פוסט אמריקה: העידן החדש של ראף סימונס בקלווין קליין

אפשר לומר – וזאת כנראה לא תהיה הגזמה – שכל סצנת האופנה חיכתה לקולקציה הראשונה של ראף סימונס לקלווין קליין. מה שהם לא לקחו בחשבון זה שכדי לצפות בה ממש מקרוב הם יצטרכו לצאת מהבית במינוס 5 מעלות, לניו יורק מושלגת.

קלווין קליין מעולם לא הלך לשום מקום. במשך השנים הוא המשיך לעשות עבודה מצוינת, אבל לא הצליח לשחזר מבחינת האימפקט את שנות התשעים הזוהרות שלו – בהן שלט בעולם ועיצב אותו עם החזון היוניסקסי שלו שהגיע לשיא עם הבושם ck1, שאין נערה או נערה מחוצ׳קנים שלא החזיקו בארונם, ועם ההלבשה התחתונה שלו שהציגה את אחד הדימויים האיקוניים של הניינטיז – מארק וולברג בתחתונים לבנים בלבד וכובע מצחייה שחור – אוחז את הזין תוך שהוא נותן מבט מתריס למצלמה.

לקראת התצוגה אמר סימונס: ״אני כל הזמן חושב על כל היופי כאן, באמריקה. אתם חייבים להתמקד בזה עכשיו, בתקופה הזאת. אני חושב שהנוער האמריקאי הוא העתיד של המדינה הזאת״. ועולם האופנה התרגש יחד איתו – הדוגמנים והדוגמניות בקושי הספיקו לרדת מהמסלול וביקורות מהללות החלו להציף את כל האתרים.

את התצוגה בחר סימונס לפתוח עם גרסה נערית-נאיבית של סופי אן-קרוסו ל"This Is Not America" של דיוויד בואי, שעברה במהרה לקולו החולמני וכל-אמריקאי של רוי אורביסון ואחר כך המשיכה לסט מוזיקלי דיסאוטופי יפהפה שהסתיים בקולו של בואי עצמו ששר "חלק קטן ממך, חלק קטן ממני, ימות (זה יכול להיות נס) כי זו לא אמריקה".

המוזיקה, יחד עם התפאורה ההרוסה במכוון של האמן הגרמני-אמריקאי סטרלינג רובי, הכינו את הקרקע למרחב הביקורתי, כמעט פסימיסטי של סימונס – מעצב בלגי, מהגר באמריקה של טראמפ, שמנסה להביע את קולו בפעם הראשונה בבית אופנה שהוא אמריקאי באופן מובהק.

בזה אחר זו, עלו הדוגמנים והדוגמניות בקלווין קליין של סימונס. הצלליות נותרו נקיות, מינימליסטיות ומחויטות, אבל קיבלו חיזוק בזכות מומחיותו של סימונס בשימוש בצבעים וטקסטורות מורכבות. בדי רשת בצבעי ניוד צוותו לסריגים במראה בייסבול, ז'קטים מסיביים מעור זכו לעידון בזכות אפליקציות פרחים רומנטיות ובלייזרים גבריים גדולים ואפורים צוותו לחצאיות בצבעוניות ירוק ומג'נטה.

סימונס, שאחרי תקופתו בדיור יודע דבר או שניים על מה זה להיכנס לנעליים גדולות, מבין שישנם דברים שחייבים להעניק להם את הכבוד הראוי. ועל אף כי חשף בשבוע שעבר את השינוי הטיפוגרפי שעשה ללוגו של קלווין קליין, הוא דאג לפצות על כך בפריטי דנים המהדהדים לתור הזהב של המותג בשנות התשעים. הגברים והנשים חלקו גזרות יוניסקס במכנסיים, חולצות ואוברולים עשויים בד דנים כחול עמוק נוקשה, שיחד עם מגפי הבוקרים שכיכבו על המסלול יצרו הומאז' לדימוי אחר השגור בהיסטוריה האמריקאית – זה של מחפש הזהב במערב.

אבל גולת הכותרת של התצוגה הייתה ללא ספק השימוש המרובה בבד ויניל שקוף. הוא הופיע מעל חצאיות עיפרון, מעילי טרנץ' ושמלות מידי, והעניק טאץ' מתגונן על גבול הפלסטי-פטישיסטי.

"זה משקף את האווירה. את סוגי האנשים השונים, הסגנונות השונים וקודי הלבוש השונים" הסביר סימונס אחרי התצוגה. "זה העתיד, זה העבר, זה אר דקו, העיר, המערב האמריקאי. כל הדברים האלו ושום דבר מהם. לא תקופה אחת, לא משהו אחד, לא לוק אחד. זה ההלחמה של כל הדמויות והאינדיבידואלים השונים, בדיוק כמו אמריקה עצמה. זה היופי הייחודי והרגש של אמריקה".

אחרי התצוגה כולם זרמו לאפטר פרטי. סביר להניח שמדובר במסיבה שהוציאו עליה הכי הרבה כסף שהתרחשה בעולם בסופ״ש האחרון. המסיבה התרחשה לא רחוק מטיימס סקוור, בחלק המערבי של העיר. ראף סימונס וחבורתו החליטו כנראה שפחות בא להם מינגלינג, היה להם מספיק מזה, ושחלק מהחזון המתחדש של המותג הוא לחגוג כאילו אנחנו בשנות ה-90.

לשם כך הם הוציאו ככל הנראה עשרות אלפי דולרים ושמו את גורל הערב בידיה של אגדה אמיתית – הדי.ג׳יי והמפיק ריצ׳י האוטין. מאות אנשים הצטופפו בחלל לא גדול מידי במיד טאון מנהטן וסגדו להאוטין, שלא ריחם על הנוכחים וחיסל אותם בסט אגרסיבי.

בואו נגיד שאני מעולם לא ראיתי פאשניסטות רוקדות בכזאת התכוונות. כמובן שמה שעזר להם להשתחרר היו עשרות דוגמנים/מלצרים שעמדו בצד עם כוסות שמפניה, חינם כמובן. ניו יורק, קלווין קליין, ריצ׳י האוטין, שמפניה חינם. לא פלא שלרוב האנשים היה מבט על הפנים של ״איזה כיף לי, אני במקום הכי מגניב בעולם״.

*הכותב היה אורח מטעם פקטורי 54