מתנה בשישי: שני זוגות נעליים של רשת MARKO

ספרו לנו על השינוי החיצוני הכי קיצוני שעשיתם ותוכלו לזכות בשני זוגות נעליים של רשת MARKO

מאת  | ‏ 27 פברואר 2014

בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בשני זוגות נעליים של הרשת MARKO. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות מהו השינוי החיצוני הכי קיצוני שעשיתם.

שווי המתנה: 500 ש"ח

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 14\3\2 בשעה 12:00.

**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.

ניתן להשיג בכל סניפי רשת נעלי MARKO. לרשימת הסניפים.

הזוכה בסט מברשות איפור של אנטונים משבוע שעבר היא רויטל, שסיפרה לנו מהו פריט האיפור שהיא זזה בלעדיו:

" אני מתאפרת כל בוקר. בדרך כלל משקיעה כעשרים דקות בבוקר ומקפידה על מייקאפ, ברונזר, סומק , צלליות , שפתון בקיצור איפור מוקפד. אבל… מי לא מכירה את הבקרים האלו, שהילדים לא קמים בזמן, שבדיוק נגמר הלחם לכריכים וצריך לאלתר, אותם בקרים שהכל הולך בהם הפוך. ואז מעשרים דקות לאיפור נשארות לי עשר במקרה הטוב. אז עושים קיצורי דרך וכבר למדתי שאפשר לשים רק ברונזר ולא חייבים גם סומק , את השפתון בהחלט אפשר למרוח באחת העצירות בפקקים בדרך לעבודה וצללית ממש לא הכרחית כי את הברונזר אפשר לפזר גם על העפעפיים אבל לא יעזור כלום, בלי מסקרה אי אפשר. מסקרה משנה לגמרי את מראה העיניים, בלעדיה העיניים פשוט נראות עירומות ולא משנה כמה צלליות שמתי, וכמה השקעתי בעישון העין… כל שעבורי מסקרה הוא פריט האיפור שאי אפשר בלעדיו."

 

השאירו תגובה

 

  •  כשהייתי בת 20 התהדרתי ברעמת תלתלים בלונדיניים וארוכים שטיפחתי בעידודה של אמי מאז ילדותי. באותו יום החברה הכי טובה שלי התחתנה. החלטתי להשקיע לכבוד החתונה ולעשות פן לתלתלים הבלתי נשלטים שלי. לא סיפרתי לאף אחד ונסעתי לספר ידוע בתל אביב. תוך כדי שיחה הספר המליץ לי לקצר את השיער עד קו האוזניים בטענה שזה ייתן צורה יותר מחמיאה למבנה הפנים שלי ובנוסף המליץ לי לצבוע את השיער לשחור פחם כדי שזה יבליט לי את העיניים הירוקות- כחולות שלי. לא יודעת איך, אולי בגלל החוויה השתכנעתי. הוא עשה לי החלקה כימית, צבע לי את השיער לשחור וקיצר אותו בלי רחמים. נראיתי בן אדם אחר לגמרי. בוגרת יותר, רצינית יותר, אפנתית יותר. לא עוד ילדה קטנה ותמימה של אימא. התלהבתי מאוד מהתוצאה ונסעתי הביתה נרגשת. איך שפתחתי את הדלת אימא שלי ראתה אותי ונתנה צרחה משולבת בקללות רוסיות עסיסיות. נעלבתי מאוד. הסתגרתי בחדר שלי ולא הסכמתי לצאת עד שבן זוגי בא לאסוף אותי לחתונה. הוא החמיא לי על התספורת, כדי שאצא וכך גם חברותיי בחתונה. אבל בדרך הביתה הוא פלט- אבל מה עבר לך בראש שעשית את זה? הייתי מבואסת מאוד והחלטתי שאנסה לחזור לתלתלים הבלונדיניים שלי. אבל עד היום אני עם שחור חלק… כי מה שאני חושבת זה הכי חשוב- ואני מתה על זה!!

    מאת: אביטל |‏ 2 במרץ 2014 | 11:17
  •  כשהייתי בת 23 חלמתי על תספורת קצרה אך לא היה לי אומץ לעשות את זה ואחרי התייעצות עם הספר גזרתי קצוות ,עשיתי גוונים אדומים משגעים ופן.

    כל מי שראה אותי התלהב והחמיא לי מאוד על המראה החדש אבל בתוך תוכי זה עדיין לא הספיק לי ולכן כעבור שבועיים ולכבוד חתונתה של חברתי הטובה החלטתי לעשות שינוי דרסטי וללכת בגדול על התספורת הקצרה עליה חלמתי ויחד עם הגוונים האדומים זה יצא הורס . אפילו השקעתי כסף ושילמתי למאפרת מקצועית שתאפר אותי בצורה עדינה ומחמיאה ,לבשתי שמלת ערב שחורה ארוכה עם מחשוף בגב ושסע ברגל ונעלתי נעלי עקב שחורות סקסיות.

    דפקתי "איחור אופנתי" לחתונה ואני זוכרת שברגע שנכנסתי לאולם כל העיניים היו נשואות אליי ושמעתי לחשושים מכל עבר, החברות שלי בקושי זיהו אותי והכלה – נדהמה למראה עיניה . התחילו איתי הרבה באותו ערב קסום הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות ונהנתי מאוד מהתשומת לב הרבה שקיבלתי ויצא שבסופו של דבר גנבתי את ההצגה דבר שלא התכוונתי לעשות אלא פשוט הקשבתי ללב שלי וזרמתי עם זה.

    אחרי כמה ימים שמעתי דפיקה בדלת כשפתחתי אותה הופתעתי לראות את שתי חברותיי עם תספורת קצרה כמו שלי :)

    מאת: אודליה |‏ 2 במרץ 2014 | 10:54
  • באווירת פורים- תמיד הייתי בחורה טוטאלית. כשעלתה הסדרה חברים אימצתי תספורת רייצ'ל, התסרוקות שלי היו משתנות בהתאם לסדרת הטלויזיה אליה התמכרתי באותה תקופה. שום דבר לא הכין את הסביבה לתקופה בה התאהבתי בסרט 101 כלבים דלמטיים. אם כל נערה היתה מסתפקת בכלב מחמד מנוקד, אני הלכתי על כל הקופה עם שיער בלבן ושחור ואודם אדום חזק. לקח לי שנה להבין שמדובר במהלך מגוחך למדיי, שנה יותר מידיי אבל לפחות הקדמתי את זמני, כי 10 שנים מאוחר יותר נינט אימצה את הלוק.

    מאת: איה |‏ 2 במרץ 2014 | 08:30
  •  מירה ארד

    לפני 26 שנים , הבת שלי היתה בת 3.5 שנים ואני הייתי בהריון

    בחודש תשיעי , צבעתי את השיער שלי בצבע שחור עורב

    ונריאתי לפחות בת 101 שנים , באותו זמן אח שלי שקטן ממני ב8 שנים יצא עם בחורה

    שהיא הבת של המורה לריקודי עם בבריכה השכונתית

    דיברתי עם המורה ואמרתי לו , אתה יודע שאודי(אח שלי)

    יוצא עם הבת שלך? , הוא לא ידע שזה אחי ואמר בשיא הכנות , נעים מאוד , את אמא שלו?

    באותו רגע חשך עלי עולמי וכמעט שילדתי

    נשבעתי שאחרי לידה אני לוקחת את עצמי בידיים

    באמת אחרי שילדתי עשיתי דיאטה , ירדתי 31 קג צבעתי את השיער ועשיתי פרמננט

    מיליון דולר הייתי

    וכל שרציתי לפגוש את אותו מורה ששינה את חיי במשפט מוחץ

    באמת לא עבר זמן ופגשתי אותו , הוא כמובן שלא הכיר אותי ואני אמרתי לו , אתה לא זוכר? אני אמא של אודי !!!!

    מאת: מירה |‏ 2 במרץ 2014 | 07:30
  • השינוי החיצוני הקיצוני שלי התרחש לפני יותר מעשור אבל הוא המהפך הגדול של חיי : מאז גיל יסודי ולמשך שנים ארוכות הייתי מנויה על מספר עיתוני נוער בהן תמיד הצצתי בקנאות על החלק של האופנה ,הסקרנות כמובן גלשה גם למגזינים של אמא שלי. הבעיה היתה שאף פעם לא היה לי את האומץ להתלבש כמו הבחורות שראיתי בעיתונים האלה. תמיד פחדתי שאם אני אתלבש ככה, אני אראה מגוחך ויצחקו עליי.

