מתנה בשישי: שני תיקי גב של איסטפק
בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בשני תיקי גב של איסטפק. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות על חוויה החקוקה בזכרונכם מהיום הראשון ללימודים.
שווי המתנה: 400 שקלים.
*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 14\8\31 בשעה 12:00.
**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.
את התיקים ניתן להשיג ברשת קרביץ ובחנויות התיקים המובחרות.
הזוכה ב500 שקלים לקומון רייבן משבוע שעבר היא להלי, שסיפרה לנו על סדרת העבר שהיא הכי מתגעגעת אליה:
"הסדרה המושלמת של דייויד לינץ משנות התשעים. מסתורין, טירוף, דרמה ומלנכוליה בחקירת פרשית הרצח של לורה פאלמר. הכל בסדרה מופתי ומדוייק, מהפריימים המדהימים, הפסקול המושלם, קאסט השחקנים המעולה ושלא לדבר על האאוטפיטים המבריקים של כל דמות ודמות. עד היום אני יכולה לדמיין את סוודר הלילך של דונה ותלבושת הפנימייה של אודרי. ללמוד לקשור את מקלון הדובדבן הדקיק עם הלשון ולמות. סדרת מופת."
בבית הספר שלי בכיתה ז מערבבים את הכיתות שהיו בכיתה ו ומוסיפים ילדים חדשים. באמצע חופש הגדול בין כיתה ו וז שברתי את הרגל, והרופא אמר שאצטרך ללכת עם גבס במשך חודשיים. אז ביום הראשון ללימודים, כמו בחודש שלפניו ובחודש שאחריו, התעוררתי כשרגלי הימנית מכוסה בגבס לבן. אכלתי, לבשתי את החולצה הלבנה, ובעיקר לא הפסקתי להגיד לעצמי בראש שהכל יהיה בסדר. אז מה אם לא אגיע ברגל כמו תמיד, או אם טתקשה קצת במדרגות שמקשרות בין כל חלקי בית הספר. למעןן האמת הכי פחדתי מהמדרגות, הרי זה היום הראשון חחימודים בכיתה חדשה לשלוש השנים הקרובות, ולא רציתי שהגבס יפריע לי להתחבר עם כולם. ואז יצאתי מהאוטו של אמא, אפילו בלי למעוד, לקחתי איתי את הקביים, ובחריקת שיניים התחלתי לרדת את המדרגות. 82 מדרגות. התחלתי לאט ובזהירות, והיו כל כך הרבה וכבר התחלתי להזיע, ילדים לא מןכרים עקפו אותי מכל הכיוונים, ואז שמעתי מישהי שואלת "את מסתדרת?" ילדה חייכנית ומתולתלת הציעה לי את עזרתה, ובמהלך הירידה הצטרפו אלינו גם חברותיה. היא עזרה לי למצוא את כיתתי החדשה, וכשהתברר שנלמד באותה הכיתה, ידעתי שמצאתי חברה לשלוש השנים הקרובות, והגבס קצת פחות הטריד אותי :)
מאת: מאי | 31 באוגוסט 2014 | 09:49קמתי לביה"ס ליום הראשון של כיתה ג' בהרבה התרגשות. אני עוד זוכרת את השמלה הורודה האהובה שלבשתי באותו היום, יחד עם הילקוט הסגול וסרט תואם. אז נזכרתי- השנה כבר לא אלמד בבית הספר "הרצל". התחלתי את השנה החדשה בשכונה חדשה, סביבה חדשה וכמובן- בית ספר חדש. חששתי מאוד, שתי החברות הטובות שלי לא יבלו איתי בבית הספר, ואני עוד זוכרת כמה דאגתי ופחדתי שלא אמצא חברות חדשות. אמא ליוותה אותי לסף דלת הכיתה, שהייתה מקושטת להפליא. נכנסתי לכיתה בחשש גדול, התיישבתי על יד השולחן הריק- שאז נראה לי כגבוה מאוד. ילדה חמודה עם שתי צמות שלא הכרתי ניגשה אליי וחייכה. התחלנו לדבר והיא סיפרה לי שגם היא, כמוני, עברה לבית הספר בשנה הקודמת. כך פתחתי את השנה השלישית בביה"ס, וגיליתי שתמיד יש אנשים נחמדים באמצע הדרך.
מאת: עינב | 31 באוגוסט 2014 | 08:39כשהייתי צריכה החליט באיזה מוסד אקדמי ללמוד, מה שקבע בסוף לא היה טיב הקוריקולום או המרצים, אלא פשוט הלכתי בעקבות האהבה. בן זוגי דאז עמד ללמוד בטכניון, ולכן אני נרשמתי לאוניברסיטת חיפה. יום לפני התרגשתי מאוד. אני מגיעה לאוניברסיטה בלי אף חבר, אף מכר, ממש לבד. הרי רושם ראשוני הוא הכי קובע. ערב קודם הכנתי את התלבושת שלי: חצאית מיני שחורה שהבאתי מאמסטרדם, חולצה אפורה שנופלת מהכתף עם הדפס אדום, תיק צד אדום, נעלי עקב שחורות וכובע מגבעת שחור שהיה של סבא שלי ועזר לי להתחבא בכל פעם שלא הרגשתי בנוח.
בבוקר, כשלבשתי את כל התלבושת הזו, הרגשתי שהיא לא משדרת את מה שציפיתי, היא מבליטה אותי יותר מדיי ואני נראית יותר כאילו יצאתי למסיבה ולא לאוניברסיטה. מייד החלפתי לג'ינס וסניקרס ואת הכובע השארתי בבית.
כבר בשיעור הראשון באוניברסיטה הבחנתי בה. בחצאית המיני השחורה שלה, הכתף החשופה ונעלי העקב שנראו לא נוחות, אך היא כמו דילגה בהן ברחבי האוניברסיטה.
בשיעור השני כבר ישבנו באותה שורה. ואז ראיתי שגם התיק שלה זהה לשלי. היא פשוט הייתה כל מה שאני לא העזתי באותו בוקר, היא הייתה ה"אני" בלי מגבלות, בלי חששות. בצהריים כבר ישבנו לאכול צהריים. קראו לה הדס והיא הייתה חיפאית. עד סוף השבוע כבר היינו החברות הכי טובות, כן, עם המגבעת והתיק כסימן היכר (קצת פתטי כשחושבים על זה היום…). אבל עד היום, יותר מ 15 שנים אחרי, הדס ואני עדיין החברות הכי טובות
מאת: נטע | 31 באוגוסט 2014 | 07:17יום ראשון כיתה י.. התרגשות מהתיכון למרות שרוב הילדים בשכבה לא התחלפו אבל עדיין כמו כל שנה באתי עם גינס וחדש וסניקרס לבנות חדשות
וציפיתי לשוס. המחנכת נכנסת ומבקשת להודיע לי שבסוף אני יורדת הקבצה במתמטיקה ולא עברתי את המבחן קיץ מתחילה כבר לספור לאחור לחופש הגדול הבא , עד שמגיעה לשעה האחרונה ובחלוקה להקבצות יושב לידי ילד חדש ..היי אני עידן עברתי אליכם מעירוני א , עברה שנה שלמה שבה נכשלתי גם בהקבצה הנמוכה יותר מאחר והתעסקתי רוב השיעור בפרופיל שלי וסוף סוף עידן הזמין אותי לפיצה , בילינו את כל החופש הגדול יחד בים ובקניון ..ולפני שלושה חודשיים התחתנו ??,
מאת: שרון | 30 באוגוסט 2014 | 22:56הזכרון שלי הוא כמעט בן 50 שנה. יום ראשון לכיתה ד.
גדלתי בארצות הברית ובשנים ההן כמובן שלא היה מיזוג בכיתות.
שיעור אחרי שיעור הכרנו את המורים החדשים שסיפרו לנו על עצמם ועל התוכן שנעבור במהלך השנה.
בשיעור השלישי הכרנו את מיסיס ולל, המורה ללשון.
מיסיס ולל נכנסה לכיתה עם תיק הצד שלה וכוס זכוכית עם קרח. כולנו התיישבנו במקומנו וניסינו להבין את האנגלית העשירה שלה.
היתה לה שפה של פעם, היא השתמשה במילים שכבר מזמן חשבנו שנכחדו.
לאחר שהציגה את עצמה הרימה את כוס הזכוכית והכריזה עכשיו ילדים, בחוץ השמש יוקדת ובכיתתנו חומה מורגש. מדי פעם בפעם אני ארים כוס צוננת זו המלאה בקרח ואטלטל אותה. בכל פעם בה תשמעו את קוביות הקפור מכות בדופן הכוס, מיד תרגישו צוננים
לעולם לא אשכח את המשפט הזה שלה (שחקוק לי בראש באנגלית) וגם לא אשכח את חריקות הכסאות של הילדים כשנעו באי נעימות בכל פעם שכוסית הקרח הונפה באויר.
