מתנה בשישי: תיק של MIK AN MOR

ספרו לנו על חוויה מיוחדת מהחופש הגדול ותוכלו לזכות בתיק של MIK AN MOR

מאת Fashion Forward | ‏ 15 אוגוסט 2013

בכל יום שישי נחלק לגולשים מלאי הסטייל של FF מתנה מדליקה . השבוע תוכלו לזכות בתיק של MIK AN MOR. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות על חוויה מיוחדת שזכורה לכם מהחופש הגדול כילדים.

שווי המתנה: 680 ש"ח

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 13\08\18, בשעה 12:00.

**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.

את התיק ניתן להשיג ב- MIK AN MOR – שבזי 56 נווה צדק, תל אביב.

הזוכה בשמלה של אווה מנדלבאום משבוע שעבר היא רויטל, שסיפרה לנו על התכשיט שגורם לה להרגיש הכי זוהרת:

"יש לי המון תכשיטים מסוגים וסגנונות שונים. תכשיטים זולים שנקנו בטופ טן, תכשיטי זהב שקיבלתי באירועים שונים. יש לי אוסף של תכשיטי קמאו עתיקים שרכשתי באיביי. אני מאוד אוהבת לגוון, להתאים את התכשיט לאאוטפיט. אבל התכשיט האהוב עלי ביותר, שמתאים תמיד לכל אאוטפיט ותמיד גורם לי להרגיש מיוחדת היא שרשרת פנינים שקיבלתי מבעלי ליומולדת 40. זו לא שרשרת סטנדרטית, זו שרשרת וינטאג' שבעלי הלך וכיתת את רגליו בין חנויות יד שניה עד שמצא את השרשרת ושכשראה אותה, ישר ידע שזו השרשרת בשבילי. אתם צריכים להבין שבעלי ממש לא מבין בתכשיטים, ובטח ובטח שאין לו מושג בחנויות יד שניה, אבל הוא ידע שאני אוהבת וינטאג', והיה חשוב לו למצוא משהו מיוחד עבורי. אז הוא ישב וחיפש חנויות יד שניה באזור מגורינו, והלך אחת, אחת עד שמצא את השרשרת המיוחלת. וזו השרשרת שגורמת לי להרגיש הכי מיוחדת, כי בנוסף לכך שזו לא שרשרת שרואים כל יום, היא גם נקנתה עם המון אהבה."

השאירו תגובה לבטל

כולם קראו לי מדונה, בגלל הדמיון. אפילו הייתה לי אותה נקודת חן על השפם. התלבשתי כמוה, מיני מעור, עגילים, שרשראות, חגורות, למדתי שירים שלה בעל-פה, בקיצור ילדה בת שלוש עשרה מחולון בקיץ 1993
אלא שהקיץ ההוא לא היה ככל הקיצים המלכה עצמה עמדה לנחות בארץ להופעה בפארק הירקון ומפלס ההתרגשות שלי היה בשמיים.
כשהגיע היום המיוחל התייצבתי בפארק עוד לפני הסדרנים, את הכרטיס הקדוש שבעבורו שטפתי את מדרגות הבניין שלנו במשך חצי שנה החזקתי באגרוף קפוץ, מפחדת שאם אכניס אותו לכיס איזה חור בלתי נראה יגרום לו ליפול ולהעלם.
השעות חלפו כאילו דקות וההופעה עמדה להתחיל, אחי הגדול שליווה אותי במצוות הוריי נעלם מזמן, השערים לגן העדן נפתחו ואני צעדתי בבטחה פנימה.
"כרטיס בבקשה" חייך אלי סדרן משופם. פתחתי את ידי לראשונה באותו יום והגשתי לו ביראת כבוד את הנייר הממולל. הסדרן הביט בנייר המקומט בפליאה אחר כך הניף אותו קרוב לאפו, הפך בו לכאן ולשם ואז הפנה אלי מבטו
"זה לא כרטיס!" הוא הודיע בהחלטיות והושיט לי בחזרה נייר מקומט וריק מתוכן. הבטתי בנייר הריק אחר כך בכף ידי שדווקא הייתה מלאה בכתמים צבעוניים ויותר לא ראיתי כלום כי הדמעות טשטשו לי את העולם.
לא אלאה אתכן חברות יקרות בספיחי הטראומה ההיא שמלווים אותי עד היום, את זה אני משאירה לספת הפסיכולוג. אומר רק זאת – אם רק יכולתי לחזור בזמן אל אותו יום קיץ רחוק וכואב הייתי יוצאת מהבית עם תיק‼!
מאת: רינת |‏ 18 באוגוסט 2013 | 11:50
כשהייתי בכיתה א הייתה לי חברה טובה שמאוד אהבתי ובחופש הגדול בין כתה א לב' המשפחה שלה עברה לירושליים ונאלצנו להיפרד. בעידן בו לא היו פלאפונים או אינטרנט היינו מתכתבות שלוחות אחת לשנייה מכתביות ומכתבים אך עם השנים הקשר הלך ופחת וגם כשניסיתי להתקשר לא הצלחתי להשיג אותה אך מעולם לא שחכתי אותה וקוויתי שיום יבוא וניפגש.
כשהייתי בת 13 נסענו על המשפחה לחגוג לבן דודי בר מצווה בירושלים ובמהלך השבת חתן שגעתי את הורי שאני רוצה לחפש את החברה האובדת. אבא שלי שלא יכל לעמוד בתחנוניי לקח אותי לחפש אותה כשבידינו רק שמות הוריה ומשפחתה ושם השכונה בירושליים-גילה (שידועה כשכונה ענקית..) וכך במשך כמה שעות עברנו בין בית לבית כשבכל פעם משהו נותן לנו מידע שגוי ומבלבל… בסופו של דבר כמו בסרטים רגע לפני שכבר הרמנו ידיים והתחיל להחשיך ראיתי ילדה שדמתה שתי טיפות מים לחברתי משחקת עם כמה חברות בגן המשחקים זו הייתה אחותה הקטנה שלקחה אותנו אליהם הביתה- הסוף הטוב הוא שכמה שנים אחר כך משפחתה חזרה לגור בסביבתינו ועד היום אנחנו חברות טובות.

