מתנה בשישי: שעון זהב של אובקו

 הרגע שבו ילדתי את בני הבכור שיחיה. ומאז,איבדתי את תחושת הזמן.

 תמיד הייתי "ילדה טובה של מסגרות" – צבא, טיול קצר בארה"ב, לימודים, מערכות יחסים – ממש החיים בתבנית; אבל לקראת גיל 30 מצאתי את עצמי אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות שלא צלחו, בעבודה שלא ידעתי איך מתקדמים ממנה ולאן, וגם בדירה שלא אהבתי. בהמלצה של אחת החברות ובהחלטה של רגע קניתי כרטיס טיסה להודו (הלוך חזור), מבלי לדעת יותר מדי לאן בדיוק אני מגיעה ואת מי אני אפגוש שם. ביום הטיסה הייתי כל-כך נרגשת ומותשת, שנרדמתי במושב המטוס עוד לפני שהגלגלים ניתקו מהקרקע והתעוררתי חצי שעה לפני הנחיתה במומבאי. נסעתי משדה-התעופה ישירות לפונה, ושם התמקמתי. אומנם שהיתי שם זמן קצר יחסית (קרוב לחודשיים), אבל הכרתי שם אנשים מקסימים (מקומיים, תיירים וגם ישראלים) ובהודו הצלחתי להתנתק מכל הרגשת ה"תקיעות" שהייתה לי בארץ ופשוט הייתי מאושרת וחסרת דאגות. ערב אחד בעודי צועדת לי לבדי ברחובות הודו עם תרמיל קטן על הגב, 'הכתה' בי ההרגשה שאין בכלל סיבה לפחד לנסות ולהעיז, ושאם רק אנסה אצליח – אם הצלחתי להיות כל-כך מאושרת במקום שאף פעם לא חשבתי בכלל להיות בו, הכרתי אנשים מיוחדים וראיתי מקומות קסומים וכל זה מבלי לתכנן כלום – אז גם בארץ אני יכולה לצאת מהמסגרות שתמיד הגדירו אותי כל כך טוב, ולנסות דברים אחרים ולהצליח בהם. אותו רגע אחד ברחובות הודו נטע בי את התחושה שמכאן אני יכולה לנסות ולהצליח הכל. מאז עברו קרוב ל 7 שנים, ולצערי תחושת החוזק קצת קהתה, לכן אם יש רגע אחד שהייתי חוזרת אליו זה לערב ההוא ולתחושה החזקה ההיא שנתנה לי את האומץ לנסות ולהעיז דברים שאף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להצליח בהם.

 אני לא זוכרת את הרגע המדויק, אבל ללא ספק הייתי חוזרת לרגע שבו החזקתי לראשונה פינצטה. "לאאאא… אל תעשי את זה עדי, אל תמרטי…", אני אצעק ואשכנע את עצמי לבקש מאמא ללכת לקוסמטיקאית. בכך הייתי חוסכת לעצמי שנים של הסתובבות בעולם עם גבות עקומות וחורים בגבה שאינם ברי תיקון. אכן, רגע משמעותי והרה גורל בחיי :)

 יש אינסוף רגעים בחיי שהייתי שמחה לחזור אליהם, וליהנות מהם שוב: יום הולדת 20, בחוף הים עם כל חבריי הטובים, והמון אביטיחים ובייגלה. גיל 16, כשטסתי בפעם הראשונה עם אבא שלי לטיול שורשים במקסיקו. אבל אם הייתי יכולה לחזור רק לרגע אחד, הייתי מעדיפה לחזור לרגע משנה גורלות, כזה שהייתי צריכה לבחור בו לאיזה כיוון לפנות, ובחרתי שמאלה. הייתי רוצה לחזור לשם ולראות לאן היו מתגלגלים חיי אם הייתי בוחרת ימינה. הייתי בת 22 וכבר רציתי להתחיל ללמוד. החבר שלי אז, בדיוק השתחרר ורצה לצאת לטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה. אותי זה פחות עניין וקיוויתי שהוא ייוותר ויתחיל ללמוד איתי. אבל הוא נסע ואני נשארתי. מעולם לא היה לי טיול אחרי צבא ארוך ומאתגר כזה, וזה מאוד חסר לי היום. ואותו חבר, חזר אחרי שנה (אני כמובן חיכיתי לו) מישהו אחר לגמרי, גדול, בוגר, שונה. היינו ביחד עוד חצי שנה אחרי חזרתו ואז נפרדנו. אני התחתנתי, נולדו לי ילדים. מעולם לא טיילתי וראיתי עולם והוא המשיך לטייל, לגלות עולמות חדשים, ללמוד בין טיול להרפתקה. היום הוא מדען די ידוע ומצליח, חי באוסטרליה עם משפחתו, חיידק הטיולים לא נרפא והוא חי את חיי החלומות של כולנו. לפעמים, אני תוהה מה היה קורה אם הייתי אומרת לו כן ונוסעת יחד איתו….

