בושם ארמני קוד קולקטור במתנה

ספרו לנו מהו הריח שמחזיר אתכם לילדות ותוכלו לזכות בבושם "ארמני קוד קולקטור"

מאת  | ‏ 10 ינואר 2013

צילום: יח"צ

שווי הפרס: 833 ש"ח

בכל יום שישי נחלק מתנה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות בבושם "ארמני קוד קולקטור". כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות מהו הריח שמחזיר אתכם לילדות, התשובה המעניינת ביותר תזכה את הכותב בפריט.

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 13/01/13, בשעה 12:00.
*בכתיבת תגובה הנני מאשר שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.
*ניתן להשיג את הפריט ברשת סופר-פארם: סופר פארם מול הים, סופר פארם קריון, סופר-פארם ביג באר שבע, סופר-פארם אשקלון ורשת המשביר: המשביר קריון, משביר נצרת לב , משביר גרנד, משביר נהריה, משביר חדרה, משביר ראשל"צ.

הזוכה בתיק מעטפה של אדי כלאב מהשבוע שעבר היא נועה, שסיפרה מהו הפריט הכי לא שגרתי שיש לה בתיק: קופסת גפרורים וכרטיס מפרטים. בתיק שלי תמיד יהיו דברים לא שגרתיים. אבל הדברים המיוחדים ביותר הם קופסת גפרורים מעוצבת עם לוגו הפסטיבל "מתחת להר" שהיה בירושלים בקיץ, לוגו אדום עם ציור של יד לבנה, וכרטיס פלסטיק שמכיל מפרטי גיטרה, שהוא דרך נפלאה לקחת מפרטים לכל מקום, בלי שיפלו לתחתית של התיק.

השאירו תגובה

 

  • ריח שמחזיר אותי לילדות זה כמובן הריח של הבישולים של אמא…ביום שישי כשיושבים לאכול ארוחת ערב הריח של הבישולים הוא הריח שאופף את כל הבית וריח שכולנו נזכור תמיד. ריח של ביחד.

    מאת: אורטל |‏ 9 במרץ 2013 | 11:01
  • הריח של ילדות שנשאר איתי עד היום אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה ריח של דשא בבוקר אי אפשר להסביר את זה פשוט אמא שלי פותחת את החלון כל בוקר וישר זה הריח שמעיר אותי כל בוקר ריח רענן כזה שאי אפשר להתעלם ממנו ריח של בוקר טוב

    מאת: shani mizrachi |‏ 15 בינואר 2013 | 14:12
  • ריח הילדות וואו ריח של הים תמיד בתור ילדה שהייתי הולכת עם ההורים רק היציאה מהאוטו הייתה גורמת לחיוך שלי לעלות להריח את הריח הזה הרוח שהעיפה את השיער וככה זה עד היום וכל הזמן יש אנשים ששואלים איך אפשר לעשות נרות מפיץ ריח בניחוח של אוקיינוס של ים אז כנראה שלא אוהב ריגושים זה ריח פרשי ריח נקי ונעים חבל שאין בושם כזה חחח

    מאת: שני |‏ 15 בינואר 2013 | 14:06
  • הוא ריח של ספרים ישנים…
    בתור ילדה קטנה מאוד אהבתי לקרוא ספרים (עד היום בעצם) ואני זוכרת שבכל הפסקה בבית הספר, בכל שיעור חופשי ולפעמים גם אחרי הלימודים הייתי חומקת לספריית בית הספר מתכרבלת לי בנוחות על אחת הכורסאות הענקיות שהיו שם, עם תנורי הגז של פעם וקוראת- ספר אחרי ספר אחרי ספר.
    הריח של הספרים הישנים, ריח מתוק ומשכר, היה כמו משב רוח של עולם חדש על הפנים שלי, פנים של ילדה תמימה וחולמנית (שגם היום, בגיל 27, מחייכת את אותו חיוך.
    זה בלי ספק הריח שמחזיר אותי לילדות.

    מאת: שני אהרון |‏ 14 בינואר 2013 | 16:31
  • ריח של סיגרלות (שזה כמו סיגר אבל בקטן) יש לזה ריח חצי מתוק.. זה אומנם קצת מוזר ואני לא יודעת להסביר למה דווקא הריח הזה מכול הריחות שמלווים אותי בחיים. הסיפור עם הריח הוא כזה, אבא שלי כל כמה זמן חוזר לעשן. וזה תמיד מתחיל בתהליך שאני כבר יודעת לזהות אותו היטב (לפחות שהייתי קטנה). דבר ראשון הוא מתחיל לעשן פה ושם סיגרים משם זה עובר לסיגרלות ולאחר מכן מתחיל עם הסיגריות. אין ספק שזה הרגל גרוע מאוד שאבא שלי מנסה להימנע ממנו (בדיוק הסיבה שהוא הפסיק). אבל היום כל פעם שאני מריחה ריח של סיגרלות אני לא יכולה שלא לחשוב על אבא שלי ובכלל על הבית שלי.. (בדיוק הפתגם בכל דבר רע יש גם דבר קטן טוב:))

    מאת: יעל |‏ 13 בינואר 2013 | 14:28
  •  אצלי בבית השיא של היום היה בחמש אחר הצהריים כשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה מתקלח בעבודה לפני שיוצא הביתה אז הוא תמיד היה מגיע עם ריח האפטרשייב (אם אני זוכרת נכון זה היה "דוידוף" הכחול, שעד היום הוא בעיניי הנעים ביותר. במשך שנים (עד גיל מאוחר למדיי ואולי מדיי (: ) הוא היה נכנס בדלת והייתי קופצת עליו והוא היה מרים אותי ומחבק אותי כאילו לא ראה אותי ימים. אותו דבר היה קורה גם כשהיה חוזר מהמילואים אחרי שהייתי חולה בכל פעם שעזב הוא היה חוזר ואיתו החיבוק הארוך עם הריח המוכר וכמובן היה מוסיף גם מתנה.

    מאת: הדר |‏ 13 בינואר 2013 | 12:02
  • ריח הילדות שלי הוא ללא ספק ריח של מרק ירקות קלאסי.אני זוכרת את עצמי בגיל חמש אחרי הגן נמצאת במועדונית השכונתית של לאה וכשמגיעה שעת האוכל היו על השולחן צלחות וכוסות מפלסטיק בצבע תכלת ממש כמו בצבא עם ריח חזק שעד היום לא יוצא לי מהאף ובכל חורף אני נזכרת לי מחדש במועדונית של לאה:)

    מאת: רעות |‏ 13 בינואר 2013 | 07:44
  •  כל שנה בדיוק בעונה הזאת , שיא תקופת פירות ההדר, אני נזכרת בילדות שלי . גדלתי במושב ולאבא שלי יש פרדס ענק מאחורי הבית , אני זוכרת איך היינו הולכים לקטוף תפוזים יחד , איך הייתי עוזרת לו לחלק אותם ללקוחות במושב ובעיקר זוכרת את הכיף של להתעורר בבוקר ולהריח כוס מיץ תפוזים סחוט טרי ישר מהעץ ליד המיטה . החלק הכיף הוא שבדיוק היום לפני ביקורי באתר חזרתי הביתה ואיך שנכנסתי הרחתי ריח של מיץ תפוזים ממלא את הבית , כן הגיעה העונה, קנקן מיץ תפוזים חיכה לי בשולחן המטבח עם פתק מאבא – תתפנקי קצת בתוך עומס הלימודים, ואל תשכחי מאיפה באת … :)  

    מאת: אלמוג |‏ 13 בינואר 2013 | 02:12
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריחו של מרק קווקר סמיך…
    אימי היתה מכינה לנו בימי חורף גשומים וקרים, בסיר גדול – גדול : מרק סמיך, מזין ועשיר, בכל הירקות שרק יכלה למצוא – קישואים, תפוחי אדמה,דלעת, גזר, פטרוזיליה, סלרי, קולרבי ועוד… ומעל הכל הוסיפה לו פתיתי שיבולת שועל הלא הם ה"קווקר"…
    והיום, בכל פעם שאעבור ברחוב, אשמע את שקשוק הכפות ואריח מחלונות הבתים את הריח המופלא הזה – יצבט ליבי מגעגועים לאותה ילדות קסומה.

    מאת: חן |‏ 13 בינואר 2013 | 01:01
  • הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח הרוזמרין של התרסיס שאמא הייתה שמה לי בשיער לפני הסירוק, שהתיר את הקשרים בקלות.
    עד היום אני לא יכולה להריח שוב רוזמרין.
    (:

    מאת: שיראל |‏ 13 בינואר 2013 | 00:48
  •  הריח שהכי מחזיר אותי לילדות.. זו סוכרית התרנגול האדומה שאין להשיג כמעט בכל קיוסק, זוכרת שאימי הייתה קונה לי אותה בכל פעם שהיינו חוזרות מן הגן.. הריח והטעם הבלתי נשכחים של התקופה ההיא תמיד מחזירים אותי לילדות ולכן אם ואם במקרה אני רואה אותה מול העיניים.. אני קונה לי אחת או שתיים.. אכן זיכרון מתוק.

    מאת: חגית מור |‏ 13 בינואר 2013 | 00:26
  • אבא שלי ז"ל היה בעל זקן ושפם גינג'יים, הוא אף פעם לא גילח את הכל, רק את הלחיים (אמא שלי טוענת שאף פעם לא ראתה אותו בלי זקן, גם לא לפני שהתחתנו).
    אחרי הגילוח היה שם אפטר שייב אולד ספייס, מין ריח מפולפל חמצמץ ומאוד גברי, מזכיר לי ריח של נשיקת יום טוב בוקר לפני שיצאתי לבית הספר.  

