מתנה בשישי: תיק של המעצבת דניאלה להבי

ספרו לנו על הטובה הגדולה ביותר שעשיתם, ותוכלו לזכות בתיק של המעצבת דניאלה להבי

מאת  | ‏ 10 אוקטובר 2013

בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות בתיק קלאץ' מקולקציית הקפסולה לחורף  2013-14 של דניאלה להבי. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות על "תיק" שנפל עליכם – מהי הטובה הגדולה ביותר שעשיתם עבור מישהו?

שווי המתנה: 990 ש"ח.

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 13\10\13 בשעה 12:00.

**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.

את התיק ניתן להשיג ברשת החנויות דניאלה להבי ברחבי הארץ.

הזוכה בבושם Madame De Pompadour של ניקול ראידמן משבוע שעבר היא רובין, שסיפרה לנו מה היא הכי אוהבת בעיר האורות, פריז:

'"אך.. פריז… איזו עיר…. ביקרתי בה לראשונה בילדותי, מאז חזרתי מספר פעמים. בכל פעם שאני חוזרת, אני שמחה לגלות שהיא נשארה בדיוק אותו הדבר- קלאסית. כשאני מטיילת בין רחובותיה אני בקלות יכולה לדמיין את עצמי במאה הקודמת, להזכר בילדותי או לחשוב על טיול בעתיד עם הנכדות. פריז היא עיר שלא צריכה להתאמץ, היא לא צריכה להמציא את עצמה מחדש בכל כמה שנים כדי שיבקרו בה. ממש כמו אדונית, פריז אלגנטית, יפה וזוהרת, נקיה ולא מתאמצת- פשוט קלאסית. כמו בביגוד, גם במטבחים וסלונים יש את האופנה החולפת, מה שעכשיו ממש ממש נחשב ולאחר כמה שנים נחשב מאוד מיושן. אז פריז היא לא כזו, פריז היא המטבח הקלאסי, זה שאי אפשר לטעות איתו, זה שישאר באופנה תמיד."

 

השאירו תגובה

 

  •  הטובה הכי גדולה שעשיתי(טוב, אולי לא הכי גדולה, אבל בטח הכי אפנתית), היא שהצלתי לחברה טובה את ההופעה- שתי דקות לפני שהיא הייתה אמורה לעלות על הבמה, להנחות טקס חשוב. לפני שהטקס התחיל, היא נכנסה לשירותים עם השמלה הכי יפה בארץ- בצבע ורוד עתיק, עם שילובי תחרה עדינים. אלא שכשהיא יצאה משם, הריצ'רץ' סרב להסגר, ולא משנה מה. מתח, לחץ, עצבים, דמעות ומה לא! במקרה הייתי בזירת האירוע, אילתרתי איזו קומבינה עם סיכת ראש, וסגרתי לה את הריצרץ הסורר. הנחיית הטקס הייתה מושלמת כמובן!!!!

    מאת: שחר |‏ 18 באוקטובר 2013 | 09:20
  • חברה שלי בקשה ממני שנצא לדאבל דייט עם בחור חמוד שהכירה דרך האינטרנט וחבר שלו , בתחילה לא הסכמתי ודחיתי את ההצעה בכל תוקף כי הייתי אחרי פרידה מחבר שלי והייתי עצובה וממש לא התחשק לי להכיר בחור חדש ,אבל אחרי שכנועים והצקות רבות הסכמתי לדייט רק בשביל לרצות אותה. האמת שהדייט היה מאוד מצחיק ומעניין לא אספר לכם הכל אבל אגיד בקצרה שיצאתי משם בזוגיות חדשה ומוצלחת :)

    מאת: שן שן |‏ 13 באוקטובר 2013 | 10:48
  •  קשה לקרוא לעזרה לחברה טובה, הכי טובה כ"תיק" שנפל עליי, בעיקר לאחת כזו שאני הפלתי עלייה אינספור תיקים לאורך שנות חברותינו, ובעיקר שהייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב בשבילה. הדס טובת הלב, חברתי האהובה, הוזמנה לחתונה כשהיא, אבוי בלי בן זוג כדי להציג לדודות החטטניות שמאחלות בפה מלא ארס- נו, בקרוב אצלך. החתונה הזו הייתה מלחיצה מתמיד מאחר והאקס המיתולוגי היה צריך להיות נוכח, כי הוא, מה לעשות, אחיה של הכלה. כן, הדס היקרה שידכה את אחותו לבן דודה, רק שהם החזיקו מעמד, בזמן שהיא והאקס נפרדו לאנחות, בעיקר שלה. לחתונה שכזו מתכוננים חודשים מראש. 3 חודשים לפני כבר חיפשנו שמלה, ועברנו/ חפרנו/ נברנו בקולקציות של כל מעצבות הארץ, אך לשווא. לבסוף הצעתי כי נקנה את השמלה מחו"ל, דרך אתר שכבר יצא לי לקנות ממנו בעבר. כך, לפחות תהיה להדס תכנית גיבוי. השמלה הוזמנה יחד עם עוד דברים בשבילי, ולכן ניתנה הכתובת שלי. עכשיו נותר רק להמתין. ולהמתין. ולהמתין. ולהמתין. והשמלה לא מגיעה. 4 ימים לפני החתונה החבילה מגיעה והשמלה.. אבוי… לא מתאימה. למרות יכולות התפירה המאוד מוגבלות שלי, הצעתי שעם מספר תיקונים זאת תהיה השמלה המושלמת, הרי כבר נרכשו נעליים ותיק והמתנו כל כך הרבה זמן. הדס, לחוצה ונרגשת, הסכימה. מקוצר הזמן של הדס הסכמתי להיות זו שתיקח את השמלה בחזרה מהתופרת. יום לפני החתונה, השמלה בידי, והיא נהדרת. השארתי אותה השקית ליד הדלת והלכתי להתקלח. כאשר יצאתי מהמקלחת גיליתי שהכלב שלי הוציא את השמלה מהשקית, קרע את המכפלת, ופרם חלק גדול מהרקמה המיוחדת שהייתה בצד השמלה, ושהתופרת עבדה קשה (ובהרבה מאוד כסף נוסף) כדי לא להרוס. חשכו עיניי! איך אני מספרת את זה להדס? לילה שלם ישבתי לנקות את השמלה, לתפור את המכפלת בזהירות, לרקום את מה שהכלב שלי פרם. לא הלכתי למחרת לעבודה כדי להמשיך ולנקות ולתקן ולהביא את השמלה למצב של לפני. להדס סיפרתי רק אחרי החתונה….