 אפתח בוידוי – אני ובעלי מהזוגות המעצבנים הללו שביחד מאז ומתמיד ולמעשה כבר מהתיכון. נפגשנו כשהייתי בת שש עשרה והוא למד שכבה מעלי – קלאסי אבל גם קצת משעמם אני מניחה. הוא האהבה הראשונה שלי ואיתו חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, הדייט הראשון, הפעם הראשונה, מגורים משותפים יחד, ובקיצור, הכל. אנחנו חברים הכי טובים, מכירים אחד את השניה הכי טוב שאפשר, גדלנו יחד לאנשים בוגרים והזוגיות שלנו מדהימה, כך שאין בי ספקות או חרטות (ואני רוצה לחשוב שגם לו) לגבי כל מה שלא חוויתי, בגלל הגיל הצעיר בו התחלנו לצאת, כמו למשל תקופת סטוצים תל אביבית, זוגיות עם מישהו אחר, לב שבור, בליינדייטיים, או כל אותם דברים שמצד נשמעים כמו חלק הכרחי שאתה אמור לעבור בחיים.

ובכל זאת, אם יש רגע אחד שהייתי רוצה לחזור אליו זה לגיל שש עשרה, לאותה נשיקה ראשונה כשהוא הסתכל עלי ואני עליו והתקרבנו והיו לי פרפרים בבטן והתרגשות ומבוכה והוא רכן לעברי והתנשקנו נשיקה איטית, מגומגמת, גמלונית ומקסימה. איך יכולתי לדמיין אז שאיתו אתנשק כל חיי הבוגרים? ההתרגשות והפרפרים, תחושת הלא נודע, ששייכים רק לפעם הראשונה שמתנשקים עם מישהו – ובמקרה שלי בעלי היקר – לרגע הזה הייתי רוצה לחזור לכמה דקות.

 כשהייתי בת 4 הורים שלי החליטו להתגרש. לא כלכך הבנתי מה זה אומר אבל היה לי מאוד עצוב שאבא שלי כבר לא ישן איתנו.

אני זוכרת שהייתי מבקשת כל לילה מאלוהים לפני השינה שאני אקום בבוקר ואבא שלי יהיה בבית. כשהייתי בת 6 אמא שלי התחתנה בפעם השנייה, כל כך כעסתי עליה, סופסוף הבנתי שההחלטה של ההורים שלי סופית. ביום החתונה הייתי עצובה ומדוכדכת עד הרגע בו ראיתי את אמא שלי בשמלת כלה. היא הייתה כלכך יפה וזוהרת, העיניים שלה נצצו והיא הזכירה לי את אחת הנסיכות מהאגדות. ברגע השתנתה ההרגשה שלי, התעודדתי. לא הרבה בנות זוכות לראות את אמא שלהן מתחתנת, והמעמד כולו מאוד ריגש אותי. אבל הרגע הזה, הרגע בו אמא שלי יצאה בשמלה לבנה ומוארת הוא רגע מאוד משמעותי עבורי, רגע שבו כל תחושת העצב הופכת לתחושת אופטמיות. היום, בגיל 23, הייתי נותנת הרבה כדי לחזור לרגע הזה ולחוות אותו מחדש.

 הייתי רוצה לחזור לרגע שבו קיבלתי את הכלב שלי שהייתי בת 12 לפני יותר משש שנים, זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, הביאו לי אותו מתנה לבת מצווה, גור קטנטן בין שלושה חודשים לבן כשלג, לקחתי אותו לכל מקום הייתי המאושרת באדם, לאחר 12 שנים שכל הזמן ביקשתי כלב סוף סוף הביאו לי אחד, אני רוצה לחזור לרגע הזה לשמחה האינסופית הזו שמילאה אותי באותו הרגע וממלאת אותי עד היום כל פעם שהוא- דיגיי שמו, מגיע עם כדור לשחק או בא סתם כדי שנלטף אותו, לרגע הזה הייתי רוצה לחזור!

