יום שישי, זה אחלה דבר ואחלה פרסים אבל מידי שבוע אני שמה לב לתשובות של בנות מקסימות ותשובות כל כך מקוריות ונדירות, אבל תמיד הזוכים הם התשובות הכי יבשות הכי לא מעניינות, ותסלחו לי על היושר אבל התשובה של שבוע כך כך משעממת וכל כך לא עניינית שזה עצוב.כאשר אתם מבקשים תשובה מקורית שימו לב באמת למקוריות ולא לשטויות. עצוב ומאכזב
מאת: אליסה | 8 ביולי 2011 | 11:19