    מאת: נטע |‏ 13 באוקטובר 2013 | 08:45
  •  מכרה מהלימודים חיפשה קט-סיטר לשלושה חודשים לחתול שלה בזמן שהיא מטיילת בהודו.
    היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף חצי התנדבתי/חצי נודבתי לשמור עליו.
    ביצענו העברה הכוללת- ארגז חתול אחד+ חתול, ארגז צרכים אחד, שני שקי חול, שק אוכל עצום, מספר כדורי משחק, משטח גירוד לציפרניים….
    הבחורה טסה ואני נשארתי עם החתול הפחדן ביותר עלי אדמות! חתול חמוד, אבל עם הפרעה עמוקה, הוא פחד מרעשים (קטנים כגדולים) ומגברים. הוא היה מוצא את הפינה הכי חשוכה וצרה, נכנס אליה ולא יוצא שעות!
    שלושה חודשים זו תקופה לא קצרה כשמדובר בחתולים. יום אחד כשהייתי בעבודה הוא הצליח לפתוח לעצמו את הרגל, לדמם לי בדירה וכמובן- להדחף לתוך מגרת הצעיפים וחגורות שלי. לא אפרט על ההכנות והנסיעה לוטרינר וגם לא על הטיפול עצמו, רק אציין כי הניתוח, התרופות והחבישות עלו מעל 1500 שקלים אשר יצאו היישר מארנקי הדל.
    שלושה חודשים עברו עם עוד הפתעות פה ושם (חלקי ציפור על המיטה, נעיצות ציפרניים בסוודר אהוב, מספר כוסות שבורות…) עד שלבסוף הגיע היום המיוחל שבו אמא שלו חזרה לארץ! ידעתי שהיא לא תיקח אותו באותו היום, אך זה סימן לי את הסוף, את החופש, את החזרה לשגרת החיים שלי! כמה שטעיתי.
    היא חיפשה דירה במשך כמה שבועות, מרוב ייאוש כבר הצטרפתי אליה כדי לזרז עניינים. שוב- כמה שטעיתי.
    היא חזרה לחבר הקודם שלה, ישנה אצלו כמה ימים עד שהוחלט שהיא עוברת לגור איתו! החתול מפחד מגברים!! את לא יכולה לגור עם גבר! אני לא מסכימה!! צעקתי כלכך חזק, אבל כשצועקים בלב זה לא מספיק….

    מאת: שני |‏ 13 באוקטובר 2013 | 06:49
  •  אחותי התאומה ואני שרתנו באותו בסיס, היא חתמה קבע שנה אחרי. וכן יום השחרור שלה הגיע! אני בבית עוסקת בענייני כשאחותי מתקשרת אליי בלחץ -מסתבר שלהשתחרר מצה״ל אורך יותר זמן מהמתוכנן ושהיא לא תספיק להשתחרר בבקו״ם… כמובן שתאומה לא מפקירים ולאור השחרור הפגנתי רעות אמיתית ונחלצתי לעזרתה- לקחתי את האוטו ויצאתי למסע השחרור השני שלי:), מאחר ואנחנו נראות אותו הדבר נסעתי לבסיס ומשם במירוץ נגד הזמן לבקו״ם שם בגאווה ושמחה הצגתי לבנות האדיבות את החוגר ״שלי״, הן גזרו אותו ואיחלו לי בהצלחה בהמשך! באופן כללי להיות תאום זה להיוולד עם תיק, לא תמיד הוא מתאים לכל דבר אך אין ספק שזה תיק שווה ביותר!

    מאת: Net |‏ 12 באוקטובר 2013 | 23:35
  •  קשר בין בת לאם תמיד יהיה טעון רגשית, מצד אחד היא הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב ותמיד ירצה בטובתי ומצד שני היא תתעניין יותר מדי ותציק עם שאלות, מעין "תיק" כזה. יכול להיות רגע בו אנחנו מאוד נהנות ביחד אבל מיד אחריו הכל יתהפך ונריב בקולניות כך שישאר טעם רע מהבילוי שעד לפני רגע היה פשוט מושלם.כאשר אני חושבת על מעשים טובים שעשיתי/ עשו בשבילי, אני לא יכולה שלא לחשוב על אמא שלי, קשה להודות אבל אמא בהגדרה (לפחות האמא שאני מכירה במשך 26 שנה) זה לתת בלי לחכות לתמורה, אהבה ללא תנאים שלפעמים גובלת בחיבוק חונק. כבר מהרגע הראשון שאנחנו מגיחים לעולם, אמא מקריבה מעצמה למען הילדים (לא הייתי מנסחת את זה משורש קורבן אלא יותר משורש קרוב כי הכל נעשה באהבה גדולה) החל מהקריירה ועד הבילויים, בזכותה אני מה שאני היום ולעולם לא אוכל לגמול לה על כל הטובות שעשתה למעני. כיוון שהיא מעריצה של התיקים של דניאלה להבי, הייתי שמחה להעניק לה תיק נוסף לאוסף ממני- שיזכיר לה אותי וכמה אני אוהבת אותה למרות שנטשתי את הקן (אליו אני חוזרת בשמחה פעם בשבועיים).

    מאת: קלי רוטמן |‏ 12 באוקטובר 2013 | 21:49
  • זה סיפור שקרה לאחי, ממש לא מזמן, בקניון,לא אנקוט בשמות ובמקומות על מנת לשמור על פרטיות השותפים בדבר. לפני מספר שבועות אחי טייל להנאתו עם אשתו ושלושת ילדיהם בקניון, בשעות הערב המוקדמות. במהלך שיטוטיהם ניגש אליו אדם נכה בכסא גלגלים, משותק לגמרי בכל חלקי גופו וביקש ממנו שיעזור לו, הוא רוצה לאכול ארוחה במסעדה וצריך את עזרתו שיאכיל אותו כי אינו יכול לעשות זאת בעצמו. אחי הסכים והתלווה אליו למסעדה קרובה. התברר שהבחור מוכר במסעדה כלקוח קבוע והוא הבטיח שהמטפלת המסייעת לו תגיע בקרוב (מה שלא קרה..) אחי סייע לבחור להזמין ארוחה, ובשל נכותו הקשה, היה עליו להאכיל אותו באיטיות ובאריכות. שעתיים וחצי לקחה הארוחה, בזמן שמשפחתו וילדיו מחכים.. לפעמים ארוע כזה באמצע החיים, כשנופל עליך תיק כבד, הוא אירוע שבא להזכיר לנו כמה שפר עלינו מזלנו , מזכיר שעלינו להעריך את הדברים הפשוטים שנראים לנו מובנים מאליהם: בריאותנו, עצמאותנו, היכולת שלנו לקום לבד, לדאוג לצרכינו, לעבוד, לאכול, לצחוק – כל אלו הם פריבילגיה גדולה עבור חלק מאיתנו.. 