*אני מאשרת שראתי את התקנון ומאשרת אותו.
מאת: מירן בניתה |‏ 18 באוגוסט 2013 | 11:18
לפני שנתיים וקצת נסעתי לחופשה עם בעלי לאחר תקופה ארוכה שלא יצאנו רק שנינו חיכיתי לחופשה מאוד והכנתי תכנון לכל יום מהבוקר עד הערב. לאחר יומיים של טיולים הרגשתי עייפות מטורפת כזו שממש לא אופיינית לי אל בגלל הרצון להספיק עוד ועוד המשכתי כרגיל מבלי לשתף את בן זוגי שאני לא במיטבי( לא רציתי שידאג או שנשנה תוכניות) בתום היום השלישי הרגשתי סחרחורת מטורפת והתעלפתי מהר מאוד הגענו לבית חולים ושם הופתענו לגלות שני דברים מפתיעים הראשון שאנחנו בהריון והשני שיש לנו תאומים!!!! והיום אנחנו חובקים שני בנים מקסימים ושובבים בני שנה וארבעה חודשים.
*קראתי ואני מאשרת את התקנון
מאת: מירן בניתה |‏ 18 באוגוסט 2013 | 11:07
בשבוע שעבר נסענו כל המשפחה לנופש באילת. אוכל, בריכה, ים, חופש, שלווה. באחת בלילה נשמעה אזעקה עולה ויורדת. הפער הבלתי נתפס בין השקט של החופש לבהלה של האזעקה הפתיע אותנו יותר מהכל. בעלי ואני צפינו בסרט. "מה זה הרעש הזה?" שאלתי את בעלי. "זה מהטלוויזיה." הוא ענה. "איך מהטלוויזיה?" שאלתי, "עד עכשיו היא היתה בשקט, עכשיו כל כך חזק?" ואני בכלל לא ידעתי שכשיורים עלינו רקטות שומעים אזעקה. לרגע חשבתי שפרצה מלחמה… הבהלה, הפחד, החרדה לילדים… גם זו חוויה מהחופש, לא?
מאת: אריאל |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:56
בחופש הגדול בין כיתה ח' ל-ט' אמא שלי ואחותי נסעו לחו"ל, אחי ישן אצל אבא שלי ואותי השאירו בבית. לבד. לשבועיים. בשבוע הראשון אירחתי חברים כל היום וכל הלילה ובשבוע השני התחילו לשפץ את הבית שלנו ואני הסתובבתי בין חברות עם תיק קטן על הגב. באותו שבוע הכרתי מישהי חדשה מהשכבה, ישנתי אצלה שלושה ימים ברציפות ואנחנו חברות עד היום… למעלה מעשרים שנה עברו מאז אותו חופש, עברתי המון חוויות בהמון חופשים, אבל חופש גדול כמו זה עוד לא היה לי!
מאת: עדי |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:50
כילדה בתחילת שנות ה-70 היינו אחי אבי ואני יושבים אחה"צ במרפסת ביתנו
שבמושב בימי שלישי ומחכים שמוכר הסברס יעבור ברחוב שלנו ואז היינו
יוצאים לקראתו וקונים ממנו סברס כאשר הוא מקלף לנו את הסברס במקום.
החוויה בחברת אבי ז"ל ואחי והטעם המתוק והטעים של הסברס נצרבו בזכרוני
לעד.
מאת: סיגל |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:24
מאת: סיגל |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:14
בחופש הגדול כשהייתי כמעט בת 15 הוריי לקחו את אחיותיי ואותי יחד עם סבא וסבתא שלי, דודתי וביתה לנופש ברודוס ביוון. בבריכה במלון הכרתי נער בשם בריאן שהגיע מאוסטרליה יחד עם משפחתו ושהיה גדול ממני בשנה .במשך 3 ימים ראיתי אותו כל הזמן בבריכה, בארוחת ערב במלון, בלובי .הוא די מצא חן בעייני אז יום אחד כשבאתי לבריכה וראיתי אותו שם ,חייכתי והוא חייך אליי בחזרה ואז בא לכיוון שלי, התחלנו לדבר ולהכיר ובערב גם יצאנו לבלות עם האחים שלנו .בערב של היום האחרון ישבנו על ספסל בחוץ בפארק ליד המלון הוא הסתכל לי בעיניים ורכן לעברי והתחיל לנשק אותי אני כמובן שיתפתי פעולה ואני זוכרת איך הלב שלי דפק מהר כי התרגשתי מאוד זו היתה הנשיקה הראשונה שלי ומאוד נהנתי :)
מאת: שני |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:04
היי,
אני אם לשתי בנות בוגרות… בתקופתי לא עשינו פעילות מיוחדת חוץ מים, ים ועוד ים. אולם שני חופשים זכורים לי במיוחד. יום הולדתי חל ב 4 ביולי. ביום בת המצווה שלי, שלא נחגג במיוחד פרט לשרשרת הנושאת את שמי שקיבלתי מהוריי… באותו יום היו אצלנו אורחים מצרפת, התלבשתי כדי לקבל בשמחה את המתנה והרוכסן של המכנסיין נסגר לי על הבטן…. הסיפור היה לא נעים כלל…
מה שיותר מעניין היה, כאשר הייתי בת 16, נסעתי עם אבי ואחי לניו אורלינס שבארה"ב, היה שם יום עצמאות שזהו גם יום הולדתי ופשוט היה מדהים… היינו בכל מני מופעים בבתי קפה ומסעדות וחשתי כי בפעם הראשונה אני ממש חוגגת יום הולדת…. זה היה מרגש מאד עבורי.
תודה ושבוע מהנה ומועיל
מאת: שמחה כהן |‏ 18 באוגוסט 2013 | 10:02
ככה הייתי קמה כל בוקר לחוג שחיה, בקיץ 1988 עת הייתי בת 8 :) (לפני שנות העשרה והרביצה הבלתי פוסקת מול הטלוויזיה כל החופש…)
גם לאחותי הקטנה היה תיק זהה והיינו קמות בבוקר והולכות יחד, לא לפני שלבשנו את בגדי הים בבית.
אני זוכרת שמש, וסנדלים דקות על המדרכה, ריח של כלור ומים, מים, מים. אחר כך היינו יושבות על הדשא ואוכלות את הכריכים שאמא הכינה, וחזורות בצהריים מעולפות ועייפות. זה היה אחד הקייצים הבודדים שהרגשתי את היחד הזה, הטוב של המים ופשטות של חופש.
מאת: עינבל |‏ 17 באוגוסט 2013 | 23:25
אני לא אשכח איך באחד מימי החופש הגדול שבין כיתה י"א לכיתה י"ב, הלכתי עם חברתי ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, היינו משוגעות לגמרי והתחלנו לשיר שירים ברחוב, שרנו על שלטים שראינו ואנשים ואפילו שקיות שהתעופפו ברוח. משם התפתח לנו רעיון של לשבת ברחוב ולהקדיש שירים לאנשים במתנה . כתבנו חמשירים שמאחלים יום טוב לאנשים, ושתמיד יזכרו את הייחוד שלהם, הלחנו את זה, וישבנו ברוטשילד והקדשנו לאנשים שיר במתנה, ללא ציפייה לשום תמורה. החיוך שהעלנו להם על הפנים עשה לנו את החופש , והתחלנו ככה בכיף כל שנה חדשה. גם כשזה היה לפני שנת שירות, ואפילו לימודים…
