הזכות להיות מקומטת

•  
•  
•  

מסתירה משהו? מדונה בפסטיבל ונציה | צילום: גטי אימג'ס

עם רדת החמה בפסטיבל ונציה בשבוע שעבר החלו להתעורר הספקולציות. מדונה (53), שעורה נראה מתוח מתמיד – נשארה עם משקפי השמש של מיו מיו על פניה גם כשהאור היחיד שאפשר היה להסתנוור ממנו היה הפלאשים של עדת הצלמים. מכיוון שאין הרי עיסוק החביב על פרשני היופי מניתוח הניתוחים שהזמרת האיקונית עשתה או לא עשתה לעצמה, הבחירה בלוק ג'קי או הפך אותה שוב לחשודה המיידית.

מדונה אולי יודעת את דרכה עם כל ההוקוס-פוקוס הזה של איזמלים, זריקות חמצן וחומרים מתפיחים, אבל גם היא, אפילו היא, קצת איבדה את הצפון עם חרדת הקמטים הזאת. האם באמת זקוקה כל אישה, עם הגיעה לגיל המתאים (המומחים כבר הורידו אותו ל-28, מיינד יו) להכניס את עצמה לשגרת טיפולים קוסמטיים מצעירים? והאם באמת כשלו כל הקרמים בייצור המוני והקוסמטיקאיות השכונתיות, ששגרת הטיפוח חייבת לכלול בבסיסה גם בוטוקס, סיליקון ובבוא העת מתיחות?

•  
•  
•  

עריצות הבוטוקס. מדונה בפסטיבל ונציה | צילומים: גטי אימג'ס

| לשחק את אלוהים |

אבל הדרישה להסתרת הקמטים היא לא ההסתרה היחידה הנדרשת. הסתרת ההסתרה מלווה בקוד של שתיקה וכולם משתדלים מאוד לא להעיר לכוכבניות על כך שנעלמו להן ההבעות מהפרצוף. ברור שזכותן של נשים לעשות ניתוחים מבלי להינזף על כך  בתקשורת, ומצד שני, במעמד חברתי מסוים (לא, לא זה שיצא לרחובות למחות) כבר לא יכולה אישה מעל גיל 40, שאיננה מעוניינת למתוח את עור פניה להסתובב מבלי להרגיש מעט אי נוחות לנוכח הצייתנות הנמרצת הזאת לעריצות.

ברור שישנן כאלה שנראות נהדר עם קצת עזרה מהדרמטולוג הטוב, אבל בואו נודה בכך: הן מעטות מאוד יחסית. כי בהתמכרות, כמו בהתמכרות, כשאת מגלה שיש לך מנדט זמני לשחק את אלוהים, יש מצב שזה יגרום לך לעוף על עצמך ועם הזמן גם לראות צל הרים כהרים. בסוף המסע, כך נדמה, מחכה לכולן המראה הברווזי, עם שפתיים משורבבות וכריות בלחיים. ורק הצוואר מסגיר הכל.

•  
•  
•  

מזדקנת בשקט. בריז'יט בארדו | צילום: גטי אימג'ס

| תמחקי את החיוך |

אם יתגשם חזון אחרית הימים המופרע הזה, לעולם לא נראה קמט על הפנים. לא של צחוק ולא של דמע. חייך, על רגעי ההשתאות ומפחי הנפש שידעת, לא יחרטו על מצחך וקצוות שפתייך. במיטבך, תיראי כאילו לא חיית וכאילו לא ראית שמש מעולם. אני מסרבת להאמין שאין ביקום שלנו אישה אינטליגנטית, משוחררת חברתית ומודעת לעצמה, שלא סבורה בסתר לבה שחייבת להיות דרך להזדקן בחינניות, מבלי שזה יהיה כרוך במאבק מתמיד שתוצאותיו גורמות לך להיראות מוזרה במקצת במקרה הטוב.

להיות סוג של בריז'יט בארדו או גרטה גארבו בתחילת העשור השני של שנות האלפיים – זו בעיני בחירה ממש קוסמת. השתיים הללו העדיפו, כזכור, להזדקן בשקט ובפרטיות למרות האופציות הכירורגיות שעמדו לרשותן בזמנים ההם. הן ידעו היטב על מה הן מוותרות ומה הן מרוויחות בתמורה.