    מאת: מיטל |‏ 12 באוקטובר 2013 | 21:24
  •  ,nb

    מאת: ghj |‏ 12 באוקטובר 2013 | 19:45
  • התיק שנפל עלי ברגע הוא בעצם הפנמה שמהולה בהשלמה קשה שגררתי תקופה ארוכה בכאב-החלטתי להחליט על העתיד הזוגי שלי על כשברקע המון שקים של תובנות ואירועים שנאגרו אצלי בשלוש שנות זוגיות שכללו הצעת–נישואין.
    את הטובה הגדולה ביותר עשיתי עבור בן זוגי דאז- ביטלתי בכאב רב את החתונה ארבעה חודשים לפני התאריך ושיחררתי אותו מזוגיות שנמשכה מצידי מכוחו של הרגל כדי שימצא את זו שבאמת מתאימה לו ותעשה אותו מאושרת הרבה יותר ממני. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי וגם לאחר שעשיתי זאת הקושי נמשך במבול שאלות טורדניות מהמשפחה של למה?כבר היה יכול להיות לך ילד בקרוב!ולבחורה מעל גיל 30 קשה למצוא בן זוג ומה לא!!!
    החלטתי ללכת על האמת שלי ושלו ולהתמקד בטובת הבחור המדהים שעבורו הייתי נסיכה ויכולתי להמשיך להיות כזו עבורו לעד אבל ידעתי שהוא לא מקבל ממני את מה שבאמת מגיע לו. אפילו לא חצי.

    מאת: מיטל |‏ 12 באוקטובר 2013 | 19:05
  •  אני לא יודעת אם זו הטובה הכי גדולה שעשיתי אבל זו אולי אחת מהן : כשהייתי בת 5, חליתי בסקרלטינה ואושפזתי בבית חולים למשך שבוע. בזמנו, להורים היו שעות ביקור שלא כמו היום. במיטה לידי הייתה ילדה בערך בגילי שהושמה במיטת תינוקות. לא הבנתי למה ואמא שלי הסבירה לי שהיא לוקה בפיגור קל. בנוסף, היא הייתה אילמת וכל מה שיצא לה מהפה היה – אההה,אההה,אההה. באחד הבקרים, כשההורים לא היו, היא הושיטה לי את היד וצעקה אהההאההה. הבנתי שהיא צריכה משהו והלכתי לקרוא לאחת האחיות. כשהאחות הגיעה, מסתבר שהילדה הייתה רעבה ורצתה לאכול. פשוט לא שמעו אותה. כשאמא שלי הגיעה בצהריים, היא נקראה לחדר האחיות, וכל האחיות שיבחו אותי על התושייה והעזרה שלי. עד היום גם אמא שלי וגם אני זוכרות את אותה ילדה.

    מאת: אפרת |‏ 12 באוקטובר 2013 | 18:59
  •  כשלסבא שלי מלאו שמונים וחמש שנים, החלטנו אני ואחותי להעניק לו מתנה מיוחדת וכך לקחנו את סבא עם השיער הלבן מקל ההליכה וחיוך תמידי של ילד על פניו וגם את זוגתו שכבר לא זכרה בדיוק פרטים קטנים, לסוף שבוע באנטליה. את החויה הזו – השהיה איתם במלון מפואר הטיולים והחיוך על פניהם אני רואה כטובה הכי גדולה שעשיתי לעצמי….. וכך אזכור אותה תמיד.

    מאת: רחלי אנדרסון |‏ 12 באוקטובר 2013 | 18:31
  • לרוב אני לא מחשיבה טובות כ"תיק". בטח לא אם היא לאחת החברות שלי,כי גם אחרי הטבעת והחופה אנחנו לא אותו דבר בלי החברות שלנו.
    ובכל זאת זכורה לי "טובה" אחת במיוחד. עד שעשיתי את התואר הראשון עבדתי במספר חנויות בגדים. הארון שלי היה נושא לשיחות ועקיצות בין החברות. מגוהץ,מקופל,מקוטלג ומבושם. ואז החברה הכי טובה שלי ובעלה עברו דירה, והיא חלתה מאוד. כמובן שהיא לא סמכה על בעלה עם הבגדים בארון וביקשה ממני לבוא לפרוק את הארגזים. זה היה יום שישי בבוקר אחרי שבעלה פרק יום לפני כן את רוב הארגזים. הגעתי לשם חמושה במבשם הבדים שלי,מגהץ ניירות רחניים, ומכונת המדבקות שלי. במשך שעות,גיהצתי,קיפלתי,תליתי, בישמתי וסידרתי לפי סקלת צבעים. לכל מדף הוצמדה תגית עם הקטגוריה אליה הבגדים משתייכים ושקיקי לבנדר חבויים. שטפתי את חדר השינה שלהם,הצעתי את המיטה וכיסיתי אותה בכיסוי מיטה סרוג לבן ורצתי להביא זר חרציות קיציות ועוגת שמרים מהמאפייה.
    מאז תמיד היא נזכרת להגיד לי איך היא הגיעה לדירה עמוסת ארגזים בתחושה שכל הבית היה עדיין קטסטרופה אבל איך חדר השינה הרגיש לה כמו הבית האמיתי הראשון.