מאת: אלמוג |‏ 17 באוגוסט 2013 | 23:10
מאז ומעולם הייתי ילדה של מיץ פטל (ובעיקר ויטמנציק!) וגמדים. בעונות הקיץ, היו על האריזות 'ספיישלים' מיוחדים לכבוד העניין. נרגשת מהחידושים, מצאתי את עצמי, לתומי, מכינה ארטיקים מגמדים(שהיו מגיעים בדרך כלל מוכנים ומזומנים) ומיץ פטל (שהיו מאולתרים בכוסות פלסטיק וכף זכוכית) ובודקת את המקפיא כל רגע, כדי לראות אם הם כבר מוכנים. בסופו של התהליך הייתי יושבת בערסל בחוץ, מרגישה מתוחכמת ביותר כי הכנתי לעצמי קרטיב :) ממליצה לכולם- הטריק הקסום הזה עדיין עובד :)
מאת: יעלי |‏ 17 באוגוסט 2013 | 22:15
בתור ילדה כבת 10 לפני המון זמן, נורא הושפעתי מסרטי הרפתקאות ששודרו בזמן החופש הגדול (נוסח אני והחבר'ה, הגוניס וכו'), והחלטתי שגם אני רוצה. אז ארזתי תיק גב עם אוכל ופנס (בהשראת הסרטים כן?!) עליתי על אופניי, ונפגשתי עם חבריי מוכנה לצאת להרפתקת החופש הגדול. כמובן שהרפתקה גדולה לא היתה כאן – בכל זאת גרתי בגבעתיים המנומנמת, אבל עצם ההיערכות עם חבריי ל"מסע" זכורה לי כחוויה כל כך מתוקה.
מאת: מורן |‏ 17 באוגוסט 2013 | 19:00
בקיץ נסעתי לפסטיבל רוק באנגליה עם חברה. זו הייתה חוויה מגניבה במיוחד ולא פחות- אופנתית. כמובן שלפני הפסטיבל הסתובבנו בלונדון והתרשמנו מהחנויות, הבוטיקים והאנשים שלבושים בכזה סטייל ברחוב, סתם ככה. אבל בפסטיבל.. בפסטיבל נחשפנו לסטייל הפסטיבלים: מכנסי ג'ינס קצרים למיניהם עם רקמות, קישוטים וחגורות מגניבות, גופיות וcrop tops וכמובן… מגפי גומי מדליקים בכל מיני צבעים! מעבר לחוויה המגניבה בפני עצמה והכיף האדיר, היה כ"כ כיף להתסכל סביב ולראות את כל הלבוש המגניב והייחודי הזה.
מאת: אמה |‏ 17 באוגוסט 2013 | 14:27
מהחופש הגדול הייתה כשהייתי בת 10 בערך. השתתפתי בשבוע פעילויות כולל לינה ב"פנימיית נעורים" מטעם "אגד". באחד הימים פוצצה ילדה אחרת בלון של מסטיק בזוקה על השיער שלי, שהיה אז ארוך מאוד. המדריכה, שלא ידעה מה לעשות, לקחה מספריים וגזרה לי את קבוצת השיער שהייתה עם המסטיק ועוד קצת מאחורי הראש. כאשר הגעתי הביתה לאחר שבוע הפעילות, לא אשכח את המבט של אמא שלי כאשר ראתה את ה"תסרוקת" החדשה שלי. את הצעקות שלה ואת הכאב על אובדן השיער אני זוכרת עד היום…מאז הוא כמובן גדל, התקצר, גדל שוב….מי ידע שקרח יכול לעשות את העבודה…
מאת: אפרת |‏ 17 באוגוסט 2013 | 11:23
נסיעה לחוף הים באשדוד היפיפה יחד עם הדודים והבני דודים. כולנו היינו בני עשרה ואחרי השתובבות בחוף נכנסתי למים לשחות, הייתי בת 11, ופתאום הג רגשתי את נסחפת ומסתובבת עוד לפני שהבנתי מה קורה נמשכתי בכפות רגלי מטה. לא הבנתי אבל זה היה דודי שמשך אותי מלמטה בצלילה החוצה מתוך המערבולת.
מבהיל, מפחד אבל בשניות כבר היינו בחוץ..
עד היום אני זוכרת את הבלבול וחוסר ההבנה
היום אני במינה שיצאתי בנס בגלל שדוד שלי הבין מה קרה שם וראה אותי בזמן
אז שימו לב…
מאת: גלגל |‏ 17 באוגוסט 2013 | 07:35
בחופש הגדול שבין גן טרום חוגבה ובין גם חובה, הורי שלחו אותי ואת אחותי הגדולה לקייטנה, זו הייתה השנה הראשונה שלי בקייטנה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה הייתי בשנתון המתאים, חוץ מן העובדה שהייתי בשנתון הצעיר ביותר גם הייתי הצעירההבמחזור שלי (ילידת דצמבר). באחד מן הימים האחרונים של הקיטטנה נערכה תחרות כשרונות, ולמרות שהייתי הצעירה ביותר בקייטנה, השתתפתי עם השיר ״הילדה הכי יפה בגן״ של יהודית רביץ הגעתי למקום הראשון וזכיתה בנחום – תקום מתנפח של הדמות המצורית ״סילבסטר״ מ״טוויטי״ למרבה האירוניה, יומיים לאחר הזכייה החתול שלי, סילבסטר, שקרוא על שמו של סילבסטר מ״טוויטי״ הרס אותו, בכל זאת, זוהי חוויה שזכורה לי כל השנים האלו.
מאת: ענבר |‏ 17 באוגוסט 2013 | 02:16
כשהייתי בת 6, אבא שלי לקח אותי ואת שתי אחיותיי לחוף הים. בדיוק עברנו לדירה חדשה שהמרחק ממנה לחוף לא עולה על עשר דקות נסיעה. אצלנו בבית, אמא לא הרשתה להתלכלך (אולי בגלל זה היא גם לא באה איתנו באותו יום) – לא להכתים בגדים, לא להתפלש בחול… כלום.
הדבר הראשון ששאלתי כשראית שבחוף הים יש רק חול, חול, וחול היה – "אפשר להתלכלך?"
כשקיבלתי תשובה חיובית, "התלכלכתי" בכל חלק בגוף, והבאתי איתי אפילו מזכרות הביתה. מיותר לציין שאמא לא אהבה את זה.
זה היה יום קסום!
מאת: ליאור |‏ 17 באוגוסט 2013 | 01:42
הייתי כבר נערה בזכרון הזה. תמיד אהבתי לטייל. נסענו כמה חברים לסיני עם מדריך מהמושב בו גדלתי. זה היה חודש אוגוסט והיה חחחחחחם. עשינו טיול של ארבעה ימים ברגל. בכל ערב הגיע הציוד שלנו רכוב על גבי גמל. אבל למרות שלא סחבנו הרבה היה חחחחם כל כך שרציתי כמעט למות. אבל אז הדהים אותי איך הטבע תמיד מיטיב איתנו. עשינו הפסקת צהריים והמדריך אמר עכשיו כל אחד יקח פינה לעצמו. התיישבתי מתחת לסלע ענק בצל והבריזה שהייתה שם וואו… זה נתן לי כוח להמשיך את שאר היום. ובערב הגענו למחנה ושם אחרי שלושה ימים הייתה מקלחת מאולתרת מתחת לכיפת השמיים וכמות הכוכבים שראיתי שם לא ראיתי בשום מקום אחר. היה מדהים וקשה אבל שווה כל רגע.
מאת: רינת |‏ 17 באוגוסט 2013 | 01:01
