מתנה בשישי: שעון של קנת קול

בנות, אתן מוזמנות למכירה הביתית השווה של ShowRoom,
עם קולקציית קיץ חדשה במחירים של עד 250 ש"ח, ובנוסף סופעונה על חורף בהנחות היסטריות!
פריטי יבוא שיקיים וייחודיים שנבחרו אחד אחד במיוחד עבורכן!
שישי הקרוב, 8.3.13, זמנהוף 25 תל אביב
לפרטים:
http://www.facebook.com/SH0WR00M

 אני אוהבת שעונים, מאוד!
היו לי שעונים של סווטש ושל אפרס וקיבלתי גם כמה מתנות שעוני תכשיט מדהימים.
אבל לפני כ 5 שנים הורדתי את השעון מהיד ולא החזרתי.
היום הזה היה יום הלידה של בתי הבכורה מיכלי ה 3.3.2008
לפני הלידה חלצתי את השעון מעליי ולא החזרתי כי פשוט לא היה נוח כשהראש שלו המונח בחיקי מעל ליד שמאל השעון לא התאים זה מפריע לו ולי. מאז ילדתי שוב את התאומות שלי ולא ראיתי טעם בשעון בדיוק מאותן הסיבות.
כל מי שילדה יכולה להבין כמה קשה אח"כ לאישה לחשוב על עצמה שלא רק כאמא. לפני אמהותי השקעתי את מירב מרצי להתחדש בחידושי אופנה ובאקססוריז.
מאז הילדים אני יותר פרקטית רק בחצי שנה האחרונה חזרתי להתעניין מאוד באופנה ולהשקיע בבגדים שלי.
לפני זמן מה ממש רציתי לקנות לעצמי שעון. כזה שלא צריך להוציא מהכיס המיוחד של הפלאפון בתיק
בשבילי לענוד שעון כעת, יהווה רגע מכונן בו אני באמת מקבלת את החלק ההוא בעצמי שהוא אני השלם אישה שהיא אמא היוצאת לעבוד וזמנה בידה, תרתי משמע.

בעלי הציע לי נישואים ביום בו חגגנו שנה ביחד.
הוא תכנן הכל לפרטי פרטים – אסף אותי מהבית, נסענו לצניחה חופשית בחוף הכי יפה בארץ – חוף דור, לאחר מכן ארוחת בוקר זוגית ומקסימה במדרחוב בבנימינה ומשם רכיבה על סוסים עד לחוף הים עם פיקניק מפנק והצעה מרגשת.
האמת שידעתי.
ידעתי שבסוף היום המדהים, הוא יציע לי.
לכן, הרגע שלי שבו רציתי שהזמן יעצור – הוא הרגע שבו הייתי עם המדריך לקראת קפיצה מהמטוס – ואני לא אשכח שהוא שאל אותי: "את מוכנה??" ולא הבין את המשמעות העמוקה שמסתתרת מאחורי השאלה שלו. עניתי בחיוך שלא וקפצנו בכל זאת.
קפצתי מהמטוס לקראת החיים החדשים שלי =)

 הרגע המיוחד ביותר בחיי שרציתי שהשעון יעצר ביום החתונה שלי , אנחנו בהרגשה נמצאים ברקיע השביעי מרחפים מאושר אין סופי ולא רוצים שזה יגמר, פשוט רוצים שהשעון יעצר….

 מזה זמן הרגשתי כלואה בנישואין כושלים.נסעתי לבדי ליוון, לאתונה.
בפעם הראשונה לבדי, השארתי הכל מאחור. למה ליוון? אולי בגלל סיפורי המיתולוגיה שריפדו את ילדותי, שבהם אלים יכולים להיות כבני אדם ובני אדם יכולים להיות כאלים.
בשעת ערב, לא רחוק מהפנסיון של טוני ישבתי על ספסל בשדרה קטנה מוארת. היה שקט, בשוליו מילמולים של שעת ערב מחלונות הבתים שמסביב. ילדים קנו סופלאקי מהקיוסק שבשדרה.
הצבעים ,הריחות ,שמזה זמן רב כהו בשבילי כאילו היו חסומים בזכוכית אטומה, נעשו פתאום חדים וברורים. העולם כולו הצטלל וגם מחשבותיי. הכל היה שקט וצלול. חושי היו חדים. באותו רגע של צלילות מופלאה הרגשתי את כוחי.
לבד על הספסל,בשעת ערב בשדרה המוארת גמלה בי החלטה. ברגע הקסם הזה ,רציתי שהזמן ייעצר.

