מתנה בשישי

שמלה של אלון ליבנה לקסטרו במתנה

עדיין אין לך שמלה שחורה קטנה בארון? | אולי תוכלי לזכות באחת שווה במיוחד

מאת  | ‏ 13 מאי 2011

שמלה של אלון ליבנה לקסטרושווי המתנה – 699 ש"ח

בכל יום שישי נחלק מתנה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות בשמלה מתוך קולקציית הקפסולה של אלון ליבנה לקסטרו. אלון רק בן 26 וכבר הספיק להגיע לכמה פסגות בחייו, ביניהן העבודה המשותפת עם קסטרו. ספרו לנו בתגובות מה הדבר הכי גדול שעשיתן בחיים עד גיל 26. התשובה המקורית ביותר תזכה את הכותבת בשמלה שבתמונה.

* הזוכה ייבחר בין המגיבים לפוסט עד יום א', 15.5.11, בשעה 12:00
* בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו
* את השמלה ניתן להשיג במבחר חנויות רשת קסטרו ברחבי הארץ

 

הזוכה בשמלה של רוס אובטה מהשבוע שעבר היא שרי שכתבה לנו על השמלה הכי מיוחדת שלה:

השמלה שבארון

השמלה הכי יפה שלי היא השמלה שמעולם לא לבשתי.
לפני קצת יותר משלושים שנים, אבא שלי שנולד באיטליה וכל חייו התלבש, אכל, שתה, צחק ונהנה מהחיים כמו שרק האיטלקים יודעים, חזר מאחד מביקוריו בארץ המגף הגדול עם שמלת מקסי יפיפיה בצבע ירוק מנטה עם נקודות לבנות ועיטור בזהב של נינה ריצ'י במתנה לאמא שלי. השנים עברו, להתלבש ולאהוב את החיים למדתי מאבא שלי שנפטר בינתיים. השמלה נשארה ואני לא מסוגלת ללבוש אותה מרוב יופיה. וכל פעם שאני פותחת את הארון, אני מביטה בה, נזכרת איך היא הגיעה לשם, מתלבשת ומתחילה לי את היום.

  •  אז ככה..יש המון דברים שהספקתי לעשות בחיי עד כה..ומכל דבר למדתי,וככה בניתי את עצמי למי שאני היום,ולמי שאני מתכננת להיות בעתיד..בחיים צריך לדעת לעמוד לאחר הנפילות,אם משמיים מקבלים סטירה זה רק כדי לכוון את המבט לכיוון אחר,ולהמשיך הלאה בכיוון שונה לגמרי…יכולתי לפרט כאן על דבר גדול שקרה לי בחיים..אבל אני מעדיפה לסכם ותמיד להסתכל אל העבר כעבר..ולחיות את ההווה מהשינויים שחלו בי ובנו אותי במשך השנים…צריך לדעת תמיד לחייך בלי סיבה..ורק אז הסיבה תגיע מעצמה…:)

    מאת: דיקלה |‏ 26 ביולי 2011 | 18:21
  •  עד גיל 26-עזבתי את חבר שלי אחרי 8 שנים של חברות בכדי להיות שלמה עם ההחלטה הגורלית האם להתחתן עם החבר הראשון שלי.עזבתי את הצפון וגרתי במרכז הארץ כשנה, הכרתי שם בחורים לא משהו בכלל וחזרתי לצפון והתחתנתי עם אותו אחד שעזבתי שהיום אב ילדיי

    מאת: אשרת |‏ 10 ביולי 2011 | 15:18
  •  אני בת 21 והיה לי חבר שנתיים בלילה של החתונה במיסבת רווקות שהחברות שלי ארגנו לי התאהבתי בבחור אחר ביטלתי את החתונה ואת הכל ועזבתי עם הבחור החדש אחרי 4 חודשים של אהבה מטורפת גיליתי שהבן זוג שלי בגד בי מספר פעמים אחרי חודש של משבר הכרתי שוב מישו בנסיעה שלי להודו וחיינו ביחד שם טיילנו אחרי מספר חודשים גיליתי שהבחור גנב והוא גנב מהמון מקומות וניפרדנו נישבר לי הלב היתמוטטתי כל כך הרבה פעמים הלב שלי נישבר ניסיתי לקחת כדורים ולהתאבד ואמא שלי תפסה אותי באמצא ועכשיו אני רווקה מחפשת בחור מדהים שילהיב לי את הלב בלי לישבור לי אותו שוב שהיה לכולם יום טוב (:

    מאת: אור |‏ 8 ביולי 2011 | 20:52
  •  עד גיל 26 אני הספקתי לבקשר ב-9 מדינות,להתאהב,לקפוץ ממטוס,לאמץ כלב,להיזרק,להתאהב מחדש ולכתוב את כל מה שעשיתי עד גיל 26.

    מאת: עדן הראל |‏ 24 ביוני 2011 | 20:38
  • הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26 הוא שהתחתנתי :)

    מאת: מאושרת |‏ 16 במאי 2011 | 15:05
  • בהתחלה חשבתי שההתמודדות שלי לא ראויה לאור כל הסיפורים פה (לא מקנאה במי שצריך לקרוא הכל ולהחליט), אבל במחשבה שניה- אין יום שהמחשבה הבאה לא עוברת במוחי:
    הדבר הכי טוב שעשיתי הוא ללא ספק הפרידה מהחבר האחרון שלי. פרידה היא כותרת קצת לקונית… יהיה נכון להגדיר את זה כ"יציאה לחופשי", "הקלה" ו"שחרור אמיתי"! הרגשתי כלואה וכבולה בקשר הזה. ממש מעורערת ולא יציבה. באיזשהו שלב איבדתי את עצמי ואת שמחת החיים שלי. נשמע אובדני משהו, אבל באמת מי שמכיר אותי, היטב יודע שחיוך ושמחת חיים הם חלק בלתי נפרד מהוויתי. נשמתי לרווחה ברגע שזה נגמר. אפילו כבר חיכיתי לזה… הרי תמיד מחכים לזמן הנכון כדי לעשות דברים כאלה. אז, זהו, שאין דבר כזה. צריך לחתוך וזהו. ומאז, אני מתמלאת שמחה ותחושת הקלה מטורפת בכל פעם שאני נזכרת בעבר…
    לסיכום, הייתי אומרת בפה מלא שגם ביטול של מצב קיים הוא מעשה משמעותי ולאו דווקא יצירה או עשיה של משהו חדש (כמו רוב המקרים פה). ועכשיו- תעשו את השיקול שלכם… אני בטוחה שלא מעט מאיתנו היו ויהיו במצבים דומים. אל לנו להיות בקשר או במצב שלא טוב לנו. אשרי העושה את שגורם לה לאושר ולטוב! ולחיי קבלת החלטות נכונות :)

    מאת: תלתלים |‏ 16 במאי 2011 | 03:16
  • השתחררתי מהצבא ועבדתי, כמו כולם גם רציתי לטייל. אבל כשחבר הכי טוב שלי החליט שאמצע הטיסה מעל האוקיינוס זה הזמן להתוודות שהוא מאוהב בי יצא שנחתתי לגמרי לבד בארץ זרה… בהתחלה אומנם המצב קצת קרטע , הטיסה הפנימית שלי אוחרה ,כבר לא הייתה תחבורה והמלונית שרציתי ללכת אליה כבר הייתה רחוקה… את המקלחת של אחרי יומיים טיסה עשיתי בלי זרם והאמת אני גם לא בטוחה שניתן היה לקרוא לזה מים וקרסתי על מיטה שבורה, למחרת ההורים כבר לחצו שאחזור.. אבל החלטתי שאני אעשה את הטיול הזה, בשבילי. אז עברתי על תוכניות המסלול שלי וביקרתי בכל אחד מהיעדים שרציתי , ראיתי נופים משגעים ודולפינים ורודים , טיילתי עם אוסטרים בארגנטינה עם הולנדים בברזיל ועם אוסטרלים וגרמנים בצ'ילה ופרו . חזרתי עם מליון חוויות, הערכה עצמית מחודשת והמון זכרונות מטיול שעשיתי בשבילי ובדרך שלי ויותר מזה באמת שלא צריך עוד.

    מאת: חן |‏ 16 במאי 2011 | 01:12
  • למדתי להעריך את עצמי והפכתי לאישה חזקה ומאושרת. כשהייתי קטנה הייתי ברווזון מכוער או שהתעלמו ממני או שצחקו עלי עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר אקדמי, ניתוח פלסטי, היתה לי בעיה בריאותית שהצלחתי להתגבר עליה בעזרת חשיבה חיובית ואמונה. עברתי שינוי חיצוני ופנימי ככ גדול שאף אחד מהעבר לא מזהה אותי בכלל פשוט נולדתי מחדש. זו הוכחה שלא תמיד הנעורים זה משהו להתגעגע אליו אני לעולם לא אוותר על הבגרות הנשית והנפשית שלי! ואין כמו שמלה כדי לחגוג נשיות:)

    מאת: מיטל |‏ 15 במאי 2011 | 23:46
  • למדתי להעריך את עצמי ולהיות חזקה ומאושרת. כשהייתי קטנה הייתי ברווזון מכוער או שהתעלמו ממני או שצחקו עלי עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר אקדמי, ניתוח פלסטי, היתה לי בעיה בריאותית שהצלחתי להתגבר עליה בעזרת חשיבה חיובית ואמונה. עברתי שינוי חיצוני ופנימי ככ גדול שאף אחד מהעבר לא מזהה אותי בכלל פשוט נולדתי מחדש. זו הוכחה שלא תמיד הנעורים זה משהו להתגעגע אליו אני לעולם לא אוותר על הבגרות הנשית והנפשית שלי! ואין כמו שמלה כדי לחגוג נשיות:)

    מאת: מיטל |‏ 15 במאי 2011 | 23:43
  • [לא שהגעתי לשם] היה לשבור את המרפק. שזה נשמע אידיוטי אבל לסיפור יש משמעות.
    אבל נתחיל מההתחלה.
    החלום שלי מגיל 15 בערך היה את הטיול הגדול בניו זילנד. לקראת השחרור מהצבא מצאתי שותפים אינטרנטיים למסע , תכננתי הכל לפרטי פרטים כמו שרק אובססיבית לסדר שכמוני יכולה, ונסעתי ל-3 חודשים לניו זילנד להגשים את החלום.
    שלא התגשם בדיוק כמו שתכננתי. אני והשותפים לא הסתדרנו, נשארנו ביחד בכל זאת והייתי בודדה למדי. ואחרי פלוס מינוס חודש בטיול – ביום השני של טרק בן 3 ימים – נפלתי ושברתי את המרפק. יומיים הסתובבתי בלי שבכלל ידעתי שהוא שבור. וכבר באותו סופ"ש גיליתי שאני צריכה ניתוח, כלומר לחזור לארץ.
    אני בנאדם שבלת"מים הם האויב הכי גדול שלו. מן הסתם זה לא היה אחד מרגעי השיא שלי.
    אבל כל החוויה הזאת, של הלבד לבד – לטוב ולרע(כי כשבא לי לדבר עם המשפחה והחברות בארץ ולבכות להם ב-4 אחה"צ, אני לא יכולה, כי אצלם 4 בבוקר. ואני לא יכולה לתאר לכם כמה לתפקד עם מרפק שבור ועוד של היד החזקה זה עניין מאתגר.), ושל החלום שרציתי שיתגשם בצורה מושלמת אבל ממש לא יצא, ממש בנו אותי כבנאדם. לא שההתמודדות שלי עם בלת"מים יותר טובה עכשיו :P, אבל איכשהו גדלתי מכל זה. חזרתי לארץ ונותחתי אחרי כמה ימים. חודש אחר כך הצלחתי ליישר את היד. בערך 4 חודשים אחר כך הפסיק לכאוב לי כשהפכתי את כף היד שלי לקבל עודף באוטובוס. לא ייאמן כמה משמחים ניצחונות קטנים שכאלה יכולים להיות. והצלקת שיש לי על מרפק ימין עדיין מזכירה לי – לניו זילנד אני חוזרת, לעשות אותה כמו שצריך. ואולי אז זה יהפוך להיות הדבר הגדול ביותר שעשיתי.