    אבל בחופש הגדול של כיתה יא' – קרה המפנה הגדול. אחותה הגדולה של החברה הכי טובה שלי היא סטודנטית לעיצוב אופנה והיא בדיוק הגיעה לחופשת הקיץ אצל המשפחה. באחד הימים נשארתי לישון אצלה במסיבת פיג'מות ואחותה הציעה שנעשה מין מסיבת איפור, תסרוקות ובגדים.זה היה פשוט גאוני! אני וחברה שלי הוצאנו המון בגדים ואקססוריז והתחלנו. אחותה של חברה שלי סידרה לי קצת את הגבות ואיפרה אותי באיפור עדין (מסקרה, קצת סומק וליפגלוס ורוד בהיר), אספה לי את השיער בקפידה והלבישה אותי בבגדים של חברה שלי וכמה מהבגדים שלה. הייתי בשוק מוחלט מההבדל! זה לקח לה בערך רבע שעה, אבל ההבדל היה כל כך משמעותי שכמעט התחלתי לבכות.

    אחרי הערב הזה החלטתי שאני מפסיקה לפחד ומתחילה את השינוי שלי. בתור התחלה, הלכתי לספר וגזרתי את השיער שלי לתספורת א-סימטרית מגניבה וביקשתי ממנו להוסיף לי כמה פסים אדומים דקים בשיער. אחותה של חברה שלי הביאה לי במתנה מסקרה וליפגלוס וביקשתי מאמא שלי רק לקנות לי סומק ורוד בהיר.השלב הבא היה שינוי סגנון הלבוש שלי. את כל הבגדים שאמא שלי קנתה לי והתביישתי ללבוש כי חשבתי שאני לא מספיק יפה בשבילם – הוצאתי החוצה והתחלתי למדוד אותם. גיליתי שיש לי רגליים ממש יפות ושזה ממש חבל שעד עכשיו לא יצא לי ללבוש חצאית אפילו פעם אחת.את הכסף שאמא הקציבה לי לבגדים החלטתי להשקיע באקססוריז וקניתי הרבה שרשראות ארוכות, חגורות צבעוניות, סוגים שונים של צמידים וכמה תיקים.ביום הראשון של כיתה יב' מאוד התרגשתי, אבל נזכרתי במה שאחותה של החברה הכי טובה שלי אמרה לי – "אם תסתכלי במראה ובאמת תאהבי את איך שאת נראית, את גם תשדרי את זה לסביבה ואף אחד לא יעז להתעסק איתך. הסוד הוא – ביטחון עצמי".כשרק נכנסתי לבית הספר לא הבנתי למה האנשים מתלחששים. לרגע אפילו רציתי לחזור הביתה, אבל אז ניגשה אליי אחת הבחורות הפופולריות בשכבה והחמיאה לי על איך שאני נראית. היא אפילו זכרה את השם שלי! לא יכולתי להאמין!

    מאז אותו שינוי חיצוני קיצוני ועד היום הושרשה לי בראש המנטרה של להאמין בעצמי ולא לפחד לבטא את עצמי גם דרך המראה שלי כל עוד אני שלמה עם זה במאת האחוזים…

    מאת: מורן |‏ 2 במרץ 2014 | 07:22
  •  השינוי שלי הוא ממש קיצוני. שנים הרכבתי ששקפיים והשבוע עשיתי צעד מאוד משמעותי ומפחיד עבורי. לייזר להסרת המשקפיים. כל כך פחדתי שיגעו לי בעיניים.

    כעת אני בהסתגלות ו"החלמה" אבל יש לומר שאני בעננים!

    מאת: יפיתי |‏ 2 במרץ 2014 | 03:56
  •   לפני כשנה חזרתי בשאלה. אחרי כמה שנים של חוסר ידיעה המצב התבהר ונחתם. לפני זה בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראית, אבל המצב החדש הצריך אותי פתאום לעמוד מול הארון ולהבין שצריך שינוי. גם בשביל הסביבה אבל גם ובעיקר בשביל עצמי ובשביל ההשלמה. התחלתי בקטנה עם ג'ינסים… ואתה מתחיל ללכת עם מכנסיים אחרי ששנים פחדת לצאת מהבית עם חולצה שלא מכסה את המרפק… מצאתי את עצמי חושבת- למה בעצם לא לשנות הכל? גם ככה אני פותחת דף חדש, בואו נלך עד הסוף..

    מאז הספקתי ללמוד איפור ואפילו עכשיו אני לומדת סטיילינג:) אפשר להגיד שנפתחה לי דלת לעולם חדש ומרהיב של יופי, גזרות, צבעים ושילובים. פרופורציות וראייה לפרטים..

    מאת: איילת |‏ 2 במרץ 2014 | 03:16
  •  לפני פחת משנה חזרתי בשאלה. אחרי כמה שנים של חוסר ידיעה המצב התבהר ונחתם. לפני זה בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראית, אבל המצב החדש הצריך אותי פתאום לעמוד מול הארון ולהבין שצריך שינוי. גם בשביל הסביבה אבל גם ובעיקר בשביל עצמי ובשביל ההשלמה. התחלתי בקטנה עם ג'ינסים… ואתה מתחיל ללכת עם מכנסיים אחרי ששנים פחדת לצאת מהבית עם חולצה שלא מכסה את המרפק… מצאתי את עצמי חושבת- למה בעצם לא לשנות הכל? גם ככה אני פותחת דף חדש, בואו נלך עד הסוף..

    מאז הספקתי ללמוד איפור ואפילו עכשיו אני לומדת סטיילינג:) אפשר להגיד שנפתחה לי דלת לעולם חדש ומרהיב של יופי, גזרות, צבעים ושילובים. פרופורציות וראייה לפרטים..

    פתאום לצאת מהבת לא חייב להיות רק כי חייבים, אלא כי רוצים. הכל יותר שמח, יותר בטוחה בנשיות שלי ובכלל, יותר בטוחה בעצמי.

    מה שאומרים נכון, לבוש הוא הבנאדם. ובנאדם שלא מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי גם חיצונית, לא יצליח להיפתח לעולם.

    מאת: אילת |‏ 2 במרץ 2014 | 03:14
  •  בס"ד

    מאז שהייתי קטנה הייתי שמנה. אני זוכרת עצמי כנערה שמנה וכבחורה שמנה ואז כאשה שמנה. עד שהגיע הזמן שגם אני רציתי להיות לאם והתברר לי כי השומן שלי חוסם את דרכי בדרך לחלום. ממילא שלא אהבתי בלשון המעטה את המראה שלי,מילא שלא יכלתי לרכוש בגדים אלא רק תיקים ונעליים , אבל גם להיות לאם יקשה עלי? 2 פרופסורים גדולים אמרו לי כי עקב בעייתי -שחלות פוליציסטיות- הסרה במשקל תעזור לי להיקלט. לא הצלחתי, האוכל היה נחמתי היחידה בזמנים של שברון לב, ובטיפולים הקשים שעברתי. שתי הפריות חיזקו אצלי את התחושה שאני אנסה שוב ויהי מה. הצלחתי לעשות דיאטה רצחנית חצי שנה שבה השלתי 16 ק"ג. אבל אז העליתי הכל בריבית ובהצמדה. נואשת פניתי לאופציה שהייתה האחרונה מבחינתי- נכנסתי לחדר ניתוח במטרה לקצר את קיבתי. מאז ירדתי יותר מ30 ק"ג. אנשים לא מזהים אותי ברחוב. אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים ומגלה שאני גם מוצאת מה לקנות שם ושהמידה שלי כבר ניתנת למציאה בחנויות רגילות ולא רק ברשתות למידות גדולות. השינוי החיצוני שעברתי היה עצום ומשפיע על הפנימיות שלי. קיבלתי ביטחון, וכח

    אני עדיין ממתינה להגשמת חלומי ולגלות שהסיבה שעברתי את הניתוח- תתגשם בעזרת השם

    מאת: אתי |‏ 2 במרץ 2014 | 00:22
  •  כשהייתי בכיתה ד סבתא שלי חלתה בסרטן. זה היה לפני המון שנים כשסרטן היה סוג של גזר דין מוות.