הייתי בוחרת באחד מהמפגשים הרבים שהיו לי עם אהוב ליבי שהיה חולה בסרטן. חשבנו שלעולם לא באמת יקרה לו משהו,
לא האמנתי באמת שהוא ימות, וגם הוא לא חשב על זה. ניסה להדחיק.
לקחתי קצת כמובן מאליו את הביקורים שלו.
כל מפגש היה זמן של חיבור נשמות עצום ומלא רגש
ואז מפגש אחד בלי שום התראה מוקדמת היה המפגש האחרון,
אפילו לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אראה אותו ואתנשק עם השפתיים המתוקות שלו.
אבל זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. זה היה הרגע בו רציתי שהזמן יעצור לעד…

ה-רגע בו רציתי שהזמן יעצור קרה ברגע מרגש במיוחד שחוויתי עם בן דודי שגר בשכנות אלי שאליו התחברתי מאז שנשאר שנה בגן בגלל קשיי התפתחות משמעותיים. עבדתי איתו הרבה על התפתחות ושפה והמשכנו גם כשעלה לכיתה א'. הוא ידע את האותיות והתנועות אבל התקשה לחבר אות לתנועה. דודי ואשתו היו על סף תסכול. באחד הימים שעשיתי לו ולאחותו בייביסיטר ביקשתי ממנו שייגש לראות אם אחותו (התינוקת) נרדמה. הוא ניגש אליה ואז שמעתי אותו מדבר אליה: את רוצה לשמוע איך אני קורא ? הוא פתח את החוברת שלו ולאחר כמה שניות נשמעה הברה ועוד הברה, וההברות הצטרפו למילה, ועוד מילה.
ניגשתי אליו, חיבקתי אותו והתחלתי לבכות. את הרגע הזה הייתי רוצה לעצור…

בפעם האחרונה נפגשנו כולם קצת מעל 10 שנים בטקס קבלת התעודות.
ינואר 2013 כנס פגישת מחזור בהשתתפות מאות התלמידים של השכבה שלי.
ושם, הלא ייאמן קרה.אני,אז,הנערה בת ה-18 השמנמנה ,המופנמת,חסרת המודעות העצמית שלובשת השקים שהייתה הבדיחה של הכיתה עוברת מהפך מייד בתום השירות הצבאי בגלל ראיון עבודה תמים למעודדת קבוצת כדורסל שאהדתי מילדות בגלל סבא שלי בו היה לבוחנת את האומץ לומר לי בפרצוף:
"ילדונת, א-ת ע-נ-ק-י-ת ב-ש-ב-י-ל-נ-ו"
הופכת לסוג של ברבור שיודע להישיר מבט ולסמן מטרות…אותו רגע שבו נכנסתי לאולם הכנס וכל האישונים של כל המשתתפים בחדר הופנו אלי ידעתי שעשיתי את שלי- זה הרגע בו רציתי שהזמן יעצור…
ארבע שנים הייתי ההצגה הכי טובה בחטיבה…הרגשתי שהגיע לי איזה הדרן על חשבון הבית… חבל שלא יכולתי לעצור את הזמן ברגע ההוא…

במסגרת התנדבותי במגן דוד אדום הגענו צוות האמבולנס שהיה בכוננות לבית אשר הייתה נמצאת בו אישה בת 75 מחוסרת הכרה הגענו עם הציוד והתחלנו בהחייאה חיברנו אותה למכשירים ולאחר מספר דקות של החייאה היה צורך לתת לה מכות חשמל כאשר היא נמצאת עדיין במצב של חוסר הכרה ולאחר 2 מכות חשמל ברגע שאתה מבחין על הצג את חזרתה לחיים ואת הדופק חוזר לקצב זהו הרגע בו אתה מרגיש את תחושת הסיפוק וזהו הרגע בו רציתי שהזמן יעצור. 