מאת: ג?ין | 30 באוגוסט 2014 | 20:33באותו שבוע אחרון של החופש הגדול הייתה שביתה כלשהי במערכת החינוך, לא זכור לי מי שבת ולמה אבל כנראה שבתור ילדונת שעולה לכיתה י זה לא עניין אותי במיוחד.
ערב לפני תחילת הלימודים השביתה המשיכה ויצאה הודעה שהלימודים לא יתחילו כסדרם.
בוקר למחרת, בשעה שש וחצי אמא נכנסה לחדר והעירה אותי – השביתה נגמרה מתחילים ללמוד כמתוכנן.
קפצתי מהמיטה זרקתי על עצמי משהו חמוד ללבוש וחיברתי את המחליק לחשמל, בין אם הלימודים מתחילים בהפתעה או לא שחס וחלילה לא אגיע לביס פחות ממהממת.
בין ביס מארוחת הבוקר למריחה לא מוצלחת של מסקרה התיישבתי על המיטה בדיוק במקום שבו הונח המחליק המאוד רותח שלי וזכיתי בכוויה לתפארת .
אז מלבד הצלקת שמקשטת לי את הישבן עד היום, החוויה שלי מהיום הראשון של כיתה י כוללת בעיקר קוצים בישבן ולא רק מההתרגשות של תחילת הלימודים.
מאת: הילה | 30 באוגוסט 2014 | 17:13אימא שלי החליטה לשלוח אותי עם חצאית מיני גינס שהייתה החצאית האהובה עלי! והרגשתי באמת כמו הדבר הכי מגניב שיש..בתור ילדה ביישנית שעולה לבית ספר חדש שלא הכרתי בו אף אחד ..אני זוכרת את ההרגשה הכיפית של הרגשה של אני לבושה יפה ואני הולכת להנות מהלימודים!
מאת: בר | 30 באוגוסט 2014 | 17:03כשהייתי קטנה גרנו בארה"ב וכשהייתי שם בכיתה ב' היה לי חבר בכיתה שקראו לו רוי… בסוף השנה חזרנו לישראל ומן הסתם לא דיברתי ולא ראיתי את רוי יותר…
ביום הראשון של כיתה י"א באתי לבית הספר והחברות שלי אמרו לי שיש לנו ילד חדש בכיתה… ומה אתם יודעים זה היה רוי! מסתבר שהמשפחה שלו עשתה "עליה" ואכשהו הוא הגיע לכיתה שלי… איזה עולם קטן… זיהיתי אותו לפי השם ושם המשפחה אבל ליתר ביטחון ניגשתי אליו ושאלתי אותו והוא היה בשוק , ישבנו דיברנו וצחקנו על איך שהיינו חברים הכי טובים בכיתה ב'… היינו ביחד כל ההפסקה ואני לקחתי על עצמי להכיר לו את כולם ולעשות לו את המעבר לבית הספר הישראלי יותר קל… התחלנו להיות קרובים יותר ויותר ואחרי כמה חודשים התחלנו לצאת… וזהו מפה לשם אנחנו ביחד כבר 9 שנים ולפני חודשיים הוא הציע לי נישואים ואנחנו מתחתנים שנה הבאה :) זה בהחלט היה היום הראשון ללימודים הכי מרגש, מפתיע ומשנה גורלות בחיים שלי…
מאת: כרמל | 30 באוגוסט 2014 | 16:32היום הראשון ללימודים היה אצלי יום מכונן!
זהו היום הראשון בו הכרתי את החבר הכי טוב שלי שלימים הפך לבעלי. הושיבו אותנו ביחד בכיתה זה לצד זה ואימי מספרת שלא הסכמתי לשבת לידו ורציתי רק ליד בת מה גם שכבת יחידה הייתי רגילה לשקט שלי ולדברים שלי והיה לי קשה לחלוק פתאום דברים ולהיות בחדר אחד עם כ"כ הרבה ילדים …אמא שלי מספרת שביקשתי ממנה ביום הראשון ש"נקנה" את המורה ושהיא תבוא ללמד אותי לבד בשקט…
הוא דווקא היה מאוד נחמד והציע לי להשתמש בכל הטושים שלו ולצייר איתו ביחד.אני צעקתי עליו שיפסיק ושאני לא רוצה להיות חברה שלו…
מאז עברו 25 שנים…דרכנו נפרדו מספר פעמים בדרך אבל תמיד הצטלבו בחזרה, בצבא הפכנו את החיבור לרציני באמת ולפני 5 שנים סוף טוב הכול טוב התחתנו :)
מאת: לירון | 30 באוגוסט 2014 | 15:07אני זוכרת את היום הראשון ללימודים כאילו זה היה אתמול. הרגשות השתוללו, דרך חדשה,אנשים חדשים, מלא שאלות, מה ללבוש? מה להגיד? עם מי כדאי להתחבר? אלף עיניים מסתכלות עלי בכל רגע נתון ומלא רעש של פטפוטים מסביב. לגבי הלבוש החלטתי מבעוד מועד לא ללבוש ליום הראשון את הבגד הכי "מטורף" שלי אלא לבנות את התדמית שלי לאט לאט, כמו שאומרים להשאיר הפתעות להמשך-כמובן שרוב האנשים לא חשבו כמוני ונתקלתי ביום הראשון בכל מיני הופעות מוזרות ומדליקות… :-) מאחר והיום הראשון הוא יום קליל עם נוכחות קלילה אף יותר לא יצא לי באמת לפגוש את האנשים שאני הולכת לבלות איתם את ארבעת השנים הקרובות, אבל פגשתי עשרות אנשים אחרים בתור לקפה בקפיטריה :-) וככה,באופן הכי ספונטני,מצאתי את עצמי מתצפתת מספר לא מבוטל של שעות מפינה צדדית וחמודה בקפיטריה ומתבוננת בכל מה שקורה – זה היה צבעוני זה היה מטורף , וכן זה מתחיל…
מאת: הדר | 30 באוגוסט 2014 | 10:08את היום הראשון ללימודים בתיכון היוקרתי אליו התקבלתי, התיכון ע"ש מיי בויאר בירושלים, לא אשכח לעולם. תהליך הקבלה היה כלל ראיון קבלה, מבדקי ידע והשתתפות בסדנת גיבוש. רק בתום המתנה של למעלה מחודש נודע לי שהתקבלתי ללמוד במוסד וההורים שלי לא ידעו את נפשם מרוב אושר.
אמא שלי, שמעולם לא התלוותה אליי ביום הראשון ללימודים, התעקשה להקפיץ אותי לבית הספר, שהיה מרוחק שעה וחצי נסיעה ממקום מגורינו. כשהגענו למקום, הזדרזתי להיפרד ממנה בנשיקה כדי שהיא לא תאחר לעבודה, אבל היא מיד החנתה את הרכב והצטרפה אליי בזריזות. כשהגענו לכיתת הלימוד אמא "זיהתה" בין התלמידים את הבן של הבוס שלה. לא הבוס הישיר, אלא הבוס הגדול, שמנהל עשרות אגפים ומחלקות, לרבות המחלקה בה היא עובדת. היא ניגשה אל הבוס, הציגה את עצמה ולחצה את ידו. הם שוחחו דקה או שתיים ואז היא נפרדה ממנו ופנתה ללכת. ניגשתי אליה ושאלתי אותה לפשר העניין. היא הסתכלה אליי ואמרה לי "הלוואי שהבנות שלי היו מביאות לי הביתה ילד חמוד כזה" תוך שהיא מצביעה לכיוון הבן של הבוס. המטרה סומנה. עכשיו יש לי שנה שלמה להוכיח את עצמי. בלימודים כבר הוכחתי את עצמי . אחרי הכל אני לומדת בתיכון הכי יוקרתי שיש לצד הבן הכעור להפליא של הבוס הגדול.
מאת: מיטל כהן | 30 באוגוסט 2014 | 08:08את היום הראשון ללימודים בתיכון היוקרתי אליו התקבלתי, התיכון ע"ש מיי בויאר בירושלים, לא אשכח לעולם. תהליך הקבלה היה כלל ראיון קבלה, מבדקי ידע והשתתפות בסדנת גיבוש. רק בתום המתנה של למעלה מחודש נודע לי שהתקבלתי ללמוד במוסד וההורים שלי לא ידעו את נפשם מרוב אושר.