    הייתי קטנה ולא ידעתי שאת סבתא כמו שאני מכירה אותה לא אראה שוב.

    כשהכימוטרפיה החלה לעשות שמות בגופה של סבתי, החליטו ההורים שכך לא כדאי שהנכדים יזכרו את סבתא שלהם ומאז הפסיקו להביא אותנו לבית החולים.

    שנה מאוחר יותר כששאלתי על סבתא והתקופה שהיתה בבית החולים, סיפרה לי אמא על התספורת שעשתה לה בשירותים והסבירה לי איך שאבא וכל הדודים שלי הסתפרו כאות הזדהות ואיך שאנחנו הנכדים התלהבנו שארבעתם הסתפרו ביחד.

    וכאן מגיע המהפך החיצוני (והפנימי) שלי. אני חושבת שזו היתה ההחלטה הראשונה שעשיתי מתוך תחושת שליחות.

    אחר צהריים אחד לקחתי את דמי הכיס שלי ועליתי לספר. ביקשתי שיעשה לי גלאח כמו של החולי סרטן ולרגע לא תיארתי לעצמי שהוא מיד ירים טלפון להורים שלי.

    אמא שלי ביקשה לדבר איתי ואמרה לי כך איימי, את בטוחה? שיער אורך, אבל לוקח לו זמן.

    בסופה של השיחה קיבל הספר אישור לגלח את ראשי ואני זוכרת את המלמולים שלו יחד עם זמזום המכונה.

    מהיום הראשון של הקרחת שלי ועד ליום הראשון בו עשיתי קוקו, לא הסכמתי לשים כובע על הראש.

    הלכתי בגאווה עם הגאלח, קיבלתי אין ספור כינויים חדשים (כן, רובם היו גנאי), חשבו שאני בן כלכך הרבה פעמים, היה לי קר בראש, נכנסו לי שוונצים לעיניים כשהשיער כבר ארך, קניתי מאות סיכות שיער…

    ובכל יום, אבל כל יום! חשבתי על סבתא שלי. הרגשתי שאני עושה את זה בשבילה ושהיא יודעת את זה. סיפרתי לכל מי ששאל (וגם מי שלא שאל) על כך שכשיש סרטן אז נושר השיער ושאבא שלי הסתפר כאות הזדהות עם אמא שלו ואני גם מזדהה אבל קצת באיחור, כי סיפרו לי באיחור.

    כיום אני מאריכה את שיערי כמה שרק אפשר, כאשר הוא מגיע לאורך המתאים אני מגיעה למספרה, מסתפרת ושולחת מיד את הצמה לעמותה שתורמת פיאות לילדות חולות בסרטן.

    מאת: איימי |‏ 1 במרץ 2014 | 23:38
  • מאז שאני זוכרת את עצמי היה אכפת לי מאיך שאני נראית, כבר כילדה לא רציתי ללבוש כל דבר, היתה תקופה שלא רציתי שמלות כי זה תינוקי, היתה תקופה של קוקו נמוך כל בוקר ואח"כ רק גבוה (-הכי יפה..) ואז בעיקר פזור. בגיל התיכון היה חשוב לי להיות יפה ומיוחדת, אך חשבתי שמה שחשוב כדי להשיג זאת הוא- המחיר. גדלתי במשפחה ללא יכולת כלכלית גבוהה שלא יכלה לממן את שגיונותי האופנתיים. העבודות שעבדתי בהן לא הספיקו לקניית כל אשר חפצתי בו.ואז ניפגשנו, היא היתה בחורה צנומה ועדינה, לבושה במין קסם של שילוב מושלם ומענין שנעים לראות אבל לא מהסוג הסולידי שהמבט נודד ממנו מהר, זה היה הסוג שהעין לא ניתקת ממנו ולא מפסיקה לנתח את הגאוניות שבלבוש ולרוות נחת. גל של אומץ לא צפוי תקף אותי, ניגשתי אליה, היא התעסקה בפתיחה דלת של חנות קטנה ואפלולית, פתחתי את פי על מנת להחמיא לה, אך עם פתיחת הפה האומץ כמו ברח מתוכי. היא הסתובבה, הבחינה בי ואמרה בקול רגוע ומקסים:" ערב טוב יקירה". דבריה נסחו בי אומץ וגמגמתי לה משהו על היופי שבדך לבושה. היא חייכה בחביבות והכניסה אותי פנימה. הבנתי ממנה שהיא מייבאת ומלקטת בגדים מכל רחבי העולם ועוסקת במכירתם, השאלתם ועזרה בביגוד לנזקקים. עולמה הקסים אותי והיא הזמינה אותי לסייע לה. משם השתנו חיי הכרתי סגנונות חדשים ומיוחדים, שונים מהנוף סביבי. לפעמים אלגנטי,מדי פעם אתני, לעיתים עדכני ולעיתים ישן עם ניחוח של משהו מפעם. למדתי ממנה שהמחיר הוא ממש לא מה שקובע ואיך לעזור לאחרים בדרך שלי. 8 שנים לאחר שהכרנו ועבדנו יחד היא נפטרה מדום לב, קשה לתאר את הצער שחשתי, הרגשתי נטושה. מאז כבר שנתיים העסק נושא את שמה הענוג "סיגלית", מוזמנות לבקר אותי.

    מאת: ש.ה. |‏ 1 במרץ 2014 | 22:26
  •  אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול, למרות שעברו כבר שלוש שנים. הייתי כבר כמה שנים אחרי הלידה השניה כשיום אחד עברתי ליד הראי והמראה שניגלה לפני זעזע אותי. לא האמנתי שהזנחתי את עצמי עד כדי כך! כבר באותו יום הזמנתי תור למספרה ולקוסמטיקאית ונרשמתי לקבוצת הרזיה. למחרת התחדשתי בתספורת קארה אופנתית והבהרתי את השיער עד שנראיתי כמעט בלונדינית. הקוסמטיקאית רעננה את העור שלי, שנראה לי קודם פשוט אפרפר ותוך כמה שבועות גם המשקל התחיל לחזור לעצמו. מסגרת משקפיים מחמיאה ומלתחה חדשה סיימו את המהפך שלי. חזרתי לעצמי! עכשיו הייתי מוכנה להתחיל לחשוב על ההריון הבא שלא איחר להגיע…

    מאת: ענבל |‏ 1 במרץ 2014 | 19:42
  •  כשהייתי ילדה הייתי חננה. למעשה, נולדתי חננה, נצר לדורי דורות של חננות. כיאה לחננה, היה לי מראה אחד קבוע שהלך איתי לכל מקום: טרנינג שהדרך הכי טובה להגדיר את צבעו הייתה- כהה. חולצת טי שרט חלקה, לרוב גדולה במידה או שתיים. שיער ארוך ארוך בצבע חום מרדים, שהיה אסוף בקוקו מרושל עם קצוות חופשיים. ברגעים קשים, הייתי מפזרת את השיער ומתעטפת היטב תחתיו כמו תחת שמיכה מגינה. והשוס- משקפי תחתית של עראק, במסגרת שחורה ועבה, שכיסו את רוב פרצופי. כשהכרתי את בעלי (שהצליח לראות אותי מבעד לכיסוי), הוא שאל אותי מדוע אני לא עושה ניתוח לייזר להסרת משקפיים. את תראי את העולם באור אחר, הוא הבטיח לי. אזרתי אומץ, ונפטרתי מהמשקפיים. השינוי הנקודתי הזה הביא לשינוי כללי. כולם החמיאו לי על העיניים הכחולות שלי, ואני הרגשתי צורך לאפר אותן, ואז את כל הפנים. פתאום רציתי דווקא שייראו את פניי, אז צבעתי את השיער לשטני בהיר ובוהק, וסיפרתי את השיער לאורך הכתפיים, שייתנו מסגרת מחמיאה לפנים. את הטרניגים והחולצות החלפתי בבגדי מעצבות. בהתחלה מעצבת אחת או שתיים שהמליצו לי עליהן וקניתי רק אצלן, לפי השילובים וההמלצות שלהן. ומהר מאוד למדתי לשלב בין בגדים, לזהות טרנדים נכונים ולהתאים אותם למידות שלי. חברים מילדותי ומהצבא לא יזהו אותי אם הם ייראו אותי היום. אני עוד לא פשאניסטה, אבל אני בדרך. ורק בעלי מתגעגע לימים של המשקפיים, כי אז לקח לי 4 דקות להתארגן בבוקר והיום 40 דקות לפחות…