    מאת: דפי |‏ 15 במאי 2011 | 22:38
  • קצת לפני היומולדת 25 שלי החלטתי שאני רוצה לטוס למקום מיוחד ושונה, אחרי חוסר היענות מבאס מאוד מצד החברים להצטרף אלי והרבה הרבה התלבטויות, החלטתי לטוס לבדי לאלסקה.
    ולא סתם, אלא טיול של שבועיים בקראוון- וכך מצאתי את עצמי יומיים לפני יומולדת חצי היובל שלי נוהגת לי לבדי בכבישי אלסקה בקראוון!
    ראיתי נופים מדהימים, פגשתי אנשים מעניינים, נתקלתי בחיות שונות ומשונות וחזיתי באורות הצפון עוצרי הנשימה.
    אין ספק שזאת היתה חויה מדהימה של פעם בחיים שתשאר איתי לכל החיים.
    מספיק גדול?
    חכו שתראו מה אני מתכננת ליומולדת 30…:)

    מאת: זוהר |‏ 15 במאי 2011 | 12:03
  • שלום לכולם
    הדבר הכי גדול שאני עשיתי בחיי זה להיות עם הבן זוג שלי 10 שנים ללדת 3 ילדים מקסימים וזאת למרות שאני רק בת 28 ולהחזיק בנישואים למרות כול הסטטיסטיקות הלא מחזקות של אחוז גירושין יש עליות ויש ירידות אבל יש אהבה גדולה שמתגברת על הכול מקווה שלא ניפול לעולם לסטטיסטיקה ונמשיך לעשות את הדבר הכי גדול שהוא משפחה

    מאת: ליבנת |‏ 15 במאי 2011 | 11:37
  • כמו כולם התחתנתי , ילדתי , עבדתי וכנראה ששכחתי את עצמי לאורך הדרך והיום אני אומנם לא בת 26 אבל השלתי ממשקלי כמעט 26 ק"ג ושמלה שחורה קטנה בארון עדיין אין , כי בראש אני עדיין קציצה שמנה ואין לי את האומץ לקנות את השמלה המדהימה הזאת , בכל מקרה בהצלחה לאלון הוא מאד מוכשר ראיתי אותו גם בתוכנית של המעצבים והוא היה ונשאר ייחודי ומיוחד .

    מאת: מיכל |‏ 15 במאי 2011 | 11:33
  • אני פחות או יותר ממוצעת אבל אני באמת משתדלת להיות כל יום בנאדם טוב עבורי ועבור הסביבה שלי והאמת שזה לא כ"כ קל אבל אני חושבת שאני עומדת בזה לא רע…ולכן אני מראש מודיעה שאני מעוניינת להעביר את השמלה לבחורה שנדרסה לבחורה שננטשה או בכלל לבחורה שמעולם לא לבשה שמלה…

    מאת: מיטלי |‏ 15 במאי 2011 | 11:15
  • מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי פחד ענק מכלבים(ומחתולים, ומארנבים, ומאוגרים… טוב בעצם כל דבר שיש לו פרווה). במהלך כל שנות ההתבגרות של ניסו לגמול אותי מהפחד הנורא אך- ללא הצלחה. עכשיו אני וחבר שלי מתכננים חתונה ובעקבותה כמובן מגיעים הילדים- ופשוט עברה בי המחשבה איזה סבל זה לפחד ככה מחיה שהיא בלתי מזיקה. הכנסנו רועה גרמני הביתה, שהולך להפוך לגדול מאוד(הוא כבר גדול מאוד). אני עדיין נורא מפחדת אבל לאט לאט זה יעבור- ולילדים שלי יהיה עתיד טוב יותר:)וזה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיי!!

    מאת: עדי |‏ 15 במאי 2011 | 10:54
  • מצאתי את הנפש התאומה שלי!!!
    עד גיל 26 הכרתי ויצאתי עם בחורים מכל הסוגים.
    ופשוט אף אחד לא התאים לי עד שמצאתי את האחד והרגשתי בלב שזה זה.
    והיום אנחנו נשואים והוא האבא של ילדיי.

    מאת: מיטל |‏ 15 במאי 2011 | 10:37
  • בעת שירותי הצבאי כחובשת ליוויתי סדאות שטח באזור שדה בוקר. הייתי החובשת היחידה ולכן אחריות על פלוגה הוטלה על כתפיי. בעת מנוחת הצהריים שלי באוהל שמעתי לפתע קריאות של חיילים לעברי, ביודעי כי מתקיימת פעילות בשטח הקרוב אליי, רצתי מייד החוצה ופגשתי את החיילים. החיילים סיפרו לי שבעת פעילות שגרתית אחת החיילות נמצאה ללא תנועה על הקרקע. מייד רצתי למקום, כשהגעתי אל החיילת גיליתי כי היא חסרת הכרה ונשימה. באותו הרגע הייתי ממוקדת מטרה, התחלתי לטפל בחיילת בסדר הפעולות אותו למדתי, תוך כדי הנשמתי אותה וברגע אחד קסום חזרה נשימתה אליה, הכרתה הייתה עוד מעורפלת ולאחר שהגיע הפינוי נסעתי איתה לבית החולים בבאר שבע. כל הדרך שמרתי על מצב הכרתה. לאחר שהגענו למיון והצליחו לייצב את החיילת, נותרתי איתה במשך הלילה. לא יכולתי להירדם. חוויה זו נותנת לי כוח בכל פעם שאני חושבת אפילו לרגע אחד לוותר על פעולה שקשה לי לבצע. יצאתי ממנה מחוזקת, לטעמי אין דבר עוצמתי יותר מהצלת חיים.

    מאת: רתם |‏ 15 במאי 2011 | 09:40
  • עד גיל 26…
    התחתנתי בגיל מוקדם ובגיל 22 ילדתי את בני הבכור … כמה אהבה כמה ריגושים ואחרי כל זה הכל נהיה רע גיליתי כמה רוע יש באדם שאיתו התחתנתי … הוא עשה לי דברים שחשבתי שנחרב העולם אבל לשמחתי התגרשתי ונשארתי עם תינוק בן שנה וחצי בלי כלום עם חובות גדולים והפסדתי בית … אבל הייתי מאושרת עד השמיים שיש לי שקט .
    חשבתי שבשבילי החיים ימשיכו עם בני לבד כל החיים בנחת אני יגדל אותו וימשיך בחיים . אבל החיים תכננו לי משהו אחר לגמרי בגיל 26 פגשתי גבר מדהים יפה מבחוץ ויפה מבפנים .. בקיצור הלוואי על כל בת ישראל הייתי פורחת וזורחת מהבוקר ועד הערב והכל בגלל האהבה יצאנו שלוש שנים ואחר כך התחתנו היום יש לנו שתי בנות מקסימות .. והכל התחיל אצלי בגיל 26 ובגלל זה אני ממלאת לוטו עם הסיפרה 26 זהו מספר המזל שלי ובעלי נולד בתאריך 26/11 …מאחלת לי לחיות באושר ולגדל את ילדיי עד גיל 126
    תודה חגית

    מאת: חגית צבטאני |‏ 15 במאי 2011 | 09:34
  • עכשיו אני צריכה את השמלה ללכת לחתונות של אחרים

    מאת: עדיין רווקה |‏ 15 במאי 2011 | 09:27
  • הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26 הוא טיול למקסיקו 3 חודשים לבדי בהתחלה היו מלאאאאאאאאא חששות וברגע שהגעתי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון החיבור לעצמי היה שווה הכל וזה דרש רק קצת אומץ

    מאת: דקלה |‏ 15 במאי 2011 | 08:34
  • אני לא רוצה את השמלה, אבל אשמח אם תתנו אותה לסיגל שעברה בגילאי 22-26 את מה שכולנו לא רוצות לעבור.והשמלה הקטנה השחורה, תעשה לה שמחה כל כך גדולה, אז קדימה…לעבודה וסיגל, שיהיה לך בצלחה

    מאת: שרון ניסים |‏ 15 במאי 2011 | 08:27
  • אני הספקתי.
    גרנו בדירת 2 חדרים הוריי אחי ואני.
    היינו מתביישים להביא חברים הביתה, התחלתי לעבוד בגיל 14 ובגיל 20 כשהוריי החליטו לקנות דירה, בתור תודה על השנים שהם גידלו אותנו בכבוד ובגאווה החלטתי שאני עוזרת להם בכסף.
    אז נתתי את כל שחסכתי, שזה היה בערך 70,000 ש"ח.
    זהו כל הסיפור שלי….

    מאת: אינסה פירוב |‏ 15 במאי 2011 | 07:55
  • הוזמנתי לדבר מול ועדת החינוך של הכנסת בישיבה חשובה, כנציגת גוף חינוכי גדול. אני מופיעה בפרוטוקול :)

    מאת: דנה |‏ 15 במאי 2011 | 07:18
  • קניתי את הג'ינס הראשון שלי במידה 28..
    בגיל 23.. אחרי שנים של התעסקות אובססיבית במשקל
    השלתי מעלי את 13הק"ג שהיו בעכרי ממש..
    שעמדו בדרכי בכל פעם שרציתי לצאת מפתח הבית לאירוע משפחתי מסיבה או סתם ללכת לחברה..
    היום במבט לאחור אחרי אינספור נסיונות חוזרות ונשנות להעיף אותם קיבינמט מעלי אני גאה לומר שזה הדבר בכי גדול שעשיתי עד כה..

    מאת: בתאל |‏ 15 במאי 2011 | 02:56
  • כמו כולן סיימתי תיכון וצבא ומאז התחילו החיים:
    כמעט התחתנתי בת 20 – אבל התעשתתי,הכרתי את אהבת חיי ועשיתי זאת בת 23.5
    כמעט ילדתי 3 ילדים-אבל אחרי לידה מוקדמת אחת ו-2 הפלות כואבות בחודשים מתקדמים לבסוף אחרי יסורים ילדתי את בכורי בת 26 וחודשיים (נחשב!!!).
    כמעט עזבתי את הבית והתגרשתי – אבל טפו טפו הכל הסתדר מאז.
    כמעט פיתחתי קריירה צבאית (קצינה)-אבל פוטרתי מצה"ל ממש רגע לפני.
    כמעט סיימתי תואר – עקב הנ"ל עזבתי באמצע…אבל בסוף סיימתי (לפני שנה)
    והרשימה עוד ארוכה – לצערי…אבל:
    בכל התקופה הזו למדתי המון, התאהבתי , התאכזבתי, התאהבתי שוב, כאבתי,שמחתי, שמנתי, רזיתי, החכמתי וכו' , בקיצור סללתי לי דרך והכי חשוב התבגרתי – הפכתי לאישה בכל מובן המילה!
    תודה על ההזדמנויות לספר ולקרוא את סיפורן של כל הנשים.
    בנות – כולנו לבסוף באותה הסירה / אותו הסרט – יישר כוח לכולן!