    מאת: sminty |‏ 13 בינואר 2013 | 00:04
  • זה התחיל לפני יותר מעשרים שנה… הייתי קטנה אבל הריח והזיכרון נשארו טריים כל כך.
    אמא שלי הייתה מכורה לבשום white musk של body shop – בתקופה שעוד לא היו להם סניפים בארץ. כל מי שטס לחו"ל היה חוזר עם בקבוקון שכזה.
    הזיכרון צרוב כל כך חזק, כמו הריח, שאני עדיין זוכרת איך הבקבוק היה נראה. היה לו צוואר ארוך, תחתית עגלגלה שאת החיבור בינהם עטף סרט קטיפה ירוק קשור בפפיון. ניסתי למצוא תמונה של זה כי מאז הבקבוק עבר כבר הרבה שינויים – אבל הריח נשאר אותו ריח!
    הריח זכור לי כריח ילדות, הריח של אמא.
    עד היום כשאני קונה לעצמי מוצרי טיפוח, הריח המועדף עליי הוא musk!
    מקווה שגם לבת הקטנה שלי יישאר זיכרון ריחני שכזה :)

    מאת: שירן עזרא ויטנברג |‏ 12 בינואר 2013 | 23:11
  • כשהייתי ילדה קטנה, אני ואמא שלי היינו אורזות את פקלאותינו ונוסעות מתל אביב לאופקים, לבקר את סבתא שלי. הביקורים לא היו תכופים, בשל המרחק ומשום שלא היה בבעלותנו רכב פרטי. בכל פעם שהיינו מגיעות לביתה של סבתי באופקים, היו מציפים את הבית שני ריחות – ריח של ג'חנון נאפה בתנור וריח של בזיליקום – ריחן בפי סבתי. סבתי נהגה לגדל בגינת הבניין שיחים של ריחן ואני שיחקתי לידם בילדותי, בביקורים המעטים שלי אצלה. מאחר שהביקורים התקיימו לרוב בסופי שבוע, הייתי רואה את סבתי מחלקת גבעולי ריחן לגברים שהולכים לבית הכנסת. הגברים היו ממוללים את העלים של הריחן באצבעותיהם והריח הנפלא היה עולה מהם ומציף את השכונה.
    כה חזק הזיכרון שלי מסבתי, עליה השלום, עד כדי כך שבכל פעם שאני מריחה ריחן אני ישר נזכרת בה. למשל, לאחר סיום לימודיי בבית הספר התיכון ולפני גיוסי לצבא, נסעתי עם חברות לרומא. היה זה הביקור הראשון שלי באיטליה ובמהלכו גיליתי את אהבתם של האיטלקים לבזיליקום, שהפציע בכל מאכל, מהכריך הקטן בבית הקפה (הטרמיציני) ועד לפסטות ולזניות וסלטים. כל הטיול אכלתי בהנאה את המאכלים האיטלקיים המשובחים ונזכרתי בהנאה בסבתי, שגידלה ריחן והפיצה ניחוח נעים ומשכר בכל שכונת מגוריה.

    מאת: יעל |‏ 12 בינואר 2013 | 20:41
  •  ריח הילדות שלי זה הריח של החורף, אחרי הגשם לאוויר יש ריח כל כך טוב וטרי, זה ריח שמחזיר אותי לחופשות המשפחתיות שלי בחנוכה כשהיינו נוסעים לצרפת והריח של השלג היה כל כך טוב שעכשיו כל פעם שיורד הרבה גשם אני יוצאת החוצה ומריחה את האוויר והריח מחזיר אותי לאותם חולצות…

    מאת: דנה חרל"פ |‏ 12 בינואר 2013 | 20:34
  •  לסבא וסבתא שלי מאחורי הבית בחצר הייתה חורשת אורנים קטנה מכל השתילים שהדודים שלי הביאו מהגן וביה"ס בטו' בשבט.. ובתור ילדים נהגנו הבני דודים לשחק בחורשה ולנסות.. אין על ריח אורנים … כשכבר בגרנו כרתו את העצים ומהם נשארו רק הזיכרונות (ושולחן גינה שעשו לגינה של סבא וסבתא) את העצים החליפו עצי פרי וירקות.. לפעמים בא לי שיהיו שם שוב אורנים כדי שנוכל לשחק ולאסוף איצטרובלים..

    מאת: ליטל לוי |‏ 12 בינואר 2013 | 20:30
  • בושם של אמא שלי, Mitsouko של חברת Guerlain שהיא שמה רק בימים חורפיים במיוחד.

    מאת: מאיה |‏ 12 בינואר 2013 | 19:54
  • לפני כמה ימים ישבתי עם ילדה קטנה וחמודה להחריד ועבדתי איתה על פלסטלינה. מרגע שפתחתי את קופסת הפלסטלינה ניכנסתי לשוונג של נוסטלגיית ילדות מתוקה. הריח הפלסטיקי הזה שנדבק לידיים ולא משנה כמה תשטפי ותסבני אותם הוא פשוט יישאר שם…
    נזכרתי איך היינו יוצרים תכשיטים וחיות וכל מה שרק רצינו עם הידיים שלנו ועם החומר הגמיש הזה.
    זה באמת ריח (לא סקסי בעליל) שמזכיר לי את הילדות שלי

    מאת: ביבי |‏ 12 בינואר 2013 | 18:53
  • לפלסטיק הזה היה ריח שכל כך אהבתי (בתור ילדה, כן?)ושכשיוצא לי להריח ריח דומה אני פשוט מתענגת על הזכרון(של הריח, לא המלחמה)הריח הזה פשוט מציף אותי בנוסטלגיה נעימה..

    מאת: סיון |‏ 12 בינואר 2013 | 18:44
  •  

    מאת: מורן |‏ 12 בינואר 2013 | 16:54
  •  הריחקלמנטינות ריח שללא ספק מחזיר אותי לילדות הוא ריח הקלמנטינות שלעולם לא עוזב את הידיים.
    כשהייתי קטנה נהגנו לנסוע כל המשפחה בשבתות חורפיות לפרדסי קלמנטינות… היינו נוסעים באופניים בין העצים, משחקים מחבואים ועושים פיקניקים נהדרים עם אוכל מופלא שאמא שלי הכינה. כמובן שבכל סוף פיקניק היינו מתפנקים עם קינוח נפלא שהיה כמובן קלמנטינות! הריח לא היה עוזב אותנו זמן רב. ומאז כל פעם שאני אוכלת קלמנטינה אני נזכרת בשבתות הנהדרות האלה…

    מאת: שובל |‏ 12 בינואר 2013 | 16:52
  •  ריח של כביסה… אין מה לעשות.. אמא שלי כל הזמן כיבסה בגדים עם אבקת כביסה בריח של פרחים, ריח מדהים! ולנו היה חדר מיוחד לייבוש בגדים, תמיד אהבתי להיכנס לחדר הזה ולהריח את הריח של אבקת הכביסה ותמיד הרגשתי שאני כמו בסרטים-רצה בתוך שדה ענק של פרחים ורודים עם השיער מתנופף לו…
    עכשיו אני כבר עושה את הכביסה יחד עם אמא שלי וכל פעם אני נזכרת מחדש בכמה כיף היה פעם לרוץ בשדה של בגדים מכובסים…

    מאת: רויטל |‏ 12 בינואר 2013 | 16:03
  • ריח הילדות שלי הוא דבק! הריח של "יצירות האומנות" שהייתי מכינה כל שבוע לאמא שהיו גוררות אחריהן שלל תגובות של 'כמה את יצירתית! איזה יופי' ונתלות מיד על המקרר. ריח שתדירותו נעלמת עם הגיל, לצערי.

    מאת: זהר |‏ 12 בינואר 2013 | 15:31
  •  כשהיתי קטנה לאמה שלי היתה פודרה בתפזורת של חברת לנקום וכשהיתי פותחת את ארון התמרוקים של אמא כדי להסתרק כל הארון היה מריח את הפודרה המשגעת הזאת,שעד היום אני קונה את הפודריה שלהם שזה מוצר נהדר משל עצמו.

    מאת: אלנה אלפיה |‏ 12 בינואר 2013 | 11:34
  •  גרנו בקומה ראשונה, נס ציונה-המושבה של פעם. כולם מכירים את כולם…
    מזל השכנה לידנו הייתה מכורה לניקיון. כל יום כמעט שוטפת את הבית בדיוק כשחוזרים מבית הספר. מה לעשות אין מעלית בביניין אז עולים ברגל, והיא מזל: "לא ילדים, אל תעלו עכשיו הרגע שטפתי!!!". איזה מזל, מזל, עוד חצי שעה לשחק בחוץ עד ארוחת הצהריים.
    אבל הרייח של הספונג'ה ממש נדבק באף ולא עוזב.
    לא מזמן דיברתי עם אמא שלי והזכרתי לה את נחילי הרייח בחדר המדרגות. אמא צחקה. שאלה אותי: "את יודעת במה היא הייתה שוטפת את הריצפה?"
    עם האמה לכלים…!
    חשבתי לעצמי, חבל שהפסיקו לייצר את המשחה הזאת.