    מאת: נטע |‏ 1 במרץ 2014 | 19:15
  •  

    מאת: מיטל |‏ 1 במרץ 2014 | 19:02
  •  הייתי עוף מוזר כמתבגרת. קצת קשה להיות ילדה בת 13 בגובה 175 ס"מ, שסובלת משילוב של דימוי גוף נמוך והורים שלמרות שעבדו יומם ולילה, לא היה להם יכולת כלכלית לתת מספיק. בקנאה הבטתי בחברותי (ואחת במיוחד) שרכשו את מיטב האופנה בבוטיק הכי לוהט בעיר (הי, אני מדברת על לפני ה ר ב ה שנים, שנים של בוטיקים, ולא קניונים). השינוי הראשון חל לאחר שהגעתי למסיבת יומולדת של חברה, שוב, באותה חולצה ורודה ומכנסיים שחורים, הסט החגיגי היחיד שהיה לי (הסט שקיבלתי לחגיגת בת המצווה). הפעם שמעתי את ההתלחשויות של הבנות: "היא תמיד לובשת את אותו הדבר, אותה חולצה ואותם מכנסיים". ההחלטה הייתה מידית, אני צריכה בגדים משלי, שאוהב, שייחדו את סיגנוני, והיות ואין מספיק כסף לקניות, נצטרך להיות יצירתיים. אמא שלי ידעה לתפור, לימי היוםיום קנינו מגוון בדים צבעוניים והיא תפרה לי מכנסי שארוול צבעוניים ושובי לב , ואף תפרה לי חולצות בית ספר (כן, כן…) אותן רקמה ביד. לאירועים חגיגיים אימצתי לעצמי מראה אדרוגני שכלל את חליפת החתונה של אבא שלי ואת החליפות הישנות של סבא שלי ז"ל (מה שגרם לסבתי אושר רב, בכל פעם שראתה אותי לבושה בהן…) בליווי נעלי אולסטאר צבעוניות ובתוספת כובע ברט או פדורה צבעוני. אף אחד כבר לא אמר שוב שאני "לובשת את אותו הדבר", לא יודעת אם אהבו את מה לבשתי, אבל אף אחד לא יכול היה להתעלם….

    מאת: סיגל |‏ 1 במרץ 2014 | 18:55
  •  הכי משמעותי שלי היה בין התיכון לצבא (לפני הרבה שנים).

    החלטתי שאני עושה ניתוח אף ויהי מה. הלכתי לעבוד והרווחתי מספיק כסף כדי לשלם על הניתוח. רציתי לשפר את הביטחון העצמי שלי, וחשבתי אז, שניתוח אף יעזור לי לשיפור הביטחון.

    אז לא היו מחשבים והרופא צייר על דף מה שהוא חשב שכדאי לעשות איתי. אני חייבת לציין שהתוצאה יצאה נפלא ורוב האנשים בכלל לא יודעים שעשיתי את הניתוח.

    בדיעבד אני יודעת, שהניתוח תרם הרבה מאוד לביטחון העצמי שלי וזו הייתה החלטה נכונה מאוד. זקפתי את הגב, התחלתי להתאפר ולחייך :-)

    היום, לא בטוח שהייתי עוברת את הניתוח הזה. הביטחון העצמי שלי כבר במקום אחר.

    מאת: אפרת |‏ 1 במרץ 2014 | 17:26
  •  מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה מלאה . לצערי לא נולדתי עם מבנה גוף דקיק של דוגמנית , אך בכל זאת המראה החיצוני לא השפיע אליי כל כך בעודי צעירונת בחטיבה. עם התיכון תמיד היתי המלאה מכולן ותמיד קינאתי בכל הבנות שהיו לובשות מכנוסנים קצרים בבצפר ובשיעורי ספורט עם גוף חטוב ושזוף..

    שהתחתנתי ניסתי להרזות אבל לא ממש הלך גם בעלי אהב אותי כמו שאני ואף פעם לא דחק בי להרזות או משהו..

    לאחר הלידה עליתי יותר והחלטתי לקחת את עצמי ביידים ולנסות והרגיש פעם אחת טוב עם עצמי והמראה שלי. נירשמתי לשומרי משקל והיה לי דיאטנית צמודה! באמת שמרתי ובעלי תמך בי מאוד ואפילו הרגיש שמחה רבה ורצון עז שאמשיך כך..

    כמובן שבסופושל דבר כו הורדתי 30 קילו ונראתי אחרת לגמרי, כיום אני הרבה יותר רזה ממה, יש לי עצמות לחיים דבר שתמיד התפללתי עבורי ורציתי, אומנם אין לי עדין גוף של דוגמנית אבל אני עדין מקפידה ושומרת בצורה מפוקחת ובריאה. רציתי להגיד עד כמה זה חשוב לקחת את עצמך ביידים לא בגיל מאוחר אלה כבר שצעירים, בריאות היא מעל לכל!! עישון , סוכרת כל אלה נגרמים מסיבות לא נכונות שזקוקות למהפך קיצוני ששוה להשקיע כי חיי האדם יקרים!!!

    מאת: עידית |‏ 1 במרץ 2014 | 11:58
  •  

    עד גיל 38 חשבתי שאני בחורה לא יפה, תמיד שמרתי על משקל תקין אבל היית בסדר וזהו. השיער שלי תמיד היה התסביך הגדול שלי – -דליל ושמן. הלכתי לכל הספרים, ניסיתי המון דברים אבל הבנתי שזה מה שיש וזהו, אין מה לעשות,. התחתנתי, ילדתי שני ילדים, הגוף הלך והתרופף והשלמתי עם המצב. ואז אובחנתי כחולה בסרטן השד. הטיפולים כללו כימו. הייתי מבועתת. בלי שיער? טוב, מיד רכשתי פיאה יקרה מאוד – אבל אז, כשהשיער נשר, בעלי ובני הבכור הסתכלו עלי ואמרו לי שאני יפה. חשבתי שהם מרחמים עלי אבל אז באו עוד מחמאות, ופתאום הסתכלתי על עצמי בלי פילטרים, בלי השיער הזה שתמיד התביישתי בו, פתאום ראיתי שיש לי עיניים יפות, שפתיים יפות. פתאום החמיאו לי. זה היה מטורף. עברתי טיפולים קשים, ניתוחים קשים והבנתי שהגוף הזה גם צריך את התשומת לב שלו. שמגיע לו שאהיה טובה אליו. התחלתי לעשות יוגה, הליכות בים. הורדתי את כמות הקפאין, התחלתי לדאוג למזון שלי. השיער צמח והפעם , הלכתי לספר שסיפר אותי קצר אבל מראה צרפתי שיקי – היום אני בת 40. מרגישה יפה . מחמיאים לי . הלוואי ולא הייתי צריכה לעבור דרך הסרטן כדי לגלות את זה – אבל זה מה שקרה – ועם השיער, ירדה ממני משקולת שסחבתי איתי שנים. גם גיליתי שם שהגוף הוא לא דבר שאת נאלצת לחיות איתו – את חייבת להתייחס אליו בכבוד.

    מאת: טלי פז צינמן |‏ 1 במרץ 2014 | 08:59
  •  שכחתי להוסיף במה שכתבתי, קיצצתי שיער בלונדיני ארוך, הדגשתי גבות כי היו בהירות מדי, ויצאו כהות מדי, הזרקתי מעט מילוי לשפתיים ולשני הפסים היורדים מצידי האף, וכעת אני מתכוונת לעשות ניתוח פנים….ואפרופו נעלים….היה לי כבר תאריך ותפסתי רגליים קרות, אבל אני חייבת את זה , אני לא אוהבת את עצמי במראה!