אמא שלי, שמעולם לא התלוותה אליי ביום הראשון ללימודים, התעקשה להקפיץ אותי לבית הספר, שהיה מרוחק שעה וחצי נסיעה ממקום מגורינו. כשהגענו למקום, הזדרזתי להיפרד ממנה בנשיקה כדי שהיא לא תאחר לעבודה, אבל היא מיד החנתה את הרכב והצטרפה אליי בזריזות. כשהגענו לכיתת הלימוד אמא "זיהתה" בין התלמידים את הבן של הבוס שלה. לא הבוס הישיר, אלא הבוס הגדול, שמנהל עשרות אגפים ומחלקות, לרבות המחלקה בה היא עובדת. היא ניגשה אל הבוס, הציגה את עצמה ולחצה את ידו. הם שוחחו דקה או שתיים ואז היא נפרדה ממנו ופנתה ללכת. ניגשתי אליה ושאלתי אותה לפשר העניין. היא הסתכלה אליי ואמרה לי "הלוואי שהבנות שלי היו מביאות לי הביתה ילד חמוד כזה" תוך שהיא מצביעה לכיוון הבן של הבוס. המטרה סומנה. עכשיו יש לי שנה שלמה להוכיח את עצמי. בלימודים כבר הוכחתי את עצמי . אחרי הכל אני לומדת בתיכון הכי יוקרתי שיש לצד הבן הכעור להפליא של הבוס הגדול.
מאת: מיטל | 30 באוגוסט 2014 | 07:59תחילת הלימודים האקדמים שלי, בגיל 40 אשה נשואה עם שלושה ילדים, הקטנה כמעט בת שנתיים, החלטתי שאפשר להעיז וללמוד תואר אחרי שנים של מיצוי בעבודה, בהחלטה שזה הזמן כי אף פעם לא מאוחר נרשמתי להגשים את החלום. הגעתי ביום הראשון למכללה אישה בוגרת אך עם המון חששות, איך זה יהיה ללמוד שוב במיוחד עם ח'ברה צעירים ממני, האם אכיר אנשים שיהיו כמוני? איך אסתדר עם עבודה , משפחה, ולימודים טובעניים? נכנסתי לכיתה שלשמחתי בשעור הראשון היתה קטנה רק כ 30 סטודנטים ולא אודיטוריום של 150 התיישבתי לי ככה באמצע לא בשורה הראשונה ולא באחרונה וחיכיתי למרצה בשקט עם עיניים מתבוננות הכל הכל מי שנכנס, וכך בהפסקה הראשונה שלי באקדמיה הבנתי שאני אצור לי את החברים והתחלתי אני בשיחת חולין הראשונה אליה ניגשתי , עדנה, חברה שלי עד היום שזיהיתי שגם היא קצת יותר בוגרת מבני הנוער הנהדרים שלמדו איתי, התחלי מהיכן היא ולאיזה מסלול נרשמה וכך השיחה החלה לגלוש להרבה נושאים משותפים ולחברות שתשאר ל עוד המון שנים…. כמו כן למדתי להכיר חבורת בנות מקסימות קצת יותר גדולות מהילדים שלי שעזרו ושיתפו אותי בשגרת לימודים / מבחנים ונתנו לי הרגשה כמעט כמו חברה שלהם , ועל כך אני מודה שזו היתה תקופה מופלאה שבסופה הגשמתי חלום , אני בעלת תואר ועם עוד כמה חברות צעירות.
מאת: מירית | 30 באוגוסט 2014 | 06:55אני זוכרת את עצמי ביום הראשון בבית הספר בכיתה א התעוררתי בהתרגשות אכלתי מהר והתכוננתי לקחתי את התיק החדש שקנו לי אמא אמרה לי בואי ונתנה לי יד וכשבאנו לבית הספר ראיתי המון חברים שלי שאני מכירה מהגן שמחתי נכנסנו לכיתה והכרנו את המורה והילדים היה מאוד מרגש ביום המיוחד הזה שאני זוכרת אותו לתמיד.
מאת: דפנה ונטרוב | 30 באוגוסט 2014 | 05:39הוריי החליטו בסיום בית הספר היסודי שהם רוצים שאלמד בחטיבת ביניים איכותית יותר מזו שהייתה בקרבת ביתי, ושלחו אותי לחטיבת ביניים רחוקה מהבית, בשכונת פאר, בה לא הכרתי אף אחד. מיותר לציין שכל מי שלמדו שם היו מבתי הספר באזור והכירו אחד את השניה והיו מגובשים. ביום הראשון של כיתה ז' הגעתי לכיתה, יחסית קרוב לתחילת השיעור הראשון עקב הנסיעה הארוכה באוטובוס, וכמעט כל המקומות היו תפוסים. ניגשתי לתלמידים שלידם היה מקום פנוי ושאלתי אותם אם אפשר לשבת, וכל אחד ואת מהם אמר לי "תפוס" וסובב את ראשו. עברתי שולחן שולחן בכיתה ואף אחד לא רצה שאשב לידו, ובסוף צלצל הצלצול שמבשר על תחילת היום, ולא היה לי מקום לשבת, אז עמדתי באמצע הכיתה בלי מקום. המורה נכנסה לכיתה ושאלה למה אני לא יושבת, ואמרתי לה שאין לי מקום לשבת בו, אז היא "הכריחה" את אחד התלמידים לתת לי לשבת לידו.
מאז אותו היום יש לי טראומה כשאני מגיעה למקומות חדשים, ופוחדת שלא אמצא את המקום שלי, פיזית ומטאפורית.
מאת: טל | 30 באוגוסט 2014 | 02:35היום הראשון של כיתה ד,כשאימא שלי הייתה בלונדון וישנתי אצל סבא וסבתא שלי שהחליטה לעשות לי שתי צמות עם סרט צהוב בסוף כל צמה,כמובן שלא יכולתי לומר לה כלום…וסבא שלי ליווה אותי כמובן עד שאכנס לבית הספר ואעבור את שער הכניסה ולא ידעתי איפה להתחבא רק שלא יראו את הצמות עם הסרט הצהוב חחחחחחח הספקתי ללכת מהר מאוד לשירותים לפני תחילת השיעור ולפרק,מה שלא חשבתי עליו הוא מה אגיד לה כשתשאל אותי למה פירקתי את הצמות…
מאת: רעות | 30 באוגוסט 2014 | 00:23להתרגש, לחכות, לתכנן תוכניות,
לקוות להזדמנות לפתוח דף חדש ולהגשים חלומות,
לצפות להתחלה נקייה, אחרת, שונה
בלי רושם קודם, בלי דעה מוטה,
ואז להגיע לכיתה
ולגלות שהמורה היא השכנה :-(
מאת: מירב | 29 באוגוסט 2014 | 21:01סוף החופש הגדול, שביתה כלשהי במערכת החינוך, לא זכור לי במיוחד מי שבת ולמה , כמובן שבתור ילדונת שעולה לכיתה י זה גם לא עניין אותי במיוחד.
בלילה שלפני היום הראשון הודיעו שהשביתה נמשכת ונכון לכרגע אין לימודים.
אמא העירה אותי בשש וחצי בבוקר והודיעה שהשביתה נגמרה והלימודים מתחילים כרגיל. אני בהיסטריה שלפתי משהו חמוד ללבוש וחיברתי את מחליק השיער לחשמל. מרוב בלבול וניסיון להיות יפיפיה לכבוד תחילת הלימודים התיישבתי על המחליק שהונח על המיטה וקיבלתי כוויה רצינית ביותר!