כשבן זוגי הציע לטוס לאתונה בחופשת הקיץ עם הילדים הייתי סקפטית. לא ידעתי הרבה על העיר הזו, אבל הנחתי שהיא משעממת ואפרורית וגם תהיתי מה יש לעשות שם עם ילדים ובטח יהיה סיוט להיגרר איתם בעיר בשיא חומו של הקיץ. איכשהו בן זוגי הדביק אותי בהתלהבות שלו לגבי הנסיעה. נחתנו באתונה באמצע אוגוסט עם ילדון בן ארבע ותינוקת בת פחות משנה. הילדון שלי נשאב עמוק לתוך סיפורי המיתולוגיה היוונית והיה נפעם מכל פסל ומקדש. הוא שאב גם אותי לעניין וביחד התרוצצנו ברחבי העיר והמצאנו גם סיפורים משלנו. בכל פינה גילינו גיבורים ויצורים מופלאים, דמיינו קרבות אגדתיים, מעשי קסם וכישוף. עברו כבר שנתיים, זמן רב בזמן של ילד, אבל החוויה זכורה לו היטב עד היום ומשמרת לנו עולם ששייך רק לשנינו.
מאת: קטי |‏ 17 באוגוסט 2013 | 00:33
החוויות שלי מהחופשה הזו מסתכמות בלשמח את הילדים, להעביר להם את החופש בחוויות מספקות וכמה שיותר מקומות, פעם פארק מים, פעם ספארי, פעם ים, פעם בריכה במרפסת, פעם הופעה בקניון, כל יום משהו חדש. ואני?? לי יש חוויות של תשישות פיזית ולשון בחוץ. אבל העיקר שהילדים נהנים וזה האושר הכי גדול שיש
מאת: שגית |‏ 16 באוגוסט 2013 | 22:36
בחופש הגדול בין כיתה יא' ליב' עברתי טסט בהצלחה, משפחתי הפתיעו אותי ברכב אומנם ישן אבל רכב והוא שלי..
נהנהתי מאוד מהחופש הזה חוויתי את העצמאות האמיתית.
מאת: ורד |‏ 16 באוגוסט 2013 | 21:19
בתקופה של התיכון הכיתה, הכיתה שלי הייתה מאוד מגובשת, שאת כל התעלולים והדברים הכי כיפיים העברנו ביחד. אך באותה כיתה היינו 6 בנות שהיינו מן חבורה כזה, שכל הפסקה, כל ההברזות מהשיעורים, וכל דבר קטן עשינו ביחד. למרות האהבה שהייתה בנינו, לא יצאנו לנו להיפגש מאז סיום התיכון. לאחר 3 שנים מסיום התיכון, אחת הבנות הרימה את הכפפה ויזמה מפגש. באותו ערב יצאנו לארוחה במסעדה, ולאחר מכן בלי תכנון מראש החלטנו ללכת לים ולשחות שחייה לילית. למרות שלא היה לנו בגד ים ובגדי החלפה, פשוט זרמנו והיה לנו הכי כיייף בעולם. את אותה חוויה לא הצלחנו לתעד בגלל החושך שהיה, אך החוויה זכורה לי עד היום. זאת הייתה חוויה שהתווספה לאותן חוויות הכי אדירות שהיו לנו בתיכון ו..אני די מתגעגעת :))
מאת: אלם |‏ 16 באוגוסט 2013 | 19:50
זכור לי מהילדות חויה שלא הייתי רוצה לפספס אותה שוב אחי סמי בקיץ רצה להרוויח כסף ואנחנו גרנו בירוחם עיר חמה בדרום לכן הוא החלט לימכור סברס שלמרב ידעתכם מלא בקוצים אבל העבודה הקשה לא הרתיעה אותו ולכן הוא החל בעבודה השכן שלנו שהיה גר כמה בנינים ליד רצה להצטרף ולכן אחי אמר לו חצי חצי בעבודה וכך גם בשכר הם הסכימו והחילו לעבוד אותו שכן היה אדם קצת שמן בלשון המעטה ופחדן ואחי סמי היה עושה את כול העבודה כי הוא היה מיתעייף מהר מאוד ומבקש רק הפסקות ולא היה חותך את הסברס כי היה פוחד בסופו של דבר אחי היה חותך את הכול כולל את הידים והיה מוכר את הכול כשהם קיבלו את הרוחים הם היתחלקו חצי חצי אחי סיפר לנו את הסיפור וכולנו צחקנו בלי סוף עד סוף החופש ומאז אנחנו קוראים אח\דוד סברס
מאת: פיגי |‏ 16 באוגוסט 2013 | 18:55
כל חופש, במקום לשלוח אותי לקייטנה, ההורים יצאו לארג'ים והיו מטיסים אותי לסבתא שלי ברוסיה. הייתי מבלה חודשיים בבית בכפר, ולא הייתי צריכה כלום חוץ מהכלב שהיה שם והתרוצץ איתי כל היום- לא אייפון, לא מחשב, לא היה לנו אפילו טלפון שם, הייתי יוצאת קשר עם ההורים רק כשנסענו לעיר הגדולה פעם בחודש. היה שם שטח ענקי שכולו דשא, האוויר היה נקי, היינו קוטפים ירקות ופירות מהגינה וישר מכינים אוכל.
לצערי סבתא שלי נפטרה כשהייתי בכיתה ח' והפעם הבאה שהייתי בבית בכפר היה כשלוש- ארבע שנים אחרי. אני זוכרת שעברתי על הגדר עץ ופתאום כל השטח הענקי הזה התגמד, והבנתי שהוא תמיד היה כזה קטן, אני היחידה שגדלתי.
מאת: פולינה צ'כמיר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 17:22
עמק הלואר, צרפת. אחד המקומות היפים בעולם. בין הנהר העצום לבין פלגיו הקטנים (שבעצמם נראים כמו הירדן), בין שדות יבולים רחבי ידיים לבין חורשות מדהימות ביופיין. על חורשה כזאת רוצה אני לדבר. רציתי להתרחק ממשפחתי הרועשת והצעקנית. הרגשתי שהם מקלקלים את האווירה המדהימה ששררה במקום, בהיותי בת 14, נוכחותם העפילה אפילו על קרני השמש המציצות מבין הצמרות. ברגע שהתרחקתי מספיק, המקום היה מואר שוב, והציפורים חזרו לצייץ. ישבתי ליד גזע אחד העצים ונחתי. הרגשתי ששום דבר לא יכול להרוס את הרגע הזה, חוץ ממשפחתי כמובן, שברגע זה שמעתיה מתקרבת. קמתי על רגלי ורצתי, רחוק ככל שיכולתי מהרשע הצרוף שהיה מאחורי, ואז עצרתי. לא הייתה לי בררה, מולי היה נחל שוצף וגועש. התמלאתי כעס על הנחל, השלכתי לתוכו כל מה שהיה בנמצא. כשהתייאשתי מלגרום לנחל להתנצל (או לפחות להזיז את מסלולו) הסתכלתי סוף סוף על הגדה שמולי, מה שראיתי זעזע אותי. ראיתי חורבן, ראיתי מוות, ראיתי אש. או לפחות את קורבנות האש. הצד השני היה מפוחם ושחור כולו. כנראה שהנחל שהיה מולי, הנחל שכל כך שנאתי, הציל את רוב החורשה מאבדון. הייתי חייבת לנחל את שלוותי ושמחתי הקודמות. אחרי מסקנה זו, הסתובבתי וחזרתי למשפחתי, שכבר התחילה לדאוג.
מאת: הדר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 17:05