אמנם חציתי לפני שנים בודדות את גיל שלושים והרגע שאליו הייתי רוצה לחזור קרה רק לפני מספר חודשים למרות שבתאוריה היה אמור לקרות כבר לפני עשור וחצי בנשיקה הראשונה שלי אבל היי,העיקר שהוא קרה…!!!זה רגע שבשניות הראשונות לאחר שהוא קרה הוא יצר אווירה מביכה ביותר אבל בשתי דקות לאחר מכן הוא הפך למצחיק,למתוק ומאז הכל רק הולך ומשתפר…

הרגע הזה הוא הרגע בו שיתפתי לראשונה בחיי בראש מורכן ונבוך את בן זוגי שאיתו אני יוצאת כבר כמעט שנה(שאני,אגב,הבחורה הראשונה שהוא נישק) שהנשיקות,החיבוקים ובכלל המגע שלו עד לאותה עת קצת (מאוד) מכאיבים לי בגלל שפיזיולוגית שכבת העור שלי דקה בהרבה מכל אדם אחר ואני זקוקה לאובר עדינות כדי באמת להנות… מאותו הרגע חיי האהבה שלנו רק משתדרגים והוא קיבל את זה כל כך יפה שאפילו אני כבר הובכתי מהתגובה המשתפת פעולה שלו…

לקח לי 30 שנה להבין שאני כאישה שווה. בכל הזמן הזה התנהלתי כאדם שקוף שאין לו צבע, הגדרה וזהות. הייתי רוצה לחזור ליום שבו הבנתי שאני עולם שלם של אוצרות, שאני עולם שלם של תוכן, של צבעים. הייתי רוצה לחזור לרגע המיוחד הזה שבו הרגשתי שאני קיימת ועוד איך קיימת ושיש לי פוטנציאל אדיר וזהות מופלאה משלי. הייתי רוצה לחזור לאותו רגע מרגש בחיי, כשישבתי אצל המאמנת שלי, ושם הבנתי לראשונה שאני גדולה מהחיים, שאני יפה, מוצלחת ושווה ללא קשר לאדם אחר וללא קשר לסביבה. שאני אוצר שלם נקודה.

והיום בזכות אותה פגישה, בזכות אותה הארה ותובנה אני מלמדת היום נשים לדעת מי הן ,לדעת מה האוצרות שבתוכן.

תודה רבה על שגרמתם לי לזכור ולהיזכר. תודה

 איפשהו בגיל החטיבה, עם ההחלפה של ביה"ס, התחלתי לאבד את עצמי. מנערה שתמיד מוקפת חברים, התחלתי להתבודד. לא השקעתי בהופעה החיצונית וכשכן הזמינו אותי לצאת לרוב אמרתי לא. מאז עברו הרבה מים בנהר ואני שוב מזהה את עצמי- תמיד מוקפת באנשים, תמיד שמחה ותמיד נהנית.

הרבה פעמים יוצא לי לחשוב- מה היה קורה אילו יכולתי לחזור לאותה תקופה, או לדבר עם אותה נערה? בוודאי הייתי אומרת לה- תהפכי להיות YES MAN!לכי תעשי קניות, תפתחי תחביבים, תכנסי לכושר ותתחילי להנות מהחיים!

מעניין לפעמים לחשוב, איך הזמן עושה את שלו, אבל אם היינו יכולות לשלוט בו, איפה היינו היום?

 g

 הרגע לפני החתונה חתונה זיה טעות גדול בחיי

 אין לי רגע מיוחד שהייתי רוצה.. אולי הייתי חוזרת לילדות ומשם הייתי מכוונת את עצמי לדרך אחרת בחיי..

 אני הייתי מוכנה לחזור לילדות.

לתמימות,ל"חבורה" שהקמנו יחד כל ילדי הבניין ולמשחקי הברביות שלקחו 90% מהסדר יום שלי כילדה.

הייתי יושבת שעות על גבי שעות עם אחותי התאומה ועם בובות הברבי ויוצרות עולם ומלואו איתן, אמא שלי טוענת שלא הרגישה בנוכחותנו בשנים הללו.