    מאת: חני |‏ 15 במאי 2011 | 01:25
  • אני סך הכל בת 17. בעצם, אפילו לא זה. אבל אוטוטו. אני לא מצליחה לחשוב על משהו גדול ומטורף שעשיתי בחיים, אבל אני בטוחה שזה עוד יגיע. הדבר הכי גדול שעשיתי עד היום….זה לחלום. לחלום על הדבר הגדול שאני רוצה לעשות. או על כמה דברים גדולים. על חוויות כאלה, שאני לא אשכח. על מסעות. על ריגושים. אני חושבת שהספקתי דיי הרבה בחיים..תמיד הייתי ילדה מאוד פעלתנית. אני רוקדת, מנגנת על גיטרה, ויודעת גם חליל צד וקלידים. אני מדריכה בצופים. טיילתי בעולם עם משפחתי כבר הרבה פעמים. ראיתי נופים מדהימים. נחשפתי לתרבויות שונות. אפילו הספקתי לחוות נחיתה מתא הטייס, ממש בכסא שסמוך אליו – שזו חוויה מדהימה שזכורה לי ושאני יודעת שהרבה חולמים לעבור. הספקתי להתחרות במרתון תל אביב, לצלוח את הכנרת, ולהשתתף בהמון תחרויות ספורט שונות. אני מציירת ויוצרת המון, בהמון דרכים, וזו הדרך הכי טובה בשבילי להביע את עצמי. אני שואפת ללמוד עיצוב אופנה \ עיצוב גראפי \ צילום, ובכל מקרה להמשיך לשלב אותם בחיי. אני כותבת. בכל יום. בדיוק על הדברים האלה, שאני חושבת לעצמי, על הדעות שלי בנושאים שונים, על דברים שחוויתי ושאני עוד רוצה להספיק לחוות. על תשוקות, על תקוות. לפעמים אני גם שרה לעצמי את מה שעובר עלי. אבל כל זה – זו רק השגרה..הדברים שאני כלכך אוהבת שכבר הפכו לדבר רגיל. הדבר הגדול באמת עוד יגיע. אולי הוא יהיה חלום שיתגשם. אולי הוא יהיה מטרה שהושגה. ואולי הוא יהיה הדבר הכי ספונטני ונפלא. אבל בכל מקרה, ואני מגיעה לנקודה שלי – אל תפסיקו לחלום לעולם, אל תפסיקו להציב לעצמכם מטרות, אל תפסיקו לשאוף, אל תפסיקו לחיות את הרגע – ותחוו דברים גדולים בפני עצמם בכל יום.

    מאת: טל |‏ 15 במאי 2011 | 00:41
  • הדבר הכי גדול שלי זה ההתמודדות שלי עם החיים
    יש לי הרבה הצלחות ואני אמנה אותם לפי סדר:
    -להכיר את עצמי ע"י טיפול של פסיכולוגית
    -להתמודד מול האנס שלי בבית המשפט
    -להצליח בלימודים
    -לעשות שירות לאומי כמו בחורה נורמלית לכל דבר בחינוך מיוחד(גם שם למדתי על עצמי הרבה)
    לעשות מכינה במכללת רופין
    לרזות 26 ק"ג
    להתחיל להכיר עולם
    לצאת פעם ראשונה לאילת
    להכיר את בעלי
    לספר לו את מה שעברתי
    ולקבל את עצמי
    ובעזרת השם בקרוב(אוגוסט בעזרת השם) פעם ראשונה בחוץ לארץ – ירח דבש

    מודה על הקריאה

    מאת: אלה |‏ 15 במאי 2011 | 00:21
  • בגיל 5 עברתי ניתוח אפנדיצית שהחלמה ממנו הייתה מאוד קשה(כחודש על הקביים ולמדתי ללכת מחדש).מצטבר שהוא היה אחורי והסתבך…
    עלייה,לימוד שפה,טילים בדיוק כשהגענו ולא ידענו שפה,לימודים,חתונה,בית,משכנתא,עבודה,למדתי כמה מקצועות(הנח"ש,טכנאות מחשבים)
    הספקתי ללדת את 2 ילדי האהובים מתוך 3!

    מאת: אינה |‏ 15 במאי 2011 | 00:13
  • הספקתי לעשות צבא במקום מרוחק מהבית, להתחתן, להביא 2 בנות מקסימות לעולם, לשמוח, להתעצב, לעבוד, לחתום אבטלה ושוב לעבוד…. ללכת לאודישנים לעבור ואז לסגת מזה…. רק בת 26 וחצי ומרגישה שעברתי המון אך גם שיש לפניי עוד המון…ככה הם החיים מלאים בהפתעות!!!

    מאת: סימה כהן |‏ 15 במאי 2011 | 00:01
  • תמיד אהבתי לשיר ולשחק כשהייתי יותר צעירה הייתי מופיעה בהצגות ואמא תמיד אמרה לי שאני עוד אגיע לברוודי (נו אמהות), אבל תמיד ידעתי שמשחק ושירה יהיו לי לתחביב. אך לאחר הצבא החלטתי בכל זאת להגשים את החלום ולהגיע לברודווי. באמצע הצגת "שיער" הופתעתי כשהשחקנים העלו אותי על הבמה לשיר ולרקוד איתם. החוויה הייתה עוצמתית, מרגשת נורא וגם מאד חשובה לי.

    מאת: מריה |‏ 14 במאי 2011 | 23:43
  • ממש לפני שהתגייסתי גילו שאני חיה כמעט וללא דופק.
    במקום ללבוש את המדים כמו כל בני גילי, נאלצתי לעבור ניתוח ובו שמו לי קוצב לב…כאשר כל רופאי המחלקה באים לראות את "הנס הרפואי". למרות הכל לא ויתרתי על החלום והתנדבתי לשרת בצה"ל- אחת החוויות המדהימות בחיי. אני מחייכת אל העולם ושמחה שהוא מחייך אליי בחזרה :)

    מאת: מעיין |‏ 14 במאי 2011 | 23:26
  • קמתי יום אחד בבוקר והחלטתי שאני חייבת לשנות את כל הבגדים בארון… תרמתי את כל הבגדים אבל הכול!!!!! , והלכתי לבנק… לקחתי הלוואה וקניתי הכול מחדש… חשבתי לעצמי אם אין כמו בגד חדש להתחיל את היום אז אין כמו ארון חדש להתחיל את החיים …!!!!! (הבעיה היחידה שמאז לא קניתי כלום… כי שכחתי פרט חשוב באותו רגע של שיגעון -שהלוואות צריך להחזיר :-)….)

    מאת: מורן |‏ 14 במאי 2011 | 23:19
  • עד גיל 26 הספקתי :
    להתחשמל כמעט למוות בגיל 3,לשבור שיניים, יד ורגל, לעבור מס' תאונות ולצאת בשלום, לחטוף אבן שכמעט מחקה לי את הפרצוף , לאבד אבא בגיל 20, לזהות את גופתו במשטרה, לבלות ביום הנורא הזה בבית משפט כדי לשכנע את השופט שאין צורך בניתוח לאחר המוות. אבל לא הכל רע… יש גם מלא דברים טובים…אבל זה לשמלה אחרת. שבוע טוב!

    מאת: נועם |‏ 14 במאי 2011 | 22:39
  • דבר ראשון אני רק בת 15 אז יש לי הרבה מה להספיק…

    מאת: שירז |‏ 14 במאי 2011 | 21:52
  • הוא פשוט הכי מדהים בעולם, ועכשיו הוא גם הארוס שלי, ועשיתי אותו!!

    מאת: שירלי |‏ 14 במאי 2011 | 21:31
  • אני לא טיפוס של שמלות ויש לי עוד שבועיים אירוע קרוב לאחיין שלי בר מצווה, השמלה הזו ממש לטעמי וזו הפעם הראשונה שאני אלבש שמלה

    מאת: אילנית דודק |‏ 14 במאי 2011 | 20:59
  • אחת ואחת שכתבה כאן, מדהימה!!! יש לכן סיפורי חיים מיוחדים ותודה שכתבתן, אתן מלאות השראה! הלוואי שכולכן הייתן מקבלות את השמלה השחורה :) מכל הלב, שיהיה לכולכן בהצלחה!

    מאת: בת 27 |‏ 14 במאי 2011 | 18:56
  • הדבר הכי גדול שעשיתי בגיל 26 חוץ מלטייל בעולם היה להתגבר על הפחד מרופא שיניים ובגיל 26 בפעם הראשונה לעשות טיפול שיניים,
    הייתי חולה אחר כך שבועיים מהפחד הנפשי אבל היה שווה
    כי אין כמו להתמודד עם הפחד!!

    מאת: טינקרבל |‏ 14 במאי 2011 | 17:56
  • טוב המון אנשים בטוח הספיקו המון בחיים שלהם בגיל צעיר מאוד ואני לא יודעת כמה גדול מה שאני עשיתי לעומתם אבל אחרי הצבא עזבתי את הארץ ונסעתי לבד לניו יורק -לדעתי זה מספיק גדול לפחות בשבילי, מכיוון שהייתי שם 3 שנים והספקתי ללמוד ולעזוב בחזרה לארץ כמובן שאת הלימודים שם לא סיימתי ובארץ בעצם למדתי מקצוע שאותו סיימתי בהצלחה! ואני עדיין לא בת 26.

    מאת: ורד |‏ 14 במאי 2011 | 17:47
  • עשיתי צבא…..

    מאת: מירי לוי |‏ 14 במאי 2011 | 16:15
  • האמת עוד לא מלאו לי 26,
    וביולי הקרוב ימלאו לי רק 25. אבל אחרי שלוש שנים החל מיום השחרור, ואחרי שנסעתי עם החבר לשלושה חודשים בדרום אמריקה-הספקתי לחזור בהריון ראשון,לא מתוכנן, להחליט שאני שומרת על הילד, נגד כל המוסכמות הקיבוציות והמשפחתיות, בן זוגי בינתיים התקבל לעבודה שווה-אך בחו"ל אז אני פה לבד-(ומסתבר שזה לא כזה תענוג לעבור הריון ראשון בלעדיו) ושמלה שחורה כזו יפה תראה עלי מושלם לכבוד החתונה של החברה הכי טובה שלי בחודש יולי הקרוב…
    שאגב, את ההכרות בינה לבין בן זוגה עשיתי אני!
    :)

    מאת: שימרית |‏ 14 במאי 2011 | 15:57
  • הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26, הוא להשלים עם העובדה שאני מתבגרת אך אין צורך למהר לשום מקום. היום אני בת 25 וקצת, ואחרי שנה שלמה בה הייתי בלחץ שאני "מזדקנת" ולא הספקתי לעשות כלום בחיים שלי, החלטתי להירגע ולחשוב מחדש. נכון שאמא שלי הייתה בגילי כבר נשואה עם ילד, ונכון שאבא שלי בגילי כבר לקח משכנתא על בית. אבל היי, הימים הללו שלנו הרבה יותר טובעניים. בקושי נותרו בתים לרכישה בשל בועת הנדלן, להשכיר דירה זה הון עתק, אחוזי הגירושין הם גבוהים לאין שיעור, והאופטימיות נדירה בימינו. אבל אם לוקחים את החיים לאט לאט, בלי לפחד שאנחנו חייבים "להספיק את הרכבת", אולי דווקא כך הכל יסתדר בעצמו. מאחלת לעצמי שעד גיל 36 כל משאלותיי יתגשמו. אז מה אם אופטימיות היא מצרך נדיר… ;-)

    מאת: דנית |‏ 14 במאי 2011 | 15:35
  • הדבר הגדול שעשיתי עד גיל 26 היה להיפרד מחבר שאיתו יצאתי במשך 8 שנים
    לעשות החלטה שמספיק, בזבזתי יותר מידי זמן ואני יודעת שאני לא רוצה להתחתן אבל פוחדת להתחיל את החיים שוב לבד.

    אז, אחרי התלבטויות רבות וקשות באה פרידה קשה אך משמעותית מאוד להמשך החיים שלי.. והיום אני כבר בת 36, נשואה ואמא לשתי בנות מקסימות..