בהיותי צעירה, בחופש הגדול האחרון של כיתה יב, קצת לפני הגיוס- היינו קבוצה של חמש בנות. חמשתנו היינו החברות הכי טובות, קבוצה עם דינמיקה משלה. מאד חששנו מפני הבאות, חששנו מהגיוס הקרוב, מה״חיים״ שהמתינו מעבר לפינה. והחשש הכי גדול- שעם הזמן נתרחק והחברות תתפוגג. בחופש הגדול האחרון, חברה אחת הצליחה להשיג לנו מפתח לדירה במרכז תל אביב לשבוע (חבר של אביה שטס לחופשת קיץ). מאד התרגשנו. הרגשנו כמו גדולות, לנסוע ולהיות עצמאיות למשך שבוע. תל אביב,עבור ירושלמיות שכמותינו, היתה העיר הגדולה,מעוז השופינג והבילויים. מאד נהנינו בשבוע הזה. הסתובבנו, היינו אדון לעצמינו. יצאנו בערבים,ערכנו קניות בימים. בישלנו לעצמינו. אהבנו ורבנו לפעמים. ובעיקר, נצרנו כל רגע.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור לאוה התקופה, לאותה הנאיביות, לאותו סף ריגוש…
אין ספק שזה היה סיפתח נחמד לחיים הבוגרים (:
מאת: אלי |‏ 16 באוגוסט 2013 | 15:38
הייתי ילדה בכיתה ד' , בחרם אינסופי של הכיתה. אף אחד לא דיבר איתי והייתי מאד לבד. ההורים שלי החליטו לרשום אותי לקייטנה . מיותר לציין שלא האמנתי שאהנה ולו לרגע אחד אבל הכל היה טוב יותר מלהישאר לבד בבית אז הלכתי. אני זוכרת את הכניסה בשערי הקייטנה פתאום נפתח עולם אחד גדול ושונה, הכרתי המון ילדים ואפילו הפכתי למנהיגה. כשסיימתי את הקייטנה חזרתי עם המון מכתבים מכל החברים החדשים שלי אבל משפט אחד זכור לי מאחד המדריכים שכתב לי"אני בטוח שהיכן שלא תהיי את תמיד תובילי" וכך היה. מאז חיכיתי כל קיץ לקייטנה.
מאת: גלית |‏ 16 באוגוסט 2013 | 15:04
בחופש הגדול שבין גן טרום חובה לחובה הורי רשמו אותי ואת אחותי הגדולה לקייטנה, זו הייתה השנה הראשונה שלי בקייטנה הזו מכיוון שהגעתי בפעם הראשונה לשנתון המתאחם בכדי להרשם לקייטנה מה גם, הייתי הצעירה ביותר בשנתון שלי, בת פחות מחמש (ילידת דצמבר). באחד הימים האחרונים של הקייטנה הייתה תחרות כשרונות (שירה ריקוד בדיחות וכו׳), אני, שמגיל צעיר אהבתי לשיר נרשמתי ושרתי את ״הילדה הכי יפה בגן״ של יהודית רביץ ולמרות שהייתי הצעירה ביותר בקייטנה ניצחתי וזכיתי בנחום-תקום מתנפח של סילבסטר מ״טוויטי״. למרבה האירוניה יומיים לאחר התחרות החתול שלי ששמו סילבסטר הרס אותו.. אבל זו אכן חוויה שתיזכר לי לעד.
מאת: ענבר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 15:02
כילדה היו שולחים אותי לקייטנות בדרום הרחוק שם הייתי אצל הדודה למשך החופש ביחד עם אחי ואימי שכן הקייטנות שם היו זולות יחסית למחירים במרכז הארץ ובאותה תקופה לא התאפשר להורים לשלם לקייטנות במרכז.
חוץ מהעבודה שכל הזמן הייתי נדבקת בכינים שם (שזו החוויה הפחות נעימה) אני זוכרת יום אחד שלקחו אותנו לאצטדיון קטן שהיה שם ושם חיכה לנו מסוק שעשה לנו סיבוב מעל העיר. חוץ מהעבודה שאני עם פחד גבהים וכל שנייה הרגשתי שאני הולכת ליפול ממנו החוויה הייתה מרגשת והרגשתי ממש מיוחדת
מאת: מור |‏ 16 באוגוסט 2013 | 14:13
אחד הזיכרונות הבולטים מהילדות שאבא שלי קיבל חופשה מהעבודה ואני ען הורי ועם אחי נסענו לנופש למקום כפרי באירופה, הייתי אז בת 10 ואנחנו כל היום בילינו יחדו, ועשינו שייט והיינו בנהר קטן וארבעתינו היינו על סירת פדלים.. וזה היה כל כך מרגד שכולנו היינו יחד ולא שפתאום אמא בעבודה ואבא בעבודה, שוט היינו משפחה ביחד ונהנינו אחד מהשני… זה היה רק פעם אחת שככה היינו כמשפחה אחת ומאוחדת והצחוקים והילדות המקסימה הזאת שפשוט מעלה אצלי נוסטליגה כה גדולה… לצערי הורים שלי לא גרים יחד ולכן הרגע הקסום ההוא לא חזור לעולם אך כאשר אני נזכרת בזה אני מבינה שהיה לי אז כל כך טוב…..
מאת: יולי |‏ 16 באוגוסט 2013 | 14:10
חוויה שלא אשכח לעולם היא שבחופש הגדול אבי אמר לי שהוא נוסע לחו"ל לעבודה חשבתי שזה משהו שבשגרה והוא לא אמר לי מתי הוא חוזר, אבל הנסיעה הזאת התארכה ונמשכה שנתיים, שבמהלכם הוא גר שם, ובתור ילדה זה משהו שקשה להכיל שאבא שלך עוזב לשנתיים ובטח שאת לא מצפה לזה וזה בהחלט משהו שלא אשכח.
מאת: בר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 13:29
החוויה שלי בחופש הגדול הנוכחי, החלטתי לעשות שינוי בחיי ואחרי 11 שנה בעבודה, לעשות הסבה מקצועית ולצאת שוב ללימודים, לא קל אבל היתרון שלהיות הכי בוגרת במסגרת הלימודים יש גם יתרונות בעיקר בסבלנות ובהקשבה שלחברה הצעירים לא תמיד יש, אני בהחלט עוברת שינוי חוויתי.
מאת: ליאת |‏ 16 באוגוסט 2013 | 13:27
בתור ילדה למשפחה בת 3 נפשות בשנות ה-80 בה רק אבא עבד ואמא עקרת בית,
עם משכנתא על הראש וכל ההוצאות ברור שלא היה כסף לחופשות בבתי מלון וחו״ל בכלל לא היה בלקסיקון.
כך שכל שנה בחופשה השנתית בת השבועיים של אבי מהעבודה, ארזנו מזוודות ואת עצמינו ועלינו לצפון למושב אמירים שם התגורר דוד שלי אח של אבא שהיה ממקימי הכפר.
אז אמירים עדיין לא היה מעוז הצימרים, בעצם צימרים כמעט ולא היו טרנד של חופשות וקראנו לצימרים של דוד שלי ביתנים.
ביתן אחד עמד לרשותינו מדי קיץ לשבועיים ואיזה תענוג היה לנפוש באמירים.
היינו יוצאים להרפתקאות על גגות הביתנים והמחסן, בחצר הענקית בין עצי הפרי, בבית העץ שבנה דודי וכמובן בשדות וברחבי המושב.
כל יום היינו מבלים שעות בבריכה ובערב צועדים למרכז לאכול גלידה ולצפות בסרט שהיה מוקרן לכל מי שבא על מסך ענק.
הכרנו די הרבה מתושבי המקום ואורחים היו נכנסים ויוצאים בכל שעות היממה.
בקיצור, תענוג צרוף של משפחה, חברים וקיץ בתקופה בה הכל היה יפה ותמים…
מאת: שרון |‏ 16 באוגוסט 2013 | 13:10