    מאת: נועה |‏ 12 באוקטובר 2013 | 18:05
  •  

    מאת: נועה |‏ 12 באוקטובר 2013 | 17:51
  •  זה היה לפני הרבה שנים, כשהתחנה המרכזית בת"א היתה באמת הומה וסואנת בנוסעים ולא בעובדים זרים, זה היה יום חמישי אחרי הצהרים והתכוונתי לסע לבקר חברים בצפון לסוף השבוע.
    הלכתי בין הרציפים על מנת להגיע לרציף של האוטובוס שלי ופתאום ראיתי ילד בן 5 או 6 בוכה בכי מר. עצרתי לידו וניסיתי להרגיעו. שאלתי מה קרה והוא אמר שהוא לא מוצא את אמא. לאחר ברור קצר התברר שהם היו בדרך לבאר שבע שם הם גרים. הסתכלתי וראיתי שאכן הוא נמצא ברציף של האוטובוס לבאר שבע והיתה לי הרגשה שאמו כנראה עלתה בלעדיו. מה עושים? אולי אמו לא נסעה? אולי מחפשת אותו? אולי כן נסעה? החלטתי לחכות איתו כמה דקות. הלכנו לקנות לו שתייה בקיוסק הסמוך. שאלתי את אחד ממבקרי הכרטיסים שהסתובבו שם האם יש מה לעשות? ענה ללכת למשטרה. חיכינו כחצי שעה ולאחר שראיתי שאמו לא חוזרת, החלטתי לסע עמו לבאר שבע ושם דרך המשטרה המקומית למצוא את משפחתו. כשהגענו לבאר שבע אמו חיכתה לו בתחנת המשטרה ליד מסוף אגד בעיר. התברר שאכן אמו עלתה לאוטובוס ולא ראתה שהוא לא עליו והאוטובוס נסע בלעדיהם. היא חשבה שהילד ישב כבר בכיסא בסוף האוטובוס ורק באמצע הדרך גילתה שהוא לא נמצא.
    לסוף השבוע שלי כבר לא נסעתי, אבל עשיתי טובה גדולה למשפחה אחת בלב שלם.

    מאת: סמדר |‏ 12 באוקטובר 2013 | 16:01
  •  ה״תיק״ שנפל עלי קרה ממש חודש אחרי החתונה והטובה הגדולה היא בעצם תהליך של שנה בעקבות כך. אני נשואה כבר ארבע שנים. חודש אחרי החתונה בעלי נפגע בתאונת עבודה מנפילה מגובה על הברכיים והיה מרותק לכסא גלגלים תקופה ארוכה מאוד. בשנה האחרונה חלה ״התקדמות״ גדולה והוא מתהלך רק בקביים. הטובה הגדולה שעשיתי שהיתה עבורו וכמובן בסוף לשנינו זה ששמתי לו מראה גדולה מול הפנים מייד לאחר התאונה והבהרתי לו שלמרות שהוא מרותק לכסא גלגלים ופוטר מעבודה והוא צריך לבנות את עצמו מחדש במקצוע אחר עבורי הוא עדיין הגבר החזק החכם והעוגן שלי שאיתו התחתנתי. לקח לי שנה לפמפם לו את זה ערב ערב מול המראה לפני השינה עד שהוא החליט לעבור שיקום ולהסכים להיות אבא כי חשב שהוא כבר לא שווה מכל בחינה ואפילו ללמוד מקצוע חדש לחלוטין שהוא מסיים השנה ובהצלחה ולהרגיש שהוא עדיין הגבר החזק שלי. הסברתי לו במשך שנה שלמה מדי לילה שחוזק עבורי הוא לא רק פיזיות אלא הנפש שבפנים ובעקבות כך כחלק מתהליך השיקום הוא יצא מהבור הנפשי שהיה בו ואפילו מצליח (עם עזרה קטנה) להתנייד על קביים ולחייך מאוזן לאוזן עם התינוק הקטן שלנו על ידיו.

    מאת: Liron |‏ 12 באוקטובר 2013 | 14:04
  •  אומרים שלעשות טובה למישהו זה זה להקריב משהו מעצמך. במקרה שלי הטובה הגדולה ביותר שעשיתי תרמה לי לא פחות, חוויה של פעם בחיים.
    לפני חצי שנה גיסתי כרעה ללדת את בנה, מאחר וזו לידה שנייה אחי וגיסתי לקחו את ההריון והלידה בקלות ולא התכוננו יותר מידי, הם היו בטוחים שהיא תקבל אפידורל והכל ילך הקלות כמו בלידה הראשונה.
    רק כשהגיעו לחדר לידה התברר כי היא לא יכולה לקבל אפידורל וכי עומדת בפניהם חווית לידה טבעית אליה לא ממש התכוננו…
    בשלב מסוים העובר נכנס למצוקה ואחי התקשר אלי היסטרי, זו היתה שעת לילה מאוחרת אבל הוא ידע שאני יושבת וממתינה לחדשות. הוא נשמע לחוץ נורא בטלפון וביקש את עצתי, מכיוון שילדתי שלושה ילדים באופן טבעי ואני רופאה בעצמי.
    למרות השעה המאוחרת הצעתי לו שאבוא להיות איתו, אנחת הרווחה שלו נשמעה בכל רחבי הבית, כמובן שמיד נכנסתי לרכב ונסעתי לבית החולים.
    כשהגעתי דופק העובר התייצב אך כשראיתי את מצבה של גיסתי היה ברור כי אני נשארת לעזור. השגתי שמן מהאחיות והתחלתי לעשות לה מסאז׳ים. עזרתי לה למצוא תנוחות נוחות המקלות על הצירים, ותמכתי בה עד שהקטנצ׳יק הגיח לאוויר העולם.
    אחי לא הצליח למצוא מילים להודות לי, אבל אמרתי לו שלמרות שהייתי בעשרות לידות אף לידה לא היתה מיוחדת כמו זו.
    אולי עשיתי לו טובה גדולה, אך ללא ספק עשיתי טובה גדולה גם לעצמי.
    היום האחיין שלי כבר בן חצי שנה והקשר שלי אליו הוא שונה מכל שאר אחייני, אותו זכיתי להחזיק עם יציאתו לאוויר העולם. חויה עליה לעולם לא הייתי מוותרת.