    מאת: מורן |‏ 12 בינואר 2013 | 11:29
  •  הוא ריח ספציפי מאוד, שתמיד היה טמון בתוך הטושים הצבעוניים ,בתוך המחקים בצורות השונות,בתוך כל הדפים המקושטים,
    לא משנה באיזה אחד השתמשת לכולם היה את אותו ריח מתוק ותמים של ילדות .
    כל הציורים והמכתבים שהייתי כותבת התמלאו בריח הזה , עד היום שאני מוציאה אותם מהאיחסון כדי לספוק קצת נוסטלגיה, הריח הוא הסימן הראשון שישר קופץ לי לזיכרון ומחזיר אותי אחורה לאותה תקופה (:

    מאת: הדר |‏ 12 בינואר 2013 | 11:09
  •  

    מאת: ilana |‏ 12 בינואר 2013 | 09:45
  •  אני חייב לפתוח ולהגיד שהבושם הוא לא בשבילי, אלא כמתנה לאמא שלי, שתמיד כשהיא אוכלת פסטרמה היא מספרת לנו (לי ולאחים שלי) את אותו הסיפור, למרות שכבר שמענו אותו מיליון פעם…
    הסיפור הולך ככה:
    כשאמא שלי הייתה ילדה, השכנים שלה היו מכינים פסטרמה בחצר האחורית של הבית שלהם, ובכל בוקר היא הייתה מריחה את הפסטרמה המעושנת והביתית של השכנים שלה.
    היא תמיד אומרת לנו שהיא ואחיה היו מחכים בכל יום לערב, כי השכנים היו מחלקים בשכונה את השאריות של הפסטרמה.
    היא אומרת שזאת הפסטרמה הכי טעימה שהיא אכלה בחייה.
    והיא תמיד מספרת לנו שבכל פעם שהיא מריחה פסטרמה בסופר, או בקצבייה, היא נזכרת באותם ריחות של הפסטרמה המעושנת, היא תמיד מחייכת כשהיא אוכלת פסטרמה, ותמיד אבל תמיד מריחה את הפסטרמה לפני שהיא אוכלת ממנה.

    מאת: עמית |‏ 12 בינואר 2013 | 02:37
  •  ריח של חביתות לסנדביצ`ים הכי טעימים שאני מכינה בכל בוקר לתאומות המקסימות שלי, במגוון של 3 צבעים שלא ישעמם להן…
    זוכרת שבילדות שלי תמיד היו לי את הסנדביצ`ים הכי תפלים והכי משעממים בכיתה, תמיד התקנאתי בילדים האחרים ש"הבפנים" של הסנדביץ' שלהם היה מרוח בקצת יותר מצבע אחד.

    מאת: עליזה |‏ 12 בינואר 2013 | 01:53
  •  ריח של עץ ישן.
    אני יסביר..אבא שלי נפטר לפני חודשיים והרבה פעמים שהייתי קטן אני ואבא שלי היינו משחקים דמקה (מפשחה של רוסים בלאי ) על קרס כזה שהוא עוד הביא מרוסיה.
    ולפני כמה ימים התחלתי עם אמא ואחי לעשות סדר בדברים שאנחנו צריכים ולא צריכים ונתקלתי בקרש ההוא שאיתו אני ואבא שיחקנו דמקה והוא לימד אותי איך לשחק. ונזכרתי בילדות כשהריח המסריח הזה הישן הזה קפץ פתאום לאף זה הוא שמזכיר לי את הרגעים השמחים שהיו לי עם אבא שלי ז"ל

    מאת: רוני דוידוביץ |‏ 12 בינואר 2013 | 01:19
  •  בכל שנה, באביב, חצר הבית של הורי פורחת, המון עצים, פרחים, שיחים, תערובת ריחות שונים של יסמין, נענע, ורדים ועוד ועוד.
    הריח הכי חזק, שהיה מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד תחילת החופש הגדול, הוא יערת הדבש. כל הרחובות בישוב מדיפים ריח של יערת הדבש, כך יודעים שפסח בא.
    בכל פעם שאני מריחה יערת הדבש, אני חוזרת לבית הורי, לשיטוטים בישוב עם חברות, במכנסיים קצרים- כי כבר רוצים קיץ וסריג- כי הלילות אצלינו קרירים. לחופשת פסח, לחזרות לימי הזיכרון עם חולצת תנועה, למדורות של ל"ג בעומר ולצפייה לחופש הגדול, אז כבר לכולנו היה ריח של כלור מהבריכה….

    מאת: יערת הדבש |‏ 12 בינואר 2013 | 01:02
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח צבעי הפנדה שבהם הייתי משתמשת בכל רגע פנוי שהיה לי. הצבעים היו נמרחים על הדפים, על הידיים, על הבגדים ועד היום יש כמה קירות שנשארו עליהם חלק מהזכרונות… אין דבר יותר יפה מציור של ילד.

    מאת: שרון |‏ 12 בינואר 2013 | 00:53
  •  בכל פעם שאני עוברת ליד פריחת היסמין הריח המתוק באוויר גורם לי לרגע לחשוב שאני ילדה היושבת עם אחיותי הקטנות על שולחן האוכל ואוכלת את הלחם המרוח בחמאה ודבש שאימי הייתה מכינה לי בילדותי. אהבתי לאכול את זה וריח היסמין הפורח ישר מחזיר אותי הביתה.

    מאת: דנה |‏ 12 בינואר 2013 | 00:05
  • הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של הגלים,הריח שיש כשהולכים לים…
    מכיוון שנהגתי ללכת המון עם הורי לים כשהייתי קטן וכי גם זה ריח נפלא שמבטא חופשיות…

    מאת: עמית תורגמן |‏ 11 בינואר 2013 | 23:58
  • כשהייתי בת שנה דודה שלי הוציאה לי ממכונת בובות בובה בגודל כ-10 ס"מ וזה היה ארנב בצבע כתום. היו לי מליון בובות אבל את הארנב הקטן הזה ממש אהבתי ולקחתי אותו איתי לכל מקום. עם השנים הוא התחיל להתפורר והפך לצבע חום. אמא שלי הייתה תופרת אותו ושמה מעליו בדים שיראה כמו שמלה רק כדי שהוא ישרוד. קראתי לו ארנב חום והיה לו ריח מיוחד אמא שלי תמיד מספרת איך הייתי שמה אותו על האף מסניפה אותו ונרדמת, זה ריח שאי אפשר להסביר והוא היה ממש כמו התמכרות! אפילו שגדלתי והארנב כבר ממש לא היה דומה לארנב הייתי ישנה איתו כל לילה. בגיל 14 הבאתי כלבה, כמה ימים אחרי שהיא הגיעה היא כמעט קרעה אותו ומאז הוא במגירה עטוף בניילון וכל פעם שבא לי להתענג על ריח ילדות אני מוציאה אותו ומחייכת

    מאת: לי |‏ 11 בינואר 2013 | 23:57
  • הריח של הכרית של אמא… עד גיל 8 הנוהל אצלי בשביל הירדם היה לקחת את הכרית של אמא ,שהיה לה ריחשאני בחיים לא אשכח , ריח של אפייה לפעמים , מעורבב עם ריח של שמפו ווניל.. וזה מה שגרם לי להירדם , לא יכלתי להירדם בלי זה עד היום שאני מגיעה אליה הביתה ומחבקת אותה , מריחה את הריח המוכר.. כול הזכרונות עולים ,מקופת הילדות שאפשר להגיד שהייתה התקופה הכי טובה של חיי 

    מאת: ניצן |‏ 11 בינואר 2013 | 22:15
  •  שהיתי קטנה, הינו מחליפים מיכתביות..תמיד היו את ה״יקרות״ שהן היו מבושמות בריח כל כך מיוחד..עד היום יש לי בשידה תיקיית קרטון עם מכתביות ששמרתי באדיקות מפעם, ושהריח שלהן הצליח להישמר..הריח הה מזכיר לי את החברות שהיו לי,ושאיתן עשיתי סחר חליפין קבוע..עם אחת החברות חזרתי להיות בקשר רק בחצי שנה האחרונה, וריח המכתביות היקרות מזכיר לי אותה באופן קבוע..הינו מרחרחות את המכתביות ומחליטות איזו יותר יקרה..ריח של ילדות!