את יתר הזמן שלי הייתי מקדישה למעשי קונדס ושעשועים עם שאר ילדי הבניין, היינו מבלים זמן רב במרתף בבניין שהומר למעין חדר מבצעים קטן שכלל מיזרון מיטה ששימש כזירת אגרוף, אוהל למכירת אוכל לאנשי השכונה ולאימוני קרב כדי שנוכל להגן על השכונה מפני גנבים שלא נדע ובו זמנית להילחם בילדי הבניין הסמוך.

הייתי חוזרת בילדות לאותה רדיפה קבועה באוטו ביחד עם אמא אחרי האוטו גלידה כי פספסנו בדקה, ולהגיע אחריו לעיר הסמוכה.

אין, אין כמו התחושה של להיות ילד.

 לפני כשנה נאלצנו להיפרד מדוד אהוב. דוד שהיה חולה נפש, אבל בריא באהבה ובדאגה כלפיי יותר מכל אחד אחר. השגרה והטיפול בו הרגילו אותי לחשוב שהמציאות תישאר כך לנצח ואין צורך לומר מילות אהבה ודאגה כלפיו. לפני כשנתיים דודי מכלוף ניגש אלי בשאלה האם אני אוהבת אותי, ואני עניתי בקרירות נוראית "כן". לפני כשנה הדוד היקר נפטר בבית החולים לחולי נפש בתוך תא בידוד במוות אכזרי ביותר. הייתי שמחה להזדמנות לחזור לאותו הרגע ולומר לו באהבה ובחום עם חיבוק ונשיקה חמימות שאני אוהבת אותו, שהוא יקר לי מכל ושאעשה הכל כדי להגן עליו. בשביל הרגע הזה הייתי עושה המון!

 יש לי 4 ילדים מקסימים.הייתי רוצה לחזור לתקופה שבה היינו דתיים ובשבת כולנו ישבנו בארותה משפחתית.כולם יחד.(חזרנו בשאלה.לפני מספר שנים.)

מי לא אמר לפחות פעם אחת בחייו: "אם הייתי עושה ככה…" או "אם הייתי בת…" אולי "אם הייתי יכולה…"…

אם תשאלו אותי לאן אני הייתי רוצה לחזור, התשובה מתחלקת ל-2.

הזמן העיקרי שהייתי רוצה לחזור אלו היה כשהייתי בת 15, 16. אכן, גיל ההתבגרות. אולם, בדיעבד, כולנו חכמים יותר! אבל שה' יעזור לי, כמה צרות עשיתי בגיל הזה. זה שונה מילד לילד, אבל אצלי , אני הייתי מורדת בעניינים שונים. כל מה שאמרו לי לעשות לא עשיתי-לא רציתי. הייתי מעריצה של… כועסת על… כשאני מסתכל אחורה אני רואה ילדה, שפשוט לא מבינה איזה תפקיד נפל עליה, התסכול שיחק שם תפקיד גדול! אבל אפשר להגיד הגיל עושה את שלו, אבל הייתי רוצה לחשוב שאם הייתי חוזרת אחורה הייתי יכולה לעשות את כל הדברים אחרת. ואולי, לפחות, כמה דברים חשובים, משמעותיים ופוגעניים במיוחד…

הדבר, או הרגע השני הוא, שתמיד בא לי לחזור אחורה ואפילו אם זה לאתמול. משהו לא נכון שאמרתי, בטון לא מדויק שנאמר, אולי בזמן אחר שהיה צריך להיאמר..

בכל רגע ורגע עלי(נו)לעשות רגע חושבים, כי אין דרך חזרה. הזמן לא גמיש לבקשתנו. חוזר אחורה או קדימה מתי שנחפוץ בכך. אז תדברו לעצמכם קודם ואח"כ לאחרים, לעשות את המעשה הנכון ו – לחייך יותר! זה מונע הרבה תסכול בעתיד! חג שמח ומועדים לשמחה!!! :)

 כשהיא נולדה והפכתי לדודה זה היה כל כך שמח!