    מאת: רויטל |‏ 12 באוקטובר 2013 | 12:17
  •  גרתי במשך כמה שנים בפריז בדירת חדר קטנטנה, במסגרת לימודיי ועבודתי. פעמיים בשנה הייתי חוזרת לביקור בארץ של מספר ימים, ונוחתת על מיטת הנוער הישנה שלי בבית הוריי. באחד הביקורים שלי א', שהייתה חברת ילדות של אחותי הגדולה, הייתה נחמדה אליי באופן מוגזם, כאשר היא מאוד מתעניינת בסיפורים שלי על עבודתי המגניבה ועל החיים בלב פריז. היא סיפרה שהיא יכולה לקבל אזרחות צרפתית דרך סבא שלה ושהיא אף שוקלת ללמוד צרפתית בשביל הכיף. היא לקחה אותי במהלך חופשתי למסעדות החדשות והנחשבות בעיר, למסיבות הכי שוות ואפילו נתנה לי את הג'יפ שלה מבלי שביקשתי כדי ש"יהיה לי יותר קל להיות עצמאית במהלך החופשה". היא אף הציעה להסיע אותי לשדה וביקשה שנשמור על קשר ושהיא בטוחה שנשתמע בקרוב. ואכן, שבועות ספורים אח"כ, ביום ראשון מאוד מוקדם בבוקר, שזה היום החופשי היחיד שלי בשבוע, צלצול באינטרקום למטה. בחרתי להתעלם, אך אחרי מספר דקות של צלצולים עצבניים, גיליתי שא' הגיעה לביקור הפתעה. היא עלתה למעלה עם 4 (!!) מזוודות וסיפרה בהתלהבות כי היא נוחתת עליי רק לכמה ימים, כי היא החליטה ללמוד צרפתית והמקום הכי טוב בשביל זה- זה בצרפת!. כמה ימים על הספה בדירת החדר הקטנה שלי שבקושי מספיקה ליחיד נהפכו לחודש וחצי!!יאמר לזכותה של א' שהיא ניסתה לפצות אותי על ה"תיק" הזה ושמרה כמה שיותר על סדר וניקיון, ועזרה מעט עם הקניות לבית. אבל הפרטיות שלי נעלמה ולכן ידעתי שאין לי ברירה אלא לעזור לה ללמוד צרפתית כמה שיותר מהר כדי שהיא תעזוב כבר. המצחיק הוא שאני חזרתי לארץ אחרי כמה שנים, אבל א', שנהפכה לחברה עוד יותר טובה שלי, הכירה את אהבת חייה בפריז והיא עד היום שם. מדיי פעם, אני מאיימת עליה שאני עוד אנחת עליה לביקור הפתעה, ואולי אני עוד אעשה זאת…..

    מאת: נטע |‏ 12 באוקטובר 2013 | 11:09
  • :)) 

    מאת: יובל ב |‏ 12 באוקטובר 2013 | 10:02
  •  לפני חודשים עליתי לאוטובוס אישה נכנסה עם ילד והכסף לא הספיק להם. היא אמרה לו תרד ותבוא ברגל. קראתי לילד נתתי לו עשרה שקלים אמרתי לו אל תרד תשלם לנהג. הילד והאמא מאוד התרגשו. כשהילד שילם הוא רצה להחזיר לי את העודף ולא הסכמתי אמרתי לו תשאיר לך את הכסף .שבת שלום

    מאת: נעמי חן לו |‏ 12 באוקטובר 2013 | 08:01
  •  זה היה בעוד יום עבודה שיגרתי אך מלא ריגושים והפתעות…
    בית הקפה השכונתי היה מלא ומזמין כתמיד… מתוקף תפקידי ועמדתי הייתי עסוקה בשירות לקוחות, קבלת סחורות, טיפול בספקים, הצלחת הסרוויס וראייה כוללת של המקום.
    בסיבוב בין השולחנות הבחנתי בתיק קטן שחור ש״ישב״ על אחד הכיסאות, על השולחן היו השאריות של האורח שישב…
    לקחתי את התיק איתי לתוך בית הקפה, כמובן שבדרך הורתי על פינוי וארגון השולחן מחדש…
    כהרגלי כשאני מוצאת תיק אני פותחת על מנת לנסות ולדלות איזשהם פרטים מזהים אודות האלמוני פלוני אשר לו שייך החפץ.
    פתחתי את הרוכסן של התיק והמילה הראשונה שהוצאתי מהפה היה ״אמאלה״!!!
    מצד אחד באמת נבהלתי ממה שראיתי, הייתה שם, אך נגיד… ״סטפה״ ערימה של שטרות 100 דולר.
    מיד סגרתי את התיק… ראיתי שאין ולו פרט מזהה אחד. עליתי לכספת שמתי אותו שם ורצתי החוצה אחר חיפוש האלמוני…
    יצאתי לכיוון החנייה ושם ראיתי אדון נמוך קומה וממושקף ומזיע… שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה במשהו וזה אמר שלא אבל שירבב שנעלם לו התיק יד… קטן ושחור.
    ביקשתי ממנו להתלוות אלי , תוך כדי ההליכה דליתי פרטים נוספים איפה הוא היה מה עשה והודעתי לו שהתיק נמצא ובמקום בטוח…
    הגענו לבית הקפה , מסרתי לו את התיק ודי התאכזבתי (בניינו) שלא קיבלתי איזה שטר ״אחד שניים או שבעים״….
    מאז אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה אלמלא זה היה קורה היום….
    היום אני נשואה עם שלושה ילדים עובדת במשרה מלאה בתחום אחר… ובעיקר שורדת אך מאושרת!!
    אז מה את/ ה הייתם עושים?!

    מאת: ליאת מיקא |‏ 11 באוקטובר 2013 | 21:49
  •  חברה שלי ממש רוצה את התיק הזה אז אני עושה לה טובה וכותב פה על הטובה הכי גדולה שאי פעם עשיתי. הטובה הזאת הייתה לעצמי כשהתחלתי איתה וזכיתי בה

    מאת: רום |‏ 11 באוקטובר 2013 | 19:50
  • בעיני אין הרגשה גרועה יותר מלבקש טובה ממישהו ושהוא נותן לך תחושה שהפלת עליו תיק איום ונורא ותחושת אי הנעימות מתעצמת כפליים. לכן, אני משתדלת לעולם לא לתת לאף אחד להרגיש שאני עושה לו טובה – בהחלפות בעבודה, בהסעות, בעזרה בלימודים או להלוות בגדים – אני עושה מכל הלבאו שאני לא עושה בכלל. במסגרת אינסוף ההחלפות בעבודה, ועשרות בגדים שמסתובבים בין חברות, הטובה הכי גדולה שאי פעם עשיתי זה ללמוד עם חבר שלי לכל המבחנים של התואר. הכרנו בלימודים ומהר מאוד התחלנו ללמוד ביחד למבחנים ובחיי שזו הייתה משימה בכלל לא פשוטה להשאיר אותו מרוכז כמה ימים ברציפות אבל כשאוהבים באמת שהכל אפשרי. ההשקעה השתלמה ולאחרונה סיימנו שנינו את התואר בהצלחה.

