מחאת המעצבים: גם אנחנו לא גומרים את החודש

•  
•  
•  

זה הזמן להתעורר. ההפגנה בתל אביב במוצאי שבת | צילום: גטי אימג'ס

רוח המחאה הנושבת ברוטשילד סוחפת איתה גם את דיירי גן החשמל, דיזנגוף ויפו. מעצבי האופנה של ישראל הקימו אתמול קול זעקה, בקריאה ראשונה להתאחד נגד שיטת הקונסיגנציה הנהוגה בארץ. "העבודה לשינוי מוטלת על דור המעצבים הצעיר, אני כבר בפנסיה", אומרת המעצבת והמנטורית תמרה יובל ג'ונס, מי שקראה בפייסבוק למרד של מעצבים בשיטה התשלום ה"נלוזה" הנהוגה כיום.

רוב הלקוחות שמזדעזעים מתג המחיר של פריטים בעיצוב כחול-לבן לא מודעים למתרחש מאחורי הקלעים. למעשה, לפי שיטת הקונסיגנציה שאינה נהוגה בחו"ל, המעצבים בארץ מעבירים ברוב המקרים לחנויות הבגדים פריטים ללא כל תמורה, מקדמה או ערבות. החנויות מציעות את המלאי לקהל לקוחותיהם ב-230% עד 250% מהמחיר שמבקש המעצב. רק לאחר שלקוח או לקוחה רוכשים אחד מדגמיו, המעצב מקבל את חלקו בעוגה (על פי שיטת שוטף פלוס שלושים ומעלה, כלומר, באיחור מינימלי של חודש ימים). עם הנתח הזה אמור המעצב לכסות את עלויות ייצור הפריט – חומרי הגלם, המתפרה ועוד, ולבסוף – להתקיים מהכסף, אם נשאר. בסוף העונה, הפריטים שלא נמכרו פשוט מוחזרים לשולח, לעיתים במצב עגום, וכך נוצרים הפסדים שקשה לכסות.

•  
•  
•  

מוכרחים לשתף פעולה יחד. ההפגנה בתל אביב במוצאי שבת | צילום: גטי אימג'ס

| תראו מה קורה ברחובות |

יובל ג'ונס תפקדה כמרצה בכירה בשנקר במשך 15 שנים ולפני כן עיצבה עבור רוברטו קוואלי. היום היא מלווה מעצבים צעירים בתחילת דרכם, "אני שומעת במשך שנים את הבכייה הזו של מעצבים שצוברים חובות, נקלעים למשברים ופשוט סוגרים את העסק ומפסיקים לעבוד. בעקבות ההפגנה במוצ"ש התעוררה המחאה גם אצלי", היא מסבירה.

אתמול בבוקר, תחת השפעת הקריאה לצדק חברתי כתבה יובל ג'ונס בפייסבוק: "אם כבר כולנו יוצאים לרחובות במחאה על אי שוויון, חוסר יכולת לגמור את החודש ולחיות במדינה הזאת. אני קוראת למעצבי האופנה הצעירים להרים את דגל המרד נגד השיטה הנלוזה של הקונסיגנציה!! שיטה שלא נותנת למעצבים יכולת להתפרנס בכבוד, מכניסה אותם להשקעות ביצור מעל ליכולות שלהם ובסוף העונה הם נשארים עם החזרים שקשה להפטר מהם ועם חור בכיס!! אם היו עובדים כאן כמו בכל העולם מול הזמנות בתשלום מהחנויות הם היו מצליחים לחיות בכבוד. אני שומעת מהרבה את התסכול והייאוש… אז בואו תרימו את הדגל!! לקבוצה יש כוח! ראו מה קורה ברחובות! אם כולם יפעלו השינוי יקרה! מי שצריך עזרה לתכנן את השינוי… אני כאן לתמוך בו".

| לוותר על המתווכים |

כמה שעות בלבד לאחר פרסום הקריאה, עשרות תגובות של מעצבים צעירים וותיקים כבר הציפו את חשבונה של הכותבת, "כולם רוצים למנף את האנרגיה הזו למשהו מעשי – אנחנו כנראה נקיים קבוצות עבודה, נגבש רעיונות, נחלוק בעיות וננסה לפתור את זה".

מי שכבר מצא לעצמו פתרון הולם הוא המעצב המבטיח אבינת גוטסמן, שמשך את ידיו וכמעט את כל דגמיו מהחנויות שפועלות בשיטה ופתח לפני כשנה באסטה בשוק בצלאל (רחוב בית לחם מספר 1). "זו ההתמודדות שלי עם התופעה", הוא מספר, "אני מנסה לעבוד בשיטה שתהיה אטרקטיבית ללקוח – כאן אני יכול למכור טי שירט ב-100 ש"ח, בזמן שבחנויות אותה חולצה הייתה נמכרת ב-240 ואני הייתי מקבל את אותו רווח בדיוק".

•  
•  
•  

קוטור בשוק. דגם של אבינת גוטסמן, מעצב שפתח דוכן בשוק בצלאל | צילום: טניה זגריה

יש לציין כי מלבד המעצבים, הנפגעים העיקריים של הקונסיגנציה הם הלקוחות שמשלמים יותר מכפול לעומת קניה ישירה מהספק. "אם החנויות יתחילו לרכוש את הסחורה מהמעצבים, בסוף העונה הן ירצו להיפטר מהמלאי ויציעו מחירים אטרקטיביים הרבה יותר", מסביר גוטסמן.

| בחו"ל זה עובד אחרת |

גם המעצבת מירית וינשטוק פיתחה לעצמה שיטה לצמצום נזקי הקונסיגנציה "אני מייצרת את הכל אצלי בסטודיו וכך אני לא מחויבת לכמויות שדורשים מפעלים. אנחנו פשוט ממשיכים לייצר דגמים שנמכרים טוב. גם ככה אני מקבלת סחורה בחזרה, אבל פחות מפעם".