אז הרגשתי מהי שמחה אמיתית כשמשהו מתוק כ"כ מגיע לאוויר העולם

 רצתי לחזור לימים שאבי היה איתנו מאד חסר ביום יום שלא לדבר בחגים בליל הסדר היה לו קול נעים והוא היה מהיר את הבית

הייתי רוצה לחזור ליום לפני שסבתי נפטרה. באותו הערב אימי לקחה אותי איתה לבית חולים, היא הייתה צריכה להחליף את אחיה במשמרות על סבתא. נסעתי איתה ועם אחותי. הגענו לבית חולים, עלינו במעלית, היה שקט של ידיעה שזה הסוף שכבר סבתא לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, שקט עצוב וכואב. הגענו לקומה שאיפה שסבתא הייתה מאושפזת, אמא אמרה לי לחכות מחוץ לחדר כדי חס וחלילה לא אדבק בכל מיני חיידקים. חיכיתי בחוץ ובתוך תוכי כל כל רציתי להיכנס לומר לה שלום, להגיד לה שאני אוהבת אותה ושאני מקווה שהיא תחזור הביתה. לא יכולתי לעשות זאת, לא נתנו לי לעשות זאת. אני הנכדה הכי קטנה של סבתא. סבתא גידלה אותי עד גיל שנה בזמן שהוריי היו בעבודה וכל היום לא היו בבית. לי ולסבתא היה קשר מאוד חזק, כל יום אחרי בית ספר הייתי הולכת אליה והיא הייתה מכינה לי לאכול והייתי אצלה עד שאמא/אבא חזרו מהעבודה. הייתי רוצה לחזור לאותו ערב לפני ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ולהודות לה על הכל! על כל השנים הללו! על הנתינה האין סופית שלה ועל האהבה העצומה שהייתה נותנת לי. רק כדי להיפרד ממנה בצורה נורמאלית ולא מחוץ לחדר. למחרת בבוקר הודיעו לי שסבתא נפטרה. אוהבת אותך סבתא בכל ליבי.

 הרגע המאושר בחיי הוא הרגע בו הגיחה בכורתי, שהיא גם בתי היחידה, לעת עתה, לעולם. ולא בכדי: שמונה שנים מייסרות חיכינו לה, ועברנו חוויות קשות מאד בדרך אל ההורות.

כל יום הוא אושר חדש ותודה ענקית על המתנה הבלתי נתפסת לה זכינו, כל חיוך, כל שן שבוקעת, כל אבן דרך התפתחותית הם סיבה להודיה ולשמחה המציפה את הלב, אבל הרגע הראשון היה עוצמתי מכל. הלוואי יכולתי לחזור אליו, הלוואי ואחווה כמותו שוב.

לפי שש שנים, במהלך טיול אחרי צבא בתאילנד, בעיירה ציורית וקטנה בשם פאי, בערב חנוכה, הלכתי לי בסמטאות העיירה – ריחות, צבעים, אורות וחיוכיים מכל עבר. לפתע – נתקלו עייני בבחור, ומסיבה שאני לא יודעת להסביר עד היום..ניגשתי אליו ושאלתי בעברית צחה איפה הוא מדליק נרות היום. נכון, 'אהבה ממבט ראשון' זו קלישאה, זה קורה רק בסרטים, ולא מציאותי – אבל אני החסרתי פעימה, ונשימה, ועוד פעימה – באותו הערב, ידענו, שנינו, שזה זה. שזו אהבה ממבט ראשון, וש"מצאתי את שאהבה נפשי".

בילינו חמישה ימים יחד, ובנסיבות החיים, המשיך כל אחד לדרכו – מי למדינות המזרח האחרות, ומי לארץ ישראל.. אני מצפון הארץ, הוא מגוש עציון, וכולם מסביב התעסקו הרבה בלומר לנו כמה זה בועה של חו"ל ולא אמיתי – שזה קורה רק בסרטים. והנה, שש שנים אחרי, אני עדיין מוכיחה לכל מי שאמר שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון, אני מתעוררת לצידו כל בוקר, מודה לאל לאותו ערב חנוכה, ובכל פעם שקצת קשה – נזכרת ברגע ההוא שהתאהבתי ממבט ראשון, כמו בסרטים, שהוקסמתי שהלב שלי סימן לי שהחצי השני שלי פה.. לאותו הרגע הייתי חוזרת!