    מאת: פנינה וולפוביץ׳ |‏ 11 בינואר 2013 | 21:23
  •  יש לי שניים אחד מהם מאוד מוזר אני חייבת להודות…
    הריח הראשון זה ריח של פלפלים ממולאים. לאמא שלי הייתה חברה טובה שהייתי הולכת אליה אחרי הגן עם אמא שלי,ותמיד הייתי אוכלת פלפלים ממולאים.
    גם אמי נהגה להכין פלפלים ממולאים אבל הריח הזה של התבשיל נורא מזכיר לי כשהייתי חוזרת מהגן והריח היה עוד מההמדרגות …
    ריח נוסף הוא של עץ ישן כזה. הרהיטים שלנו היו מעץ אמיתי ישן ובאחד הארונות תמיד היה ריח חזק של עץ כזה ישן.לא משנה כמה היו מנקים -זה לא היה עובר.
    עד היום אני כשאני פותחת את אותו ארון הריח הזה ממש מזכיר לי שהייתי מתגנבת כדי להריח את הריח הזה… ריח שנותן הרגשה חמימה…
    נשמע מוזר-אני בטוחה(:

    מאת: יובל |‏ 11 בינואר 2013 | 20:23
  •  יש לי שניים אחד מהם מאוד מוזר אני חייבת הלודות…
    הריח הראשון זה ריח של פלפלים ממולאים. לאמא שלי הייתה חברה טובה שהייתי הולכת אליה אחרי הגן עם אמא שלי,ותמיד הייתי אוכלת פלפלים ממולאים.
    גם אמי נהגה להכין פלפלים ממולאים אבל הריח הזה של התבשיל נורא מזכיר לי כשהייתי חוזרת מהגן והריח היה עוד מההמדרגות …
    ריח נוסף הוא של עץ ישן כזה. הרהיטי שלנו היו מעץ אמיתי ישן ובאחד הארונות תמיד היה ריח חזק של עץ כזה ישן.לא משנה כמה היו מנקים -זה לא היה עובר.
    עד היום אני כשאני פותחת את אותו ארון הריח הזה ממש מזכיר לי שהייתי מתגנבת כדי להריח את הריח הזה… ריח שנותן הרגשה חמימה…
    נשמע מוזר-אני בטוחה(:

    מאת: יובל |‏ 11 בינואר 2013 | 20:22
  •  גדלתי במושב קטן בצפון, בבית עם גינה ירוקה ויפה… כמובן שאת רוב משחקי הילדות והחוויות היפות אני זוכרת מהגינה הירוקה, מלאת הפרחים והשושנים הפורחים. בגינה היה ריח מקסים של פרחים ושושנים שהיום כבר לא קיימים בה. בכל תמונות ילדותי בגינה, מופיעים הפרחים והשונים היפים שאותם כ"כ אהבתי להריח. כיום, הגינה בבית אימי כבר לא ירוקה ופורחת כמו פעם (בין היתר בגלל החיסכון במים- שומרים על הכינרת :-) ), לכן תמיד שאני מריחה שושנים פורחים, אני נזכרת בילדותי היפה בגינה הירוקה והפורחת, וכמובן- מתגעגעת…

    מאת: שלי |‏ 11 בינואר 2013 | 20:04
  • האמת, שהריח שמחזיר אותי לילדות זה דווקא בושם מסוים של ארמני.
    בגיל 15 פגשתי את אהבתי הראשונה והיינו ביחד 4 שנים. כל ה-4 שנים הללו השתמשתי באותו בושם של ארמני והיום אני בן 25.. מדי פעם יוצא לי להריח את הבושם פה ושם, וזה מחזיר אותי לאהבה הראשונה שלי.

    יש דברים שלא שוכחים. 

    מאת: שחר |‏ 11 בינואר 2013 | 19:56
  •  כשהייתי ילדה הייתה לי בובת פלסטיק שקנו לי אותה מחנות של הכל ב$. אני לא יודעת מה היה בבובה, אבל לבובה היה ריח מתוק כזה שלא נעלם, ריח פירותי. עם השנים הבובה הלכה לאבדון וחברת משקאות שלא אפרסם את שמה (אסור, לא?? :) ) הוציאה משקה בטעם תפוח שהריח שלו זהה בדיוק לבובה לאטי שהלכה לעולמה. אשקר אם אומר שאני אוהבת את הטעם של המשקה, אבל בכל פעם שאני עוברת בין מדפי הסופר ורואה את מיץ התפוחים אני מוסיפה אותו לעגלת הקניות, לא בשבילי אלא למען זכרה של לאטי בובתי האהובה.

    מאת: שירלי |‏ 11 בינואר 2013 | 19:38
  • על אף חזותן הלא נעימה ועל אף הרגשות הקשים שהן מעלות בלבם של רבים לפלסטיק הזה היה ריח שכל כך אהבתי(בתור ילדה קטנה, כן?)ושכשיוצא לי להריח ריח דומה אני פשוט מתענגת על הזכרון(של הריח, לא המלחמה)הריח הזה פשוט מציף אותי בנוסטלגיה נעימה..

    מאת: סיון |‏ 11 בינואר 2013 | 19:05
  • על אף חזותן הלא נעימה ועל אף הרגשות הקשים שהן מעלות בלבם של רבים, לפלסטיק הזה היה ריח שכל כך אהבתי(בתור ילדה קטנה, כן?)ושכשיוצא לי להריח ריח דומה אני פשוט מתענגת על הזכרון(של הריח, לא המלחמה)הריח הזה פשוט מציף אותי בנוסטלגיה נעימה..

    מאת: סיון |‏ 11 בינואר 2013 | 19:02
  •  

    מאת: שקד |‏ 11 בינואר 2013 | 18:54
  • הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח השוקולד במרתף של סבא שלי.
    הייתי ילד קטן ובני דודיי ואני היינו נוסעים לבקר את סבא בכפר, והוא היה מפנק אותנו בשוקולד. זה היה השוקולד הכי זול ופשוט שהוא היה מחביא במרתף. זה ריח שמזכיר ניחוחות של ילדות, תמימות ואושר אינסופי.
    סבא בינתיים נפטר, אבל ריח השוקולד והכיף בזכרונות המתוקים והחופש בכפר מלווה אותי עד היום. אין מחיר לזכרונות ילדות וזה גם משהו שקשה לתאר במילים, הרעיון הוא רק להזכר בתחושה ולחזור 20 שנים אחורה עם חיוך ענק.

    מאת: משה |‏ 11 בינואר 2013 | 18:47
  •  

    מאת: n] |‏ 11 בינואר 2013 | 18:36
  •  ריח הילדות שלי קשור לזכרון ילדות שלא עוזב אותי עד היום,כשאבא שלי היה מתגלח היתי עומדת על כסא באמבטיה לידו,הוא היה שם קצף גילוח על מברשת כזו ומעביר לי אותה מלאה קצף על הפנים,היה לו סכין גילוח עם ידית מוזהבת ואני היתי מחכה את תנועות הפנים שלו ויחד הינו עושים פרצופים מול המראה וצוחקים ,בסיום הוא היה שם אפטר שייב אולד ספייס,עוד שנים רבות גם אחרי שעזב את הבית ופתח בחיים חדשים כל פעם שאני נכנסת לאחדר האמבטיה עולים לי קולות הצחוק של ילדה קטנה עם ניחות של אולד ספייס והילדה הקטנה שבי עוד מחפשת יחד עם אבא את הבקבוק הלבן עם ספינת המפרשים הכחולה.

    מאת: מיכלי |‏ 11 בינואר 2013 | 18:04
  •  ריח ילדןת שמלווה אותי עד היום הוא ריח האפםטיירשייב של אבא שלי
    כשהיתי קטנה אהבתי לעמוד על כסא לידו באמבטיה,הוא היה מורח קצף גיחו במברשת גילו כזו והיתה לו סכין גילו עם ידית מוזהבת,הוא היה מורח לי קצף יל האף ויחד הינו עושים פרצופים למראה תוך שהוא מתגלח ואני מחכה אותו בידיים ריקות עם פנים מלאות קצף,בסיום הוא היה שם אולד ספייס,לימים כשיעזוב את הבית היתי נכנסת לאמבטיה ולמרות הזמן שחלף תמיד עלה ועולה בי עדה יום ריח האפטר שייב הכבד משהוא ושומעת את קולות הצחוק מאותם ימים רחוקים כשהינו משפחה קטנה ומאושרת

    מאת: מיכלי |‏ 11 בינואר 2013 | 17:57
  • ללא כול ספק הריח שמחזיק אותי תוך שנייה לילדות הוא ריח של ספרים. תמיד שאני קונה לי ספר חדש או לוקחת ספר ישן (עדיף) זה מזכיר לי את זה שהייתי שוקעת שעות על גבי שעות בין הספרים. הייתי נשארת בספריה הציבורית עד שכבר היו מכבים את האורות, תודה שהזכרתם לי את הריח הזה. של פעם…

    מאת: טניה |‏ 11 בינואר 2013 | 17:23
  • ריח של ענבים פריכים ולחם עם חמאה תמיד מעיפים אותי בחזרה לילדות.
    בכל יום בחופש הגדול, על הבוקרֿ, הלכנו לסבא וסבתא ואז יחד אתם לחוף הים.
    אחרי השתוללות במים, חוזרים לחוף ומנשנשים ענבים מתוקים-מתוקים ואוכלים סנדביץ פשוט-פשוט עם חמאה.
    היום, הניחוח הכי קלוש של ענבים או של חמאה- ואני שוב בת 6, בחוף, עם גלגל הצלה בצורת ברווז :-)

    מאת: טלי |‏ 11 בינואר 2013 | 17:11
  •  הוא ללא ספק ריח הכביסה. בכל פעם שהייתי לובשת בגד שהוצאתי מהארון היה לו ריח קסום של ניקיון. אני זוכרת שכשהייתי בצבא והייתי חוזרת לבסיס ביום ראשון עם מצעים חדשים ומדים מכובסים וגם כשטיילתי בעולם, ריח הכביסה של הבגדים והמצעים הזכיר לי את הבית..

    מאת: מורן |‏ 11 בינואר 2013 | 17:04
  •  ריח של שקשוקה בשבת בבוקר…
    כל שבת אבא שלי היה קם לפני כולם ומכין שקשוקה מדהימה לארוחת הבוקר. הייתי מתעוררת מהריח המדהים וממהרת לשולחן.
    אבי נפטר לפני שנים רבות אבל ריח השקשוקה הוא זכרון שמחזיר גם אותי וגם את אמי ואחי לאותן שבתות בהן היה הריח ממלא את הבית.
    עד היום שקשוקה הוא אחד מהמאכלים החביבים עלי…

    מאת: רויטל |‏ 11 בינואר 2013 | 16:57
  • שישי בצהריים .. בעיר תל אביב שעוד גרתי בשכונת טו מלכה, חזרתי מבית הספר תמיד ריח של יסמין מבין המצעים בבית מציף את כל הבית שלי וברקע נשמע השיר של שלמה ארצי "תגידו לה" וריח זה ואווירה זו נחרט בזכרוני וכנראה שעד יום מותי !