    מאת: טלי דרהם |‏ 14 במאי 2011 | 15:06
  • החיים שלי מלאים בדברים גדולים ושוברי שגרה, אבל הדבר הכי גדול שעשיתי בחיי היה ללכת אחרי החלומות שלי בלי למצמץ. הייתי בת 21 כשנכנסתי ללמוד באוניברסיטה באילת והתחלתי ללמוד "כי צריך". חלומות הילדות שלי נשארו איפשהו מאחור ופינו מקום ל"חיים האמיתיים". כבר בשנה הראשונה סבלתי מהלימודים. ככל שעברו הימים ככה סבלתי יותר וככה רציתי יותר לברוח. ההרגל של "אם התחלת כבר תסיימי" כל הזמן זעק לי בראש, במיוחד בגלל האנשים סביבי שאמרו שצריך תואר בחיים ואי אפשר להתקדם בלי תואר, ואיך אפשר להפסיק הכל באמצע ולא ולא ולא ולא. אז נשארתי, "כי צריך".
    באמצע השנה השנייה ללימודים נכנס לחיי בחור בסערה, שאת כל השינוי הזה אני חייבת לו, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא. הוא תכנן לעזוב את אילת ואני, מרוב אהבתי, גמרתי בליבי לעזוב איתו לתל אביב. אלא שהוא בחר שלא, עזב אותי ואת אילת ונסע לתל אביב, אך המחשבה לעזוב את הכל לא עזבה אותי. סיימתי את שנת הלימודים, עזבתי את הלימודים, עזבתי את המשפחה, החברים, את החיים שהכרתי באילת, ועברתי לבאר שבע, לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות מאז כיתה ב'. למדתי איפור ואני עובדת בתאטרון באר שבע, הדברים שהילדה הקטנה שבי תמיד רצתה לעשות ואין מאושרת ממני.

    מאת: מיכל |‏ 14 במאי 2011 | 15:00
  • הדבר הגדול ביותר שעשיתי עד גיל 26 היה לסיים תואר ראשו במשפטים,ולהתחיל תואר שני בכלכלה…אין ספק שלו הייתי יודעת כמה קשה ללמוד כלכלה,לא הייתי נכנסת לזה מראש.

    מאת: אורלי |‏ 14 במאי 2011 | 13:30
  • הספקתי לבקר בפולין, החוויה הכי משמעותית שאי פעם חוויתי. בכיתה י"א הצטרפתי למסע לפולין השכבתי ובהתחלה הייתי מלאת חששות ודאגות, לעולם לא טסתי בלעדי הורי לח"ול, מעולם לא נחשפתי לנושא השואה בצורה הזאת. אך כשנסעתי, וראיתי איפה סבא שלי ז"ל ומשפחתו היו, חיו, ישנו, וסבלו- זאת הייתה החוויה הכי מצמררת ומרגשת שאי פעם עברתי. סבא שלי לא זכה לראות אותי טסה ומבקרת בכל המקומות שהיה בהם בתור ילד ומעולם לא חשב גם שאסע,ואני בטוחה שאם הוא היה בחיים הוא היה גאה בי. את המסע סיימנו בטקס באושוויץ בו הקראנו כל ילד את שמות הנספים ממשפחתו, וכן גם אני הקראתי את שלי, 13 בני משפחה בנשימה אחת נספו ואינם עוד. המסע לפולין בהחלט השפיע עליי, נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים, ולא – החיים זה לא דבר מובן מאליו.

    מאת: ליהי |‏ 14 במאי 2011 | 13:10
  • חטפתי מכה קשה בעודי צעירה, מחלה כרונית לא פשוטה, אז עוד עבדתי ולמדתי באוניברסיטה ולכן המשכתי לגור אצל הוריי, ילדה שאוהבת בית חממה אוהבת משפחתיות, המחלה לקחה ממני המון את העבודה את הלימודים והרבה דברים נוספים, המלחמה לחזור לחיים לשגרה עם כאב כרוני נוראי היתה קשה מנשוא, הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי זה שאמרתי להוריי שאני רוכשת לעצמי דירה קטנה לוקחת משכנתא עם פנסיית נכות , חייבת לעשות שינוי לפתוח חיים חדשים ולהכיר את עצמי מחדש עם מה שיש , לשמחתי התמיכה היתה מדהימה ולפני שנכנסתי לדירה הקטנה שלי הכרתי אותו בעלי כיום ואב ילדתי, שמלווה אותי בהמון אהבה בכל דרך וקושי . המסקנה לפעמים העזה נותנת משמעות חדשה לחיים

    מאת: איילת |‏ 14 במאי 2011 | 12:57
  • היי. כדאי לכם לזכור אותי. כי עד גיל 26 אני הולכת להשפיע!

    לא, אני לא יכולה להגיד אם זה יהיה כי כתבתי ספרים, הייתי עוזרת פרלמנטרית של חבר כנסת או שר, יזמתי והקמתי ארגונים, המצאתי פיתוח טכנולוגי, הפקתי תכנית טלוויזיה, כתבתי כתבות לעיתון או הרצתי מועמד לכנסת, אבל אני אהיה שם. ואני אמצא את הדרך שלי לשנות משהו בחיים של כל אחד ואחת מכן. לא מאמינים לי? הפסד שלכם, רק חכו ותראו…..

    שנות העשרים הם שנים שאני יכולה להתרכז בדברים שהם לא רק אני ואני ואני.לא שיש משהו רע בלהתעסק באיך אני נראת/ מה אני רוצה להשיג/ החיים שלי/ לאיפה אני רוצה להגיע וכו. אבל יש אנשים בשנות העשרים לחיים שלהם שזה כל מה שעובר להם בראש, אם הם לא עסוקים מדי בלהיות שיכורים/ להתמרמר על העבודה / לחפש זיון או רומנטיקה (בהתאם למין בדר"כ) אז כנראה שהם רק חושבים על עצמם ואיך לקדם את האינטרסים שלהם.
    וזאת בעייה. לא שאני מתיימרת להגיד שאני לא רוצה להתקדם בעצמי אבל יש עוד דברים שמזיזים לי.
    מקווה שגם לכם….

    מאת: מאיה |‏ 14 במאי 2011 | 12:31
  • אבל אותי זה מספיק מלהיב כדי לספר על זה. מאז שהייתי קטנה הייתי ילדה שמנה,נערה שמנה ובחורה שמנה. פשוט ככה. לא רציתי להצטלם, לא העזתי ללבוש בגד-ים ובטח ובטח שלא בגדים צמודים ונשיים. כל זה הפסיק כשפגשתי בן אדם מאוד מיוחד בשבילי, שכיום הוא בן זוגי, שבזכותו ובזכות זה שהוא תמיד אמר לי שככה אני הכי יפה, ושאני לא צריכה להשתנות- רציתי לשנות והיה לי רצון עז לרדת במשקל באופן משמעותי. תוך חצי שנה רזיתי יותר מ25 קילו וכיום אני לא מפסיקה ללכת עם שמלות, חצאיות, בגדים צמודים ופשוט לאהוב את מי שאני ועוד יותר את מי שלצידי.

    מאת: מורן |‏ 14 במאי 2011 | 12:21
  • איזה בעסה להיות שיגרתית!
    תינוקת…יסודי…חטיבה…תיכון.
    חבר להעביר את תיכון…
    ממשיכים לי"ג ואחר כך צבא..
    חבר להעביר את הצבא…
    משתחררים, מכירים בחור בפגישה עיוורת, אחרי חודשיים הצעת נשואים.
    חתונה…קונים בית….משכנתא….
    וסוגרים את גיל 26 עם שני ילדים הכי מקסימים בעולם!!!

    מאת: רויטל |‏ 14 במאי 2011 | 12:18
  • מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי לבשל ובמטבח תמיד הסתובבתי להוריי בין הרגליים (חייב לציין ששניהם בשלנים מעולים!) לאחר השחרור מהצבא החלטתי לא לטוס ל"טיול הגדול" בדרום אמריקה בניגוד לכל חברותיי הקרובות ובמקום זה ללכת ללמוד בישול מקצועי , בסיום הלימודים סיימתי כמצטיינת ובהמלצת השפית הראשית התחלתי לעבוד באחת ממסעדות השפים הידועים בארץ , התחושה וההרגשה של הגשמת חלום והסיפוק שהגיע עם זה היה שווה את הכל!

    מאת: לידור |‏ 14 במאי 2011 | 12:15
  • היום אני כבר בת 34 ואמא ל2 ובחודשים הראשונים כשרק הכרתי את בעלי המדהים ודיברנו על החתונה בעוד חצי שנה ועל ילדים בעוד שנתיים כשנסיים את הלימודים.
    כל זה הישתנה ביום החתונה של אחותו שלבשתי את השמלה החדשה שקניתי לחתונה
    ומיד אחרי החופה ירדנו לחוף הים שהיה סמוך לאולם והוא סיפר שהוא שתמיד דאג לאמצעי מניעה לא עמד בפני ובפני השמלה שלי.
    9 חודשים אחרי החתונה של אחותו נולד הילד הראשון שלנו בניגוד לתוכניות שלנו אבל ב א ה ב ה גדולה ואנחנו לא מצטערים על זה לרגע.
    את השמלה הזו בעלי לא מוכן שאני יזרוק אפילו שעברו כבר שנים ואני כבר לא לובשת אותה.
    לפעמים אתה יכול לתכנן ולתכנן אבל לאלוהים תוכניות משלו (:

    מאת: אסנת ט |‏ 14 במאי 2011 | 12:12
  • כמובן להיות אמא בגיל 20 לליאל ובגיל 23 לליה ..ועדיין לנצל בכל הכוח את החיים בשילוב היותי אמא צעירה היום אני בת 28 ויש לי עוד תוספת קטנה ושמו לביא ..אז אמא בת 28 ל3 ילדים צעירה ויפה חח

    מאת: תמר |‏ 14 במאי 2011 | 12:09
  • עד גיל 26 הספקתי להתחתן, להתגרש אחרי פחות משנה, להתחתן שוב לאחר שנתיים וחצי עם בחור מקסים והיום יש לנו ילדה מדהימה, תודה לאל…
    נשמע כמו סרט, אבל הנסיבות די מורכבות…. למרות עוגמת הנפש שחוויתי, לא בטוח שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת…בזכות כל מה שעברתי אני היום מי שאני :)

    מאת: אני |‏ 14 במאי 2011 | 12:04
  • הדבר הכי מטורף שעשיתי היה צניחה חופשית שביקשתי מההורים שלי ליום הולדת 15! היה ע-נ-ק-!

    מאת: נוי |‏ 14 במאי 2011 | 11:13
  • זה קרה לפני שנתיים, הבן הזוג שלי בשבע השנים האחרונות, קודם בעבודה ונאלץ להשאיר את ליבי ואת ליבו מרוסקים ומפוררים על הרצפה ליד המקדונלדס בשדה התעופה,אומנם השליחות שלו היתה לחודשים אך במחשבותיי הם הפכו לנצח. שנייה אחרי ראיתי את דמותו פוסחת דרך השער היציאה מישראל, ונעלמת לה לתוך המסדרון הארוך. עיני היו מלאות בדמעות הראש שלי כאב ולא ידעתי איך אני הולכת להרים את החתיכות הקטנות של עצמי מהרצפה ואמשיך הלאה.
    חברות ניסו לנחם אותי אך בזמן אמת כשאשר הייתי הכי שבורה ומוטלת על הרצפה שבורה לאלפי רסיסים לאחר שיחה איתו, והייתי צריכה חברה שתרים אותי הן לא היו שם עבורי, אני מודה הכעס אפף אותי באותם הרגעים הרמתי את ראשי לאחר שיחה קצרה וקשה עם בן – זוגי וזה הוחלט! בשעה שתים לפנות בוקר החיים לא היו ברורים יותר מזה, נכנסתי לאינטרנט והזמנתי לי בכל מחיר טיסה לארץ סקנדינבית זרה וקרה.
    שלחתי SMS למנהל שלי בעבודה שעלי ללכת בעקבות רסיסי ליבי ואני מקווה שיהיה לי מקום לחזור אליו עוד חודשים, ארזתי מזוודה קטנה ולאחר חמש שעות עמדתי מול אותו השער אשר לפני פחות משבוע שאב לתוכו את זה אשר ליבי בחר, התיישבתי על הכיסא במטוס במחשבה של חוסר ודאות לגבי העתיד ויצאתי במקום אחר בעולם כאשר אני רצה לעבר בן זוגי האהוב, נשארנו שמה עד סוף השליחות שלו תקופה שהייתה מלאה באושר בלתי יתואר.