הילדות שלי הייתה ילדות כ"כ שמחה ומאתגרת, היינו ילדים שבנו בית על העץ והייתה לנו "חבורה" שהקימה מלא דברים שווים ביחד,היינו משתוללים ומשחקים ברובי מיים בשבועות וכ'ו.. ואחד הדברים הבאמת מגניבים שהיו לי באחד מחופשות הקיץ שלי היה שיום אחד שיחקנו כדורגל "החבורה" שלנו מול ילדים מהשכונה, ובשער עמד ילד מאוד גדול יחסית לגילו מה שאומר שהיה מאוד קשה להכניס לו גולים במהלך המשחק,ופתאום במהלך המשחק כשאני מתחילה להתקרב אל השער בעטתי בכדור והצלחתי להכניס את הכדור לשער,הקטע שזה התגלגל לשער דרך שתי רגליו של הילד..(מה שהדהים והפתיע את כולם..)חח. זו הייתה חוויה כ"כ משמעותית עבורי, שאני, ילדה בת 9 או 10 הצליחה להכניס גול לאותו הילד(מה שמשחק שלם כל הבנים לא הצליחו לעשות..),כמובן שמבחינתי היום זה דבר מצחיק ומשעשע אך באותה התקופה זו הייתה ממש "הצלחה" וחוויה עבורי.. (עובדה שאני זוכרת את זה עד היום;-) )
מאת: שירן |‏ 16 באוגוסט 2013 | 12:11
שמעתי את אחי הקטן צועק, רצתי אליו ומצאתי אותו שוכב פצוע עם יד שבורה. אוף איזו דרך מצאתי לי לחגוג את יום ההולדת שלי ובעודי ממתינה להורי שיחזרו מבית החולים שמעתי ברדיו על מותה של מרלין מונרו.חמישה באוגוסט 1962 חוויה שלא אשכח.
מאת: שרה מורגנשטרן |‏ 16 באוגוסט 2013 | 11:10
כשהייתי בת 10 הלכנו ,כל המשפחה המורחבת, לשבת קיצית וחמה במיוחד באחד מחופי הים.
היו הרבה אבטיחים עם חול, חצאי פיתה עם חומוס וחמוצים, ושאר דברים שמביאים לים ותמיד יש להם טעם של קרם הגנה.
אני התרחקתי מעט מההמולה כדי לפסל טירה מפוארת בחול.
כנראה שלא לקחתי בחשבון את הגלים הצפוים לבוא, וכשהארמון הייתה בנויה לגמרי, הגיע גל גדול ממש (כילדה,הוא היה נדמה לי כנחשול עצום המאיים לבלוע אותי) והרס אותו ברגע אחד.
אני זוכרת שהרגשתי כאילו אין תקווה בעולם ואין טעם להמשיך לחלום.
כמובן שלא הפסקתי לבכות.
בעוד אנחנו עושים את דרכנו בחזרה למכונית המשפחתית, הסתובבתי לקריאות "ילדה!","ילדה!"-
ילד כבן גילי בערך רץ אחריי והחזיר לי את כלי הבנייה מפלסטיק שלי שברוב ייאושי וכעסי השארתי מאחור.
למדתי שאסור להתייאש ואף פעם אסור לוותר על כלי הבנייה, ושתמיד אפשר יהיה לבנות ארמונות בחול.
מאת: אופיר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 11:09
מהחופש הגדול : הייתי בת 10 בערך, והשתתפתי בשבוע פעילות בפנימיית נעורים מטעם "אגד". בשבוע הזה נשארנו ללון בפנימייה. לי, באותה תקופה, היה שיער ארוך מאוד, ובאחד הימים, פוצצה ילדה בלון של מסטיק בזוקה על השיער שלי. המדריכה, שלא ידעה מה לעשות עם המסטיק שנדבק לשיער, גזרה לי קבוצת שיער לא קטנה ואני חזרתי הביתה לאחר שבוע שלא נכחתי, עם ה"תסרוקת" החדשה. את המבט על פניה של אמא שלי אני לא אשכח לעולם. הצעקות והבכי שלה ובמיוחד הכאב שלה זכורים לי עד היום. מאז השיער גדל, התקצר, שוב גדל…..
מאת: אפרת |‏ 16 באוגוסט 2013 | 11:06
בחופש בין כתה ב' לד' ההורים שלי רשמו אותי לקייטנת רכיבה על סוסים.
לפני כן לא ידעתי כלום על היצורים המדהימים האלו. חששתי מאד ממה עלול לקרות.
לא הכרתי את הילדים ופחדתי לעלות על סוס.
אך ביום הראשון, מוישלה המורה, לא נתן לי בכלל רגע לפחד, הוא העלה אותי על סוס גבוה ושחור. כל שניה שעברה רעדתי פחות. אחרי יומיים הוא אמר לי "עכשיו תעמדי" ועמדתי על הסוס. הבנתי שתמיד אפשר לסמוך עליו.
התאהבתי בסוסים. מאז אותו קיץ אני רוכבת בכל הזדמנות וגם מדי פעם שאני מגיעה לעיר של הורי אני קופצת לביקור אצל מוישלה והסוסים. הם לימדו אותי כל כך הרבה.
זה היה קיץ נהדר ואזכור אותו תמיד.
מאת: נעמי |‏ 16 באוגוסט 2013 | 10:40
היום אני בת 23, כמה שנים שלא היה לי "חופש גדול". החופש הגדול בשבילי הייתה התקופה הכי יפה בשנה, כמובן כמו לכל ילד. אבל אני חיכיתי לה במיוחד ולא בגלל החופש או הקיץ והבילויים.
יש לי בת דודה בגילי, היא עברה לגור בארה"ב לפני כ- 10 שנים. היינו החברות הכי טובות לכל דבר ועניין, היינו נפגשות בלי סוף ומאז שהיא עברה משהו ממני עבר איתה.
כל קיץ היא הייתה פוקדת את ישראל היפה לביקור של חודשיים. חיכיתי לביקור הזה כל כך, בקציצת ציפורניים. לספר לה את כל מה שעבר עלי השנה, את כל מה שעשיתי וכמובן לבלות איתה את כל הקיץ בכיופים.
בחופשת הקיץ בשנת 2004 הודיעה משפחתה שלא תגיע לארץ בשל התחייבויות קודמות ודחופות יותר. נעצבתי נורא וזאת הייתה תקופה קשה עבורי, כל השנה חיכיתי לביקור שלה ולפתע מודיעים שהוא בוטל. כל הזמן ניסיתי לחשוב על פיתרון איך אוכל לפגוש את בת דודתי האהובה. התגעגעתי אלייה כל כך.
החלטתי אני לטוס אלייה! התחלתי לחסוך כסף ולעבוד בבית; כלים, לנקות את הבית, להוריד את הזבל, לכפל ולתלות כביסה, לטאטא ובעיקר לעבוד קשה בזמן שכל חבריי מבלים ונהנים.
חסכתי סכום כסף מכובד מהורי אך לא מספיק. הוריי נעצבו נורא למראה התסכול שלי והחליטו להפתיע אותי. בוקר אחד אני מתעוררת למראה מזוודות בחדרי אמא אומרת "בואי אנחנו טסות, רק אני ואת" עניתי "לאן" -"לארה"ב" קפצתי מהמיטה באושר עילאי ארזתי את המזוודה במהירות האפשרית וחיש מהר פנינו היו מכוונת לשדה התעופה. אני ואימי בלבד.
חודש שלם שהיינו בארה"ב וכמובן שזכיתי לפגוש את בת דודתי האהובה שממנה לא נפרדתי לדקה. האושר היה בשיאו.
ללא ספק זה הקיץ הכי מספק ומאושר שהיה לי בתור ילדה, לעולם לא אשכח את הקיץ הזה. בילינו ביחד וטיילנו כל היום, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ואחרונה שלי עד היום בארה"ב וללא ספק זה הטיול והבילוי הכי מושלם שיכולתי לבקש איי פעם ביחד עם בת דודתי הנהדרת שהיום כבר חזרה לארץ ואנחנו לא נפרדות לרגע.
מאת: ענבר |‏ 16 באוגוסט 2013 | 10:03