    מאת: בר |‏ 11 בינואר 2013 | 16:48
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של הפרח יסמין.
    לסבתי שגרה בחדרה היה עץ יסמין שתמיד פיזר את הריח בכל רחבי הגינה.
    בתור ילדה בת 4,5 אני זוכרת שהייתי באה עליה האדמה היתה מלאה בפרחים הלבנים של היסמין עם הריח החזק והדומיננטי.
    תמיד שאני חולפת על פני עץ היסמין אני ישר חושבת על סבתא ועל הביקורים אצלה

    מאת: ענבל |‏ 11 בינואר 2013 | 16:20
  • הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של הרהיטים של ההורים שלי שהביאו איתם מגיאורגיה
    ריח עתיק וטוב של אותנטיות ולהרגיש שם מבלי להיות שם, להרגיש את המסורת מבלי להתערבב עם התרבות המערבית בארץ ריח שיוצא לי להריח לעיתים נדירות בלבד ומעלה בלי געגועים

    מאת: גל ציצו |‏ 11 בינואר 2013 | 16:04
  • הבושם שמחזיר אותי לילדות הוא הבושם שנקרא אניס אניס מבית קשארל מזכיר לי את סבתי המנוחה שנהגה להשתמש בו באופן קבוע, בושם כבד וטוב שאי אפשר לשכוח את ריחו שסימל את סבתי כאישה עם נוכחות שישר יודעים כשהיא מגיעה לביקור

    מאת: שירלי צור |‏ 11 בינואר 2013 | 15:59
  •  אחרי יום בית ספר מתייש, לחזור הבייתה וכבר מהשביל ליד הבית להריח את ריח הבישולים של אמא ולנסות לנחש איזה אוכל טעים היא הכינה לצהריים!! היום שאני כבר לא גרה בבית ואני מבשלת לעצמי ואני מנסה להחזיר את אותם הריחות שהרחתי כשהייתי קטנה (; 

    מאת: הודיה |‏ 11 בינואר 2013 | 15:54
  •  מול הבית של ההורים שלי היה בית עם גדר שיחים עבותה מעוררת קנאה והמון עצי גויאבות. אני שנאתי גויאבות (למעשה עד היום), אבל את ריח הגויאבות מהעצים, שהיה חודר גם לבית הוריי ומילא את כל הרחוב אהבתי מאוד. הריח הזה, של אינסוף גויאבות עסיסיות, לעתים בשלות מדיי, בישר בשבילי את בוא הסתיו, את העובדה כי אוטוטו החגים כבר כאן, כי אני בבית.ריח הגויאבות היה נותן לי תחושה של בטחון ושלווה. עברו השנים ובמקום הבית עם הגויאבות בנו מגדל בן 8 קומות. ואת עצי הגויאבות הורידו. מאז נפגשתי בכמה גויאבות עסיסיות, חלקן בשלות מדיי, אך ברגע שלוקחים אותן מסביבתן הטבעית, הריח שלהן הוא כבר לא מהפנט כמו אז, יש להן סתם ריח של גויאבות, שאני שונאת.

    מאת: גבי |‏ 11 בינואר 2013 | 15:06
  • בוקר של יום שישי, תחילת יוני. היום הזה שכולם עושים סגירות אחרונות לסופש, הילדים בדיוק יוצאים מבתי הספר והגנים והחיילים חוזרים.
    היציאה מהבית לאוויר יום שישי. מעין אוויר אחר, ריח אחר, תערובת של ריחות.
    תבשילים של השכנים, מאפיות וחום שמפיץ את ריח הפרחים.
    הכל מביא לסינרגיה של ריח בו אני נזכר כל שישי כשרכבתי על האופניים אל ביתי מהבית ספר. ריח לא ניתן לכתיבה או להעברה במילים.
    ריח של שמחה, ריח של אהבה ושל אחווה. פשוט הריח הזה של יום שישי.

    מאת: אבי |‏ 11 בינואר 2013 | 15:01
  • פעמיים בשנה היינו נשלחות אחותי ואני לשבוע של כיף אצל סבתא בלה בצפון. סבתא גרה בבית קטן,משקיף על העמק עם פרפרי משי סגולים נעוצים בוילון צחור. היה נראה כי גם סבתא וגם העמק חיים בקצב מיוחד להם ואנחנו נשאבות לקסם שלהם. אני זוכרת את סבתא מתהלכת לה בין החדרים, מפזרת כביסה ריחנית בארונות ומזמזמת את השיר היחיד שידעה בעברית (שרה שרה שיר שמח). ובזמן שאנחנו היינו רואות טלויזיה בשחור לבן תכניות שכבר ראינו גם בצבע, סבתא הייתה מטגנת לנו שניצלים עבים, שומניים ואופה לנו את עוגיות הצימוקים נוטפות הסוכר שלה. תפוחי אדמה נמעכו לפירה, לימונדה ביתית נמזגה לכוסות ואנחנו שלושתינו היינו מתיישבות לאכול בפינת האוכל ליד החלון. סבתא הייתה פותחת את החלון, וכל העמק וריח החופש היה מתמלא בחדר, מתערבב בריח של סבתא שלי, של הכביסה הנקייה, של השניצלים העבים והעוגיות הטובות ביותר בעולם. סבתא שלי והעמק ביחד, רקחו ביחד ריח בושם שלא משנה כמה אנסה לשחזר אותו הוא לעולם לא ישוב. בתחילת החודש מלאו שנתיים למותה. אני מתגעגעת, סבתא.מאז מותך לא נסעתי לעמק.

    מאת: נטע |‏ 11 בינואר 2013 | 14:55
  • אפילו היום, בגיל 37 + שלושה ילדים מקסימים ובעל לתפארת, בכל ימי השבוע אני מתחננת לאמא שלי שתבוא אלינו לשבת כדיי שאני אוכל לבלות איתה, מה שהיא אינה יודעת הוא זה שאני פשוט מתגעגעת אליה ורק רוצה להריח אותה ואת הבישולים שלה שהיא תמיד מביאה איתה.
    אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא.

    מאת: שירה |‏ 11 בינואר 2013 | 14:47
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות….
    בכל פעם שהייתי עצובה אז אבי ניסה לעודד אותי אז היינו מכינים ביחד עוגיות גרנולה .
    העוגיות הכי טובות שאכלתי
    הדבר שנשאר לי ממנו הוא אותו הריח של העוגיות החמות והטריות שהיו יוצאות מהתנור והטעם הנפלא שלהן.

    מאת: טל |‏ 11 בינואר 2013 | 14:42
  • בכל פעם שהייתי עצובה אז אבי ניסה לעודד אותי אז היינו מכינים ביחד עוגיות גרנולה .
    העוגיות הכי טובות שאכלתי :)
    הדבר שנשאר לי ממנו הוא אותו הריח של העוגיות החמות והטריות שהיו יוצאות מהתנור והריח הנפלא שלהן.

    מאת: טל |‏ 11 בינואר 2013 | 14:40
  •  

    מאת: שירה |‏ 11 בינואר 2013 | 14:38
  •  

    מאת: טל |‏ 11 בינואר 2013 | 14:35
  • ככה הריחה הילדות שלי ! זה היה טקס מכיוון שהיה לי שיער ארוך , אמא שלי נהגה להשתמש במרכך הזה ולסרק את השיער שלי והריח שלו עד היום מחזיר אותי 20 שנה אחורה :) 

    מאת: עדי בן משה |‏ 11 בינואר 2013 | 14:28
  •  כשהייתי צעירה יותר אמא שלי עבדה בספרייה של כלבו שלום בת"א. הייתי באה איתה לפעמים, גם אחותי לפעמים הייתה באה איתנו. הספרייה ענקית, שטיחים כחולים מחפים על הקירות והרצפה. חדרים גדולים, אגפים שלמים מלאים בהמון המון המון המון מדפי ספרים, המון מקומות מחבוא בספרייה – שבשבילי תמיד היו כמו משחק מבוכים בתוך טירה מכושפת של נסיכה :]
    אמא הייתה עובדת בבקרים וכשהיינו מגיעות הספרייה תמיד הייתה ריקה מאדם, זה היה מגרש המשחקים הכי נפלא שיש!
    אני זוכרת שפעם אחת נכנסתי לאיזה חדר שהדלת שלו תמיד הייתה סגורה, ובפנים עמד שולחן ועליו תמונה, ומכל מיני דברים משרדיים כאלה, אבל הוא היה מאובק לחלוטין, שנים לא ניקו אותו, ואני פחדתי וחשבתי שבטוח יש שם רוחות רפאים.