    מאת: מירי |‏ 1 במרץ 2014 | 08:50
  •  בלי ספק זה הניתוח הפלסטי שעברתי באף בגי 22. מגיל צעיר מאוד ידעתי שניתוח פלסטי באף זה משהו שאני חייבת לבצע. ערכתי סקר מקיף לגבי מנתח פלסטי שערך ניתוחים מוצלחים. זה שינוי שהשפיע עליי מאוד!!!!!

    מאת: ורד |‏ 1 במרץ 2014 | 08:27
  •  אני סטודנטית שנה א' לצורפות ואופנה (שינוי קיצוני ראשון בחיי) והדבר שהכי חסר לי מאז שהתחלתי ללמוד זה "זמן"! השבוע שלי מטורף לגמרי, אני לומדת חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב ועובדת בעבודה שלי פעמיים, כך שלקבוע תור לספר זה לגמרי עניין לא פשוט! והשיער שלי? ארוך כל כך, וחשוב לי כל כך, אבל בשנה הזאת עברתי כל כך הרבה שינויים (פנימיים) שהרגשתי שאני חייבת שינוי חיצוני, בשבילי! ולכן מפעת קוצר הזמן החלטתי אתמול לגזור לעצמי את השיער (שינוי קיצוני מספר 2), וכך עשיתי, התחדשתי בשיער קצר הרבה יותר ובשינוי מאוד קיצוני ומהותי שמתבטא בכל החיים שלי בזמן האחרון. :)

    מאת: ליטל |‏ 1 במרץ 2014 | 07:06
  • בשעתו צבעתי את השיער לבלונד. באיזה שהוא שלב החלטתי לחזור לצבע המקורי שלי (שטני), אז קניתי "בלונד כהה". צבעתי ו… אני מגלה שיצא צבע שחור. בשלב הזה הרצתי את אחותי לקנות שוב בלונד בהיר; הכי בהיר שיש (לנטרל את השחור). לא ידעתי שכשאני אצבע, יצא ביחד… צבע ירוק (!!!) צפרדע :)

    מאת: עינב |‏ 1 במרץ 2014 | 06:59
  •  

    מאת: עינב |‏ 1 במרץ 2014 | 06:56
  •  נמאס לי לטפל בשיער הארוך שלי אז קיצצתי אותו ומאחר שאני בלונדינית ונמאס לי להדגיש בכל איפור את הגבות עשיתי איפור קבוע בגבות ויצא ממש שחור…. בתחילה נראה אפילו מפחיד מעט אך עם הזמן זה התבהר והתרגלתי , השינוי הגדול ביותר בחיי אעשה בחודש הקרוב והוא ניתוח הרמת פנים…. אפרופו נעליים , היה לי כבר תאריך ותפסתי רגליים קרות!

    מאת: מירי |‏ 1 במרץ 2014 | 05:40
  • הסיפור על השינוי החיצוני הכי קיצוני שלי מתחיל מהיסודי, כשסבלתי מבריונות. אף על פי שהיו לי עיניים כחולות עצומות ושפתיים מלאות וגבות עבות וכהות, סבלתי מבריונות קשה, בכל זאת, ילדה מחוננת… כיום אני אוהבת את הגבות שלי, ושלמה איתן, אבל אני תמיד אזכור את הבריון מכיתה ו', שהמציא לי את הכינוי "גבות" (במלרע). היו לי גבות מלאות מאוד, כהות מאוד, ולצערי הרב גם מתולתלות. למרות זאת, במבט אחורה, אני חושבת שדווקא הייתי יפה, פשוט נטולת ביטחון עצמי.

    בכיתה ז' אמא שלי החליטה יום אחד שהיא תעזור לי קצת והוציאה את השערות שבין שתי הגבות ועשתה "ניקיון" במסביב. תחזקתי אותן והתלהבתי מזה מאוד, למרות הכאב. בחופש הגדול שבין כיתה ז' לכיתה ח', החלטתי גם ליצור להן צורה, ולאט לאט, הן הפכו דקות יותר ויותר בחלק החיצוני, ובחלק הפנימי לא נגעתי, אמא שלי אמרה לי שזה לא צומח חזרה לפעמים… בקיצור, לכיתה ח' הגעתי עם גבות נוראיות וביטחון עצמי בשמיים, ובתור אחת שהגבות שלה היו חלק מאוד חשוב ובולט בפנים שלה, זה פשוט נראה רע. אחרי כמה זמן הבנתי שזו הייתה טעות וחזרתי לגבות אה-לה ברוק שילדס עם ביטחון עצמי אפילו יותר גבוה ועיניים שבולטות למרחוק. 

    מאת: ענבר |‏ 28 בפברואר 2014 | 22:30
  • מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עם אף גדול ומאורך, בבית ספר, בצבא ובכל מקום שהייתי שייכת אליו קיבלתי הערות עליו, וגם הוא נעשה לסוג של בדיחה בקרב המשפחה איך רק אני יצאתי עם אף כזה מגושם. כל פעם שהסתכלתי במראה הדבר הראשון שראיתי זה היה האף שלי וזה לא משהו שיכולתי להסתיר או לטשטש אלה רק להשלים איתו שהוא חלק מהמראה שלי.

    לפני שנתיים החלטתי שסבלתי מספיק ואני רוצה לעשות עם זה משהו אז הלכתי למנתח שהמליצו לי עליו וכבר שנתיים שאני מסתובבת עם אף סולד כמו שתמיד חלמתי עליו.

    מאת: בר |‏ 28 בפברואר 2014 | 21:12
  • השינוי הקיצוני שלי הוא במשקל שלי. תמיד הייתי ילדה שמנה שמגיל מאוד קטן אני זוכרת את עצמי בדיאטה. זה אף פעם לא הצליח ותמיד הייתי מעלה הכל בחזרה. בכיתה יב בעבודה קשה של שנה הורדתי 14 קילו! לפני הצבא עשיתי שנת שירות והעלתי את כל ה14 קילו + 1 (15 בסה"כ) שמשכתי אותם איתי לאורך כל הצבא. כהשתחררתי התחלתי להשיל את הקילוגרמים בחזרה למשקל של התיכון ללא דיאטה רצחנית אלא ההבנה שאני יפה בכל מחיר והאוכל הוא לא האויב שלי.היום אני אוכלת הכל אפילו דבריפ מתוקים שפעם בחיים לא היו בתפריט שלי ובעיקר אוכלת בלי להרגיש רגשות אשם על כל מה שניכנס לי לפה. כבר למעלה משנה אני שומרת על המשקל שלי והשינוי הוא פנימי וחיצוני. יותר מזה לראשונה בחיים אני אוהבת את הגוף שלי ואת איך שאני נראת!!!! וזה הכי חשוב…

    מאת: יעל |‏ 28 בפברואר 2014 | 20:40
  •  אחרי הצבא רציתי שינוי קיצוני, כל חיי הייתי עם שיער שטני טבעי ולא נגעתי בו עם צבע, אפילו לא גוונים כי היו לי מעין גוונים טבעיים. בוקר אחד הלכתי למספרה וצבעתי לבלונד פלטינה!

    מייד אחר כך הגעתי לחנות בגדים שהייתי עובדת בה וכל הצוות היה בהלם! מה שמעניין הוא שהבלונד משך המון תגובות ומבטים מאנשים שלא מכירים אותי ואז הבנתי כמה כוח יש לצבע השיער..הרבה בחורות רואות בבלונד כוח אך אני וויתרתי עליו די מהר וחזרתי לטבעי.

    מאת: זייצב יקטרינה |‏ 28 בפברואר 2014 | 20:03
  • השינוי שלי נובע מטראומה וחוסר ביטחון. לצערי כתוצאה מניתוח ולא ניכנס לפרטים יש לי צלקת מכוערת ביד שמאל מהמרפק על כל הזרוע בגלל זה לא הייתי לובשת גופיות חולצה קצרה ןכדומה רק חולצות חצי שלושת רבעי שרוול להסתיר פחדתי מתגובות לעג ושאלות.ומי שיודע ומבין ידע את מהות הצלקת ולמה הניתוח .בקיץ שר אין ים ןאין כלום תמיד כך.עד שיום אחד לפני כשנתיים אמרתי די לבשתי גופיה ןיצאתי נכון היו הרבה מבטים שאלות אבל הלכתי עם ראש מורם.בנוסף הלכתי לים ואפילו שיש לי גם צלקת בבטן מניתוח נוסף שקשורים אלו באלו אבל אם כבר גז כבר הלכתי עם בקיני גבוה ופעם ראשונה שנהניתי בקיץ כמן כולם.