לאחר 4 הפלות עצובות וקשות, ילדתי השבוע את בני הבכור, בשעה טובה ומוצלחת.
הלידה הייתה קשה וארכה שעות רבות. מחוגי השעון שתלוי על הקיר מול המיטה בחדר הלידה, זזו בקצב מטורף אך לא כך הרגיש הדבר:
וכך עוברת-חולפת לה עוד שעה ועוד שעה של כאבים עצומים, אך אין התקדמות משמעותית.
לאחר לילה ארוך ומייגע הגיע הרגע. הרגע בו התינוק שלי הגיח אל אויר העולם!!! הרגע בו שמעתי את בכיו לראשונה!!!
הרגע בו הניחו את תינוקי על גופי- זהו הרגע אותו לא אשכח לעולם! זהו הרגע בו רציתי שהזמן יעמוד מלכת!!!
שלא יקחו לי אותו, שישאירו את שנינו יחד-לבד… :-)

שבת בבוקר, יום יפה. ארזתי את ההורים ונסענו לשבת קצת על חוף הים. דמיינו את השמש בשמיים ואת החוף מלא ברוחצים, ילדים, משפחות וכלבים קופצניים. ממש חלומי. הצטרפה אלינו חברה של המשפחה שאיבדה לפני כשנה את בעלה. משיחה איתה הבנתי שלא קל לה בכלל, ושלחיות לפתע לבד ובכוחות עצמך בלבד זה סיפור לא פשוט. רגעים מסוג זה גורמים לי להעריך את מה שיש לי, ולהבין שלא הכל מובן מאליו, ושצריך להודות על ימים כמו היום, בהם אפשר לשבת עם ההורים, לדבר ולצחוק, ופשוט ליהנות מהעולם היפה שיש לנו.

 הרגע שבו רציתי שהזמן יעצור היה לפני פחות מחודש, כשהופעתי במסגרת מגמת תיאטרון. אף פעם קודם לכן לא ידעתי שאני אוהבת משחק, אבל באותו הרגע שעליתי לבמה, כשאור הזרקורים היה עליי, הרגשתי שאני לא רוצה שהרגע הזה יעלם. הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי – בבמה.

כמה ימים לפני שטסתי ללימודים בחול נפגשתי בפאב עם שתי חברות – הכי טובות שלי- אני זוכרת את הלילה הזה- עמוס בשטויות – הייתי עייפה ממשמרת במסדעדה שעבדתי בה וגם מבולבלת מעצם הנסיעה- תוסיפו קצת טקילה והרבה שטויות של בנות עשרים משוחררות – וקיבלתן את לילה מושלם שלא תרצו להיגמר- מיותר להוסיף שלא ידענו כמה חודשים ייקחו עד שניפגש שוב…

 רגע קסום במחזה פאנטום אוף דה אופרה בלב ניו יורק. הצגה מרגשת ואומנותית ופשוט רציתי להישאר:-)

אני וחבר שלי יחד כבר שנה וחצי.
כשמלאה חצי שנה לקשר, החלטנו לצאת למסעדה יוקרתית.
אכלנו אוכל מצוין ושתינו קוקטיילים טעימים, ובדרך חזרה הביתה נפגשנו עם ידיד של חבר שלי, שלעברו התקדמה בחורה לא מאוד יפה.
בשילוב עם הקוקטייל ממקודם ומבוכה, פלטתי שהבחורה מכוערת…
ומסתבר שזו הייתה החברה של הידיד!
רציתי פשוט לעצור את הזמן ולברוח!!! מאז, כשאני שותה אני מעדיפה לדבר פחות…

 לו יכולתי, הייתי עוצרת את הזמן, ובאופן סימבולי את השעון שהולך קדימה, רציתי עוד דקה, עוד רגע אחד אולי בעצם רציתי ללכת קצת אחורה אולי הדברים היו יכולים להיות אחרת, כשעמדתי ליד מיטת בעלי בבית החולים והרופאים הודיעו לי שמהמצב הזה כבר לא חוזרים, אילו יכולתי הייתי מבקשת לעצור את הזמן אולי להגיד עוד כמה דברים אחרונים, אולי לשאול עוד כמה שאלות, אולי להבהיר עוד כמה דברים כי לא ידעתי שאלו הן הדקות האחרונות שלי עם העבר שלי, עם הגבר שלי, עם החבר הכי טוב שלי עם הנפש התאומה שלי, עם העולם הכל כך מוכר לי, עם הדברים שאף פעם כבר לא יהיו אותו דבר, כי עכשיו זה הזמן החדש, הכל חדש, הכל מתחילים מהתחלה, לומדים דברים חדשים כל יום, לומדים כמה היה לנו טוב, כמה אהבנו, איך לא התייחסנו לזמן שעבר, ועכשיו כל דקה ודקה, כל שעה, כל יום אנחנו זוכרים וממשיכים הלאה כי השעון לא עוצר… כל עוד אנחנו חיים…