טסתי לסבא שלי,שגר בדרום צרפת,נסעתי לחודש רק אני ואחי,ובזמן הזה גיליתי דברים חדשים עליו וצדדים שונים באופי שלו כיוון שיצא לנו לדבר המון.
באמצע החופשה גילו לו שחזר לו הסרטן בריאות,וירד לו המצב רוח,אבל בגלל שאני ואחי היינו שם ועודדנו אותו,הוא שמח והיה מאד מאד מאושר-וזאת חוויה מיוחדת שתיזכ לי מהחופש הזה.
מאת: ירדן |‏ 16 באוגוסט 2013 | 00:40
כל חיי גדלנו משפחה גרעינית קטנה ומצומצמת- אבא, אימא ושתי בנות. כשהייתי בת 14 אבא שלי מצא את האחים של אבא שלו וגילה כי יש לו משפחה גדולה ומאושרת במקסיקו ובארצות הברית. מעט אחרי נציגות מהמשפחה באה לבקר ואחת הדודות נתנה לי מטבע ואמרה:" את זה תשמרי וכשתבואי למקסיקו, תחזירי לי אותו". עברו שנתיים ולקראת יום הולדתי ה-16 שחל בקיץ אבא שלי הפתיע אותי ואמר כי הבטחות צריך לקיים ומטבעות צריך להחזיר. ולכן, את חופשת הקיץ אני והוא ניסע למעין מסע היכרות עם המשפחה הענפה שגילינו שיש לנו ברחבי ארה"ב ומקסיקו. תכננו את הטיול בקפידה. חודש וחצי של טיול עמוס ומרתק. 3 שבועות לפני סוף שנת הלימודים אבא שלי קיבל התקף לב ולא יכל לטוס. ההחלמה שלו הייתה ארוכה וקשה. לאחר לבטים קשים של הוריי ושלי החלטנו שאני אסע לבד. הייתי בת 16, עם תרמיל גדול ומצלמה ויצאתי למסע בין קרובים שלא הכרתי, בארץ שלא ידעתי קודם, קופצת ממקום למקום בהתאם לתכנית המקורית שלי ושל אבא שלי. הרגשתי כמו בשליחות לתעד ולהעביר לאבא שלי את התחושות וההתרגשויות וכל הסיפורים והחוויות מהקרובים האבודים, לשמוע על כמה שיותר סיפורים ממה שהם זוכרים מסבא שלי, ומבית ילדותם, איך הם התפצלו כולם, ומי הם היום. אז לא היה אינטרנט ופייסבוק ואינסטגרם, אז דרכי התיעוד היו המון תמונות ויומן מסע שכתבתי כל ערב. זה היה מסע מרתק וחוויה עצומה ומרגשת שעד היום אני לא מאמינה שהצלחתי לעשות אותה, שהיה לי האומץ, שהוריי בטחו בי ככה. הכרתי אנשים מדהימים, ראיתי נופים משגעים, הכרתי בעצמי כוחות ותעצומות שלא ידעתי עליהם קודם. גיליתי משפחה מאוחדת וחזקה. החזרתי את אבא שלי לחיק משפחתו. את המטבע השבתי ונתתי אחד אחר בתמורה, שהושב לי שנה לאחר מכן.
מאת: נטע |‏ 16 באוגוסט 2013 | 00:27
אני תמיד מחפשת בעבר, חופשות, מקומות. ראיתי המון מאלה. לבד ועם בני זוג. דרום אמריקה עם תרמיל, פריז עם דמעות ולבד..ברלין בבתי קפה עם בן זוג לרגע. אני מדפדפת בזיכרון ומוצאת את כל אלו, כאין וכאפס לעומת רגע זה ממש. לראשונה לקחתי את ילדי לחופשה משפחתית באינטרלקאן בשוויץ. הם בני ארבע ושמונה, מגלים את העולם. ואני מאושרת עד הגג. אני כאן עכשיו. בחדר משפחתי.
ילדי ישנים אחרי שראו כמה העולם הזה יכול להיות יפה, ואני ראיתי אותו איתם ועם בעלי. אז הנה, רגע מושלם. מקום מושלם. ומשפחה שיצרתיי לעצמי אחרי המון המון תלאות.
מאת: שרית |‏ 15 באוגוסט 2013 | 23:20
זכור לי מילדותי במושב שבחופש הגדול התגנבנו כל החברים דרך הגג של הצרכניה לבריכה, קפצנו למים הצוננים צחקנו ונהנינו כשכל הבריכה לרשותנו. בבוקר חיכינו למשאית שמגיעה לצרכניה עם לחמניות טריות וקנינו שוקו ולחמניה והמשכנו לבית הנוער שהיה פתוח לילדי הכפר ושם צפינו בסרט ונהננו מהשוקו והלחמניה :)
מאת: זייצב יקטרינה |‏ 15 באוגוסט 2013 | 22:50
זכור לי מהחופש הגדול בילדותי במושב שהיינו מתגנבים כל החברים לבריכה דרך הגג של הצרכניה, קופצים למים הצוננים נהנים צוחקים ושוחים כאשר כל הבריכה רק לרשותנו ובבוקר היינו מחכים למשאית שהייתה מגיעה לצרכניה עם לחמניות טריות וקונים שוקו ולחמניה והולכים לצפות בסרט בבית הנוער של המושב שהיה פתוח לילדי היישוב.
מאת: זייצב יקטרינה |‏ 15 באוגוסט 2013 | 22:43
בתור ילדה להורים מבוגרים, מאז שאני זוכרת את עצמי ההורים שלי היו טסים כול חופש גדול לטיול ארוך במדינה אחרת בעולם, לפעמים איתי ולפעמים בלעדיי. בכל פעם שהיו טסים בלעדיי הייתי נשארת אצל דודה שלי או בבית עם האחים הגדולים שלי. בשנה אחת שההורים שלי טסו לסין לטיול של חודשיים נשארתי אצל דודה שלי, ובכל יום אני ובת הדודה שלי חיפשנו משהו מעניין אחר לעשות. במשך כול החופש אני זוכרת את עצמי מחפשת חתיכות בדים ברחבי הבית וכפתורים או כל דבר שניתן לתפור והיינו מכינות מהם בובות הזויות וצבעוניות. עד היום נשמרה לי בובה אחת מיוחדת שהכי אהבתי בתור ילדה, שעשויה מ15 חתיכות בד בגווני ורוד. כל פעם שאני רואה את הבובה אני נזכרת בילדות שלי ובחופשים הכיפיים כילדה.
מאת: רתם |‏ 15 באוגוסט 2013 | 19:35
אחת החוויות שהכי זכורות לי מהחופש הגדול היו משחקי ה'נדמיין' עם אחי שגדול ממני בשנתיים, כל בוקר של חופש גדול בגיל 6 – 7 היינו משפחה שנוסעת עם כל הבובות והדובים לטיולים ומירוצים, כשהוא משתמש בג'ויסטיק של 'האטארי' הישן כידית הילוכים של אוטו שהמצאנו. אחד הדברים שהיינו עושים הרבה זה יושבים על כסא הגלגלים הענק שהיה לנו בבית ודוחפים אחד את השני בתורות.. עד שיום אחד התנגשנו בקיר פעם אחת יותר מידי והגלגלים של הכסא נשברו! בתור ילדה החוויה זכורה לי מאוד, הנאה אמיתית שכזאת של ילדים נשארת תמיד.
מאת: ליאת |‏ 15 באוגוסט 2013 | 18:45
ביני לבין אחותי יש פער גדול של 12 שנים.
בשנת 1991 כשהשתחררה נסעה לטייל במזרח ובילתה קרוב לשנה בהודו דבר שלא היה נפוץ אז כלל. צורת הקשר הכמעט יחידה איתה היתה במכתבים (לא אימיילים :) )ואולי טלפונים ספורים, מיותר לומר כי התגעגעתי אליה מאוד.