    תמיד היה ריח כזה של אבק באוויר, של ספרים ישנים עם דפים מצהיבים… מאוד אהבתי להיות שם. בחדר האחורי שבו אמא תמיד הייתה מתארגנת לקראת העבודה היא תלתה ציורים שאנחנו הבנות שלה ציירנו לה. ציורים שבמשך השנים הצבעים שלהם דהו. אני מתה לדעת אם הם עדיין שם… :]
    היה שם גם אזור אחד עם מספר שולחות שעליהם לוחות שח-מט וחיילים… וכשאמא הייתה מוציאה את השואב האבק הענקי הוא היה עושה מלא מלא רעש וזה היה מפחיד אותי והייתי בורחת לאיזו פינה רחוקה כדי לא לשמוע אותו.
    אמא תמיד הייתה מביאה לי ספרים הביתה שאוכל לקרוא. :]
    וואי, עשיתם לי מה זה להתגעגע…

    מאת: הדס |‏ 11 בינואר 2013 | 14:22
  •   בכל פעם שהייתי חולה כילדה,מי ששמרה עליי היתה שמחה הסבתא-רבא שלי ז״ל. מבחינתה המרפא לכל מחלה באשר היא היה חלב מורתח. בעיניי באתו זמן זה היה דוחה ומבחיל ותמיד שתיתי אותו בכוח רק כדי שהיא ״תרד ממני׳. לימים נפטרה הסבתא הגדולה שלי,ודי שכחתי מהעניין. לפני כשבועיים עלה באפי מבית השכנה אותו ריח של חלב מורתח,שמייד החזיר אותי לילדות והזכיר לי שאולי באמת זה המרפא לכל מחלה…והעלה בי געגוע ישן.

    מאת: Shahar harel |‏ 11 בינואר 2013 | 13:33
  •  

    מאת: איילת |‏ 11 בינואר 2013 | 13:28
  •   בכל פעם שהייתי חולה כילדה,מי ששמרה עליי היתה שמחה הסבתא-רבא שלי ז״ל. מבחינתה המרפא לכל מחלה באשר היא היה חלב מורתח. בעיניי באתו זמן זה היה דוחה ומבחיל ותמיד שתיתי אותו בכוח רק כדי שהיא ״תרד ממני׳. לימים נפטרה הסבתא הגדולה שלי,ודי שכחתי מהעניין. לפני כשבועיים עלה באפי מבית השכנה אותו ריח של חלב מורתח,שמייד החזיר אותי לילדות והזכיר לי שאולי באמת זה המרפא לכל מחלה…והעלה בי געגוע ישן.

    מאת: שחר ה. |‏ 11 בינואר 2013 | 13:27
  •  הריח המחזיר אותי לילדות הוא היסמין. גרנו בירושלים לפני מלחמת העצמאות, בשכונת גבעת שאול. על גבי הגדרות שסובבו בתים בשכונה צמחו שיחי יסמין. היום אני בת שבעים ושתיים ועדיין כאשר אני מריחה ריח יסמין, הריח מחזיר אותי באחת לימי הילדות שלפני קום המדינה.

    מאת: מרים כנען |‏ 11 בינואר 2013 | 13:27
  •  בכל פעם שהייתי חולה כילדה,מי ששמרה עליי היתה שמחה הסבתא-רבא שלי ז״ל. מבחינתה המרפא לכל מחלה באשר היא היה חלב מורתח. בעיניי באתו זמן זה היה דוחה ומבחיל ותמיד שתיתי אותו בכוח רק כדי שהיא ״תרד ממני׳. לימים נפטרה הסבתא הגדולה שלי,ודי שכחתי מהעניין. לפני כשבועיים עלה באפי מבית השכנה אותו ריח של חלב מורתח,שמייד החזיר אותי לילדות והזכיר לי שאולי באמת זה המרפא לכל מחלה…והעלה בי געגוע ישן.

    מאת: שחר |‏ 11 בינואר 2013 | 13:24
  •  בכל פעם שאני מריחה את קצף האמבט "דרמפון" אני נזכרת באמבטיות הקצף שבילדותנו היינו אחותי ואני עושות אצל סבתא ז"ל.
    היום יש כזה מבחר ענק של סבונים ו"דרמפון" הוא קצת פאסה אבל זה ריח בלתי נשכח שמחזיר זכרונות מהנאות כל כך פשוטות שהיום כבר כמעט ואינן לילדים שלי שחיים בעולם עם שפע כזה.
    חוצמזה,עד היום אני לא מכירה קצף אמבטיה שבאמת עושה כל כך הרבה קצף!!!
    שבת שלום.

    מאת: איילת |‏ 11 בינואר 2013 | 13:20
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריחם של עצי ההדר שהיו מציפים את השכונה בריחות משכרים של לימון, תפוזים וקלמנטינות……. בהחלט ריחות של ילדות.

    מאת: גיא |‏ 11 בינואר 2013 | 12:53
  •  הריח שמחזיר אותי אחורה הוא ריח של אוכל של סתבא שלי…. כשהייתי נוסעת אליה להיתארח היא תמיד רצתה לפנק אותי…. וכבר במיטה הייתה שומעת רעש של כלים במטבח וריחות בלתי מתוארים…. היא הייתה מכינה לי פנקייקים מיוחדים עם ריבה שכל כך אהבתי ובצהריים תפוח אדמה עם בשר ותפוח אדמה בכלי קרמיקה מיוחד ופשוט הייתי מתה על המאכל הזה…. עברו כמה שנים מאז ואני כל הזמן מנסה לשחזר את הטעם ואת המאכל אבל זה בלתי אפשרי…. המאכל נעשה בכל כך הרבה אהבה ומידיים של סבתא שלי זה תמיד יצא הכי מיוחד…. אני מודה לסבתא שלי על כל הפינוק שקיבלתי ממנה וממשיכה לקבל עד עכשיו….

    מאת: יולי |‏ 11 בינואר 2013 | 12:46
  • לא רחוק מהבית היה הגן בו הייתי, לפני שנה הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את הריח ההוא, אותו הריח בדיוק שהרחתי ונשמתי בהיותי בת 4-5.
    בכל סוף יום הייתי חוזרת מהגן וחוזרת לעבור באותו השביל הצר שמחבר בין הבית לגן שלי, באותו שביל צר התרכזו של העצים, השיחים, הפרחים, שהצתופפו ביחד וחיברו ביניהם את הריח הזה שתמיד זכור לי עם הריח של הגשם על האדמה, ואיך הכל קיבל ריח רטוב, נקי ומלוכלך ביחד, היה לזה ריח, שבכל חורף שאני ממשיכה לעבור בשביל הזה, אני נזכרת בו. זה לא אותו הריח היום כמו אז, אבל זכיתי לפני שנה להיות בשניה הנכונה בשביל הזה, ולהריח לרגע שוב את מה שהרחתי שנים אחורה. זה ללא ספק ריח הילדות שלי, ותודה לטבע, ולחורף, ולדברים מופלאים שאין שום היגיון להבין אותם אבל עושים את שלהם עמוק בפנים :)

    מאת: לימור |‏ 11 בינואר 2013 | 12:44
  •  כשהיתי קטנה גרנו בדירה ממש קטנה, ובכל פעם כשאמא שלי כיבסה את הבגדים (עוד ביד כי לא היתה לנו אז מכונת כביסה), התפשט ריח נהדר ומיוחד בכל הבית, ריח של בד נקי שנצמד לבגד ובכל פעם היה כיף ללבוש את הבגדים אחרי שאמא הורידה אותם מהחבל. לימים הפכתי גם אני לאמא, ואז גיליתי את סוד ריח הכביסה הנפלא שהיה בילדותי: אבקת כביסה ומרכך כביסה מיוחדים לתינוקות. אז נכון שהקלישאה אומרת שילד מחזיר אותך כהורה לילדות, ואצלי עם ריח הכביסה המשפט הזה מקבל כפל משמעות.

    מאת: דניאלה |‏ 11 בינואר 2013 | 12:36
  • קשה להאמין, אבל בעיר הולדתי המנומנת פתח תקווה יש רחוב שמשני צידיו פורח לו בשיא תפארתו פרח היסמין. בתור ילדה אמא ואני היינו הולכות ברגל לבקר את סבתי ז"ל בכל מוצאי שבת. בערבי האביב והקיץ אמא בחרה לעבור ברחוב הקטן והמופלא הזה שהריחות המשכרים של היסמין שפורח בו מילאו את האוויר ונישאו ברוח למרחקים. היינו עוצרות שם, מקום שכוח אל, ואמא היתה אומרת לי לעצום עיניים ולנשום עמוק.
    גם היום, מרחק שנים רבות, אני נזכרת בסבתי היקרה ובריח של ילדות תמימה וערבי קיץ מתוקים בכל פעם שאני עוברת ליד הפרח המדהים הזה. יכול להיות שזו הסיבה שאני נוטה לבשמים בריחות מתוקים וקלילים- הם פשוט מזכירים לי ימים יפים. והאמת היא, שממש קשה לי לחכות שיגיע האביב כדי לעבור שוב ברחוב הזה ששנים רבות (מאז שסבתי נפטרה) לא ביקרתי בו.

    מאת: רעות |‏ 11 בינואר 2013 | 12:11
  • הריח שהכי מחזיר אותי לילדות זה הריח של הבית של סבתא שלי ביום שישי שכבר את אותו ריח אני לא מריחה כבר בדיוק 3 שנים.
    הריח שבכל יום שישי מאז היותי ילדה קטנה שהייתי מגיעה מבית ספר והיא הייתה בדיוק מסיימת את הבישולים של יום שישי ומגישה לי קוסקוס עם כל מיני תבשילים, וריח הניקיון של יום שישי באוויר וזה מבחינתי הרגע הכי נינוח בשבוע.