הרגע בחיי בו רציתי שהזמן יעצור היה לא מזמן..
במסגרת "מסע ישראלי" – טיול לכל הכיתה אל חולות הנגב למשך שבוע.
הטיול הזה ריגש,העציב ושימח אותי בבת אחת.
הרגע שרציתי שישאר ולא יעזוב הוא ליל שישי בכותל המערבי, מילים לא יספיקו לתאר את החוויה העצומה.
הכותל היה נראה פתאום אחר,שונה, מתהדר באווירת קדושה ורוגע, כל הצרות נשכחות, כל הריבים עם החברות, הרגעים המעצבנים, הכל נראה כל כך קטן אל מול הקיר הגדול.
ברגע נשמעת חבורת בנות מאמריקה, שהגיעו להתפלל בארץ הקודש.
הבטתי סביב, ראיתי את החברות שלי, הבטתי למעלה וראיתי את הקיר הקדוש למול עיניי, אני לא בחורה דתייה, אבל אין מילים בפי לתאר את ההרגשה הזו, להתפלל ולקדש בערב שישי, להתנתק לכמה רגעים מהעולם, להיות לבד עם עצמך, לקחת נשימה עמוקה ולהבין את הטוב שבעולם.
הרגשתי טוב. הרגשתי בטוחה ואסירת תודה שיש לי מדינה לחיות בה.
חוויה מדהימה, שאני ממליצה לכל אחד ואחת לעבור אותה.
נכון, זה לא קל להיות כאן ילד.. בטח לא מבוגר, אבל יש לנו על מה להילחם.

הייתי מאוד רוצה לעצור רגע אחד בחיים, רגע מדהים,חשוב,מרגש ומפעים-
רגע אחד אחר הלידה של ילדי.הרגע בו הניחו את ילדי על הבטן והרגשתי אותו פעם ראשונה מחוץ לבטן, עליי.לב אל לב פועם. רגע מדהים שאין כמותו ואין להשוות אותו לאף רגע בחיים

יש המון רגעים בנאליים בחיים, רגעי אהבה וכו שהייתי שמחה שכמובן אם כל אחד מהם היה עוצר לטיפה אך הרגע החשוב לי ביותר הוא הרגע לפני שנפטר בן דודי, הייתי ילדה קטנה והייתי שמחה אם הזמן היה עוצר ולא הייתי מאבדת מתמימותי וכמובן גם לא את בן דודי. 

 הרגע בו רציתי שחיי יעצרו הוא הרגע שהייתי בשדה תעופה בדרכי חזרה מפלורידה שם הכרתי בחור מדהים שיצא לנו להיות לא מעט ביחד בתקופה בה טיילתי שם. כשהגיע היום שבו הייתי צריכה לחזור לארץ הוא כמובן ליווה אותי לשדה תעופה וכשהיינו צריכים להיפרד הוא נישק אותי נשיקה שעצרה בשבילי את העולם מלכת ..

 הסיפור שלי התרחש לפני שלושה חודשים… אחותי הגדולה והאהובה הייתה מאושפזת במצב לא טוב במחלקה אונקולוגית באחד מבתי החולים הגדולים בצפון, באותו זמן אני הייתי בחודש תשיעי להריוני. כל יום הגעתי לבי"ח, באחד מהימים אחותי האהובה התרוממה ואמרה לי: "מחר אני רוצה לראות אותך עם הבטן בידיים".
חייכתי אליה חיוך מאולץ ועברה בי צמרמורת, קרובת משפחה לחשה לי בשקט: היא מחכה לך, שתלדי. רציתי שהזמן יעצור,
באותו ערב ירדו לי המים, ילדתי יום אחרי. אחותי האהובה נפטרה 3 ימים אחרי שילדתי.
בלי קשר לפרס- כשראיתי מה כתבתם (רגע בחייכם בו רציתם שהזמן יעצור) הייתי חייבת לכתוב, תודה.