    מאת: אוולין |‏ 11 באוקטובר 2013 | 19:30
  • לפעמים נופל עלינו "תיק"- אבל כפי שנאמר- הכל קורה לטובה ולכל דבר יש סיבה.
    לפני כמה חודשים במהלך שהותי בחו"ל קיבלתי טלפון מבת משפחה (בשעות הבוקר המוקדמות)שהיא צריכה עזרה דחוף בדירתה, היא ממש לא הרגישה טוב באותו בוקר ויש לה כלב גדול (רועה גרמני) שלא יצא החוצה כמה יומיים משום שהיא הייתה חולה.
    כמובן שלא היה לי הכי הרבה כוח ללכת אליה בקור של אירופה בבוקר לקחת את הכלב ולשמור עליו במשך היום במיוחד שהוא לא הכי ממושמע אבל עשיתי זאת.
    מפה לשם יצא ששמרתי על הכלב במשך כמה ימים טיילתי איתו האכלתי אותו וכו'.
    ערב אחד בשעות הערב החלטתי לצאת לחנות שהייתה קצת רחוקה מהדירה שלי לקנות משהו והחלטתי לקחת את הכלב שייצא קצת לנשום אויר, בדרך חזרה היה כבר חשוך ונתקלתי בחבורת גברים (שלא נזכיר את מוצאם) שהתחילו להציק לי וללכת איתי, ידוע שכלבים חשים פחד של אנשים והוא התחיל לנהום עליהם ולנבוח (וכאשר רועה גרמני במשקל 70 ק"ג נובח זה מאוד מרתיע) הגברים המציקים הסתלקו, כמובן שאם הוא לא היה איתי זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.
    לפעמים אנחנו רק חושבים על סיטואציה מסויימת כעל "תיק" אך בסופו של דבר הכל כתוב כבר מראש!
    שיהיה סופשבוע נעים ושבת שלום:)

    מאת: עדי דיין |‏ 11 באוקטובר 2013 | 18:29
  •  מכינה חינה לבת של חברה מאחר ואין לה מושג ויכולת להרים אירוע ל40 איש לוקחת על עצמי כל נושא ניהול תכנון ועשייה
    לשמח את ביתה שלה מאוד חשוב שיעשה לה ערב נשים , דורש הרבה רצון ומוטיבציה ונתינה.

    בברכה

    אפרת

    מאת: אפרת לוי |‏ 11 באוקטובר 2013 | 17:44
  • הטובה הכי גדולה (!!!) שעשיתי הייתה לפני כמה שנים, כשחברה שלי נפרדה מחבר שלה , והיינו אמורות לצאת בדאבל דייט. היא ביקשה ממני שנחליף בבחורים שהיינו אמורות לצאת איתם בדאבל, והיום הם נשואים L:

    מאת: אילת |‏ 11 באוקטובר 2013 | 17:18
  • אחת הטובות הגדולות ביותר שעשיתי, היה לתת לחבר שאביו היה חולה את האוטו שלי ל 10 ימים בעוד שאני נשארתי עם אופנים , לרכב ולהרכיב את בני ממקום למקום.

    מאת: מרי |‏ 11 באוקטובר 2013 | 15:27
  • תיק שנפל עלי היה בחופשת הקיץ לפני שלוש שנים. פירסמתי מודעה בשכונה שאני עורכת סדנת יצירה אצלי בבית וחשבתי כך להעסיק את הזאטוטים שלי ועל הדרך גם להרוויח קצת. התקשרה ילדה אחת בלבד… לא יכולתי לסגת מהפירסום שלי ובמשך חודש, פעמיים בשבוע הייתי צריכה להעסיק אותה ביצירות והפתעות כל פעם כשעתיים וכל זאת בתמורה לסכום ממש פעוט… תיק תיק היה לי אבל לפחות הילדים נהנו.

    מאת: מלי וולפוביץ |‏ 11 באוקטובר 2013 | 15:13
  •  לפני כשלוש שנים קיבלתי טלפון מחברת ילדות שלמדה איתי בתיכון בארץ מולדתי, היינו בקשר אך בכל זאת הטלפון הפתיע, היא אמרה לי שהיא רוצה לבוא לטייל בארץ לשבועיים, וצריכה מקום לישון בו ומישהו שידריך אותה, כמובן ישר הזמנתי אותה לביתי והבטחתי שאראה לה את כל נפלאות הארץ שלנו… בין הריגוש והשמחה שאראה אותה אחרי כמעט 20 שנה פתאום התמלאתי חשש וחשבתי "איך נפל עליי התיק הזה!" איך עכשיו אשלב עבודה, גידול ילדים וחברה שפתאום גרה לי בבית ומצפה שאקח אותה מהצפון ועד אילת?
    סידרתי לה חדר מצוחצח, מקרר מלא בכל טוב הארץ, לקחתי את שארית ימי החופש בעבודה ובאתי לאסוף אותה בשדה התעופה.
    מהרגע בו פגשתי אותה שם, כל הצרות נשכחו! לראות חברת ילדות שהייתי לומדת איתה למבחנים ומכינה איתה לקים משילובי צבעים שונים היה פשוט חוויה מדהימה, מאותו רגע שכחתי מהבעיות ויצאנו לטייל וליהנות. נסענו לשווקים מפורסמים, בילינו בים, ואפילו בירושלים העתיקה… זכיתי לנסוע איתה לסוף שבוע מפנק בים המלח (לזכות בבילוי בנות שלא היה לי שנים…) ולהשאיר את הילדים בבית! ואפילו הם התחברו אליה בסוף וכך היא הלכה עם בתי הגדולה לקניון ועטפה ספרי לימודים לבני שעלה לכיתה א'…
    כך ה"תיק" שנפל עליי יום בהיר אחד, הפך בסוף ל"מתנה" שנפלה עליי. כמובן היה מעייף וטיפה מלחיץ אך זכיתי לחוויה ייחודית ומשנה שגרה ומאז אנחנו כל הזמן מדברות על מתי היא תקפוץ לבקר שוב… ואולי הפעם תבחר לשהות בבית מלון… :-)