    מאת: אירת |‏ 14 במאי 2011 | 11:07
  • היי הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26 זה שהייתי מוזמנת לחתונה של ידיד טוב שלי והגעתי הכי מהממת שאפשר ושהכלה ראתה אותי החווירו פניה והיא לחשה לי באוזן שזה לא ככ בסדר שבאתי ככה אז הלכתי לקסטרו בנמל 5 דק הליכה וקניתי בגדים יפים ופשוטים לא עשיתי את זה מכוונה רעה ורציתי לשמח אותה

    מאת: סוזן |‏ 14 במאי 2011 | 11:05
  • בגיל 12 ההורים שלי לקחו אותי לטיול בת מצווה פרטי לפינלנד שם עשינו טרק של ספארי כלבי האסקי (בתוך יער קסום של עצי אשוח מושלגים, 6 כלבי האסקי שקשורים זה לזה מושכים מזחלת שקשורה למגלשיים רגל על כל מגלש, הידיים אוחזות במושכות תוך ניסיון לנתב את הריצה הפרועה של הכלבים קדימה, הכלבים רצים קדימה בקצב מטורף!!, כמו בסרטים).
    באותו טיול עשינו גם נסיעה במכונית מרוץ (שבה נוהג נהג מרוצים) על משטח של קרח.. חוויה מדהימה!!)
    שנתיים אחר כך בגיל 14 היה טיול בת מצווה לאחותי הקטנה ולכבוד המאורע טסנו לניו זילנד לטיול פרטי שההורים תכננו למשך חודש.. במהלך החודש הזה הספקנו לקפוץ ממגדל באוקלנד מגובה של בערך 300 מטר בהמשך הטיול עשינו גם זורבינג שזה כדור גומי ענק שבתוכו מים ואליו נכנסים ומגלגלים אותך במורד גבעה מפותלת.
    באנג'י- אומנם לא גבוה כל כך אבל עדיין חלומי, עשיתי באנג'י מגובה של 63 מטר!!
    לעבר נהר.
    לעלות על הר געש פעיל עם מסכות אבך וקסדות חוויה מדהימה!
    לראות 2 לוויתנים בלב האוקיינוס השקט
    שחייה באוקיינוס השקט
    והביג פינאלה…. עשיתי צניחה חופשית (לקראת סוף הטיול) מגובה של 15000 רגל (משהו כמו 5 ק"מ.. הכי גבוה שמותר לבן אדם שהוא לא מדריך צניחה לקפוץ :) )
    ואת כל זה עשיתי בין הגילאים 12-14…

    מאת: נטע |‏ 14 במאי 2011 | 11:03
  • עד גיל 25 עשיתי את הדברים הרגילים צבא, טיול אחרי צבא, עבודה לימודים,יציאות, חברים, קניות (חולה על בגדים..חולה!) . זה הדברים הרגילים וסה"כ משעממים שצריכים לעשות. אבל מרוב כל הלחץ של להיות סטודנטית ולעבוד בעבודות משעממות, פתאום הרגשתי שאני לא משקיעה בעצמי, ובדברים שאני אוהבת לעשות ושמשמחים אותי… אמרתי שעד גיל 26 אני חייבת לעשות שינויים- אז עברתי עם חבר שלי לדירה לאזור מרכזי, נרשמתי לחדר כושר, התחלתי לעשות בערב הליכות, תמיד אהבתי בגדים ורציתי ללמוד תפירה אבל לא היה לי זמן.. אז שלפתי כרטיס אשראי, קניתי מכונת תפירה, נרשמתי לקורס ופשוט הצבתי לעצמי עובדה שזהו, מעכשיו אני עושה את מה שרציתי לעשות כבר מזמן. התחלתי לעשות דברים פשוטים אבל יפים, אנשים התחילו לשאול אותי מאיפה זה. ככה התחלתי למכור בבמכירות ביתיות קטנות. עכשיו אני משלבת בין הלימודים והשיגרה לדברים שאני אוהבת…

    מאת: נטע |‏ 14 במאי 2011 | 10:53
  • תודה לאל שבכלל שרדתי עד גיל 26!!!!!
    עברתי כל כך הרבה דיאטות בחיים וכאלו שעד היום יש לי טראומות בגללן.
    הייתה לי דיאטה בגיל 13 שצריך לאכול כל היום, 4 פעמים ביום גבינה לבנה וגמבה.
    רק את זה!!!! שנה שלמה התמדתי בדיאטה הזו ולא ירדתי אפילו לא 1 ק"ג.
    היום אני כבר אמא לארבע בנות מקסימות (12,10,5, ועשרה חודשים.) אני בת 35 ומאושרת בגזרתי החדשה תודות לד"ר מרקודס. מקווה לזכות בשמלה היא ממש יפה!!!

    מאת: אורית |‏ 14 במאי 2011 | 09:19
  • הכרתי את בעלי בגיל 19, התחתנתי שהייתי בת 21 הספקתי להביא את ביתי הבכורה בגיל 23, ולאחר כחצי שנה להכנס לסדרת טיפולים IVF ולהביא זוג תאומים לאחר 3 שנים. בגיל 26 אני אמא צעירה ל-3 מתנות מדהימותתתתת. בנוסף עשיתי 4 קעקועים (חלום חיי) ועזבתי את מקום עבודתי שעבדתי בו מיד כשהשתחררתי מהצבא. אחרי 10 שנים.

    מאת: לירז |‏ 14 במאי 2011 | 08:19
  • בת 21 וקצת התחתנתי עם מי שהיה בן זוגי כארבע שנים. ילדתי את בני בכורי בת 22, ילדה מלאת חלומות. חלמתי ללמוד ולכבוש את העולם.
    לימים נרשמתי לאוניסרסיטה למורת רוחו של מי שהיה אז בעלי, והוא שנא אותי על כך. לחץ משפחתי גדול ואיום שלו בגירושין,, גרם לי להפסיק ללמוד ושוכנעתי להכנס להריון נוסף.
    ההריון היה נוראי.
    החלטתי ללכת משם, ויהיה מה.
    לקחתי את בני בכורי ואת בטני הגדולה (חודש שביעי) ועזבתי את הבית. בת 26.
    ימים כלילות קול הדהד באוזניי " מה תעשי" "מי יקח אותך, בת 26 עם שני ילדים".
    ידעתי שזו ירידה לצורך עלייה.

    היום, אחרי כמעט 9 שנים, אני מאושרת.
    יש לי שני ילדים נהדרים ובריאים, שבתי לספסל הלימודים, הכרתי גבר מהמם ונשאנו לפני חצי שנה, יש לנו בית חם ומקסים.

    בת 26 הייתי כשלקחתי את ההחלטה הקשה ביותר – לתקן את חיי.

    מאת: שירלי |‏ 14 במאי 2011 | 08:04
  • מגיל צעיר הייתי טום בוי. בגיל הרך היה לי אוסף מכוניות במקום ברביות, הלכתי מכות עם הבנים, וטיפסתי על עצים. בגיל ההתבגרות הייתי מאוד רזה ועם שיער קצר, כך שהרבה פעמים הייתי מזוהה בתור בן ולא בת. בצבא הייתי מדריכה של חיילים קרביים, וכך ביליתי כל היום בשטח ובחול, כאשר החיילים התייחסו אלי כ"אחת משלהם" לכל דבר ועניין, וכך יצאתי איתם למסעות, ישנתי איתם באוהלים, בקיצור, הכל. בכל השנים האלו שנאתי "צבעים של בנות" כמו ורוד, ולא היה מה לדבר אתי על שמלות. בסביבות גיל 25-26 התחלתי לגלות את הכיף של הנשיות שלי. הארכתי שיער, התחלתי להתלבש בצורה מחמיאה יותר, והתחלתי לחבב שמלות וחצאיות. לאט לאט הפכתי להיות מתלבשת מצויינת, ובכל יום אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית ואיך שהתלבשתי יפה. כמובן שעם החיבור לצד הנשי הכרתי גם את מי שהולך להיות בעלי, ועוד שבוע אני מתחתנת ומאושרת ללבוש שמלת כלה יפה ונשית, להתאפר ולהתקשט. כיף להיות אישה!

    מאת: מיקה |‏ 14 במאי 2011 | 07:00
  • דיי …לאחר 26 שנות יובש ובדידות החלטתי להעניק לעצמי מתנת יומהולדת ,לעבור מהפך ,סוף סוף לאבד את בתולי ולא להמשיך לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא.
    אז ניגשתי למכון היופי הסמוך לביתי ולאחר מריטת גבות,שעווה בכל איבר אפשרי ,צבע גוונים פן ותספורת נפרדתי יפה משבע מאות שקלים חדשים ויצאתי למועדון בתקווה לצוד את הגבר הכי שווה בעיר.
    ואכן מצאתיו..אז לאחר פטפוט של שעה וכמה ציסרים ניגשנו למוטל הקרוב
    ובילינו את הלילה המושלם בחיי {עד כה}
    וזהו אכן הדבר הגדול והאמיץ שעשיתי בדיוק בגיל 26

    מאת: מלי |‏ 14 במאי 2011 | 02:52
  • היי גם גברים צורכים אופנה ואוהבים לקבל הפתעות אולי תחלקו גם משהו שמתאים לגברים ובכלל תעשירו את המחלקה הגברית במגזין חוץ מזה ..אחלה של דבר המגזין :)

    מאת: דניאל |‏ 14 במאי 2011 | 02:46
  • ישר אחרי השחרור מהצבא החלטתי שבא לי לעשות משהו משמעותי… הלכתי ללמוד אימון אישי [קואצ'ינג] במשך שנתיים ובגל 22 כבר פתחתי עסק ואימנתי כמות מכובדת של אנשים.. שמחה על העובדה שבגיל כ"כ צער הצלחתי להיות משמעותית כ"כ בחייהם של אנשים…
    :)

    מאת: נופר |‏ 14 במאי 2011 | 02:32
  • טוב אני רק בת 24 אבל…
    מגיל 10 בערך ידעתי מה אני אלך לעשות "אני אלך ללמוד רפואה" ככה אמרתי ועל פי זה חייתי כל חיי מאז.. בכיתה ח אובחנתי כבעלת לקות למידה ואמרו להורים שלי שכדאי שיורידו אותי מהחלום שלי (ההורים שלי ידעו שאין סיכוי שזה יצליח)
    לא אדבר על שנותי בתיכון שהיו קשות כי לא וויתרתי למורים ולעצמי.. ניגשתי לבחינה הפסיכומטרית בכיתה יא (ללא הקלות כי לו קיבלו אותן במרכז הארצי) והבנתי שזה לא בשבילי..
    התגייסתי לצבא וביום שחררו החלטתי- אני טסה ללמוד רפואה בחו"ל וכך עשיתי
    אחרי שנה של עבודה קשה מאוד כדי להשיג כמה שיותר כסף שהנטל לא יהיה רק על ההורים ארזתי את עצמי וטסתי לאוקראינה בגיל 21 בלי לדעת מילה ברוסית התחלתי לחפש דירה ולחיות את חיי לבד.. בלי משפחה חברים נפלתי לתרבות חדשה ושפה חדשה..
    והינה אני היום כותבת לכם מהדירה הקטנה שלי באוקראינה בע"ה מסיימת שנה שלישית בעוד כחודשיים..
    אל תוותרו על החלומות שלכם :) שבת שלום

    מאת: ענבל |‏ 14 במאי 2011 | 02:16
  • בהסתכלות לאחור מדהים אותי הדברים שאנחנו מעבירים את הגוף שלנו והוא עדיין שורד, מתחדש, ממשיך לתפקד אותנו 24/7. מכונה נפלאה שעלינו לנכיר עליה תודה מידי יום, לטפח ולשמור עליה.
    וכל מה שהייתי צריכה לעבור על מנת להגיע להבנה זו היה לשרוד השמנת יתר, אנורקסיה ובולימיה.