לפני כמה שנים הייתי דיילת אויר, הייתה לי חברה טובה שגרה בלונדון באותה תקופה ואני ביקרתי אותה הרבה. באחד הערבים, באחד המועדונים, יצא לי להכיר את ג'אני, גבר יווני הורס ואינטליגנטי שהגיע ללונדון להתמחות באחד מהבנקים הגדולים. פלרטטנו כל הלילה במועדון ושכבר נהיה מאוחר וסגרו עלינו את המקום קבענו לנו קפה למחרת בצהריים.
התעוררתי מוקדם בבוקר (למרות שחזרתי לפנות בוקר) וציפיתי לפגישה שלנו. נפגשנו לקפה בבית קפה של הטייט מוזיאון, והכל היה מושלם, ישבנו בחלק החיצוני של הבית קפה והשקפנו על לונדון המהממת, בחוץ התחיל לרדת גשם קל ולי הייתה טיסה להתכונן אליה וכל כך רציתי למשוך עוד את הרגע הזה, של היכרות, של התלהבות, של ההרגשה הזו- של משהו טוב שעומד לקרות, של הלפני הנשיקה.. ג'אני ליווה אותי חזרה למלון ובאחת הסמטאות הוא נישק אותי.. ולמרות שהרגע חלף והקשר נגמר בשיברון לב קטן שלי, הרגע הזה זכור לי כאחד הרגעים שרציתי שימשכו עוד ועוד..

 כשחושבים על זה,
לא צריך משהו גדול או מיוחד!
הכול בדברים הקטנים,
אני הייתי רוצה להקפיא את הזמנים הטובים, את הדקות האלו שאני סתם יושבת עם חברים, מספרת להם את הבעיות והשמחות שבחיים, מחליפות חוויות, צוחקות, כל הרגע הזה שווה מיליון דולר! החיבוק המחמם לב הזה, לחיצת היד המנחמת ההיא, הנשיקה האוהבת..
היה רגע שממש גרם לי לרצות להישאר שם. ערב שישי, חברים בבית, חברים חדשים באים, אני מצליחה לדבר ולתקשר איתם, צחוקים, שמחה שממלאת את החור בלב, אין על זה! לראות את זה שכן אני כן יכולה להכיר אנשים ולקבל חברים נפלאים! שאני לא צריכה להיות בודדה ודכאונית..!
רק להקפיא את זה ולהישאר עם דברים טובים לכל החיים! שהרגע הזה יהיה כל הרגעים בחיים!

  כשחושבים על זה,
לא צריך משהו גדול או מיוחד!
הכול בדברים הקטנים,
אני הייתי רוצה להקפיא את הזמנים הטובים, את הדקות האלו שאני סתם יושבת עם חברים, מספרת להם את הבעיות והשמחות שבחיים, מחליפות חוויות, צוחקות, כל הרגע הזה שווה מיליון דולר! החיבוק המחמם לב הזה, לחיצת היד המנחמת ההיא, הנשיקה האוהבת..
היא רגע שממש גרם לי לרצות להישאר שם. ערב שישי, חברים בבית, חברים חדשים באים, אני מצליחה לדבר ולתקשר איתם, צחוקים, שמחה שממלאת את החור בלב, אין על זה!
רק להקפיא את זה ולהישאר עם דברים טובים לכל החיים! שהרגע הזה יהיה כל הרגעים בחיים!

 אני מודה שזה קצת בנאלי, אבל הרגע שרציתי שיימשך לעד הוא כשבעלי הציע לי נישואין. אנחנו ביחד יותר מתשע שנים (מגיל 16) והתחתנו לפני שנה וחצי, כשהכרנו היינו בתיכון ולאחר מכן בצבא, במשך כמה שנים ראיתי אותו פעם בכמה שבועות כי הוא היה קצין קרבי, לאחר מכן הלכתי בעקבותיו ללמוד בטכניון ועברנו לגור ביחד ואחרי שנתיים של מגורים משותפים טסנו לרומא והייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי, כל מזרקה, כל מסעדה רומנטית, כל פסל (ורומא שופעת באתרים כאלה) התרגשתי כאילו הרגע זה יקרה! בסוף הטיול בלילה האחרון לפני השינה הבנתי שכנראה זה לא יתרחש והלכתי לישון מדוכאת. כאשר חזרנו לארץ לאחר כמה ימים הלכנו לטייל בגנים הבהאים המדהימים ואכלנו ארוחת ערב במסעדה רומנטית במושבה הגרמנית ובדיוק כשירד החושך והגנים זרחו בשלל אורות מדהימים בחשיכה הוא הציע לי, ברקע (ממש במקרה) התנגן השיר SHE של elvis costello המדהים! ורציתי שהרגע לא ייגמר לעולם (גם בגלל שאחרי זה גיליתי שהטבעת הייתה קטנה עליי אבל נתעלם מהפרט הזה:) ומסתבר שהוא רצה להציע לי ברומא אבל הטבעת לא הייתה מוכנה בזמן..

