בושם ארמני קוד קולקטור במתנה

הריח של ילדות שנשאר איתי עד היום אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה ריח של דשא בבוקר אי אפשר להסביר את זה פשוט אמא שלי פותחת את החלון כל בוקר וישר זה הריח שמעיר אותי כל בוקר ריח רענן כזה שאי אפשר להתעלם ממנו ריח של בוקר טוב

הוא ריח של ספרים ישנים…
בתור ילדה קטנה מאוד אהבתי לקרוא ספרים (עד היום בעצם) ואני זוכרת שבכל הפסקה בבית הספר, בכל שיעור חופשי ולפעמים גם אחרי הלימודים הייתי חומקת לספריית בית הספר מתכרבלת לי בנוחות על אחת הכורסאות הענקיות שהיו שם, עם תנורי הגז של פעם וקוראת- ספר אחרי ספר אחרי ספר.
הריח של הספרים הישנים, ריח מתוק ומשכר, היה כמו משב רוח של עולם חדש על הפנים שלי, פנים של ילדה תמימה וחולמנית (שגם היום, בגיל 27, מחייכת את אותו חיוך.
זה בלי ספק הריח שמחזיר אותי לילדות.

 אצלי בבית השיא של היום היה בחמש אחר הצהריים כשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה מתקלח בעבודה לפני שיוצא הביתה אז הוא תמיד היה מגיע עם ריח האפטרשייב (אם אני זוכרת נכון זה היה "דוידוף" הכחול, שעד היום הוא בעיניי הנעים ביותר. במשך שנים (עד גיל מאוחר למדיי ואולי מדיי (: ) הוא היה נכנס בדלת והייתי קופצת עליו והוא היה מרים אותי ומחבק אותי כאילו לא ראה אותי ימים. אותו דבר היה קורה גם כשהיה חוזר מהמילואים אחרי שהייתי חולה בכל פעם שעזב הוא היה חוזר ואיתו החיבוק הארוך עם הריח המוכר וכמובן היה מוסיף גם מתנה.

 כל שנה בדיוק בעונה הזאת , שיא תקופת פירות ההדר, אני נזכרת בילדות שלי . גדלתי במושב ולאבא שלי יש פרדס ענק מאחורי הבית , אני זוכרת איך היינו הולכים לקטוף תפוזים יחד , איך הייתי עוזרת לו לחלק אותם ללקוחות במושב ובעיקר זוכרת את הכיף של להתעורר בבוקר ולהריח כוס מיץ תפוזים סחוט טרי ישר מהעץ ליד המיטה . החלק הכיף הוא שבדיוק היום לפני ביקורי באתר חזרתי הביתה ואיך שנכנסתי הרחתי ריח של מיץ תפוזים ממלא את הבית , כן הגיעה העונה, קנקן מיץ תפוזים חיכה לי בשולחן המטבח עם פתק מאבא – תתפנקי קצת בתוך עומס הלימודים, ואל תשכחי מאיפה באת … :)  

הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח הרוזמרין של התרסיס שאמא הייתה שמה לי בשיער לפני הסירוק, שהתיר את הקשרים בקלות.
עד היום אני לא יכולה להריח שוב רוזמרין.
(:

אבא שלי ז"ל היה בעל זקן ושפם גינג'יים, הוא אף פעם לא גילח את הכל, רק את הלחיים (אמא שלי טוענת שאף פעם לא ראתה אותו בלי זקן, גם לא לפני שהתחתנו).
אחרי הגילוח היה שם אפטר שייב אולד ספייס, מין ריח מפולפל חמצמץ ומאוד גברי, מזכיר לי ריח של נשיקת יום טוב בוקר לפני שיצאתי לבית הספר.  

כשהייתי ילדה קטנה, אני ואמא שלי היינו אורזות את פקלאותינו ונוסעות מתל אביב לאופקים, לבקר את סבתא שלי. הביקורים לא היו תכופים, בשל המרחק ומשום שלא היה בבעלותנו רכב פרטי. בכל פעם שהיינו מגיעות לביתה של סבתי באופקים, היו מציפים את הבית שני ריחות – ריח של ג'חנון נאפה בתנור וריח של בזיליקום – ריחן בפי סבתי. סבתי נהגה לגדל בגינת הבניין שיחים של ריחן ואני שיחקתי לידם בילדותי, בביקורים המעטים שלי אצלה. מאחר שהביקורים התקיימו לרוב בסופי שבוע, הייתי רואה את סבתי מחלקת גבעולי ריחן לגברים שהולכים לבית הכנסת. הגברים היו ממוללים את העלים של הריחן באצבעותיהם והריח הנפלא היה עולה מהם ומציף את השכונה.
כה חזק הזיכרון שלי מסבתי, עליה השלום, עד כדי כך שבכל פעם שאני מריחה ריחן אני ישר נזכרת בה. למשל, לאחר סיום לימודיי בבית הספר התיכון ולפני גיוסי לצבא, נסעתי עם חברות לרומא. היה זה הביקור הראשון שלי באיטליה ובמהלכו גיליתי את אהבתם של האיטלקים לבזיליקום, שהפציע בכל מאכל, מהכריך הקטן בבית הקפה (הטרמיציני) ועד לפסטות ולזניות וסלטים. כל הטיול אכלתי בהנאה את המאכלים האיטלקיים המשובחים ונזכרתי בהנאה בסבתי, שגידלה ריחן והפיצה ניחוח נעים ומשכר בכל שכונת מגוריה.