 ההיתי רוצה לחזור לשנת 1970 להיות אם החברים שהין שבילינו יחד והינו יושבים על המידרכה עד שעה מאוחרת צוחקים ואמא שלי זכרונה לברכה היתה מכינה לנו קפה היתגעגעתי אליה ואבא שלי ולימים ההם שלא יכזרו להם היו ימים

אני כל כך מאושר מאישתי ואני חי חיים מאושרים רק נקודה אחת חסרה לי שפגשתי אותה רק שעתים לפני נחתונה

(התחתנת בשידוך) אני לא משלים עם עצמי שעשתי כזאת טעות למרות שהטעות הצליחה אני חושב שסיכנת את עצמי ולכן אני רוצה למחזר את יום החופה שלי להיום אחרי שאני כבר מכיר את אישתי שלוש שנים

 הייתי רוצה לחזור לכמה חודשים לפני הגיוס שלי, כשעמדתי להתגייס לתפקיד החלומות שלי, תפקיד שעבדתי קשה בשביל לקבל אותו ונאבקתי בשבילו, כדי שאוכל להשלים עם המחלה שלי בזמן ולטפל בה לפני שזה מאוחר מדי, ולמנוע את מה שהתרחש – שחרור לאחר חצי שנה עם פרופיל 21, מהתפקיד עליו חלמתי ושעליו נאלצתי לוותר בגלל שלא עמדתי במסגרת הצבאית והבנתי שאני צריכה טיפול מאוחר מדי. הייתי מטפלת בעצמי בזמן, מגיעה לאיזון שאני נמצאת בו עכשיו, לפני הגיוס, ומגשימה את החלום שלי.

 הלידה הראשונה שלי הייתה משמחת אך גם מאוד טרואמטית ולאחר 21 שעות צירים הוכנסתי לניתוח חירום. מהחרדה הזו החלטתי בלידה השניה שאני עוברת שוב קייסרי כדי לא לחוות חלילה שוב את החוויה הכואבת של הלידה הראשונה. פחדתי. כידוע, אחרי 2 ניתוחים קייסרים כל שאר הלידות (מותר עוד 2 לכל היותר כי כמה כבר אפשר לפתוח את הבטן?) יהיו בקייסרי. מה שאומר שלא אזכה לחוות לידה רגילה מהי. אני שמחה על ילדיי כמובן והכי חשוב שאני והם יצאנו בשלום כי זה לא מובן מאליו, אבל אם הייתי יכולה לחזור לרגע בו קיבלתי את ההחלטה הזו לעבור שוב קייסרי, הייתי משנה הכל ובוחרת בלידה רגילה. אולי היה כואב בגוף, אבל הרבה פחות מאשר בלב.

לפני הרבה שנים יצאתי עם בחור שהיה אהבת חיי

וזאת גם היתה האהבה הראשונה שלי.

באותה תקופה הרבה הורים לא הסכימו שהילדים

שלהם יצאו לטיולים וישנו בחוץ , כל שכן עם חבר.

קיץ אחד , החבר שלי נסע לאילת עם חברים ,לי היה

מאוד קשה בלעדיו , כשהוא חזר הוא צפצף לי לרדת

הוא חיכה שם עם מכונית אדומה עם גג פתוח

(באותה תקופה גג פתוח זה היה רכב כמעט נדיר)

הגעתי לרכב ובדיוק התנגן השיר של הבי גיס

More than a women, אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה

ועד היום כשאני שומעת את השיר הזה ,

אני מחסירה פעימה.

רגע נדיר שהייתי מתה לחזור אליו ולו רק לרגע(:

הרגע שלי הוא בעצם יותר מרגע, הוא תקופה, שקצת קשה לשים עליה את האצבע.

אבא שלי ואני מעולם לא היינו בקשרים הכי טובים בעולם, אולי רק כשהייתי קטנה ובעיקר לא מודעת כ"כ, חשבתי שהוא ממש אבא. מאז עברו מים רבים בנהר.

אבא שלי היה אבא די שונה מכל האבות, קצת רחוק יותר, קצת פחות יודע להביע אהבה וקצת פחות אבא, איך נקרא לזה? מסורתי.

לפני יותר מ8 שנים הוא נפטר, ככה לפתע פתאום ללא התרעה מוקדמת.

עם השנים, בסגירת מעגל שלי עם עצמי למדתי לסלוח לו, לקבל אותו כמו שהוא ולהבין אותו. למדתי לדעת בבגרותי שלא כל האבות הם אותו הדבר ביותר ובעיקר למדתי לנסות ולהעריך את מה שיש.

אז הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו הוא הרגע הזה, שנייה לפני שהוא נפטר, וברגע הזה בדיוק להבין שלא כולנו אותו הדבר, ולקבל ולהבין ולסלוח לו- בעודו בחיים.