וינשטוק לא מאמינה שהשינוי יקרה ביום אחד: "אני לא חושבת שהבוטיקים צריכים לקחת את כל הסיכון עליהם אבל אפשר לחלוק בנטל, היום הסיכון המלא הוא על כתפי המעצבים, אני מאמינה שאפשר לשנות את פני הדברים אם תהיה רוח של הדברות". היא מציעה שכפתרון בעלי החנויות יחלו לשלם על חלק מהסחורה, או לתת מקדמות למעצבים לכיסוי עלויות הייצור". אני עובדת מול חנויות בחו"ל שקונות את הפריטים ובמקרה שיש דגמים שלא נמכרים אני מציעה להחליף אותם בפריטים אחרים. ככה נוצרת מערכת יחסים בה כולם מרוצים".

•  
•  
•  

התעשייה נעלמה, המעצבים נותרו לבד בחזית. מפעל טקסטיל ישראלי בשנת 1955 | צילום: גטי אימג'ס

ומיהם בעצם כל אותם בעלי חנויות ולמה הם לוקחים עמלה כל כך שמנה? "יש להם משכנתא על החנות ומשכורות למוכרות לשלם", מסבירה וינשטוק. גוטסמן מדגיש כי "אף חנות בארץ לא קונה בגדים ממעצבים ישראלים. בעלי החנויות נוסעים לחו"ל וקונים מעצבים זרים, אבל את המקומיים מחזיקים רק בקונסיגנציה".

| נותנים צ'אנס לצעירים |

למרות שכיחות התופעה, כשמדובר בנושא שם אחד עולה ראשון: רזילי. אורית רזילי, בעלת הרשת הרחיבה בצורה זו את פריסתה מחנות אחת לעשר, אבל יש מעצבים צעירים שמרגישים שההצלחה של הרשת באה על חשבונם. "רזילי זה שיא הנצלנות", אומר גוסטמן, "היחס שלהם גרוע מאוד, למרות שכבר הרבה שנים לא עבדתי איתם אז אולי אני לא נשמע ממש אמין. אם אתה רוצה להציג להם מה אתה עושה יש התנשאות ותור והם מאוד מחזיקים מעצמם". לעומתו, רבים מהמורדים מנסים לשמור את מחאת המעצבים כמו זו של רוטשילד – א-פוליטית. "אני לא רוצה שייווצר הרושם שאני יוצאת נגד בעלי החנויות", מדגישה תמרה יובל ג'ונס, "אורית רזילי היא חברה, היא עשתה המון עבור הרבה אנשים בתעשייה. אני יוצאת נגד השיטה שהתקבעה ונגד הכניעה של המעצבים הצעירים לשיטה הזו".

בתגובה להתארגנות החדשה נגד שיטת הקונסיגנציה אומרת אורית רזילי כי "לפני שהורסים מבנה קיים צריך לבדוק שיש היתכנות כלכלית. אנחנו נותנים שירותים שעולים כסף: מוכרות מקצועיות, שינוע סחורה, קידום מכירות, ייעוץ וסיוע בבניית קולקציה ומכירה בלוקיישנים יוקרתיים. מתן צ'אנס למעצבים צעירים, שרובם אנונימיים, זה סיכון והשקעה בעלות כלכלית מאוד גבוהה והאלטרנטיבה המוצעת היא שרק מעצבים מעטים יישארו. זו תהיה סגירת דלת בפני המעצבים לכניסה לשוק".

•  
•  
•  

מי שעובד צריך לקבל על זה כסף. דורין פרנקפורט | צילום: דודי חסון

| לקנות כחול לבן |

המעצבת דורין פרנקפורט, נוטה אף היא למצוא את האשם בכניעת הצעירים למוסכמות. "שימו לב – תמרה, אני, דווקא זקני השבט אומרים לילדים להתעורר… קשה גם להיות בעלי חנות בארץ, אני לא חושבת שהרשתות והבוטיקים הם טייקונים. יחד איתם אפשר לשנות את השיטה, אני בטוחה שזה לא בסלע. אם קבוצה חזקה של צעירים תבנה לעצמה תשתית – מי יוכל להם? ואני מוכנה לסייע להם".

בחנויותיה, פרנקפורט אינה פועלת בשיטת הקונסיגנציה, "אני חושבת שאנשים שעובדים צריכים לקבל כסף, ולכן גם לא אעשה את זה", היא מסבירה ומציעה לצעירים להתאגד לקבוצות עבודה לצורך צמצום עלויות: "אם אין לך שותפות עם חברייך לשכבה, אם לא שומרים על חברות זה קשה מאוד לפעול. מרגע שעושים סדנאות עבודה שיש בהן קבוצות של אנשים, כולם יכולים להשתמש ביחד באותם שירותי מזכירות, באותו חשב, באותה מתפרה. זה נכון שהדרך ארוכה יותר ופחות כלכלית בטווח הקצר, אבל לפעמים צריך להחליט מה חשוב. אם רוצים צדק חברתי צריך לייצר צדק חברתי, אני רק תוהה אם אחר כך הם (הצעירים שמוחים עכשיו – ר.ב) גם יבואו להצביע או יעדיפו את התוצר המקומי".