מעבר לעובדה שבאותו יום ראשון ללימודים היו לי קוצים בישבן (ולא מההתרגשות של החזרה לביס), אני מסתובבת עד היום עם צלקת מרשימה מאחורה, שחס וחלילה לא אשכח אף פעם להוציא את המחליק מהחשמל, או לפחות שאזכור להסתכל איפה אני יושבת. :)
מאת: הילה | 29 באוגוסט 2014 | 20:32כבר בכיתה ה' נחשבתי לילדה גבוהה. אבל בחופש הגדול שבין ה' ל ו' כנראה שאכלתי המון תרד וגבהתי מאוד. לכיתה ו' הגעתי הכי גבוהה בכיתה. הכי גבוהה בשכבה. כן, גם מהבנים. ההתרגשות לקראת כיתה ו' הייתה עצומה. סוף סוף אנחנו בוגרי בית הספר. את הכניסה לבית הספר קישטו בשרשראות עם ציורים וברכות שהכנו לילדי כיתה א' ושאר השכבות הצעירות. קצת לפני שהצלצול הראשון צלצל, ממש דקות ספורות אחרי שהגענו לבית הספר, התכנסנו כול כיתות ו' בהול הכניסה לבית הספר, מתחבקים, מעלים חוויות. כשכולם כבר הבחינו שהגובה שלי כבר קצת חריג בנוף השכבתי, לא יודעת מי ואיך, הוחלט לעשות תחרות הנפת רגל, בכדי לראות מי מגיע לשרשראות הציורים עם הרגל. המתמודדים- אני וחגי- הבן הכי גבוה בשכבה, שהוא גם החבר הכי טוב שלי מגן חובה והוא גם ג'ינג'י (לא יודעת למה אבל נראה לי חשוב לציין את זה..). חגי ראשון, מניף את רגלו גבוה ומצליח לגעת עם קצה הבוהן באחד הציורים, לקול קריאות השמחה והעידוד של ילדי השכבה. ואז הגיע תורי. אספתי את שיערי הפזור, (אחרי שהשקעתי שעה בלסדר אותו מול המראה בבוקר), לקחתי תנופה ענקית אחורה, הרמתי את הרגל גבוה למעלה, בכוח רב ו…. עפתי ונפלתי אחורה עם שתי הרגליים באוויר, למעלה 0איזה מזל שלא היו אז ניידים עם מצלמות)….. קולות שמחה ועידוד לא נשמעו שם. רק המון צחוקים מתגלגלים ודפיקות לבי שניסה לצאת מגופי ולקבור את עצמו מאחורי איזה שיח. ואז נשמע הצלצול והרבה מהילדים החלו להיכנס לכיתות, עדיין צוחקים על הגבוהה הגמלה הזו שנפלה על הגב עם הרגליים למעלה. רציתי להעלם. פתאום יד אחזה בידי ומשכה אותי למעלה. יואב, החתיך של השכבה, מושיט לי יד ועוזר לי לקום. את בסדר? הוא שאל. היית ממש קרובה. בהפסקה הבאה הוא שאל אם בא לי לבוא איתו למסיבת פתיחת השנה ובזאת השתיק את כל הצחוקים וניסיון הירידות על הנפילה שלי. האבסורד הוא שבסוף כיתה ו' הפסקתי לגבוה. עד כיתה ח' כולם כבר עקפו אותי…
מאת: נטע | 29 באוגוסט 2014 | 18:57זה היה ביום הראשון של כיתה ז בבית הספר היסודי לא היו לי חברות טובות חברות סתמיות כאלה. וממש חחשתי מהמעבר בין בית הספר ולילה שלפני הייתי עם חברה שידעתי ששיננו בכיוונים שונים וכל כך חששתי ובכיתי מלא ורציתי לעבור בית ספר כי חשבתי שאני לא יסתדר ובאותו יום פגשתי את החברות הכי טובות בעולם חמש חברות שמלוות אותי כבר כמה שנים אני יודעת עליהם הכל והם עליי הם עזרו לי כשהייתה לי תקופה רעה בבית וזה השפיע לי על הלימודים הם היו שם בשבילי
אמא שלי עדיין צוחקת עליי שביום הראשון לא נירדמתי בלילה ובכיתי ונכנסתי לדיכאון וכשחזרתי היא לא הבינה מה קרה לי
הכי כיף כשיש לך חברות הכי טובות שיש…
מאת: נועה בן גל | 29 באוגוסט 2014 | 17:25זה היה בכניסה לחטיבה, חברות שלי לא היו בכיתתי והבית ספר היה עמוס ממש ראיתי רק חושך בעיניים והמוני אנשים סביבי. עד שמצאתי מישהי מהן לקח לי שנה.
אבל היום כל פעם שאני נזכרת בחוויה הזאת, אני נזכרת מהי ההרגשה בלהיות הכי קטן בבית הספר, בכתה א' או ז' ומאז תמיד עוזרת לכאלה שלא מבינים עוד מה הולך.
מאת: ליאור הדר ניסן | 29 באוגוסט 2014 | 16:57חווית היום הראשון לביה"ס החקוקה בזכרוני קרתה כשעליתי לכיתה ב'. המחנכת דינה חילקה אותנו לקבוצות וכך ישבנו בכיתה. אותי היא סיפחה ליד ילד חמוד בשם דור שאח"כ היה החבר הראשון שלי אבל לא על זה רציתי לספר :)
זה קרה בזמן ההפסקה , ילדה בקבוצתי בשם שרית סיפרה בדיחה מצחיקה וכולנו התגלגלנו מצחוק ואני ממש צחקתי חזק עד שיצא לי פיפי. למזלי אף אחד לא שם לב כי הצלחתי להסתיר את זה מצד אחד עם הילקוט שלי ומצד שני עם הרגליים שלי אבל דמיינו שמתחתיי הייתה שלולית צהובה של פיפי. אני כל כך התביישתי ובמיוחד פחדתי שדור יראה את זה אז המשכתי לשבת בכיסא ופשוט חיכיתי שכולם יצאו מהכיתה ורק אז יצאתי החוצה מסתירה עם הידיים את הכתם הענק בחצאית ומקווה בכל ליבי שלא ישימו לב לחצאית הרטובה שלי .לשמחתי השמש שזרחה בשמים הייתה לטובתי וייבשה את החצאית שלי במהירות. כשנגמרה ההפסקה חזרתי לכיתה וראיתי שהכתם נעלם הסתכלתי בפליאה סביבי ואז ראיתי את המורה דינה מחייכת אליי נרגעתי והבנתי שהיא טיפלה בבעיה שלי וחייכתי אליה בחזרה. עד היום אני מוקירה לה על כך תודה :-)
מאת: אודליה | 29 באוגוסט 2014 | 16:40החוויה שלי ביום הראשון בכיתה ו היה אחרי שבן משפחה שלי נפטר באופן טראגי בחופש
כמובן שהתחלתי את בית הספר ברגל שמאל
קמתי בבוקר עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים ,התלבשתי ויצאתי .
הרגשתי כאילו אני מרחפת,לא שמתי לב למה שקורה סביבי שמעתי צפירות של מכוניות .ראיתי חתול מילל בצד.אבל שום דבר לא חדר אליי..
נכנסתי לכיתה.. כמו מישהי שניראית אבל לא רואה התיישבתי והוצאתי את הספרים. הכיסא היה קצת קטן.והאמת גם השולחן.. גם שמעתי מסביבי קולות צחוק,אבל לא התיחסתי אליהם.
לשבריר שנייה עזב אותי כל הבלבול הסתכלתי מסביבי ,הדבר הראשון שראיתי היה שלט גדול ,שהראה לי -לשירה מכיתה ו' שקרתה כאן טעות קטנה ומשעשעת. על השלט היה כתוב באותיות גדולות שאי אפשר לפספס
שלום כיתה א
מאת: שירה | 29 באוגוסט 2014 | 16:31הגבר הראשון שאני זוכרת בתחילת היום הראשון ללימודים הוא בתחילת השנה של כיתה ז'. אני זוכרת שיום לפני לימודים אני בדיוק עם השלמתי עם ילדה מהכיתה ,זה היה בפייסבוק ,אמרתי לה שאני מצטערת והיא אמרה שהכל בסדר ,ואז הגיע היום הראשון ללימודים ,ובדיוק ראיצי א' אותה ילדה ,ועוד כמה ילדים מה יסודי והחלטנו שנשב ביחד בכיתה ,ואז נכנסו המורה הציגה את עצמה ,ואז היא לקחה דף בריסטול עמקי. ורשמה את השם שלה ,וכל אחד בתורו ,היה צריך לרשום את השם שלו שבאות של השם השני, כלמר ,למורהקוראים מאיה ,אז להתחיל מהאות אלף ,ולרשום את השם שלי אלינור ,וככה זה היה עם כל הילדים בכיתה ובסוף שבשם האחרון רשם את השם שלו ,תלינו אותו על הקיר ,על הקיר היה בד בצבע כחול עלינו את התמונה ,זה היה הדבר הכי ים שראיתי :-)
מאת: אלינור | 29 באוגוסט 2014 | 15:32ביום הראשון ללימודים התיישבנו בכיתה והמורה דיברה ודיברה. לקראת סוף השיעור היא בדקה אם יש שאלות. הרמתי יד ושאלתי אם היום נלמד לקרוא. היא צחקה ואמרה שייקח קצת זמן.. אני זוכרת שהתאכזבתי קשות כי רציתי ללכת הביתה לסיים כבר את שביל קליפות התפוזים שאבא מושך שבועות.