    מאת: בר |‏ 11 בינואר 2013 | 12:06
  •  כשהייתי ילדה קטנה, גרה מולנו בבניין אישה קשישה וחביבה. בכל חורף אר יום סגרירי, הייתי חוזרת מבית ספר ומריחה ריח תבשיל מסתורי מעולה שיוצא מהבית שלה. הייתי כל כך סקרנית להכנס ולבדוק מה זה הריח המשגע הזה. ריח של חום, נשמה ואהבה. יום אחד חזרתי הביתה וגיליתי ששכחתי את המפתח לבית. ישבתי בחדר המדרגות עד שהאישה המסתורית הציעה לי להכנס לביתה, עד שיחזרו ההורים. לא יכולתי לסרב להצעה רק בגלל הריח המסתורי שכבש אותי. ואז סוף סוף גיליתי שהיא מכינה תבשיל קדרה הונגרי מעולה. אכלתי והתענגתי על כל כפית. זה היה התבשיל הכי טוב שיצא לי לאכול בחיים והוא התאים כל כך לאותו יום קר. השבוע בעקבות הסערה ניסיתי לשחזר את התבשיל, על פי מה שהיה לי זכור. יצא לי תבשיל נחמד פלוס, אבל אין אין על הריח שיצא מהבית שלה…

    מאת: הילי |‏ 11 בינואר 2013 | 12:05
  •  הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של אבי שלי ז"ל כשהוא היה מגיע כל ערב הביתה אחרי העבודה עם הבושם שלו שעדיין הריח ניפלא. הוא תמיד היה חוזר עם ממתקים ומתנות בשבילנו הילדות….אמא שלי תמיד היתה נגד ממתקים והיה רק אוכל בריא וירקות על השולחן. כשהיה מגיע הערב ידענו שאבא יחזור עם ממתקים ופינוקים וחיכינו לריח שלו ולהגעה שלו כמו שמחכים לדבר הכי טוב בעולם..

    מאת: איילת |‏ 11 בינואר 2013 | 11:14
  •  
    הריח שמחזיר אותי לילדות..
    בחופשת הקיץ אבי ז"ל, היה לוקח אותי ליישוב שלומי שבצפון.
    היינו מבלים שם תקופה קצרה של חודש בשנה,והיינו מתארחים אצל סבי וסבתי.
    וכשהיינו נכנסים לעיירה המקסימה , הייתי מריחה ריח מיוחד שאי אפשר להסביר במילים.
    אני אנסה להמחיש להעביר אליכם את הריח המיוחד.
    ריח של הרים , סוג של ריח של רעננות פרשית , נקייה , סוג של פריחה , סוג של ערבוב של פרחים.
    וכשהייתי נכנסת לבית של סבתא שלי , היה לבית שלה ריח של עתיק וישן,
    של ריחות , של ערבוב של תבלינים מאוד מיוחד.
    שרק היה לי חשוב לנשום עמוק , ולהריח ולספוג את הריחות אליי.
    זה הזכרון שיש לי משם.
    והלוואי שאני אפגוש את הריח הנדיר הזה שוב.

    מאת: נורית |‏ 11 בינואר 2013 | 11:07
  • העולם מתחלק לשניים מבחינתי- אלו שמתלהבים בשומעם כי אני תתרנית ("איזה כיף לבעלך", איזה כיף לך בחדר כושר/שירותים ציבוריים") ואלו שממש סולדים ממני ("רגע אז את משתמשת בדאודורנט ובבושם?? לא כי פשוט את לא מריחה…"). מבחינתי ה"מתנה" הזו שאלוהים העניק לי (או זיכה אותי ממנה…) מאז ומתמיד שיחקה לרעתי.
    הכל התחיל לפני 16 שנים כשהייתי בת 10 (באותה שנה גם הפכתי לצמחונית- האם יש קשר?!), ביושבי בחדר שלי מתעסקת עם שיעורי הבית אני שומעת מרחוק קול שצועק את שמי, היה קשה לי לקלוט אותו בהתחלה (תכף תבינו למה) אבל ללא ספק זה היה שמי! כמו כל ילד התעלמתי תחילה, אך כשהוא התגבר והמשיך ללא הרף החלטתי לצאת מהחדר, ואז נתגלתה הזוועה… הסתבר כי בזמן שישבתי בחדרי אחיי התאומים הקטנים ממני ב-3 שנים החליטו להעלות מופע אש במטבח ביתנו הקט. תזכורת קטנה לקוראים, לפני 16 שנה היתה תופעה (או שאולי היא היתה רק בביתנו, אבל מוכנה להישבע שראיתי בעוד מקום..) של בובות קש התלויות על הקיר כמיצג אומנתי.
    אחים שלי, שכנראה לא סימפטו את הבובות שהיו לנו במטבח, החליטו להדליק אותן, התוצאה- אש ותמרות עשן. כל המטבח החל לעלות באש ואני שהריני תתרנית, לא היה לי מושג, ההמשך ידוע מראש- מכבי אש, קצת חטפתי בראש, והמטבח שב לסורו.
    אז זיכרון ריח ילדות אין לי, וכנראה לעולם לא יהיה אבל זה הכי קרוב :( …
    וכהערת אגב, עד היום אמא שלי קונה לי או אומרת לי איזה בושם לקנות שכן העולם הזה לא מוכר לי בכלל. אז נכון, אם תבחרו להעניק לי את המתנה הזו אני לא אהנה ממנה אבל אני בטוחה שסובביי יהנו….

    מאת: מור |‏ 11 בינואר 2013 | 10:56
  • תמיד כשאני נכנסת הביתה ומריחה גולאש על הסירים אני חוזרת ישר לילדות..
    גולאש היה מאכל שהיינו אוכלים לפחות פעם בשבוע כל חורף…לכן עכשיו תמיד שיש גולאש אני נזכרת בארוחות ערב שכולם עוד גרו בבית והיינו יושבים ואוכלים ביחד כל המשפחה באמצע שבוע…מתגעגעת לארוחות האלה..ולבטח אהפוך את זה למנהג כשאגדל ילדים משלי…
     

    מאת: אביגיל |‏ 11 בינואר 2013 | 10:49
  • ..תמיד שהבת שלי חוזרת מהגן היא מריחה לי כמו פעם הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הבצק של הילדים והפלסטלינה זה הריח שתמיד החזיר אותי לגן שהייתי קטנה אוטמטית אני נזכרת שאמא שלי היתה מכניסה אותי לגן והריח תמיד שם היום אני נזכרת בזה מידי בוקר וצהורים שאני לוקחת את ביתי אז זהו שזה הריח הפסלטלינה והבצק של הילדים…

    מאת: מוריאל פרץ |‏ 11 בינואר 2013 | 10:09
  • תמיד שהבת שלי חוזרת מהגן היא מריחה לי כמו פעם הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הבצק של הילדים והפלסטלינה זה הריח שתמיד החזיר אותי לגן שהייתי קטנה אוטמטית אני נזכרת שאמא שלי היתה מכניסה אותי לגן והריח תמיד שם היום אני נזכרת בזה מידי בוקר וצהורים שאני לוקחת את ביתי אז זהו שזה הריח הפסלטלינה והבצק של הילדים…

    מאת: מוריאל פרץ |‏ 11 בינואר 2013 | 10:08
  •   השבוע ביום חורפי שכזה הציע אמא להכין מאכל אותו שמרה בסוד עד לסיום הכנתו.
    בהתהליך הבישול עלו ניחוחות של חלב סולת אבל לא ידענו ממש למה זה מתקשר.
    לקראת סוף ההכנה הבנו שזה דייסת סולת לפי הריח החזק של החלב מעורבב עם הסולת.. ריח ילדות אהוב ומוכר שתמיד מחזיר אותך לילדות בימים חורפיים כאלה :)

    מאת: חן |‏ 11 בינואר 2013 | 09:50
  •  השבוע ביום חורפי שכזה הציע אמא להכין מאכל אותו שמרה בסוד עד לסיום הכנתו.
    בהתהליך הבישול עלו ניחוחות של חלב סולת אבל לא ידענו ממש למה זה מתקשר.
    לקראת סוף ההכנה הבנו שזה דייסת סולת לפי הריח החזק של החלב מעורבב עם הסולת.. ריח ילדות אהוב ומוכר שתמיד מחזיר אותך לילדות בימים חורפיים כאלה :)

    מאת: חן |‏ 11 בינואר 2013 | 09:49
  •  גדלתי במושב , הבית שלנו היה בקצה המושב ליד הפרדס, נכון שרוב שעות היום היה ריח מהרפתות והלולים, אך בתקופת הפריחה בין הערביים היה משב רוח מכיוון הפרדסים עם ריח פריחת פרי הדר עדין ונהדר, אילו היו השעות הבודדות והקסומות שהיינו יושבים עם ההורים לכמה דקות של תה וקפהעל הדשא או מדרגות הבית, תושבי המושב היו נקברים בבית הקברות בנתיבות ליד הבבא סאלי, לימים קרה אסון והוקם בית קברות למושב, אמיז"ל החליטה שהיא רוצה להיקבר ליד הבבא סאלי ואבי ז"ל אמר שהוא רוצה ליד השדות שלו להריח את ריח הפריחה.

    מאת: מירי קרמין |‏ 11 בינואר 2013 | 05:58
  •  הריח שתמיד מחזיר אותי לילדות הוא אותו ניחוח של מאפייה קטנה ליד הבית בו גדלתי.
    כשהייתי ילדה, בכל בוקר היה באוויר ריח של בצקי שמרים, לחמים, קרואסונים, ודברי מאפה טובים.
    והיום, בכל פעם שאני הולכת לבקר את הורי בביתם, הבית שבו גדלתי, אני עוצרת ליד המאפייה הזו, קונה מאפים להורים שלי, שואפת את הריח עמוק עמוק לריאות, מעלה חיוך קטנטן על הפנים, ונזכרת באותם בקרים של ימי כילדה.
    אני רק נזכרת בריח, וכבר עולה על פניי חיוך.