    מאת: אביבית |‏ 28 בפברואר 2014 | 16:26
  •  

    מאת: אביבית |‏ 28 בפברואר 2014 | 16:19
  •   הימים הם ימי תחילת הניינטיז, אז הייתי בת 10. בצעד לא ברור אבל מעט אמיץ החלטתי שאני רוצה לקצוץ את מחלפות שערי הארוך והגולש. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לספרית שלה והיא מצידה ניסתה לשכנע אותי שעל שיער יפה כל כך לא מוותרים בקלות. התעקשתי, הלכנו לספרית, גם היא ניסתה לשכנע אותי לוותר – אך לבסוף גם היא השתכנעה והחלה במלאכת הקיצוץ. היו לי קוצים, התספורת הייתה מוצלחת בעיניי אבל בעיני הילדים בכיתה שלי – פחות. ילדים שלא הכירו אותי חשבו שאני בן וכך גם פנו אליי. מה שהתחיל כצעד אופנתי נועז מצידי נגמר אמנם במפח נפש וקריאות לעג מצד חבריי לבית הספר, אבל אני מצידי מאוד אהבתי את השינוי ולא היה אכפת לי מה חושבים! בעיניי זה היה יפה ומרענן. השיער צמח די מהר, בינתיים החברים שלי כבר שכחו שהיה לי שיער קצר ומוזר. למרות הכל זו הייתה חוויה מעניינת. שינוי חיצוני קיצוני בהחלט גורם לבנאדם לעבור גם כן חוויות קיצוניות ולפעמים, זה יכול ללמד אותך הרבה על עצמך ועל הסובבים אותך. שווה להעיז!

    מאת: עדי |‏ 28 בפברואר 2014 | 16:16
  • תמיד היה לי שיער ארוך גלי ומאוד מאוד מלא. בוא נגיד שהייתי נחשבת "ראש קטן עם שיער גדול". בערך לפני שנה החלטתי איזה יום אחד אחרי מקלחת שבא לי לגזור קצת את השיער, בהכי ספונטניות. אז תפסתי מספריים והתחלתי לגזור! הקצת הפך לקצת הרבה ויצאתי עם קארה! אנשים היו בהלם ובערך שבוע לא זיהיתי את עצמי.

    מאת: דניאלה רכטר |‏ 28 בפברואר 2014 | 15:33
  •  בין כיתה י' ל-י"א הרגשתי שאני נראית יותר מדי רגילה. הרגשתי שאני מתלבשת בצורה בנאלית של טישירט וגינס רפוי ושאני לא משקיעה בעצמי מספיק. השינוי הכי קיצוני שעשיתי במעבר הזה הוא שצבעתי את השיער המתולתל שלי לאדום. מאז הרגשתי קצת יותר מיוחדת או שונה משאר הבנות שאני מכירה. התחלתי לקנות בגדים שיותר מדברים אל הטעם שלי ולהשקיע גם באקססוריז. אני רואה את עצמי כקצת יותר שונה מאיך שכל שאר הבנות שאני רואה בדרך כלל מתלבשות או מסדרות את השיער. התלתלים האדומים שלי משקפים יותר את האופי שלי

    מאת: גלי |‏ 28 בפברואר 2014 | 15:19
  • מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי שיער ארוך, גלי, מלא ובריא. אמא שלי תמיד תמכה בהארכה שלו ובטיפול שלו. מעולם לא צבעתי, לא קיצרתי אותו ולא השתמשתי בתכשירים העלולים לפגוע בשיער. השיער הפך למאפיין המרכזי והעיקרי במראה החיצוני ובאופי שלי. בגיל 22 החלטתי שאני עושה מעשה שהוא לגמרי נטול אגואיזים והחלטתי לגזור את השיער ולתרום אותו לייצור פאות לילדים חולי סרטן. אמא שלי כמובן היתה המומה כשפגשה אותי לאחר הקיצוץ ומאז אני מאריכה אותו (אני בת 25).

    מאת: קרן מירלס |‏ 28 בפברואר 2014 | 15:10
  • לאחרונה הפסקתי לצבוע את השיער שלי, וההרגשה פשוט נהדרת לא להתעסק כל הזמן באיזה צבע יתאים לגוון של האפור, ופשוט להתרגל למראה החדש. 

    מאת: דינה |‏ 28 בפברואר 2014 | 14:50
  • ווידוי: אני בן אדם שעיר. יש לי ראש מלא שיער, עבה וצפוף. כל חיי הייתי עם שיער ארוך, תמיד אסוף וגורם לטרחה. לפני שלוש שנים החלטתי להסתפר – תספורת ממש קצרה, מעל האוזניים, עורף חשוף ומעט ארוך מקדימה. וזה שינוי שהשפיע גם שאר החיים – אני מאמינה שאני יותר ספונטנית, קלילה ובעיקר משוחררת מכל הכובד של השיער…

    מאת: דפנה |‏ 28 בפברואר 2014 | 14:27
  • היה לי מגיל קטן שיער ארוך. שחור עבה. מגיל קטן תמיד הייתי עם צמה או פזור.

    בגיל 12 החלטתי שנמאס לי והסתפרתי קארה(!!) עם פוני. זה היה בשבת חתן של בר המצווה של אחי.. כל המשפחה היתה בשוק. ההורים שלי נבהלו כי לא סיפרתי להם.. גיל טיפשעשרה אחרת אין לי הסבר מה עבר לי בראש..

    כמובן שזאת גם היתה הפעם האחרונה שהסתפרתי כל כך קצר…

    מאת: רעות |‏ 28 בפברואר 2014 | 14:26
  •  

    מאת: רעות דן |‏ 28 בפברואר 2014 | 14:22
  • השינוי החיצוני הכי קיצוני שעשיתי היה ניתוח אף שעשיתי בגיל 18. זה היה שינוי דרסטי שלמרות השוק הראשוני (פרצתי בבכי היסטרי מול אמא והמנתח כשהורידו לי את התחבושות), עזר לי להיות שלמה יותר עם המראה שלי. למרות זאת, הקבלה האמיתית לקחה עוד כמה שנים טובות. היום אני מספרת בפתיחות על הניתוח ויוצא לי לשמוע המון המון סיפורים של בחורות שסבלו בגיל ההתבגרות ואחריו מחוסר בטחון. מהבחינה הזאת כיף לראות איך השנים עושות לנו טוב, ואיך אנחנו לומדות לחיות עם ואפילו לחבב את אי-המושלמויות שלנו.

    מאת: ענבל א. |‏ 28 בפברואר 2014 | 14:01
  • בגיל שמונה השיער שלי הגיע עד הטוסיק החלטתי שהגיע הזמן להסתפר אחרי 8 שנים ללא נגיעה בשיער. נכנסתי למספרה עם אמי ואמרתי לה שאני רוצה רק לספר רק את הקצוות השרופים. אחרי שסיימנו את התספורת, הסתכלתי בראי וראיתי שהספרית עשתה לי קארה ! כל הדרך בכיתי שהיא תדביק לי את השיער.

    ומאותו יום אני מסתפרת אצל אותה ספרית במשך 12 שנים והיא עדיין זוכרת לי את אותו היום בכל זמן שאני נכנסת למספרה שלה !

    מאת: ענבר |‏ 28 בפברואר 2014 | 13:24
  • לפני כשנתיים וחצי, אני, בעלת השיער הכהה שצבעה לשחור כבר תקופה החלטתי שאני רוצה להיות בלונדינית, אבל כשאני רוצה עכשיו, זה אומר עכשיו. העברתי שמונה שעות במספרה, למרות שהספרית שלי ניסתה להסית אותי מזה אני התעקשתי על עוד ועוד חמצון. בסופו של דבר זה יצא גינגי ושרוף כל כך שאחרי כמה ימים נאלצתי לגזור הכל, השיער היה כמו ספוג. בסוף השגתי את הבלונד הנחשק רק עם שיער קצר כמו של בן וככה משיער שחור ארוך הגעתי להיות בלונדינית עם שיער קצר.תקופה ארוכה הייתי בלונדה עם שיער קצר אבל מאז לא גזרתי את השיער וויתרתי על הבלונד כשהוא ארך קצת והצלחתי להאריך שוב לשיער ארוך וכהה ואני שמחה בזה(: בקיצור, השינוי הזה היה מאוד קיצוני עבורי (וזה עוד לפני שמיילי סיירוס חשבה עליו בכלל (; )

    מאת: אנה ליה שטיין |‏ 28 בפברואר 2014 | 13:20
  •  אחרי 14 שנים בלי להסתפר, לתרום שיער שחור ארוך לפאות לחולי סרטן, ולהישאר עם קארה בלבד. אפילו אני לא זיהיתי את עצמי

    מאת: זהר |‏ 28 בפברואר 2014 | 13:18
  • ואז הולכת לספר לתקן….