מאת: ענבל | 29 באוגוסט 2014 | 14:54זה היה בוקר , לבשתי חולצה בצבע תכלת ומכנסים קצרים. הסתבכתי קצת עם הכפתורים כי החולצה היתה מכופתרת אבל הסתדרתי לבד. אחי הגדול , הכי קטן מבין כולם לקח אותו לבית הספר ונתן לי תיקייה מפוליגל עם 2 מחברות וכלי כתיבה בפנים. הלכנו . שקשקתי מפחד. לא אמרתי מילה. אימא היתה חייבת ללכת לעבודה. גם לו זו השנה האחרונה בבית הספר, שמתי לב שהוא אוחז בידי אבל רק מחכה כבר להגיע לחבריו ולטקס שהם מכינים לילדי כיתה א. אני כיתה א והוא בכיתה ח. הגענו לכיתה והוא הושיב אותי במקומי ואז התחלתי לבכות. פתאום הוא אמר לי : יודעת מה לא תתחילי היום כיתה א אלא תתחילי כיתה ח! . הלכנו ביחד יד ביד לטקס והוא שר ורקד וכל פעם שעזב את ידי , דאג שאחד מחבריו יקח אותי וישמור עליי.
זה הזיכרון שלי מהיום הראשון שלי. לא נכחתי בכיתה א אלא שעתיים ראשונות הייתי עם אחי בכיתה ח. נכנסתי לשיעור מתמטיקה ולא הבנתי דבר ואז בהפסקה אחי לקח אותי למורה שלי , ששאלה : למה שלא תנסי להגיע לשיעור שלנו בכיתה א? אמרתי שאני מוכנה לנסות אם אחי יהיה איתי. בשיעור השלישי אחי היה איתי. בשיעור הרביעי כבר שחררתי אותו!
היו מורים מקסימים שלא עשו עניין וקיבלו וסמכו על אחי. ביום השני כבר הייתי חלק מהכיתה והבנתי שאני רוצה תיק אמיתי ולא תיקייה…
מאת: גלית | 29 באוגוסט 2014 | 14:50זה היה בוקר , לבשתי חולצה בצבע תכלת ומכנסים קצרים. הסתבכתי קצת עם הכפתורים כי החולצה היתה מכופתרת אבל הסתדרתי לבד. אחי הגדול , הכי קטן מבין כולם לקח אותו לבית הספר ונתן לי תיקייה מפוליגל עם 2 מחברות וכלי כתיבה בפנים. הלכנו . שקשקתי מפחד. לא אמרתי מילה. אימא היתה חייבת ללכת לעבודה. גם לו זו השנה האחרונה בבית הספר, שמתי לב שהוא אוחז בידי אבל רק מחכה כבר להגיע לחבריו ולטקס שהם מכינים לילדי כיתה א. אני כיתה א והוא בכיתה ח. הגענו לכיתה והוא הושיב אותי במקומי ואז התחלתי לבכות. פתאום הוא אמר לי : יודעת מה לא תתחילי היום כיתה א אלא תתחילי כיתה ח! . הלכנו ביחד יד ביד לטקס והוא שר ורקד וכל פעם שעזב את ידי , דאג שאחד מחבריו יקח אותי וישמור עליי.
זה הזיכרון שלי מהיום הראשון שלי. לא נכחתי בכיתה א אלא שעתיים ראשונות הייתי עם אחי בכיתה ח. נכנסתי לשיעור מתמטיקה ולא הבנתי דבר ואז בהפסקה אחי לקח אותי למורה שלי , ששאלה : למה שלא תנסי להגיע לשיעור שלנו בכיתה א? אמרתי שאני מוכנה לנסות אם אחי יהיה איתי. בשיעור השלישי אחי היה איתי. בשיעור הרביעי כבר שחררתי אותו!
היו מורים מקסימים שלא עשו עניין וקיבלו וסמכו על אחי. ביום השני כבר הייתי חלק מהכיתה והבנתי שאני רוצה תיק אמיתי ולא תיקייה…
מאת: גלית | 29 באוגוסט 2014 | 14:43כשעליתי לארץ עם ההורים שלי הייתי בת 6 ואחרי כמה חודשים התחילה שנת הלימודים והתחלתי ללמוד בכיתה א'.
כמובן שבתור ילדה הייתי מאד נרגשת ומפוחדת מהאירוע ובנוסף לכך גם הייתי ילדה שונה, עולה חדשה שלא יודעת עברית עובדה שהעצימה את ההתרגשות.
היום החל בצורה חיובית, התלבשתי יפה (שמלה ג'ינס עם מפריז עם נקודות לבנות), לקחתי את הילקוט החדש, הסתרקתי והגעתי לכיתה.
ברגע שקיבלתי את הדף המודפס ועליו האות א' בראש והמון שורות מתחת שבהן נדרש לכתוב את האות פשוט הרגשתי רע, הייתה לי סחרחורת, ראיתי את השורות בולעות ומטלטלות אותי כמו אליס בארץ הפלאות ופשוט הקאתי על כל הדף, השולחן והשמלה המהממת שלי.
גם אם לפני זה אף אחד לא שם לב להיותי שונה כמו שחשבתי אחרי הדרמה והפוקוס שקיבלתי אף אחד לא יכל שלא לשים לב לילדה ה"שונה" עם השמלה המיוחדת שמלאה בקיא.
מאת: קרן מירלס | 29 באוגוסט 2014 | 14:39לא אשכח בחיים! ביום הראשון לכיתה א', המורה הכינה שלט עם דמויות עם שמות כל תלמידי הכיתה, הבנים היו רשומים על דמות של בן, והבנות על דמות של בת, אבל אותי, שי, שהייתי השי בת הראשונה בבית הספר, היא שמה על דמות של בן!! לא אשכח את תחושת הפדיחה.. ושאמא הלכה לדבר איתה שתכין לי חדש.. אבל אין ספק שהחוויה הזו חישלה אותי :)
מאת: שי | 29 באוגוסט 2014 | 14:18ביום הראשון שלי בכיתה ג' בערך, אחרי שבמשך שנים היה נהג שפחדנו ממנו ולא סתם, פחד מוות. היה לו שיער ארוך, שחור, מבט מפחיד והיה נוסע במהירות גבוה..(לא באמת. משהו כמו 100 קמ"ש, אבל אז חשבנו שזה הרבה)
אז באותו היום הנהג איחר כל כך לקחת אותנו מהתחנה, ולא רק זה, כשכבר יצאנו סוף סוף לדרך, הנהג ניתקע במדרכת הכביש…
לא המשכנו בנסיעה, אלא נשארנו באוטובוס במשך כמה דקות עד ששלחו אוטובוס חדש ל"חלץ" אותנו…
לא קרה משהו רציני לאוטובוס אבל, עשו מזה סיפור.- וניראה לי שבעיקר בגלל זה אני זוכרת את זה ממש טוב (:
מאת: קרין | 29 באוגוסט 2014 | 14:08הגעתי לתיכון חדש אחרי שנת גיהנום בתיכון אחר וכל כך פחדתי להיכנס לתיכון החדש,
עמדתי בחוץ כמעט שעה וכמעט שהסתובבתי ללכת המנהל תפס אותי ביד ואמר לי שנכסים יחד,הוא ליווה אותי עד הכיתה ונכנס לדבר עם התלמידים החדשים והישנים.
הוא דיבר ודיבר והגיע לנקודה בה הוא הדגיש שבתיכון שבו אנחנו נמצאים הולכים לשים דגש על הנפש בעיקר,כל אחד אדם לעצמו והאחריות היא עלינו,הם נותנים לנו הזדמנות לנהל את עצמנו,סוף סוף הרגשתי שאני נמצאת במקום שאני יכולה לצאת לעצמאות וכך זה עד היום,נשארה לי עוד שנה בתיכון ואני כל כך שמחה שאני זוכה לגלות את עצמי כנערה עצמאית..
מאת: גל | 29 באוגוסט 2014 | 13:58אני זוכרת שהייתה איזה שנה אחת שלילה לפני תחילת הלימודים החליפו את השעונים משעון קיץ לחורף…כמו בכל החלפת שעון-במיוחד אצלנו במשפחה…. זה גורר איתו עיכובים ואיחורים מטורפים… וכמו בדרך כלל כשמחליפים שעון גם באותו יום ההורים שלי שחכו מהעניין והוסיפו שעות שינה… בקיצור.. קמנו בערך בתשע… תוך רבע שעה היינו כבר בביצפר! המורה שלא הכירה אותי והייתה רווקה זקנה וצינית עצרה אותי בדלת ואמרה לי שמילא אני אאחר בהמשך..אבל על היום הראשון!? מה ניראלך בכלל ?? קיצור רושם גרוע להתחלה עם מורה חסרת חיים ודקדקנית… וזה עדיין לא הכי גרוע באותו יום! כצפוי כשמתארגנים ברבע שעה לא מספיקים כלום וככה יצא שכל עשר-עשרים דקות אמא שלי הציצה בדלת להביא לי משהו אחר ששכחתי,סנדוויץ,מפתח לבית, מחברת,קלמר… עד שבפעם החמישית המורה התעצבנה ואמרה לי לצאת לאמא שלי ולא לחזור לשיעור ושלהבא שאני לא אעיז לשכוח שום ציוד…בקיצור יום ראשון מזעזע!!