הייתי שמחה לחזור לרגע הכי מושלם שהיה לי בחיים-הטיול עם המשפחה המדהימה שלי לאיטליה. זה היה הטיול האחרון לפני שגילינו שאמא שלי היקרה ז"ל חולה במחלה.טיילנו באגם גרדה,הרי הדולמיטים האיטלקיים ושם השקפנו על נוף יפה מרכבל-ראינו במבי רץ במורדות ההר,ביקרנו בכפרים ססגוניים-בדרכים מטופחות ופורחות, נכנסו לשחייה באגם טנו הקפוא עם מי הטורקיז החלומיים,טעמנו מהגלידה המשובחת ואכלנו ניוקי איטלקי אמיתי ופיצה מרגריטה.היינו ביקב מיוחד במבנה של מבצר עם עיצוב יוקרתי ועתיק. נהננו מאווירה משפחתית מקסימה ומלוכדת.געגועים לטיול הזה-הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן…! 

 הייתי רוצה לחזור לפעם הראשונה שלי שטסתי. טסתי ליוון בגיל 37 בפעם הראשונה בחיי. לפני כן הלכתי לפסיכולוג. שוחחתי עם אמא שלי ועם האקס שלי שכולם שכנעו אותי במשך חצי שנה שאני יכולה לעשות את זה. אני יכולה להיות במקום סגור. בשבילי. בשביל החבר שלי(האקס נכון לעכשיו)שאני יכולה להתגבר על הפחד מקלסטרופוביה שיש לי מגיל ילדות. ברגע שנחתנו ביוון הייתי כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה והאקס שלי פשוט התנהג אליי כמו נסיכה. ממש כמו באגדות(: זאת היתה החוויה הכי רומנטית והכי מיוחדת והכי מחשלת בחיי! הייתי עושה הכל בשביל לחזור לרגע הזה…לצערי במקום לקבל בצעת נישואין שם נפרדנו אחרי חודש שחזרנו): אבל אני גאה בעצמי ומאחלת לכולם להתגבר על הפחדים שלהם….מי יודע מה מחכה לנו כשאנחנו מנסים דברים….

 כשהייתי קטנה סבי האהוב היה משכיב אותי לישון ושר לי שיר ערש… מאז הוא נפטר ועברו שנים רבות ומדי פעם כשקצת קשה ועצוב או שאני עומדת בפני אתגר אני נזכרת בלילות שהוא היה יושב לידי ושר לי, זה נותן לי כוחות ליום שיבוא… הייתי שמחה לחזור לתמימות הזו, להרגשת הביטחון שסבא יושב לידי ושר לי והעולם שקט ושלו…

 הייתי רוצה לחזור לרגע בו בעלי הציע לי נישואים…טסנו לרומא אחרי 10 שנים יחדיו, הייתי בטוחה שיציע לי נישואים, כל מזרקה כל עץ רענן, כל מסעדה התכוננתי לרגע אך הוא לא הגיע! בטיסה חזרה הייתי מאוכזבת… יומיים אחרי זה בביתנו יצאנו לטיול בסביבה ושם הוא הציע לי, מסתבר שרצה ברומא אבל הטבעת לא הייתה מוכנה, דווקא הרגע האינטימי הזה ליד ביתנו היה מאוד מרגש. ברקע במסעדה רחוקה במקרה התחילו לנגן את השיר SHE… רקדנו יחד לצלילים והרגשתי מאושרת:)

 אני רוצה לחזור אחורה לבגרות שלי בתאטרון. יותר נכון לשניה אחרי שאמרתי את השורה האחרונה שלי והאור התכבה. לרגע הזה שכולם מחאו כפיים ואני והקאסט שהפך למשפחה שלי נכנסנו אחת אחת בריצה לבמה, משתחוות על התפקידים שלנו בהפקה המטורפת של "אליס בארץ הפלאות". אני זוכרת שעליתי לבמה (הראשונה להשתחוות) וניסיתי לראות מבעד לסנוור את ההורים שלי והמשפחה שלי. ראיתי אותם עומדים ומוחאים כפיים. הרגשתי על גג העולם! זאת הייתה החוויה הכי מטורפת, משגעת, קשה, כייפית, מחברת, מותחת, מעצבנת, מטריפת חושים שעברתי בחיים. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שכל הפוקוס עלי, ושמשהו שאני עשיתי, משהו שעבדתי עליו עם קבוצה מדהימה של בנות השיג תוצאות מושלמות.

עכשיו בתקופה הזו של הלחץ והקשיים הייתי רוצה לחזור לאותן השניות על הבמה כשכולם מריעים לי, לנו.