 היה לפני חמש שנים, הייתי אחרי יום ארוך ומתיש בקורס חובשים בצבא, בדרכי חזרה למגורים דיברתי עם אבא שלי, עליתי במדרגות לחדר שלי כשאבא שלי בישר לי שאמא שלי בהריון עם הילד ה-9 שיתווסף למשפחתנו הענקית, אני זוכרת שנשענתי על החלון בחדר והתחלתי לבכות מאושר. לא רק שרציתי שאותו רגע הזמן ייעצר גם הרגשתי שזה קרה ופשוט עיכלתי בבכי את הבשורה המשמחת כשאבא שלי מעבר לקו. כיום אחי החתיך הורס כבר בן 4 ושלוש חודשים והביא איתו עוד אושר מטורף למשפחה המדהימה שלי =]

לפני כשנה, הבן זוג שלי עשה תאונה עם האופנוע, שהתגלגלה אל בית המשפט.
בדר"כ איני מאפשרת לעצמי ימי חופשה מיותרים,
אבל "בזכות" המשפט הודעתי שאאחר, החלטנו מראש שנלך אח"כ לאכול איפשהו.
אחרי המשפט התיישבנו בבית קפה, היינו שם בסביבות השלוש שעות(!),
פשוט לא רצינו שהזמן יעבור,
באמצע השבוע הכ"כ עמוס מצאנו זמן של שקט וזוגיות, רק שנינו..

מרצה מצטיינת לשנת הלימודים תשע"ב. אני. די מדהים ומרגש.
אתמול הלכתי לטקס חלוקות התעודות עם אבא שלי, שהסתובב בין המוזמנים כטווס גאה, מחויך ונרגש עד כדי דמעות. כשקראו את השם שלי לעלות ולקבל את התעודה, עליתי לבמה, לחצתי את ידם של כל המכובדים, ושניה לפני שירדתי הצצתי לעבר אבי שישב בקהל, ודמעות בעיניו, והבנתי שאני ברת מזל. גם כי זכיתי להיות מצטיינת בדבר שאני כל כך אוהבת לעשות, אבל יותר מכך, כי זכיתי לעשות את אבי גאה ומאושר.
את הרגע הזה שבו אבא שלי קרן מאושר הייתי שמחה לעצור לכמה רגעים

בדרך כלל כשאנחנו מסיימים תקופה בחיים שלנו כמו עבודה או לימודים אנחנו נפרדים מקבוצה קטנה של אנשים שהתרגלנו לפגוש כל יום וכעת פשוט נצטרך לפנות את הזמן כדי לפגוש אותם בשגרת היום יום.
לפני שנה וחצי כשהשתחררתי מהצבא וטסתי לעבוד עם ילדים בחו"ל, הצטרכתי להיפרד פתאום מכולם: מהחברים לשירות אבל גם מהמשפחה, החברים בבית, ארגון הנוער ועוד. עם כל ההתרגשות לקראת הנסיעה, רציתי לעצור את הזמן: שיהיו לי עוד כמה שעות לצבור חוויות עם האנשים שאני אוהבת, לפני שאני נדרשת ללמוד לאהוב אנשים חדשים, שאוכל להישאר הילדה הקטנה של אמא, רק עוד קצת.

בינתיים, אגב, חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד וללמוד ולרשום לעצמי עוד פרידות שונות ומגוונות, אך זו נשארה הפרידה החזקה ביותר עבורי והרגע שהכי רציתי למשוך ולעצור בו את הזמן…