מאת: דסי | 29 באוגוסט 2014 | 13:45זכור לי היום הראשון לכיתה א', בו נכנסתי עם אחותי התאומה אמא ישבה איתנו ולא ידעה למי להתחלק קודם… התישבנו ליד השולחן וזה היה בקבוצות. המורה נתנה לנו דפים עד שכולם יגיעו ופתאום הפסקת חשמל… זה היה ממש מצחיק ומפחיד יחד!
מאת: ליאת | 29 באוגוסט 2014 | 13:37ההתרגשות של להגיע לבית הספר לא עזבה אותי עוד מהלילה הקודם, לא נרדמתי כל הלילה והגעתי מסטולה לכיתה….
עם כל העייפות עדיין הייתי בפוקוס מלא על הכל (כנראה האנדרלין של ההתרגשות)
כל החברים היו שם עם תיקים יותר גדולים מהם הבנות עם שמלות הבנים עם פוני לצד,ואז זה התחיל – המורה הגיעה אהבה ממבט ראשון. לא עניין אותי בכלל איפה אמא או אבא רק רציתי להיות גדולה כברררר
מאת: אביבית | 29 באוגוסט 2014 | 12:27
מאת: אביבית | 29 באוגוסט 2014 | 12:22החוויה מיום הלימודים הראשון הוא התרגשות ותחושה של מישהי גדולה.
אני הכי זוכרת שהילדים הבוגרים של בית הספר עמדו בשביל כשהם מחזיקים שערים וזורקים עלינו סוכריות ואנחנו עוברים מתחת לשערים…
אני זוכרת שהרגשתי ענקית!!!
מאת: זיו | 29 באוגוסט 2014 | 12:17אני זוכרת את היום הראשון באוניברסיטה. אני קמה מוקדם בבוקר ולובשת את החולצה שבחרתי מראש כבר לפני שבוע, כי רושם ראשוני הוא קריטי. הולכת לבית הקפה שממול בניין הלימודים להזריק לעצמי קפאין ולהhרגע, מזמינה כוס קפה הפוך. המלצר נראה מבולבל לרגע, אבל אני מתיישבת, שותה ונושמת עמוק. מפה לשם כשאני מגיעה לשיעור הראשון אני מגלה שבית הקפה לא היה כשר (ואני שומרת), ובכיתת הלימוד שתלווה אותי יש חמישים בנות, זרות לחלוטין ואף לא בן אחד, ומה יהיה עם כל הסיפורים על אנשים שמצאו את האהבה הגדולה שלהם דווקא באוניברסיטה. כל התכניות הגדולות שלי מצטמצמות לגוש גדול בגרון ופחד מוחשי מאוד.
היום אני אוהבת את הלימודים שלי הכי בעולם, אבל כמה שאני אתכונן מראש- ההתחלות אצלי, תמיד גרועות.
מאת: נועה | 29 באוגוסט 2014 | 12:02זוכרת את היום הראשון של כיתה א, מטר מהלך עם תיק שמגיע עד הברכיים זוכרת איך אמא העמידה אותי לתצלום משפחתי יחד איתה כשאני בקושי מגיעה לה לירך… עברו מאז כמה שנים ובכיתה ו סוף סוף קצה ראשי הגיע לגובה הגדר….
זכרון של ילדה נמוכה….
מאת: לילך | 29 באוגוסט 2014 | 11:39הפעם הראשונה והיחידה בחיי בה לא התעוררתי בזמן הייתה ביום הראשון ללימודיי בתיכון.
כמובן שעקב הלחץ מהאיחור לא הקדשתי רגע לדבר החשוב ביותר- האאוטפיט. הגעתי לבית הספר בלבוש שאני מתביישת להגיד שיש לי כל קשר אליו. ואם זו לא הייתה התחלה גרועה מספיק, יצא שמעדתי במדרגות לעיני כל, שכחתי את הכסף לאוטובוס הביתה וצחקתי על המורה שלי כשהוא היה מאחורי. לפחות מהשלב הזה הכל היה יכול רק להשתפר.
מאת: נועם | 29 באוגוסט 2014 | 11:25כשנכנסתי לכיתה א אבא שלי ליווה אותי לכיתה, הוא ראה ילדה יושבת בשולחן והוריה לידה, הוא אמר להם שלום ושאל מה שלומם. אחרי זה הוא שאל איפה הם גרים, וכשגילה שהם גרים ברחוב שלנו הוא הושיב אותי לידה ואמר תכירי זאת מיכל.
ככה הכרתי את החברה הטובה שלי, שהייתה איתי בכל כיתה עד יב, יצאנו לשנת שירות ביחד, ואפילו התגייסנו ביחד לקרקל.
מכיתה א עברו 20 שנה ואנחנו עדיין חברות.
תודה לאבא שלי!
מאת: לילך קירנברג | 29 באוגוסט 2014 | 11:18החוויה שזכורה לי מהחזרה לבית הספר היא בעיקר התחושה של ההתרגשות וההתארגנות לחזרה לבית הספר , ביום הראשון לבית הספר מתארגנים לפני וחושבים על כל פרט קטן. לפני החזרה לבית הספר בדרך כלל אני נוסעת לתל אביב עם חברות ואנחנו קונות פריטים לחזרה לבית הספר כדי להגיע עם אאוטפיט חדש ואנחנו תמיד מנצלות את הזמן שלפני החזרה לבית הספר ! ביום הראשון תמיד היינו נפגשות לפני כל החברות והולכות יחד ועושות שיחה על הציפיות שלנו והמחשבות שעוברות בראש לקראת שנה חדשה, יש אווירה של התחלה חדשה ומעולה ושנצליח גם השנה :)
מאת: שירן | 29 באוגוסט 2014 | 10:49יום ראשון של כיתה ט', החלק הכי מבעית בחייו של תלמיד רמת גן (אצלינו היסודי הוא א-ח ותיכון הוא מ ט-יב)
הרצון להוכיח את עצמי במקום חדש, אבל גם הפחד מלהיפרד מהחברים שליוו אותי 8 שנים, חלקם אף מהגן… למקום חדש, מכירה רק 3 אנשים בתיכון החדש.
1/9, מגיעה לבית ספר ב10 דקות איחור, הופעה מושקעת, כל פרט מחושב.
נכנסת לכיתה ו…
אף אחד לא שם.
הולכת למזכירות, רואה את המנהלת.. והיא אומרת לי " מפתיע, תצטרפי לכיתה שלך, 'סתובבי ולכי הביתה להחליף לתלבושת בית ספר' "
כאילו… באמת?! מה נסגר עם חופש הביטוי
כשיצאתי מבית הספר ראיתי את השלושה אנשים שאני כן מכירה, עם הילדים של "הכיתה החדשה שלי" בתחנת אוטובוס.
בקיצור באותו יום כולם הלכו לים, ולא חזרו לבית הספר.
היום הראשון הכי מוצלח שלי.
מאת: רותם | 29 באוגוסט 2014 | 10:16כשעליתי לכיתה א הגעתי לבית ספר חדש. לא הכרתי אף אחד, ובעיקר לא ידעתי מה לעשות.
ראיתי ילדה אחת שישבה בשולחן לבד, ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה שנהיה חברות. היא אמרה כן.
אנחנו חברות עד היום, ומאז עברו 10 שנים.
מאת: שיר לוי | 29 באוגוסט 2014 | 10:14הגעתי לבית הספר בכיתה א וכולם היו עם תיקים חדשים ויפים של מותגים כמו ברביות ופיות ורק אני הייתי עם תיק פשוט וישן של אחי הגדול וזה רגע שנחקק בזכרוני ואשמח לחוויה מתקנת לאחותי הקטנה שעולה השנה לחטיבה .
מאת: לינוי בן עזרא | 29 באוגוסט 2014 | 09:56הגעתי לבית הספר בכיתה א וכולם היו עם תיקים חדשים ויפים של מותגים כמו ברביות ופיות ורק אני הייתי עם תיק פשוט וישן של אחי הגדול וזה רגע שנחקק בזכרוני ואשמח לחוויה מתקנת לאחותי הקטנה שעולה השנה לחטיבה .
מאת: לינוי בן עזרא | 29 באוגוסט 2014 | 09:55שביום הראשון ללימודים שעליתי לכיתה א התרגשתי מאוד כי הכל היה לי חדש המורים,הילדים ובאותו היום שחזרתי מבית הספר בפעם הראשונה אמרו לי שנולד לי אח קטן ונורא התרגשתיבפעם השניה.