    נ.ב
    אל דאגה, היום הכל בסדר… :)

    מאת: אני :) |‏ 14 במאי 2011 | 00:55
  • הדבר הכי גדול שעשיתי ואני עדיין עושה בחיים הוא פשוט להנות! לדעתי הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בחיים והדבר הכי גדול הוא פשוט לחיות את החיים ולהנות! אני טיילתי בטורקיה, במרוקו,בתאילנד המדהימה פעמים בארצות הברית בקנדה וגם עשיתי שייט בקריביים… אבל הדבר הכי טוב בכול הטיולים שסיפרתי לכם כרגע זה שעשיתי אותם עם המשפחה שלי, עם הדבר שהכי קרוב אלי וחשוב לי… זה הדבר שלדעתי הכי טוב לעשות הכי חשוב לעשות וכן באיזה שהו אופן הכי גדול לעשות… ולדעתי, בהמלצה אישית שלי, תהנו מהחיים, תחיו אותם הכי טוב שרק אתם יכולים והכי הכי הכי חשוב? תחלקו את זה עם המשפחה שלכם!

    מאת: טל חמו |‏ 14 במאי 2011 | 00:45
  • לא הספקתי…לסיים לימודים להתגייס
    וזאת כי אני רק בת 17 היה לי יום הולדת לא מזמן אבל בכל זאת הספקתי להיות עצמאית האמת שעוד אין לי שמלה קטנה בארון אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קיבלתי מתנה אז…אשמח אם זה יהיה המתנה שלי לגיל 17…

    מאת: דבורה |‏ 14 במאי 2011 | 00:20
  • טוב, דברים מטורפים לא זכיתי לעשות בחיים. הייתי רגילה כמו כולם ( צבא, עבודה, טיסה למרכז אמריקה, לימודים וכו). אבל השתתפתי בתוכנית של טריני וסוזאנה שזה היה לי מאוד מאוד קשה :).

    מאת: שטומפי |‏ 14 במאי 2011 | 00:06
  • להיות אמא!!!!
    ללדת, לשמור על שפיות ( 2 ילדים צמודים) ולהמשיך לחייך
    נכון, אני לא היחידה ויש המון במצבי- אבל זה הדבר הכי גדול שהספקתי לבינתיים
    החוויה העצמתית בלהביא חיים לעולם, לברוא, ליצור להעניק למחזור החיים.
    והדבר הכי יפה שזה ממלא את חייך- מעצים אותך ומשם רק לפרוח איתם למעלה
    להיות אמא !!!!

    מאת: סיון |‏ 13 במאי 2011 | 22:49
  • הדבר הגדול ביותר שעשיתי עד גיל 26 היה:
    שביום בו הפכתי להיות בת 26 (שזהו גילי היום), קיבלתי החלטה שאני פשוט מקבלת את עצמי, כפי שאני, עם הגוף שלי, והחסרונות שלי ומפסיקה לראות את מה שאני לא אוהבת ומתמקדת בכוס המלאה שלי -שבניגוד למה שחשבתי בעבר- יש בה די הרבה.
    ומאז אני רואה כמה ניתן להפיק מהחיים יותר ופשוט להיות מאושרת.
    ובהתאם לכך, במקום לומר לעצמי- איך לא שיניתי את החשיבה הזו עד גיל 26…אני פשוט אומרת לעצמי-מזל שנפל האסימון בגיל 26 (אפרופו להסתכל בכוס המלאה)….

    מאת: אורה |‏ 13 במאי 2011 | 22:41
  • אימצתי ילד עם נזק מוחי.

    מאת: דנה אילן |‏ 13 במאי 2011 | 22:38
  • כל חיי הייתי הזנב של אמא, הלכתי אחריה כמעט לכל מקום. אמרתי כן לכל דבר. כל מה שאמרה קיבלתי כחובה. הייתי אמא קטנה ל-6 אחים. עברתי את הצבא בקושי ועדיין חתמתי קבע כי היא החליטה שזה הכי טוב עבורי. עבדתי והמשכורת עברה ישירות אליה. על כל צעד הייתי חייבת לקבל את האישור, ברגע שניסיתי לאמר את דעתי קיבלת ביקורות, האשמות והרגשתי כאילו עשיתי משהו נורא .בעלי הפך להיות נהג מונית שלה כי הוא היה חייב לקחת אותה לאמה/בנה/קניות. עברתי דירה ועדיין כל יום הייתי בבית ובקושי הצלחתי לנהל חיים משלי.
    ילדתי את בני והייתי לבד! אמא טריה ללא כל עזרה. ופתאום ידעתי לעמוד על רגלי האחוריות ולהגיד די!! פרשתי חזק כנפיים ועפתי הכי מהר שיכולתי.
    הרגשתי הקלה לא נורמלית ואושר על כל צעד שאני בוחרת לבדי לעשות.

    מאת: מאיה |‏ 13 במאי 2011 | 22:38
  • עד גיל 26 הספקתי לעשות טיול בארה"ב לסיים תואר בוינגייט ולהתחתן
    לגדל זוג צ'ינצ'ילות והגורים שנולדו אצלנו. ולאמץ את סו שלנו הכלבה המושלמת. ולחיות את החיים בדרך הכי חיובית שאפשר

    מאת: רננה |‏ 13 במאי 2011 | 22:13
  • לאחר מספר נים של זוגיות ולמרות שחשבתי שהיה לי טוב- הבנתי והתפכחתי כעבור זמן והבנתי שלהתחתן זה כנראה לא הכל בחיים וזה לא משנה מתי אלא משנה עם מי. תמיד משהייתי קטנה היה בי הרצון להתחתן צעירה, והנה כשהגיע כביכול האביר על הסוס הלבן הסתבר לי כעבור שנתיים של זוגיות ועל סף הצעת נישואין שזה לא האדם איתו הייתי רוצה להתחתן וכל מה שהיה נדרש ממני זה לקום וללכת.
    אז קמתי והלכתי. תודה לאל, אני היום במקום הרבה יותר טוב בחיים:)

    מאת: סימון |‏ 13 במאי 2011 | 22:10
  • כשאני מסתכלת לאחור אני בחיים לא הייתי מצליחה לנחש שהייתי מגיעה לאיפה שאני נמצאת היום בבית הספר הייתי ילדה שנחבאת אל הכלים ממש ממש ביישנית פחדתי להגיד שלום ממש ככה תמיד קינאתי בכל הילדות הרזות והמקובלות שתמיד התלבשו יפה בכיתה י' איזה ילד אחד צחק על איך שאני ניראית וזה גרם לי לרדת 30 קילו כן כן 30 קילו… את האמת גם אחרי שירדתי במשקל אני המשכתי להיות ביישנית ואפילו למסיבת הסיום של י"ב אני לא הלכתי.
    בצבא אני יותר נתפתחתי וגם מצאתי לי המו ןהמון חברות טובות אני הילדה הכי הכי ביישנית בעולם.
    לגבי בחורים בצבא הכרתי בחור מקסים ניפרדנו אחרי תקופה של שנה הוא טס לארה"ב ואני נשארתי ועבדתי באילת בעבודה מועדפת כמו כולם לאחר כחצי שנה אותו בחור קנה לי כרטיס טיסה לארה"ב טיילנו ועשינו כיף חיים כשחזרנו לארץ התחלתי ללמודולשפר בגרויות ובמקביל לעבוד ולשכור דירה ביחד, לאחר כ5 שנות חברות נישאנו והיום לאחרי הריון לא קל שבסוף הסתיים בניתוח קיסרי יש לי תינוקת מקסימה בת 7 חודשים. ואנחנו אוהבים ומאושרים!!!

    מאת: מור |‏ 13 במאי 2011 | 20:52
  • בגיל 5 נגנתי בפעם הראשונה פסנתר מוך קהל. בגיל 8 נגנתימוך 1000 איש. שרתי מול קהל מגיל שמונה. בגיל 20 עליתי ארצה,התחתנתי בגיל 21 ובגיל 22 וחצי ילדתי את בני הראשוןת בגיל 24 היתי בהריון עם בני השני ו הלכתי ברגל לעבודנ אוניברסיטה העברית מבית בגן. בזמן מלחמת ששת הימים ישנו בעלי,אני ובני הראשון (והילד בבתן שלי) במקלט עם 30 ילדים קשי חנוך . בעלי עבד במוסד לילדים קשיי חנוך והיה חייב להשאר שם יום ולילה. בגלל זה בני,הבטן שלי ואני עברנו לגור שם עד סוף המלחמה. פצצה נפלה ביום השני של המלחמה בבנין שלידנו. חוץ מזה ציפיתי לשמוע על אחי שהיה בין הלוחמים . למזלי הוא חזר בריא . אם הייתם שואלים מה עשיתי עד גיל 28 הייתי אומרת שילדתי את בני השלישי ועד גיל 35 ילדתי את בני הרביעי. היום יש לי 7 נכדים אך הבנים שלי ומשפחותיהם בחו"ל ואני כאן. רק אני. תודה

    מאת: סילביה |‏ 13 במאי 2011 | 20:49
  • בגיל 17 כבר התחלתי לשדר ברדיו חיפה אחרי שהתקשרתי לשדרן לבית ורציתי שיקשיב לי משך 15 שניות. בגיל 18 עליתי להופיע עם ירמי קפלן וחצי רודנר בבארבי. חמש שנים אחרי עליתי להופיע עם ברי סחרוף ופורטיס ביקום מול 5000 איש. הקמתי ליין עגילים שאני מכינה, משווקת ומוכרת, אני מנהלת את עמוד "משפט מדכא בכל יום", עמוד סאטירה בפייסבוק של 2000 משתתפים פעילים (שרק גדל וגדל בכל יום) וכתבת מוסיקה בקול הקמפוס, אנרג'י ומגזין אחר. חוץ מזה, אני אוהבת להתחיל עם גברים, ולכן תמיד טוב שתהיה שמלה שחורה קטנה בארון. :) שבת שלום.

    מאת: קרן |‏ 13 במאי 2011 | 20:45
  • הדבר הכי חשוב שהספקתי לעשות עד גיל 25 הוא לגרום להורים שלי להתגאות בי ,אני באה ממשפחה של 4 ילדים ושהלימודים מאוד (מאוד) חשובים .לאורך השנים ההיתי הכבשה השחורה במשפחה מול אחים שתמיד הצליחו בהכול.. לאחר הגיוס לצבא משהו השתנה בי והחלטתי שאני שמה לעצמי למטרה לגרום להורים שלי נחת וכך עשיתי מיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד ועכשיו אני בדיוק מסיימת תואר מהנדסת כמצטיינת דיקן ורק מחכה להראות את התעודה להורים !