    מאת: ססיל |‏ 11 בינואר 2013 | 04:33
  • הריח של הילד שלי שהוא חוזר מהגן.
    לבגדים של בני יש ריח של חול כשהוא בא הביתה מהגן וזה מחזיר אותי לילדות שלי בגן הילדים, הדבר שהכי הייתי אוהבת לעשות זה לשחק בארגז חול, כשהבן שלי חוזר עם הריח הזה אני יודעת שהוא היה בהפסקות בחצר של הגן ונהנה לשחק בארגז חול וזה הריח שאני הכי אוהבת בעולם ומחזיר אותי לנוסטלגיה מתוקה של ילדות קסומה. כל היום אני מחכה שהוא יגיע מהגן ואני יסניף את הריח של הנסיך הקטן שלי, אקלח אותו ואכנס לישון איתו את השנ"צ שלנו.

    מאת: דניאל בן חמו |‏ 11 בינואר 2013 | 03:00
  • פעם בחודשיים בערך אבא שלי היה חוזר הביתה אחרי העבודה עם חיוך גדול על הפנים ובקריאה אחת היה מעלה את אותו החיוך על פני כולנו (כל ששת ילדיו): "יאללה לחצר, עושים על האש". היינו יוצאים אחריו ומסדרים הכל ועוזרים לאמא להכין סלט ואת התוספות. אותם ערבים היו מאחדים את כולנו למשפחה גדולה ומאושרת. אחרי כמה שנים הוריי התגרשו, האחים הגדולים החלו לעזוב את הבית ואני עזבתי לפנימיה, אך עדיין, אנחנו משפחה גדולה ומאושרת :)
    כך פעם שאני מריחה ריח של על האש חיוך גדול עולה על פניי ואני נזכרת באותם רגעים מתוקים של כל המשפחה ביחד. רגעים שלעולם לא אשכח.

    מאת: ויויאן |‏ 11 בינואר 2013 | 00:43
  •  ריחות של בית, של משפחה, של לחם בתנור ושל סיר מרק חם זה ריחות שלא עוזבים אותי אבל הריח הכי חזק שאני זוכרת זה ריח הכביסה של אמא שלי. למרות שהיא משתמשת במרכך שבטח חצי מדינה משתמשת, אצלה זה שונה. החברים שלי היו מסניפים אותי, אפילו המורה שלי התקשרה לאמא פעם לספר לה שאני מפטפטת המון ובדרך אגב שאלה אותה באיזה אבקה ומרכך כביסה היא משתמשת. כבר כמה שנים שאני גרה מחוץ לבית ומכבסת לעצמי את הבגדים ופשוט לא מצליחה לשחזר את הריח. הריח שליווה אותי כשהייתי ילדה, ריח שליווה אותי בתור נערה שישנה שעות ארוכות על המצעים הנעמים וכמובן ריח שליווה אותי בצבא שהיתי פותחת את התיק בחדר ביום ראשון ובשנייה ריח מעופש של בסיס צבאי היה מתמלא בריח פרחים וסבון..

    מאת: קורין |‏ 11 בינואר 2013 | 00:39
  • ריח של הסבון בת אורן וריח של לבנדר, גדלתי בצפון הישן של ת"א בבית דירות משותף שכל כולו היה מאולכס בדיירים מבוגרים. הריחות האלו, שלימים נהיו גם הריחות האהובים עלי ביותר, היו הריחות ששררו תמיד מהשכנות הבורגניות והמטופחות שהיו לי בתור ילדה קטנה.

    היום, מספיק לי להריח את אחד מהם רק לרגע בודד, כדי להתמוגג מהעונג ומהזיכרונות שהם מעלים בי מיד :)

    מאת: טל |‏ 10 בינואר 2013 | 23:29
  •  פרחי ההיביסקוס האדומים,שהיינו מקלפים את עלי הכותרת ונשארים עם הליבה הירוקה ומדביקים לאף, ומצחיקים אתכולם, ובעיקר את עצמנו… מגלים אחכ שהתלכלכנו מהאבקנים הצהובים ונשארים עם ריחם..

    מאת: לירון |‏ 10 בינואר 2013 | 23:28
  •  

    מאת: לירון |‏ 10 בינואר 2013 | 23:22
  •  שישי בערב, אני בעלי והילדים הולכים לאמא שלי לארוחת שישי שאמי טרחה למענה כל היום.
    המרק, הדגים, האווירה המיוחדת של שישי בערב כמו לפני 20 שנה.
    אבל השיא זה העוגה. אחרי כל הארוחה מלאת כל טוב הזו אמי מגישה לשלוחן על עוגת הבריוש המפורסמת שלה עם כוס תה מעלים מהגינה. אותה סיטואציה כבר 20 שנה. אותו ריח של אותה עוגה בשישי בערב.

    מאת: עדי |‏ 10 בינואר 2013 | 17:43
  • בתור ילדים היינו מבלים המון בים. הרבה פעמים היינו נוסעים לחוף דור ומבלים שם באוהלים כל הסופ"ש.
    מבחינתי זה היה סופי שבוע מושלמים. המים, הגלים, החול וריח הים שמאוד אהבתי.
    לאבא שלי היה טריק איך לדוג דגים. הוא היה לוקח סיר ישן, שם בתוכו לחם, עוטף בשקית ניילון עם גומייה ועושה חורים. הדגים היו נכנסים פנימה לפי הריח דרך החורים, ולא הצליחו לצאת.
    את הדגים שתפס היינו שמים בסירה המתנפחת שלנו שמילאנו אותה במים, ותמיד תמיד היינו בסופו של דבר משחררים אותם.
    אמא שלי סיפרה לי שפעם אחת כשהייתי בת 4 כמעט וטבעתי. היא היתה לידי ונכנסה לשיתוק מרוב בהלה ולא הצליחה לזוז או להוציא הגה. אבא שלי קלט אותי ממרחק רב וטס אלי להציל אותי.
    אמא שלי היתה בטוחה שמעכשיו יהיה לי פחד ממים, אבל להפתעתה נכנסתי למים שוב שלוש דקות אחרי. כנראה שאני ממש אוהבת ים (-:

    מאת: גלית |‏ 10 בינואר 2013 | 16:57
  • לפני בערך שבועיים קניתי שמפו ולא שתמשתי בו.. אבל נגמר לי השמפו הקבוע שלי, אז הייתי חייבת להשתמש בו. כאשר שמתי את השפמו על השיער זה היה אותו הריח האהוב והמוכר שאמא שלי חפפה לי איתו את השיער כשהייתי ילדה, ונזכרתי בבית ילדותי. ומאז בכל פעם שאני שמה את השמפו אני שואפת כמה שיותר ומתגעגעת..

    מאת: הדר |‏ 10 בינואר 2013 | 16:56
  •  

    מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) |‏ 10 בינואר 2013 | 16:43
  •  תמיד כשמתחיל גשם וכולם נורא מתבאסים שחשוך וקר, נסגרים בבית, סוגרים את כל החלונות ומתחפרים מתחת לפוך, הדבר הראשון שאני עושה זה לחייך :), לצאת החוצה או לפתוח חלון ולהריח את הריח של הגשם מטפטף על האדמה והצמחים. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, כי זה מחזיר אותי לילדות. כשהייתי ילדה כל פעם שהיה מתחיל גשם כל המשפחה שלי היתה יוצאת למרפסת, מתקבצת ביחד להתחמם ומסתכלת החוצה על הטיפות כדי להתפעל ביחד מהניחוחות ומההתחדשות שהפלא הזה מביא איתו :) כמובן שמאז השתנו כמה דברים – ההורים שלי התגרשו ואח שלי ואני כבר עזבנו את הבית ואפילו את העיר שבה גדלנו, אבל הריח של הגשם עדיין מזכיר לי את הבית של פעם…

    מאת: מעיין |‏ 10 בינואר 2013 | 16:40
  •  ריח ילדות
    ריח דבק ואורן…
    העיריה גזמה את ענפי האורנים ולפני שאספו אותם לקחתי לי כמה איצטרובלים הביתה… ;)
    ריחם המשכר הזכיר לי את ילדותי, הזכיר לי את רחשי הפיצפוץ שנשמעו כאשר השמש פיצחה בחומה את האיצטרובלים החומים והבשלים.
    ומתוכם נשרו לאדמה המכוסה מחטי האורנים-הצנוברים בקליפתם הקשיחה המכוסה באבקה שחורה,אותה אבקה שאת ידינו ,בגדינו ושפתינו ליכלכה.
    אספנו את הצנוברים האלה בקליפתם ובאבן חלקה פיצחנו אותם.
    הם נפתחו ומתוכם יצא הצנובר הלבן הבשרני שהיה כל כך טעים.
    אכלנו בכמויות גדולות שבטננו התמלאה בהנאה צרופה ואפילו כאבה-חזרנו
    הביתה הגענו שבעים לגמרי .
    לפעמים נפלו איצטרובלים סגורים ואנחנו אותם חיממנו על אש וריח הדבק עולה עד עתה באפי.דבק שרק בנפט אפשר היה להסירו מהידיים והבגדים.
    היום נותרו מעט חורשות אורנים כאלו-כמה חבל!

    מאת: אורית וולף |‏ 10 בינואר 2013 | 16:24