ביום הולדת 7 שלי החל ביולי ולאחר שנה שלא ראיתי אותה, אחותי הפתיעה אותי והקדימה את הטיסת חזרה שלה בשבוע כדי לחגוג את יום ההולדתי.
אני זוכרת שנכנסתי הביתה חיכה לי שלט גדול ובלונים, סגרתי את הדלת ומאחוריה חיכתה אחותי.

מרוב התרגשות קפצתי באויר ואחותי טענה שעשיתי סלטה (היחידה בחיי), מה שכן אני יודעת בודאות הוא שזה היה היום שחייכתי בו הכי הרבה (גם יותר מהחתונה שלי), החיוך לא ירד לי מהפנים עד שכל שרירי הלחיים כאבו וממש ייחלתי שאני אצליח להפסיק לחייך.

זו היתה המתנה הכי טובה שייכולתי לבקש וזה גם היה החופש הגדול הראשון שלי כתלמידה.
ד.א מתנות אחותי הביאה הרבה מאוד בגדים עבורי מהטיול אבל כמעט כולם היו קטנים מדיי כי היא לא לקחה בחשבון שילדים גדלים :).
מאת: דנית |‏ 15 באוגוסט 2013 | 18:30
סבתא שלי הייתה בעבר מורה בבית ספר תיכון ולכן החופש הגדול זה היה הזמן שלנו יחד. עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי, כל שבוע סבתא הייתה לוקחת אותי למוזיאון תל אביב. אני נהניתי לשחק באגף הילדים, לאכול עוגה ולשתות מיץ בקפיטריה, ואז סבתא הייתה אומרת "עכשיו נלך לראות עוד קצת תמונות בשאר האגפים, חצי שעה לא יותר." אז כנראה לא הערכתי את מה שסבתא שלי עשתה עבורי, אולי אפילו לא הבנתי מה אני רואה, אבל בסבלנות אין קץ היא הייתה עוברת איתי בין התמונות ומסבירה לי על מונה, שגאל, פיקאסו וואן גוך. סבתא שינתה לי את החיים. ימי השישי האלה במוזיאון גרמו לי לאהוב אמנות בכל נפשי ובעוד מספר שבועות אסיים את התואר בתולדות האמנות. סבתא שלי כבר לא הולכת למוזיאון, היא לא אוהבת לצאת מהבית, קשה לה. הזכרון החי כל כך של החופש במוזיאון ביחד איתה ילווה אותי תמיד.
מאת: מיכל |‏ 15 באוגוסט 2013 | 18:28
בחופש הגדול לפני שעליתי לחטיבה , אני וידיד שלי החלטנו שהגיע הזמן להפסיק את ההתבטלות. מאחר והיינו קטנים מידי כדי לעבוד בחנויות, החלטנו לפתוח דוכן של קעקועי נצנצים , ציור על הגוף , תכשיטנות , וכל מיני דברים אחרים שהחלטנו שאפשר למכור. התחלנו בקטן ובמשך שבועיים יום יום היינו נפגשים בגן הציבורי , פותחים את השולחן הקטן ומרוויחים כמה שקלים. לאחר כמה זמן, הצלחנו אפילו לפתוח את הדוכן בקניון הקרוב במשך יומיים בחינם (!!).
לא נעשיתי מליונרית מכמה קעקועים אבל בהחלט נהנתי!
מאת: אביטל שיינקמן |‏ 15 באוגוסט 2013 | 18:18
בהיותי בגיל המצוות הוריי הפתיעו אותי עם כרטיס טיסה לצרפת. הופתעתי כיוון שאף אחד מחבריי לא קיבל מתנה כזו . טסתי עם אמי , מאוד נהנינו בפריז , מהנופים ומהאתרים המדהימים ועוצרי נשימה שביקרנו בהם. מתנה כזו לא הייתה מקובלת בעבר כמו היום . הוריי השקיעו המון כסף והורידו מעצמם בשביל לשמח אותי בבת המצווה שלי .
מאת: רויטל |‏ 15 באוגוסט 2013 | 17:37