    מאת: ענת |‏ 13 במאי 2011 | 20:17
  • כיום אני בת 20 חיילת משוחררת טרייה. בגיל 18 נשלחתי למיונים מצה"ל לתפקיד מש"קית ת"ש, לאחר שעברתי מספר שלבים התקבלתי והתגייסתי לתפקיד. לא ידעתי מה מצפה לי, לא היה לי מושג איך התפקיד ישנה את חיי, ידעתי רק שזהו תפקיד נחשק ונחשב והלכתי על זה. שובצתי ביחידות עם החיילים הכי "בעייתיים" שיש בצבא.
    אני חייבת לציין שאני באה מבית טוב ומשפחה טובה. במהלך השנתיים האחרונות למדתי להכיר את האוכלוסייה החלשה של המדינה מקרוב, ביקרתי בבתים מפורקים (מכל המשמעויות שבכך), עוני שאי אפשר לתאר, הורים שמכים את ילדיהם, אבא אלכוהוליסט, אם חד הורית שלא מצליחה לחיות באיכות חיים שפויה, אינספור חיילים בודדים, חיילים שהם חלק ממשפחה שכולה או שאחד מבני משפחתם נכה… הדברים שראיתי בעיניי ושמעתי באוזניי לא עברו על ידי ועשיתי את כל שיכולתי על מנת לעזור לאותן משפחות…
    השנתיים האלו שינו את חיי. לפני שהתגייסתי מסלול חיי היה ברור ומיועד ללימודי הנדסה או משהו ריאלי אחר, אך עכשיו אני יודעת שהדרך שלי היא לעזור לאנשים ולתרום עד כמה שניתן.
    עד היום אני בקשר עם חלק מהמשפחות שלהן עזרתי ושמחה על האפשרות שנתן לי הצבא לפתוח את העיניים ולהעריך את כל מה שיש לי בחיים כי תמיד יש מישהו שיש לו פחות..
    אז מה שהספקתי עד גיל 26 הוא להתבגר מהר ולהבין שהחיים הם מתנה.

    מאת: לימור |‏ 13 במאי 2011 | 20:13
  • אני עוד לא בת 24 אבל הספקתי המון,
    נולדתי במשפחה חרדית "שחורה" עד גיל 18 הייתי ילדה טובה וצדיקה, בגיל 18 התחלתי לפתוח עיניים ולהכיר את עצמי ואת העולם וחשבתי לצאת בשאלה אבל מאוד פחדתי מהתגובות של המשפחה ובעיקר של אבא שלי, פחדתי שהם ינדו אותי ויכעסו נורא.
    אבל אז הכרתי בחור מדהים בשם יהודה ויחד החלטנו לעזוב את הבית ולצאת בשאלה.
    בגיל 19 וכמה חודשים עזבנו שנינו את הבית לקחתי רק תיק צד קטן עם מה שנכנס בו ותחתונים להחלפה. שכרנו דירה ועברנו לגור ביחד. זה היה המעשה הכי נועז ואמיץ שעשיתי בחיי אני מרגישה שאם לא הייתי עושה את זה הייתי נשארת שם עד היום.

    מאז הספקתנו להתחתן, אני אוטוטו מסיימת תואר ראשון, ואנחנו חיים באושר ובאושר עד עצם היום הזה..

    מאת: תהילה |‏ 13 במאי 2011 | 16:44
  • אני חיה את חיי בחברה דתית. אמי רשמה אותי לתיכון דתי למרות התנגדותי. בבית הספר הזה עברתי את הגרוע מכל. עלבונות והעלבות מצד התלמידים לא איחרו לבוא לאחר מכן. תמיד השוויתי את עצמי לבנות אחרות והביטחון שלי ירד בהתאם. הבנות ניצלו את זה בהערות פוגעניות וניסו להוריד אותי למטה והצליחו. העלייה הייתה קשה אבל היום אני חזקה פי כמה ממה שהייתי בעבר. התחשלתי והתחזקתי.
    לאחר שנתיים, החלטתי לעבור לבית ספר חילוני. אני עומדת בפני ההחלטה החשובה בחיי עד כה, בחירה שאני בחרתי בעצמי, למרות רוחה של אמי והתנגדות חד משמעית בכל המובנים מכל הסובבים אותי. ונקרעת בין שני העולמות – הדתי והחילוני. אני פותחת דף חדש ונקי. בחברה שונה לחלוטין ממני ואני מוכנה לכל, לטוב ולרע.

    לפני כמה ימים אמא שלי שאלה אותי, 'את לא פוחדת להתחיל הכל מההתחלה? לוותר על הכל? איזה אומץ יש לך!"
    המעשה הזה ראוי להערכה מבחינתי. להתחיל הכל מהתחלה. היום, אני חזקה יותר מבעבר ואני סומכת רק על עצמי.והכי חשוב – בטוחה בעצמי דבר שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. כולם אומרים לי שאני לא אסתדר, שיאכלו אותי שם.
    אבל אני לא מקשיבה לאף אחד, למדתי להקשיב ללב שלי…

    מאת: מישהי |‏ 13 במאי 2011 | 16:10
  • בגיל 17 נסעתי עם משלחת ישראלית לייצג את המדינה ביפן. בהתחלה קצת חששתי אבל הנסיעה הייתה מדהימה, במהלכה גם נבחרתי לנאום מול ראש ממשלת יפן על ישראל במסגרת מפגש שהוא קיים עם המשלחת. נפלה בחלקי זכות גדולה לייצג את ישראל ולהראות שיש בה הרבה יותר מרק סכסוך ומלחמות. חוויה שלא אשכח לעולם!

    מאת: דניאל |‏ 13 במאי 2011 | 15:38
  • עד גיל 26 הספקתי לחיות{מה שרבים וטובים לא זכו} הספקתי להיות בריאה ב"ה להתחתן ללדת שלושה ילדים{לא כולן זוכות לזה}, להיות מאושרת למצוא עבודה מאתגרת, לאהוב, לעזור לזולת, אגב היום אני בת 35 ועדיין זוכה לכל זאת, בלי לחשוב שזה המובן מאליו, ומודה כל יום על 5 ילדים נפלאים ,בעל תומך ,משפחה לתפארת! זכיתי אין הרבה כמוני!

    מאת: ענת |‏ 13 במאי 2011 | 14:34
  • כשהייתי בת 6, אמא שלי הפכה להיות אם חד הורית ל-3 ילדים.
    המצב בבית לא היה מזהיר, לא היה הרבה כסף ובגדים חדשים היינו מקבלים בעיקר בחגים או כמתנה מקרובי משפחה וחברים – מיותר לציין שזה תמיד אלו היו בגדי שוק, אבל גדלתי לתוך זה ועם השנים למדתי למצוא את עצמי שם ולהוציא את היפה ביותר ממה שניתן לי, עד היום אני פועלת ככה.
    אז כשכל חברותיי הלכו לחוג ריקוד, אומנות או בישול אני התנדבתי בצופים, במועצת נוער ובשומרי המפרץ באילת, אם כבר אין כסף לחוגים לפחות עשיתי משהו מועיל עם הזמן שלי – וככה זה המשיך עד שהתנדבתי כמעט בכל גוף אפשרי בעיר.
    יצאתי למשלחות בבית ספר ובצבא ותמיד חיפשתי איפה אני יכולה לתת מעצמי.
    אחרי הצבא ניסיתי לעשות מועדפת והרגשתי שאני לא עושה דבר, אז מצאתי עבודה אחרת, בסוכנות היהודית, בתוכנית שמטרתה היא לקדם ילדים, לתת להם מה שמגיע להם אחרי שכבר כמעט כולם התייאשו מהם ושם אני יכולה לשמש דוגמא – למשל בפורים לחלקם בדיוק כמוני לא היה כסף כדי לקנות תחפושת, אז בדיוק כמו שאני עשיתי בשנותיי בפורים – הכנתי תחפושת מבדים ובגדים שכבר יש לי, אין יותר מקורי ומוצלח מזה. אומנם רק בת 21, אבל אני מרגישה שעשיתי דיי הרבה ואני עוד עושה ומתכננת לעשות עוד, אגב הכנת התחפושות בפורים עזרה לי למצוא כיוון בחיים, אני מרכיבה תיק עבודות לשנקר ומקווה להיות מעצבת אופנה יום אחד.

    מאת: טלאור |‏ 13 במאי 2011 | 14:24
  • אומנם אני רק בת 16 בקרוב..ול26 אגיע רק בעוד עשר שנים ..
    אבל אנסה את מזלי על השמלה המדהימה .

    מכוון שיש לי רק עוד עשר שנים להגיע לגיל הנ"ל ..
    אך , אשנה קצת את המשימה .. ואכתוב מה אני רוצה להספיק עד גיל 26 (:

    לסיים את הביה"ס עם כל שלוש המגמות שהתחלתי איתם .. כתלמידה מצטיינת . אני רוצה לסיים צבא , בתור קצינה מצטיינת והתנדב למען המדינה חוץ מהשירות הצבאי . לעבור פסיכומטרי בהצטיינות וכך גם להגיע לתואר שני במנהל עסקים .
    ואז , ואז לצאת אל החיים .. ולגלות מה טמון בהם . :)

    האם שמלה שחורה של אלון לבנה (שד"א , המעצב החביב עליי ביותר בדיוקו בפרטים הקטנים והאסטטים ביותר ! וזוכה פרוייקט מסלול כמובן . מעצב שצופן לו עתיד מזהיר D:)
    לא תתחדף אותי צעד קדימה , אל קיום הרצונות שלי ?
    כי אני בטוחה שכן . (:

    מאת: חלי |‏ 13 במאי 2011 | 14:21
  • בגיל 22 נכנסתי להריון מהחבר שלי , וכשהודעתי לו על ההריון הוא ישר ברח וזה היה מול 2 חברים טובים שלי ושלו , היינו פשוט בשוק ,בהלם
    לאחר 3 שעות אחרי שהחברים הלכו ושנרגעתי קצת הוא בא ואמר לי ללכת לעשות הפלה ולא רציתי .
    לאחר חודש וחצי גיליתי שיש לי תאומים בן ובת , והוא נטש אותי ובאותו יום הוא נתן לי 6,000 ש"ח(הוא בא ממשפחה מאד עשירה) וטס לגרמניה . יותר מאוחר בערב שחזרתי לבית של ההורים שלי (לי הייתה דירה לבד שכורה) אמא שלי שאלה אותי איפה הוא ? איפה האבא של הילדים שלי ? ואמרתי לה על הכסף שהוא השאיר ועל זה שהוא טס להורים שלו בגרמניה . אמא שלי התעצבנה עלי והתחלנו לריב ולצעוק אחת על השנייה והיא הטיחה בי דברים איומים .
    לאחר הריב יצאתי נסערת וכעוסה לבחוץ ובלי ששמתי לב פגעה בי מכונית ובתוכה היה השכן שלי , והוא לא שם לב וגם אני לא , התחלתי לדמם ואבדתי את ההכרה וזה מה שאני זוכרת , הביאו אותי לביה"ח איכילוב בת"א ושם חזרה לי ההכרה, לאחר שחזרתי להכרה , הכניסו אותי לניתוח כי התחיל לי כריש דם במוח הרדימו אותי והתחילו. וגם הניתוח היה במטרה להציל את התאומים שיש לי בבטן . את הניתוח שרדתי ב"ה וגם התאומים נולדו ושרדו אותו , הסיכויים שלי ושלהם לשרוד היה ביו 0%- 1% אבל ב"ה שרדנו אותו . אני נשארתי עדיין בהשגחה ואת התאומים לקחו לפגייה . הבן קודם לבת , הבן נולד בסדר , אבל הבת נולדה עם תסמונת דאון . אבא שלי מת מהתקף לב ברגע ששמע שנפגעתי ושפונו אותי לביה"ח ואם אמא שלי אני לא מדברת מאז אחרי הניתוח , כל ניסיונותיה לדבר איתי כשלו
    לפני כ- 3 חודשים הגיע " החבר שלי " , אבי הילדים שלי וביקש משמורת על הילדים , כמובן שסירבתי . אמרתי לו אתה לא מתבייש ??? עזבת אותי כי גילית שאני בהריון ממך ועכשיו אחרי 4 שנים שלא היה אכפת לך ממני או מהילדים שלך אתה בא ומבקש משמורת ?! תעוף מפה! ככה אמרתי לו והיום אנו בהליך משפטי למרות שרוב הסיכויים שביהמ"ש יכריע לטובתי . אני מקווה שזה באמת יקרה , בעז"ה . כיום לבן קוראים אריאל ולבת גל והם בני 4 .