    מאת: יוליה |‏ 11 באוקטובר 2013 | 14:46
  •  
    הטובה הגדולה ביותר שעשיתי עבור מישהו הפכה מהמקום הכי לא צפוי לאחר חמש שנים כטובה הגדולה ביותר שעשיתי עבור עצמי אבל הכל התחיל כטובה והתמסרות שעשיתי עבור אמא שלי שחלתה ביום בהיר אחד במחלת הפיברומיאלגיה הכה קשה. לפני חמש שנים ושמונה חודשים אמא שלי התעוררה בבוקר מהשינה עם כאבים בלתי נסבלים בכל הגוף .כאבים עזים שהתגברו אפילו יותר במפרקים .נוספו כאבי שרירים ושלד, העור נהיה רגיש לכל נגיעה הכי רכה .ככה הסיפור נמשך במשך חודש שלם עד שאובחנה כסובלת במחלה והתחילה לקבל טיפול תרופתי שלא עזר. כל הכאבים נותרו. הרגשתי חסרת אונים מול הכאב שלה קראתי שעיסוי יכול לעזור אצל חלק מהחולים במחלה והחלטתי ללכת ללמוד עיסוי רפואי מקצועי כדי לעסות אותה מספר פעמים ביום ולהקל לה על הכאבים וכך באמת היה. במשך שנה התמסרתי ללימודים התובעניים ונאלצתי לעזוב את עבודת הבוקר ולעבוד רק בלילות ,בכל התהליך הזה עיסיתי את אמא שלי שלוש פעמים ביום וזו הייתה התרופה הטובה ביותר לכאבי השרירים שלא מרפים ממנה. היא עד היום אומרת שהיא מרגישה על ענן כשאני עושה לה את העיסוי ולא מרגישה את הכאב. אני השתדלתי מהרגע הראשון להיות שם בבית איתה בכל פעם כשהתקף כאבי השרירים תוקף. העזרה לאמא הפכה לאהבה למקצוע העיסוי שנראה כקסם תרופתי ריגעי וכבר תקופה אני עוסקת בזה לפרנסתי רק עם קהילה שנזקקת לזה באופן רפואי.הסיפוק הוא עצום.

    מאת: מיטל |‏ 11 באוקטובר 2013 | 14:14
  • הטובה הגדולה ביותר שעשיתי עבור מישהו הפכה מהמקום הכי לא צפוי לאחר חמש שנים כטובה הגדולה ביותר שעשיתי עבור עצמי אבל הכל התחיל כטובה והתמסרות שעשיתי עבור אמא שלי שחלתה ביום בהיר אחד במחלת הפיברומיאלגיה הכה קשה. לפני חמש שנים ושמונה חודשים אמא שלי התעוררה בבוקר מהשינה עם כאבים בלתי נסבלים בכל הגוף .כאבים עזים שהתגברו אפילו יותר במפרקים .נוספו כאבי שרירים ושלד, העור נהיה רגיש לכל נגיעה הכי רכה .ככה הסיפור נמשך במשך חודש שלם עד שאובחנה כסובלת במחלה והתחילה לקבל טיפול תרופתי שלא עזר. כל הכאבים נותרו. הרגשתי חסרת אונים מול הכאב שלה קראתי שעיסוי יכול לעזור אצל חלק מהחולים במחלה והחלטתי ללכת ללמוד עיסוי רפואי מקצועי כדי לעסות אותה מספר פעמים ביום ולהקל לה על הכאבים וכך באמת היה. במשך שנה התמסרתי ללימודים התובעניים ונאלצתי לעזוב את עבודת הבוקר ולעבוד רק בלילות ,בכל התהליך הזה עיסיתי את אמא שלי שלוש פעמים ביום וזו הייתה התרופה הטובה ביותר לכאבי השרירים שלא מרפים ממנה. היא עד היום אומרת שהיא מרגישה על ענן כשאני עושה לה את העיסוי ולא מרגישה את הכאב. אני השתדלתי מהרגע הראשון להיות שם בבית איתה בכל פעם כשהתקף כאבי השרירים תוקף. העזרה לאמא הפכה לאהבה למקצוע העיסוי שנראה כקסם תרופתי ריגעי וכבר תקופה אני עוסקת בזה לפרנסתי רק עם קהילה שנזקקת לזה באופן רפואי.הסיפוק הוא עצום.

    מאת: מיטל |‏ 11 באוקטובר 2013 | 14:13
  • בטובה הגדולה ביותר שעשיתי אני נזכרת בכל חורף כבר שלוש שנים וגם החברות שהיו עדות למקרה.לפני קצת פחות מארבע שנים יצאנו כל הבנות בערב גשום במיוחד לערב קניות זריז בקניון וארוחת ערב קטנה לחגוג את החזרה מהטיול המאוחר יחסית במזרח. לאחר שסיימנו את הקניות יצאנו לרחוב מכוסות במטריות ענקיות והתיישבנו מחוץ למסעדה מתחת לתנורים הגדולים שהיו פרושים מכל עבר. ממולנו על ספסל של תחנות האוטובוסים ישבה אישה כבת 60 עם עגלת קניות עמוסת בדים ופחיות כשאין לרגליה נעליים סגורות ואפילו לא מעיל… רק בגדים בלויים. כל הארוחה היא הסתכלה על השמיכת פוך שקניתי בקניון שעה לפני כשהוצאתי מהשקית וניסיתי להתחמם בה(היה ממש קפוא!!!).הבנתי שקר לה מאוד והחלטתי לתת לה אותה במתנה בצורה עקיפה בלי להביך אותה. כשסיימנו לאכול ביקשתי מהחברות שלפני שהן חוזרות לחניון שישקיפו מרחוק על השקית עם הפוך שאני הולכת לשכוח כשאני עולה לאוטובוס. הן התרחקו להן ותיצפתו ואני חיכיתי עם כמה שקיות וכשהאוטובוס הגיע לתחנה עליתי עם כל השקיות חוץ משמיכת הפוך ש"נשכחה" מאחורי מושב הספסל בתחנה. מייד כשעליתי לאוטובוס חברותיי מספרות שהיא ניגשה במהירות לשקית שלפה את הפוך התכסתה בשמיכה והלכה לישון על הספסל. אני ישבתי הרבה יותר טוב ממנה באותו הלילה…

    מאת: רחלי |‏ 11 באוקטובר 2013 | 13:39
  • במשרד בו אני עובדת יש מנקה, מדובר באישה מבוגרת (בת 60+) שרואים שהחיים לא היו "טובים" אליה, והיא לגמרי לבדה. אז היא ביקשה ממני עזרה, כשאני מצידי בתקופה אינטנסיבית של בחינות – אחיה הקטנים ניסו לנשל אותה מירושת הוריהם, והיא ללא אמצעים, מעמד, עו"ד או זמן להתארגן (זה קרה שלושה ימים לפני שהיא הייתה צריכה להגיב) ניסתה לעמוד על שלה. ניסיתי למצוא לה עו"ד, וכשזה לא התאפשר, קיבלתי חוות דעת של עו"ד על מצבה. ביחד קראנו את הטענות של האחים ואת החלטת בית המשפט בדיון המקדים, וניסינו לגבש טענה. בסופו של דבר, הצלחנו למצוא לה ייצוג משפטי והמאבק עוד נמשך. מה שכן, העמידה שלה מנגד, והדרישה לצדק והוגנות, שכנעה כמה מאחיותיה והן חידשו איתה את הקשר והחליטו לעמוד איתה, כך שעכשיו היא כבר לא לבד.