מאת: יסמין דוידי | 29 באוגוסט 2014 | 09:41הגעתי עם הרבה חששות ללימודים הללו. אחרי כמה שנים שבהן לא הייתי במסגרת של לימודים, היה לי חשש שלא אדע להתמודד עם המסגרת החדשה הזו. במיוחד חששתי שלא אתחבר לאנשים שיהיו איתי בתואר ושאמצא את עצמי דיי לבד ולכן, ציפיתי מעצמי כבר על היום הראשון להתחבר לכמה בנות כדי שאוכל להרגיש בנוח במקום החדש. אז התחברתי לכמה בנות נחמדות אבל לא הרגשתי שאיתן אני ארצה להעביר את התואר שלי… חזרתי הביתה דיי מיואשת ומפוחדת, ציפיתי שהכל יסתדר ביום הראשון שלי ושישר אתאקלם וזה לא בדיוק קרה. עברו כמה ימים ולאט לאט התחלתי להבין את המסגרת החדשה ולהתחבר לאווירה הסטודנטיאלית.
מאת: ליטל | 29 באוגוסט 2014 | 09:37אני לא אשכח את תחילת לימודי הרפואה, ובמיוחד את היום הראשון שהיה מעין הלם מוחלט.
אני לומדת רפואה ברומניה בוקרשט בשפה הרומנית (שכל קשר ביני לבינה הוא מקרי לחלוטין).
אני זוכרת את הטקס שנערך לכבוד הסטודנטים החדשים שכלל את מקהלת האוניברסיטה ונאומים בשפה שהתחלתי ללמוד רק לפני פחות משנה.
לרגע פתאום הבנתי שכל מה שדמיינתי לא קרוב בכלל למציאות- ושום דבר שעברתי בחיי לפני כן, לא בתיכון או בצבא, הכינו אותי לזה.
מאת: עדן | 29 באוגוסט 2014 | 09:35תחילת שנת הלימודים שבאה יום אחרי החופש הגדול הצליחה לבלבל אותי לחלוטין, כך שביום הראשון ללימודים קמתי קצת מאוחר להסעה לבית הספר (אחרי התרגלות לשעות השינה של החופש הגדול :)) ולכן התארגנתי מהר ורצתי להסעה ומרוב מהירות רק כאשר הגיע ההסעה שמתי לב שאני עדיין בפיג'מה שלי, באמצע הרחוב!! עם תיק בית ספר!! כשההסעה הגיע!! אז כמו שאתם מתארים לכם לא עליתי להסעה עם פיג'מה אלא חזרתי הביתה להחליף לבגדים וכך איחרתי ליום הראשוןבבית הספר :).. ילדים..
מאת: ליבי | 29 באוגוסט 2014 | 08:41המעבר הזה מחטיבה עליונה לתיכון לא ישכח אף פעם..
לא הייתי נער בעייתי, אבל הייתי נער שעונה ומגיב על כל דבר ועניין.
הייתה לי מורה לספרות שלא כל כך הסתדרנו מי יודע מה, ולקראת סוף השנה היה בינינו תקל לא נעים, ואמרתי לעצמי שזה הפעם האחרונה שאנחנו מתראים.. ומה הסיכוי שאראה אותה שוב?!!!
המחשבה אמרה לי המורים של החטיבה נשארים בחטיבה, ויש מורים חדשים בתיכון (אהבל).. אבל מילא, התקבלתי למגמת ספרות (אני עם המזל שלי) והמחנכת שלי והמורה שלי לספרות ( 5 יח"ל) היא לא אותה מאשר המורה המיתולוגית מהחטיבה.
להתחיל ככה את השנה כשאתה והיא היחידים שיודעים איזה חתול שחור עבר בינינו.
בוא נגיד שהיא לא חיבבה אותי כשהיא ראתה אותי ביום הראשון בתיכון.
מאת: רני טל | 29 באוגוסט 2014 | 07:52היום הראשון ללימודים בכיתה ז'! הגעתי עם עוד 2 חברות מפוחדות ומאוימות מגודל בית הספר החדש. אנו גרות ביישוב קטן בו יש רק בי"ס יסודי, ובכיתה ז' לראשונה "יצאנו אל העיר הגדולה" הסמוכה ללימודים בחטיבה. היה מאוד מרתיע להבין שיש 10 כיתות בשכבה, כפול 6 שכבות של חטיבת ביניים ותיכון (ז-יב). ככל שעבר הזמן הכרנו יותר את הסביבה החדשה, כבר לא הלכנו לאיבוד בשבילי הבניינים וכמובן- הכרנו חברים וחברות חדשים. הילדון החמוד שישב כמה שולחנות לידי בכיתה הפך לידיד טוב מאוד שלי, ולימים לבן הזוג שלי. כבר 5 וחצי שנים שאנחנו יחד ובשנה הקרובה ניפגש שוב במסגרת לימודית חדשה- אוניברסיטה :)
מאת: ליהי עדיני | 29 באוגוסט 2014 | 07:50כל נכד של סבתא שלי שעלה לכיתה א' קיבל ממנה שני דברים – את הילקוט הראשון, ואת שיחת הטלפון הראשונה אחרי היום הראשון ללימודים.
את השיחה שלנו, אנחנו זוכרות היטב שתינו. כבר אז הבנתי איך בית הספר עובד ואיפה הפינה שלי.
"מה הכי אהבת בבית הספר?" שאלה אותי סבתא.
ואני אניתי – "את ההפסקות"
:)
מאת: ליאור | 29 באוגוסט 2014 | 07:43אז החוויה הזכורה לי מהיום הראשון ללימודים היא כשעליתי לכיתה א'.יום לפני אמא קנתה בגדים חדשים ותיק של ברבי שחיכה רק לי ליד המיטה שלי. כשהתעוררתי גיליתי שיש שביתה וכשנראה לא אתחיל את הלימודים. אתם בטח יכולים לתאר מה קרה אחר כך…
מאת: אור | 29 באוגוסט 2014 | 07:19האמת היא שכל יום ראשון ללימודים זכור לי כחוויה יוצאת דופן (בטח כמו לכל אחד) אבל בחיים לא אשכח את היום הראשון ללימודים של כיתה ה. למדתי בבית ספר יסודי עד כיתה ו, ובאותו בית הספר הייתה איזשהי הסכמה שכיתות ו הם השולטים- ובטח שתפקידם להראות לכיתות ה מי הכי גדולים וחזקים בבית הספר. אני זוכרת איך נכנסתי בשער בית הספר יחד עם חברתי תמר. לבושות יפה, עם בגדים חדשים, נעלי בובה מבריקות בצבע ורוד, ילקוט ורוד ובתוכו שלל של כלי כתיבה מכל המינים והסוגים. נכנסות מתרגשות לגלות מי המחנכת החדשה שלנו,ואיפה הכיתה שלנו. נכנסנו לבניין והתחלנו לחפש את הכיתה, וכשמצאנו, גילינו כי הכיתה שלנו- ה2 נמצאת בדיוק ליד הכיתה של המופרעים- ו2. היום התנהל כשורה, עד להפסקה הגדולה. ירדנו, חברותיי ואני, לגינה והתחלנו לשחק מחניים, ולפתע כל ילדי כיתה ו ירדו למטה והתחילו לזרוק על כולנו ביציים. הנעליים הוורודות לקה החדשות שלי, הבגדים החדשים, כולם התמלאו בנוזל סמיך ומגעיל. הופתעתי מעצמי שלא בכיתי והתחלנו להחזיר להם וככה בבית הספר היסודי שלי התחילה מלחמת ביצים בין שכבת ו לשכבת ה. חזרתי הביתה לאחר היום הראשון ללימודים, וכששאלה אמא מה קרה לי ולבגדים, ונזפה בי שהבגדים נהרסו ושצריך לקנות לי עוד בגדים חדשים, אמרתי לה- שהשנה, אצטרך הרבה בגדים חדשים(:.
מאת: עמית | 29 באוגוסט 2014 | 05:57
מאת: סתיו | 28 באוגוסט 2014 | 23:45הזיכרון שלי מהיום הראשון ללימודים הוא בעצם בערב לפני, ביום האחרון של החופש הגדול. סבא שלי היה חולה כבר זמן רב, אבי היה נמצא פחות ופחות בבית כדי לבלות איתו בבית החולים. כמו כל ילדה בת 7 התרגשתי לפני תחילת שנת הלימודים ולא הצלחתי להירדם. הדלת של החדר של הוריי הייתה פתוחה, כרגיל אבא לא נכח. שמעתי את אמי מדברת בטלפון ואומרת "הוא היה בן אדם טוב", "כמה חבל" ומיד הבנתי. לאחר שניתקה, היא קראה לי ולאחי ואמרה שהיא רוצה לספר לנו משהו. אני ישר אמרתי "סבא מת, נכון?".