    ובכלל יש לי שיער נפוח ומתולתל…! 

    מאת: אתי חן נדף |‏ 28 בפברואר 2014 | 13:02
  •  בגיל 19 החלטתי לעשות שינוי מהפכני ולקחת את עצמי בידיים,החלטתי לרדת במשקל,לבד!

    אם רוצים-הכל אפשרי!!עשיתי שינוי מהפכני וירדתי 25 קג לבד ללא כל קבוצה תומכת/דיאטנית/שומרי משקל וכו.הכל לבד לבד!!

    היום אני מרגישה שהשינוי הוא חיצוני אבל לא רק!!הוא השפיע על הכל וגם על האופי!מרגישה יותר שמחה,שלמה עם עצמי,ביטחון עצמי!ולא לדבר עלזה שהולכים לחנות בגדים ואפשר לקנות הכל!פשוט הכל!!ולפעמים גם אין במידה שלך ואז אני נאלצת לוותר כי זה גדול עליי ולא כי זה קטן כמו שהיה פעם!!

    מאת: מיכל |‏ 28 בפברואר 2014 | 11:51
  •  תמיד הייתי ילדת חננה שלא הייתה מרכז העניינים עד שגיליתי את עולם האופנה הגותי לצורך דיוק. העולם הזה עניין אותי כל כך במראה ובדברים המיוחדים שהיה אפשר ליצור ואין שום גבול תמיד היה אפשר ללכת עם המראה עד כמה שאפשר ויום אחד החלטתי זהו אני רוצה להיות חלק מזה ובמקרה היה לי אירוע משפחתי גדול והחלטתי שזהו הזמן הכי טוב לממש את זה ,קניתי מחוך בסיגנון יפני וחצאית טוטו ושלל בגדים בסיגנון ,לאחר מכן הלכתי לספר וביקשתי ממנו לספר אותי בסיגנון מרוב ההלם הוא סירב לספר אותי במשך שעה ניסה לשכנע אותי שזה יהיה טעות עד שהגענו לפשרה .לאחר אין סוף השקעה על מנת להפוך את עצמי למשהו מיוחד ויחודי הצלחתי להגיעה ליעד שקוויתי לו כל כך ,אין סוף מחמאות באירוע המשפחתי והצלחתי להיות מרכז העניינים למרות שרוב התגובות לא היו תמיד נחמדות אבל הצלחתי ליצור מראה שהיה כל כך קיצוני מאותה נערה ביישנית ושקטה לאחת שיודעת לעמוד על שלה וללכת איך שמתחשק לה ומאותו רגע ידעתי שרק בזכות אותו מהפך הצלחתי לבטאה את עצמי גם אם זה היה נראה שכל יום פורים וההורים לא תמיד הסכימו עם איך שהייתי העיקר שהייתי שמחה עם המראה החדש שלי

    הנני מאשרת שקארתי את התקנון ומסכימה לדבריו

    מאת: ירין לוי |‏ 28 בפברואר 2014 | 11:49
  • ירדתי 50 קילו במשקל.

    שיניתי את כל חיי ועצם מהותי בעקבות השינוי הזה.

    עשיתי אותו יחסית בגיל לא כל כך צעיר (גיל 28…), חיכיתי שזה יקרה כל חיי, עד למצב שאנשים בכלל לא זיהו מי אני :)

    התחושה החדשה, המראה החדש, ההרגשה מבפנים שעשיתי את מה שחלמתי עליו כל חיי, במצבים שלא הכרתי בעצמי עד לאותה עת- שאני נחושה ומוכנה לעשות הכל כדי להצליח. כילדה, נערה, מתבגרת ואף אישה שמנה- משהו שלא הצלחתי בסופו של דבר לקבל- שאני אהיה שמנה כל חיי!? לא קיבלתי את הזהות הזו, ידעתי שבתוכי יש משהו אחר, מישהי אחרת, ואני כל כך (!!!) שמחה להיות סוף סוף המישהי הזו, כי בעקבות השינוי הגדול, קיבלתי ביטחון, העזתי, והשתנו לי החיים מקצה לקצה- אם זה בתחומים של – אהבה, שינוי מקום עבודה וכל מה שחלמתי עליו.

    האמת שתמיד דמיינתי את עצמי רזה, לא הייתי מפנטזת על בגד-ים הורס, אלא על שמלות, משהו שקיבלתי ביטחון גדול ללבוש אחרי כל התהליך הזה, שמבחינתי הוא ברכה והציל לי את החיים.ממש ככה.

    תודה:)

    מאת: מור |‏ 28 בפברואר 2014 | 10:33
  •  היה לי שיער ארוך מאוד, עד כמעט המתניים!

    לפני מספר ימים הסתפרתי לקארה כדי לתרום את השיער לחולי סרטן.

    השינוי משמעותי ומחמיא..

    מאת: דבורה |‏ 28 בפברואר 2014 | 10:12
  •  הימים הם ימי תחילת הניינטיז, אז הייתי בת 10. בצעד לא ברור אבל מעט אמיץ החלטתי שאני רוצה לקצוץ את מחלפות שערי הארוך והגולש. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לספרית שלה והיא מצידה ניסתה לשכנע אותי שעל שיער יפה כל כך לא מוותרים בקלות. התעקשתי, הלכנו לספרית, גם היא ניסתה לשכנע אותי לוותר – אך לבסוף גם היא השתכנעה והחלה במלאכת הקיצוץ. היו לי קוצים, התספורת הייתה מוצלחת בעיניי אבל בעיני הילדים בכיתה שלי – פחות. ילדים שלא הכירו אותי חשבו שאני בן וכך גם פנו אליי. מה שהתחיל כצעד אופנתי נועז מצידי נגמר אמנם במפח נפש וקריאות לעג מצד חבריי לבית הספר, אבל אני מצידי מאוד אהבתי את השינוי ולא היה אכפת לי מה חושבים! בעיניי זה היה יפה ומרענן. השיער צמח די מהר, בינתיים החברים שלי כבר שכחו שהיה לי שיער קצר ומוזר. למרות הכל זו הייתה חוויה מעניינת. שינוי חיצוני קיצוני בהחלט גורם לבנאדם לעבור גם כן חוויות קיצוניות ולפעמים, זה יכול ללמד אותך הרבה על עצמך ועל הסובבים אותך. שווה להעיז!

    מאת: עדי |‏ 28 בפברואר 2014 | 10:08
  •  אני אוהבת שינויים חיצוניים וחייבת כל הזמן לשנות. מה שהכי קל לשנות זה את השיער אם זה בצבע או בתספורת. בגיל 17 אחרי צביעות רבות של השיער עם חינה וצבעים השיער הפך להיות לא בריא ולכן החלטתי החלטה של הרגע להסתפר קצוץ עם מכונה וכך עשיתי. לקח לי זמן להתרגל אבל שיער צומח וגדל ולכן קל שלנות אותו. גם היום אני עושה תסרוקות מעייינות כל השמן ומשנה כל השמן את התספורת אבל לא את הצבע.

    מאת: תאיר אחרק |‏ 28 בפברואר 2014 | 10:06
  • השינוי הכי גדול ושהיה לי הכי קשה להסתגל אליו בשנים האחרונות לא היו חתונה או לידה – אלא תספורת. תספורת קצת קצרה מדי.

    לפני כמה זמן הציע מרכז התומך בחולי סרטן להסתפר בחינם במספרות בתמורה לתרומת השיער לפאות לחולי סרטן. לאחר מחשבה החלטתי ש-15 שנים עם שיער ארוך ארוך מתירות שינוי קטן, ריענון זריז, וממילא השיער יגדל.