    מאת: נוגה |‏ 11 באוקטובר 2013 | 10:44
  •  שמי רונית, אם יחידנית למיכאל, בן חמש (בדצמבר…).
    המצב הכי קרוב להכניס אותי למטבח, הוא כדי להכין קפה, או מקסימום טוסט, לארוחת ביניים, למיכאל, לגן…כזאתי אני, לא יודעת להפשיר קרח..
    יצא שמיכאל הבן המקסים שלי, מאוהב בקרין גורן, יושב וצופה בה במחשב, תכנית אחר תכנית. ולפעמים מכין עם הדודות שלו, עוגות ועוגיות.
    עד שהחליט שרוצה שגם אמא תכין איתו,משמע – אני….
    נסענו לחנות וקנינו את כל הפריטים הנחוצים : מערבל ( עם שני ראשים…מה שמזכיר לי, גיטרה היא לא רק כלי נגינה…)שקית זילוף, תבניות להכנת עוגיות
    ואז קנינו גם ספר של קרין גורן, עליו היא חתמה למיכאל באופן אישי,
    ואני נאלצתי להכין עוגיות עם מיכאל…האמת, יצא טעים…

    מאת: רונית אליספור |‏ 11 באוקטובר 2013 | 09:23
  •  אז ככה לפני מספר שנים בילינו בחתונה של חברה מספר חברים,
    ובין החברים היה בחור שטען שהוא צימחוני ולא אוכל בשר, החלטנו לבדוק הכצעקתה
    הכנו לו לאפה קטנה עם מטעמי כבד ונתנו לו לטעום………
    לאחר מספר דקות שאל מה שמנו לו בלאפה הקטנה ושזה היה ממש טעים.
    עד היום הוא לא מאמין שבתוך הלאפה היה כבד ואפשר לומר שהוא כבר לא ממש צימחוני ונהנה ממטעמי החיים.

    מאת: רונה ישראלי 050-2314352 |‏ 11 באוקטובר 2013 | 08:17
  • שינויים. שינויים זה מדהים. נכון תמיד יש את הילדה התמימה הזאת שמסובבים אותה על קצה הציפורן? זאת הייתי אני, הייתי, עכשיו, אני לא בטוחה, יש לי חומה כזאת, פעם הייתיכל כך תמימה, לכל אחד יש חומה, שלי הייתה גדר עץ מפורקת עם יותר פרצות מקורות. כיום, מעטים מאוד האנשים שיודעים איזה אדם רגיש אני, אני שונאת את התכונה הזאת, התמימות הזו אבל זה מה שיש, עם זה אני חיה, לכן בניתי חומה, מעין בועה מגנה שעוטפת אותי בכל מקום, הבעיה היא כמובן אהבה, כשאני מתאהבת, כל החומות נופלות ואני חוזרת להיות התמימה מהיסודי. הטובה הכי גדולה שאי פעם עשיתי למישהו הייתה, כמובן קשורה לאהבה, זה שאהבתי (תאמינו לי, אם הייתם רואים את החיוך שלו, ומכירים את האופי שלו, בנות, הייתי עוזרות לו, בנים, הייתם עוברים לקבוצה השניה) ביקש ממני לעזור לו להתכונן למבחן בנושא שהוא התקשה בו ובמשך שלושה ימים, כל יום, במשך חמש שעות ישבנו ולמדנו, למזלי, יצא מזה משהו, בסוף הפעם השלישית, התנשקנו בפעם הראשונה, זאת הייתה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי, אבל, עדיין החומה עומדת על תילה, ורק הוא ועוד אנשים מעטים נמצאים בתוכה.

    מאת: ענבר |‏ 10 באוקטובר 2013 | 22:49
  •  כשהייתי בצבא אימי החליטה להתייעץ איתי בעניין משפחתי רפואי האם לבצע פעולה רפואית מסויימת אשר היו לה השלכות משמעותיות… חיפשתי מידע באינטרנט ונתתי את עצתי כמיטב יכולתי, אך בדיעבד לא הייתי צריכה לתת, ההחלטה שהיא החליטה השפיעה על כל חייה …מעבר לכך שאינני רופאה, צריך לתת לכל אדם לבצע את ההחלטות הגורליות שלו בעצמו, אפשר לייעץ, לעזור, לתמוך… אבל המעשה שעשיתי מלווה אותי עד היום.

    מאת: תמר |‏ 10 באוקטובר 2013 | 22:48
  •  יש לי אחות תאומה ואנחנו זהות, עד כדי בלבול.
    אני הגדולה יותר ברבע שעה ויתכן שבגלל זה אני מתהלכת עם תחושת אחריות גדולה כלפיה.
    כשהיינו בלימודים אחותי ואני היינו בכיתות נפרדות.
    באחד הימים אחותי הייתה חולה כמה ימים וידעה כי לא תצליח להספיק להתכונן לבחינה שהייתה לה.
    אני, עם תחושת האחריות הגדולה שהייתה לי ועדיין יש לי כלפי אחותי, נשברתי כאשר ראיתי אותה בוכה בגלל שחשבה שתאלץ לעשות מועד ב' אשר נקבע לחופש הגדול במהלכו תכננו טיול גדול.
    אחותי, בדרכה העדינה רמזה לי – לגשת לבחינה במקומה.
    וכך אכן עשיתי, נאלצתי להתכונן עבורה לבחינה ולגשת במקומה מבלי שאף אחד ידע.
    ביום הבחינה, התייצבתי בכיתה, נרגשת ומקווה שאצליח לעשות זאת עבור אחותי.
    לאחר מספר ימים התקבלו התוצאות של הבחינה…… ונחשו מה היה הציון? 91 !!!!!!!!!!!!!!! אני גדולה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    אי אפשר לתאר את הערכתה של אחותי על מה שעשיתי עבורה…………….

    מאת: ליאת איצקוביץ |‏ 10 באוקטובר 2013 | 19:24