    מאת: סיגל |‏ 13 במאי 2011 | 14:16
  • הי.ראשית התחתנתי,השלמתי בגרויות,ילדתי את בני הבכור והמדהים, עבדנו קשה, בנינו בית וגרנו אצל ההורים, הבאנו עוד בן לעולם ותוך כדי למדתי לתואר ראשון, הכל היה קשה וראשוני ,אבל עשיתי את זה.חוויתי את ראשוניות ההורות, למדתי ועשיתי משהו עם עצמי, הגעתי לתואר – מה שלא חשבתי שאעשה עד גיל מבוגר יותר.ולאחר מכן אף למדתי לרכב על אופניים- מה שלא לימדו אותי אף פעם והרגשתי שזה חסר לי ואני חייבת את זה לעצמי. זאת אומרת שאם מחליטים שרוצים להגיע למשהו, מתאמצים, עובדים קשה, ומשיגים את המטרה. זה לוקח זמן, זה קשה, אך אפשרי- עובדה!

    מאת: יפית |‏ 13 במאי 2011 | 13:57
  • טיילתי בהודו תקופה ארוכה, ובלי להתכוון (זה מה שיפה בהודו) התחלתי לרדת במשקל. כל חיי חיכיתי שהמשקל פשוט יירד ממני, ושם זה פתאום קרה. ירדתי המון, בלי לנסות, בלי להתכוון.

    אבל בלי להתאמץ לא ממש חוגגים כל קילו, לא מרגישים את ההישג. פתאום משהו קורה לך אבל מבפנים שום דבר לא השתנה. הירידה במשקל, ועוד כזו שבאה ועשתה בשבילי את העבודה, לא שינתה שום דבר. גברים אולי הסתכלו לי יותר בעיניים אבל חוץ מזה – הכל נשאר אותו הדבר. גם אחרי שהמשקל התעופף ממני, שום דבר כמעט לא השתנה בי.

    אז הבנתי שזה לא משנה. זו היתה הסטירת לחי הראשונה שהבהירה לי שכל שינוי שאני רוצה לעשות בעצמי – לא ישנה כלום אם זה לא יקרה מבפנים. וברכות שנופלות עליך שוות הרבה פחות מברכות שהבאת על עצמך

    מאת: א' |‏ 13 במאי 2011 | 13:31
  • תעצמו את העיניים ותחשבו על הצבא: חוויות מדהימות, שיחות נפש ואולי עוד ק"ג עודף מהנשנושים בשקם.
    כולנו (כמעט) היינו שם. גם אני..
    אבל בגיל 19 איבדתי חברתי הטובה נהרגה במהלך קרב בצבא. מאז, כשאני עוצמת עיניים וחושבת על הצבא, אני חושבת עליה.
    זו ולא אחרת, היתה החוויה שעיצבה אותי.. אז הדבר הכי גדול שעשיתי בחיי עד גיל 26, הוא לחזק, לחבק, לעודד ולהיות חזקה בעצמי עבור כל אחד מבני המשפחה שלה.
    כך עיצבתי את האישיות שלי,כבר בגיל 19, כשבא לי לבכות בעצמי.

    מאת: שרונה |‏ 13 במאי 2011 | 13:25
  • בגיל 25 התחתנתי ומיד התחלנו לחפש בית. הגענו אליו דרך מודעה בעיתון-"בית צמוד קרקע בישוב קהילתי במרכז במחיר דירת 3 חדרים בעיר". אולם הבית לא היה קיים, רק על הנייר. כל הרחוב היה קרקע שוממה ואנו דמיינו לעצמנו איך ייראה ביתנו. מדי שבת נסענו לבקרו, צילמנו את התקדמות הבניה תוך שאנו מחזיקים שלט עם תאריך אותה השבת. לאחר כשנה הבית היה מוכן. באותה התקופה גרנו אצל הוריו של בעלי. בערב יום העצמאות לפני 11 שנים ארזנו את עצמנו ועם המזרן של המיטה על גג האוטו עברנו לגור בביתנו החדש-יצאנו לעצמאות!

    מאת: ניבה |‏ 13 במאי 2011 | 13:14
  • היי,
    בגיל 24 יצאתי מבית הורי בשכונה חרדית בעיירת פיתוח דרומית נחשלת, כדי לגור במרכז תל אביב עם שותפים, ותוך כדי התהליך הזה – לחזור בשאלה ולהתקבל לעבודה מאתגרת בפורטל האינטרנט המוביל בזמנו. הכל לבד ומתוך אמונה בעצמי ובדרכי. (זה היה לפני 10 שנים)

    מאת: מישהי |‏ 13 במאי 2011 | 13:03
  • בגיל 26 עשיתי את השינוי הכי גדול ואמיץ בחיי,הייתי נערה חרדית שהתחתנה בגיל 19 לא מרצונה אלה מלחץ המוסכמות החברתיות שבמגזר החרדי שבגיל זה עלייך להקים בית ולהיות אישה צייתנית ולגדל ילדים,במהלך השנים הבאתי שתי נסיכות מהממות לעולם,מיותר לציין שהרגשתי חנוקה וללא הגשמה עצמית,בגיל 25 החלטתי שבנותיי ראויות ליותר מלגדול לנשים חרדיות ולאותו מעגל של נישואין בגיל צעיר הייתי חייבת לעשות מעשה,ובאותו היום קמתי כמו לביאה המגנה על הגורים שלה ושברתי את כל המוסכמות החברתיות וההילכתיות של העולם החרדי,כמובן שהחברה החרימה אותנו ועברנו מסכת של יסורים ועלבונות,אבל עברתי את זה כמו גדולה ואת הכוחות שאבתי מהמחשבה שלנסיכות שלי יהיה עתיד גדול יותר והן יוכלו להגשים את עצמן…בגיל הזה עשיתי את הצעד האמיץ ביותר להתחיל חיים חדשים….

    מאת: rinat |‏ 13 במאי 2011 | 12:57
  • ולגדל תוכי קקדו שקורא לבעלי אבא ולי אבבא :)

    מאת: פרח |‏ 13 במאי 2011 | 12:44
  • בגיל 25 נכנסתי להריון בפעם השנייה- בתי הבכורה הייתה רק בת 4 חודשים,
    הידיעה הייתה מאוד קשה, מלווה בבכי ובהסתגרות בשירותים- רציתי להמשיך ללמוד ולהתפתח מבחינה מקצועית והריון נוסף היה עוצר את ההתקדמות האישית.
    קבעתי תור לועדת הפלה, עוד אני יושבת, משכנעת ומסבירה לרופאים מדוע אני מעוניינת בהפסקת הריון, מצאתי את עמצי מלטפת את הבטן- בטבעיות רבה, התבוננתי על הרופאים ואז על הבטן ואמרתי להם בקול שלו- תודה רבה וסליחה על ההטרדה- פשוט קמתי ויצאתי. לאחר שבעה חודשים ילדתי בן מדהים, חכם, נבון ויפה – ההחלטה שקיבלתי והמתנה שנתנה לי בעקבות אותה החלטה היא הדבר הגדול ביותר שקרה לי לפני גיל 26.

    מאת: רוני |‏ 13 במאי 2011 | 12:35
  • היי,הדבר הכי נועז שעשיתי הוא קצת מפדח מבחינתי אבל אספר:הצעתי לבן זוגי ב3 השנים האחרונות נישואין בצניחה חופשית מדהימה.. רשמתי בכפות הידיים- את המשפט המיוחל, הוא לא הגיב במהלך כל הצניחה וכשנחתתי הוא כבר לא היה שם…

    מאת: מורני |‏ 13 במאי 2011 | 12:29
  • הדבר הגדול שעשיתי היה להבין שאני שווה כמו כולם ופשוט התחלתי להעריך את עצמי. הפכתי מנערה חסרת בטחון עצמי באופן גורף, שכול הזמן עסוקה בכמה שהיא שונה וכמה שהיא לא טובה מספיק כדי להינות מכול הטוב של החיים, למישהי ששמחה לקום כול בוקר ולהסתכל במראה. הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי היה לקבל את עצמי ולהתחיל לאהוב את מי שאני.

    מאת: הדר |‏ 13 במאי 2011 | 12:20
  • הצעתי לבן זוגי נישואין לאחר 3 שנים של חברות באמצעות צניחה חופשית והוא לא הסכים ובאמצע הצניחה התעלפתי…כעת אני רווקה הוא עזב אותי לאחר ההצעה…

    מאת: מורן |‏ 13 במאי 2011 | 12:17
  • טוב… שלא כמו רוב חבריי כשהשתחררתי מהצבא לא עשיתי טיול גדול- כי לא היה זמן- עברתי מאשדוד לחיפה הרחוקה, כדי ללמוד בטכניון.
    עזבתי את בית הורי, לעיר שלא הכרתי בה אף אחד.
    ילדה קטנה ומפוחדת- פעם ראשונה גרתי עם שותפים, הייתי צריכה ללמוד לבשל לעצמי, לעבוד- כדי לממן את התואר הראשון וללמוד במוסד שלא מקל על הסטודנטים הלומדים בו כלל וכלל.
    אני חושבת שהיו לי יותר שותפים מאשר כל החברים שהיו לי אי-פעם… עברתי משהו כמו 8 פעמים דירה/מעונות ב-3.5 שנים של תואר ראשון ועוד משהו כמו 5 פעמים בתואר השני… אבל הפסקתי לספור מזמן :)
    היום בגיל 28 – אני כבר באמצע התואר השלישי- שאותו התחלתי בגיל 26…
    יש לי דירה משלי- בלי שותפים (כלומר חוץ מהחבר והכלבה) :)

    מאת: יוליה |‏ 13 במאי 2011 | 12:14
  • היי,
    הדבר הגדול שעשיתי ,מתחיל במס' שנים מהיום : לפני כעשר שנים עברתי ניתוח שהותיר צלקת גדולה ולא כ"כ יפה . הרבה שנים נשארתי עם הצלקת ומאוד לא אהבתי אותה , עד שיום אחד לכבוד יום ההולדת שלי ,פירגנתי לעצמי מתנה … הלכתי וכיסיתי את הצלקת בקעקוע גדול,צבעוני ויפה . לקח משהו כמו שעתיים לעשות אותו,היה לא קל (וקצת /הרבה כואב ) . אבל היום האיזור של הצלקת שהסתרתי כ"כ כל השנים הפך להיות מקור גאוותי ויותר מזה אני מראה אותו בלי להתבייש יותר.
    שעתיים הפרידו בין אי השלמה שלי עם הצלקת לקיצוניות השנייה.

    מאת: מיכל א |‏ 13 במאי 2011 | 11:53

השאירו תגובה