    הגעתי למספרה והזדעדזעתי לגלות שהדירה היא ל-30 ס"מ שיער. נלחצתי, אבל אמרתי לעצמי – בשביל קצת גאווה אני אוותר על התרומה? הגעתי כבר עד כאן – יאללה, מסתפרים. מה שיהיה יהיה.

    מה שהיה היה קצר. קצר מאוד, קצר מדי. הספר ניסה לעזור בסטיילינג אבל זה היה הרבה הרבה יותר קצר ממה שתכננתי.

    למזלי היה יום חמישי. יכולתי להסתגר בבית סוף שבוע שלם ולהתאבל. אפילו שקלתי לא ללכת לעבודה. הרגשתי מכוערת כל כך, והשיער שתמיד היה כל כך ארוך היה פתאום כל כך קצר, לא ידעתי איך להתמודד עם זה. הייתי מדמיינת שאני נשנענת על קוקו ארוך, שולחת יד להוציא אותו אל הכתף – ולא היה קוקו. זה שבר אותי בצורה שלא האמנתי שהיא אפשרית. היה לי ברור שאני חוזרת להאריך שיער. בעלי ניסה לעודד אותי שעשיתי מעשה יפה וכו' אבל התרומה והעזרה שבמעשה לא עודדו אותי בכלל.

    הגיע יום ראשון. לא היתה ברירה, בלעתי את גאוותי ויצאתי לעולם. הנשמות הטובות שאני עובדת איתם עודדו אותי, אמרו לי כמה יפה לי ומתאים לי, הגיע הזמן וכו'.

    עברו יותר מחודשיים עד שקיבלתי את התספורת, עד שהפסקתי לשנוא אותה. עבר עוד חודש עד שהסתכלתי על עצמי במראה והודתי – איזה שיפור. אני אדג'ית יותר עכשיו, המראה שלי מעודכן יותר, מאתגר יותר. וגם ממסגר לי את הפנים בצורה שונה כל כך ממה שאני רגילה וראו זה פלא – זה באמת מחמיא לי. אני נשארת עם התספורת החדשה!

    מאת: אביב |‏ 28 בפברואר 2014 | 10:03
  •  

    מאת: אורלי |‏ 28 בפברואר 2014 | 09:50
  •  משיער ארוך עד הגב התחתון הסתפרתי לקארה קצרצר!!!!!!

    מאת: מאיוש |‏ 28 בפברואר 2014 | 09:47
  • אני נערה דתייה שלומדת באולפנה. השינוי החיצוני שלי החל בגיל 16 בערך, זה בא לידי ביטוי בעיקר בשיער, בלבוש ובאיפור. התחלתי להתאפר כל יום בצורה עדינה איילנר מסקרה וסומק. התחלתי בנוסף לאהוב ממש את תחום האופנה, לקנות ולשלב פרטי לבוש ולעיתים ללכת עם פזור. במגזר שאני באה ממנו, החברות לא ממש התלהבו מהקטע הזה, והסתכלו עלי בעין מוזרה אך עדיין המשכתי בשלי כי אהבתי את זה ושידרתי לעצמי ביטחון בעניין הזה, ולאחר כמה חודשים, חלק מהבנות בשיכבה שלי באו אלי והתייעצו איתי איך אפשר להתחיל להתאפר מבלי לקבל תגובות ומבטים מהחברה הסובבת, או אם אפשר לסוע איתי לשופינג כדי שאעזור להן לשנות את סגנון הלבוש שלהן, אז..לא רק שאני השתנתי במראה החיצוני שלי הצלחתי בנוסף לעזור לעוד בנות להשתנות בנושא :)

    מאת: מוריה |‏ 28 בפברואר 2014 | 09:33
  •  השינוי הקיצוני ביותר שעשיתי מבחינת מראה חיצוני היה… לעשות קרחתתת כסאחחח! להיפרד מהשיער המתולתל-מקורזל ולהישאר עם בעצם כלום. זה גרר תגובות משני הקטבים: כאלה שממש התלהבו ואפילו אימצו את הטרנד וכאלה שלא ממש…

    מאת: שחר |‏ 28 בפברואר 2014 | 09:30
  • עד לפני שלוש שנים הייתי במשקל די גבוה מעיק ולא היה לי האומץ לקחת את עצמי בידיים ולעשות שינוי, עד שיום אחד החלטתי שדיי לטייצים והיי לסקיני לקחתי את עצמי בידיים התחלתי לעשות ספורט לאכול ארוחות מאוזנות ולהעיף מהתפריט את כול ה "אויבים " המשמינים לאחר כ7 חודשים ירדתי 16 קילו ונכנסתי לסקיני, המחמאות לא הפסיקו להגיע מכול מקום, יצאתי לשופינג ופעם ריאשונה שנהנתי ממנו, נכנסתי בסקיני ועליתי על עקבים וזה השינוי הכי קיצוני שעשיתי, במשקל ובסטייל !

    מאת: נטלי |‏ 28 בפברואר 2014 | 09:25
  •  כל חיי הייתי עם שיער ארוך (מאוד)

    לפני חצי שנה, גזרתי 30 ס"מ מהשיער וחזרתי לקארה הקצרצר של כיתה א'.

    את השיער תרמתי…

    הסיפוק לא משתווה לשום הון שבעולם

    מאת: אילת |‏ 28 בפברואר 2014 | 08:57
  •  עוד כשהייתי בצבא עם כל אוירת התקניות. הלכתי לספר והצבעתי את השיער בחלק העליון באדום לוהט והתחתון נצבע בשחור עורב. מזעזע אנשים חשבו שאני אוהדת הפועל ואחרים סתם חשבו שאיבדתי את הראש.

    מאת: עינבל |‏ 28 בפברואר 2014 | 08:36
  •  אני מתולתלת וככזאת אני רבה עם השיער שלי לעיתים קרובות. רק מתולתלת תבין את התסכול של השקעה בהופעה מכף רגל ועד ראש והכל נהרס בגלל שהשיער נראה כאילו קמתי מהמיטה הרגע. הייתי בתיכון והיה טרנד של פוני- כידוע דבר שנראה טוב בעיקר על חלקות שיער. הגעתי הביתה מתוסכלת מבית הספר, החלטתי שלא איכפת לי כלום, לקחתי את המספריים מהמגירה ופשוט גזרתי לעצמי פוני. מיותר לציין שהוא היה קצר מדי, עקום ומקורזל וגרם לכך שהלכתי במשך השנה כולה עם סיכות ונראיתי זוועה. בקיצור, ההחלטה הפזיזה והביצוע העצמי של פוני למתולתלת הוא בין הקיצוניים… אהבה לכל המתולתלות :)

    מאת: גינת |‏ 27 בפברואר 2014 | 19:59
  •  לפני חמש שנים,מיד בשחרור מהצבא הפסדתי בהתערבות ובעקבות כך הסתפרתי קצר (היו לי לפני זה תלתלים בקבוקים עד הישבן) וצבעתי את השיער שנותר לורוד. מכך למדתי לא להתערב עם אנשים,אבל גם היו לזה תגובות מעולות בשטח.

    מאת: רעות |‏ 27 בפברואר 2014 | 18:00
  •  אני עשיתי שינוי ממש קיצוני בצורה החיצונית לפני כמה שנים אחרי פרידה מגבר וקשר ארוך. בגיל 35 החלטתי שאם אני עצובה וריקנית מבפנים שהחיצוניות שלי תהיה מרנינה(: החלפתי את הבלונד סצבע ורוד לשיער. את השמלות הסולידיות החלפתי במכנסונים קצרים של נערות צעירות. והתחלתי לשים עדשות מגע צבעונית בכדי שאהיה הכי צבעונית מבחוץ ושאולי אם אתקל באקס שלי ברחוב הוא יהיה בשוק ויחשוב שאני מאושרת, מופרעת שלא שם פס על אף אחד. מיותר לציין שמבפנים הייתי עצובה מאוד ואחרי כמה מבטים וירידות מצד חברים וכחודשיים של צבעוניות מרנינה החלטתי לחזור לעצמי…(:

    מאת: סימונה |‏ 27 בפברואר 2014 | 17:59