מאת: מאיה | 28 באוגוסט 2014 | 20:45אז זה היה אחרי חופש ארוך שבסופו יצא לי לטוס לטיול בת מצווה וכמובן פיספסתי את המכינה שלפני שבו מכירים את המורה התלמידים את הכיתה וכו אז לאחר לילה חסר שינה קמתי ומלחץ כולי התבלגנתי השיער הבגדים הכל היה פשוט מבולגן והייתי כל כך לחוצה עד שבכיתי ממש והגעתי לבית ספר באיחור לאחר שניגבתי את עיניי האדומות והתחלתי להתרוצץ לחפש את הכיתה שלי כי לא הכרתי את הבית ספר או התלמידים והייתי בלחץ עד שמצאתי את הכיתה והייתה לי מורה קשוחה שכעסה עליי מאוד וזה היה זיכרון שחרוט לי ומצחיק אותי מאוד לאחר שלוש שנים וזהו הזיכרון שהכי זכור לי מהיום הראשון לחטיבה שאני לעולם לא ישכח :)
מאת: יובל | 28 באוגוסט 2014 | 20:38
מאת: אורח | 28 באוגוסט 2014 | 20:31בחופש הגדול של שנת 2003, רגע לפני שעליתי לכיתה א', סבתא רבא שלי הביאה לי מתנה- שמלת סרפן צהובה ומתוקה להפליא, מעוטרת בפרח אדום ויפה שרקמה בעצמה. כל כך אהבתי את השמלה, שלבשתי אותה ביום הראשון בחיי בבית הספר, עם "סטיילינג" "מעניין" של ילדה קטנה וגנדרנית: השמלה הצהובה נלבשה מעל חולצה מפוספסת בגוונים של ורוד, שהותאמו לסנדלים ורודים ולקשת (שימו לב למוטיב החוזר)- ורודה. החוויה שזכורה לי היא הצילומים בכניסה לבית הספר- ההורים שלי, ששמחו והתרגשו, צילמו אותי עוברת בשער בפעם הראשונה, עומדת ברחבת הכניסה ויושבת בשולחן בכיתה. מאוד נהנתי להצטלם והרגשתי יפה ומיוחדת בשמלתי החדשה. היום כמובן הייתי לובשת את הכל באופן אחר לגמרי, אבל אין ספק שהטעם הילדותי שהיה לי משעשע.
מאת: תמר | 28 באוגוסט 2014 | 20:18בלילה האחרון לחופש הגדול שבין החטיבה לתיכון לא הצלחתי להירדם. הראש שלי היה מלא בסרטים. סרטי תיכון אמריקאים כמובן. בבוקר, אחרי לילה ארוך (וקפה קצר)הלכתי לתיכון בפעם הראשונה. בתיכון בו למדתי היה נהוג לזרוק בלוני מים על התלמידים החדשים. למזלי הצלחתי להתחמק מבלוני המים והתמלאתי בתחושת מזל וסיפוק שליוו אותי עד סוף התיכון.
מאת: מיכאלה | 28 באוגוסט 2014 | 19:56
מאת: נגה | 28 באוגוסט 2014 | 18:52חוויה שחקוקה בזיכרוני מהיום הראשון של בית ספר היא המפגש באודיטוריום והיציאה להפסקת האוכל. זה היה היום הראשון של כיתה ב,בדיוק כשעברנו לגור בארצות הברית. לא ידעתי הרבה אנגלית וגם לא הכרתי אף אחד. היום התחיל בכינוס באודיטוריום בית הספר,שם המנהל קיבל את פנינו. אמא הייתה איתי וישבנו ביחד בחלק האחורי של האולם.הייתי לחוצה מאוד ולא ידעתי איך אסתדר. הסתכלתי על הילדים מסביבי ומבטי נפגש עם מבט ילדה בגילי בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות. היא חייכה אלי ואני חייכתי בחזרה. כשיצאנו מהאודיטוריום היא מצאה אותי ואת אמא ודיברה עם אמא שלי באנגלית ואני הבנתי מעט מאוד מילים. אבל את המילה חברה (friend ) הבנתי. היא הייתה החברה הראשונה שלי בבית הספר.היא לקחה אותי לכיתה שלי ואז פנתה לכיתה אחרת וחזרה לכיתה שלה. אחר כך היה הצלצול להפסקת האוכל, כולם יצאו אז יצאתי גם אני ללוקרים שבמסדרון. לא היה לי מושג מה לעשות הייתי אבודה, לא הכרתי אף אחד וגם החברה החדשה שלי, ששמה לילי,לא מצאתי. הלכתי הלוך ושוב במסדרון בהמולת הילדים חסרת אונים.לבסוף היתיישבתי ליד אחת הכיתות ובכיתי. אחרי שתי דקות בערך מצאה אותי לילי ואיכשהוא, אני אפילו לא יודעת איך הבנתי את מה שהיא אמרה לי (למרות שדיברה באנגלית ) והיא הבינה את כוונותי (למרות שדיברתי בעיברית וקצת אנגלית). הלכנו ביחד לחדר האוכל שם ישבנו עם חברותיה של לילי וכך הכרתי עוד חברות. היה לי קשה לתקשר, אבל עם לילי זה הלך חלק. זוהי החוויה שאני לא אשכח אותה אף פעם. אני לילי דרך אגב עד עכשיו (אני עולה לי"א בבית ספר בישראל) עדיין חברות טובות ושומרות על קשר
מאת: נגה | 28 באוגוסט 2014 | 18:46הי זכורה לי העלייה לכיתה ט. ממש פחדתי והתרגשתי מהמעבר לתיכון. פחדתי מבנות ומתחרויות ופשוט החלטתי שאני "עושה מעשה". יום לפני הבהרתי את השיער וצבעתי אותו לורוד. לבשתי בגדים מעור והלכתי כמו בחורה מוזרה מה-mtv לב"יס. כל הטראומה התחילה כשאבא שלי העיר אותי בבוקר וכמעט חטף התקפת לב בגללי! הוא היה בהלם ואני לא הגבתי לצעקות שלו(: כשהגעתי לבי"ס כולם הסתכלו עלי והתענינו בי ושאלו מאיזה ארץ הגעתי ומיד כל הפחדים נעלמו והתחלפו בשלווה ובזה שכולם הקיפו אותי, ניסו להתחבב עלי, והיו קונים לי דברים והולכים אחרי בכדי להבין מי אני. מי אני? נערה שפחדה וניסתה להתחכם(: הצליח לי…חוץ מהריב עם אבא שלי שנתן לי יומיים לחזור לצבע הרגיל, שהיה שחור….
מאת: מתוקה | 28 באוגוסט 2014 | 18:05אני לא זוכרת באיזה כיתה זה היה כי הדכאתי את זה מהזיכרון שלי כמו עד הרבה חווית מהלימודים ביסודי זה היה היום הראשון ללימודים זו היתה אותה כיתה שהייתי איתה מהגן איך שהגעתי לכיתה אף אחד לא דיבר איתי וגם לא הסתכל אליי לא הבנתי מה קרה או מה לא בסדר בסוף הצלחתי לשכנע את אחת הבנות בכיתה שתגיד לי מה קרה מסתבר שכל הכיתה החליטה לעשות עליי חרם למה כי בא להם כי תמיד הייתי שונה ואף פעם לא ממש השתלבתי בכיתה וזה גם לא הייתה הפעם הראשונה שהכיתה הזו עשתה עליי חרם אבל זה ממש כאב כי זה היום היום הראשון ללימודים תחילת שנת לימודים חדשה וככה התחלתי אותה ולא זה לא השתפר בהמשך השנה
מאת: אלנה | 28 באוגוסט 2014 | 17:54אז החלטתי לחשוב על זה והחוויה הראשונה שנזכרתי בה הייתה בכיתה ד'. ביום הראשון ללימודים הגיע תלמיד חדש לכיתה. לפי הנוהל המורה הציגה אותו מול הכיתה והוא דיבר קצת על עצמו. ואז הוא אמר שהוא אוהב לצייר, שזה משהו שאני הייתי ידועה בו בכיתתי. בתור ילדה בת 9 הייתי טיפה קנאית והתעצבנתי "איך הוא מעז לקחת לי את הכישרון!?" המורה הכריחה אותי לקום ולהציג את עצמי בפניו כאילו אני ראש מחלקת הציירים של ד'1. התעצבנתי ממש על הילד המציק.
מה שהסתבר מאוחר יותר זה שאותו"גונב הכישרון" ואני הפכנו לחברים הכי טובים אולי על רקע הכישרון ומחזיקים בקשר עד היום :)
מאת: אביטל שיינקמן | 28 באוגוסט 2014 | 16:13