 לסבא וסבתא שלי מאחורי הבית בחצר הייתה חורשת אורנים קטנה מכל השתילים שהדודים שלי הביאו מהגן וביה"ס בטו' בשבט.. ובתור ילדים נהגנו הבני דודים לשחק בחורשה ולנסות.. אין על ריח אורנים … כשכבר בגרנו כרתו את העצים ומהם נשארו רק הזיכרונות (ושולחן גינה שעשו לגינה של סבא וסבתא) את העצים החליפו עצי פרי וירקות.. לפעמים בא לי שיהיו שם שוב אורנים כדי שנוכל לשחק ולאסוף איצטרובלים..

לפני כמה ימים ישבתי עם ילדה קטנה וחמודה להחריד ועבדתי איתה על פלסטלינה. מרגע שפתחתי את קופסת הפלסטלינה ניכנסתי לשוונג של נוסטלגיית ילדות מתוקה. הריח הפלסטיקי הזה שנדבק לידיים ולא משנה כמה תשטפי ותסבני אותם הוא פשוט יישאר שם…
נזכרתי איך היינו יוצרים תכשיטים וחיות וכל מה שרק רצינו עם הידיים שלנו ועם החומר הגמיש הזה.
זה באמת ריח (לא סקסי בעליל) שמזכיר לי את הילדות שלי

 ריח של כביסה… אין מה לעשות.. אמא שלי כל הזמן כיבסה בגדים עם אבקת כביסה בריח של פרחים, ריח מדהים! ולנו היה חדר מיוחד לייבוש בגדים, תמיד אהבתי להיכנס לחדר הזה ולהריח את הריח של אבקת הכביסה ותמיד הרגשתי שאני כמו בסרטים-רצה בתוך שדה ענק של פרחים ורודים עם השיער מתנופף לו…
עכשיו אני כבר עושה את הכביסה יחד עם אמא שלי וכל פעם אני נזכרת מחדש בכמה כיף היה פעם לרוץ בשדה של בגדים מכובסים…

 כשהיתי קטנה לאמה שלי היתה פודרה בתפזורת של חברת לנקום וכשהיתי פותחת את ארון התמרוקים של אמא כדי להסתרק כל הארון היה מריח את הפודרה המשגעת הזאת,שעד היום אני קונה את הפודריה שלהם שזה מוצר נהדר משל עצמו.

 הוא ריח ספציפי מאוד, שתמיד היה טמון בתוך הטושים הצבעוניים ,בתוך המחקים בצורות השונות,בתוך כל הדפים המקושטים,
לא משנה באיזה אחד השתמשת לכולם היה את אותו ריח מתוק ותמים של ילדות .
כל הציורים והמכתבים שהייתי כותבת התמלאו בריח הזה , עד היום שאני מוציאה אותם מהאיחסון כדי לספוק קצת נוסטלגיה, הריח הוא הסימן הראשון שישר קופץ לי לזיכרון ומחזיר אותי אחורה לאותה תקופה (:

 אני חייב לפתוח ולהגיד שהבושם הוא לא בשבילי, אלא כמתנה לאמא שלי, שתמיד כשהיא אוכלת פסטרמה היא מספרת לנו (לי ולאחים שלי) את אותו הסיפור, למרות שכבר שמענו אותו מיליון פעם…
הסיפור הולך ככה:
כשאמא שלי הייתה ילדה, השכנים שלה היו מכינים פסטרמה בחצר האחורית של הבית שלהם, ובכל בוקר היא הייתה מריחה את הפסטרמה המעושנת והביתית של השכנים שלה.
היא תמיד אומרת לנו שהיא ואחיה היו מחכים בכל יום לערב, כי השכנים היו מחלקים בשכונה את השאריות של הפסטרמה.
היא אומרת שזאת הפסטרמה הכי טעימה שהיא אכלה בחייה.
והיא תמיד מספרת לנו שבכל פעם שהיא מריחה פסטרמה בסופר, או בקצבייה, היא נזכרת באותם ריחות של הפסטרמה המעושנת, היא תמיד מחייכת כשהיא אוכלת פסטרמה, ותמיד אבל תמיד מריחה את הפסטרמה לפני שהיא אוכלת ממנה.

 ריח של עץ ישן.
אני יסביר..אבא שלי נפטר לפני חודשיים והרבה פעמים שהייתי קטן אני ואבא שלי היינו משחקים דמקה (מפשחה של רוסים בלאי ) על קרס כזה שהוא עוד הביא מרוסיה.
ולפני כמה ימים התחלתי עם אמא ואחי לעשות סדר בדברים שאנחנו צריכים ולא צריכים ונתקלתי בקרש ההוא שאיתו אני ואבא שיחקנו דמקה והוא לימד אותי איך לשחק. ונזכרתי בילדות כשהריח המסריח הזה הישן הזה קפץ פתאום לאף זה הוא שמזכיר לי את הרגעים השמחים שהיו לי עם אבא שלי ז"ל

 הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח צבעי הפנדה שבהם הייתי משתמשת בכל רגע פנוי שהיה לי. הצבעים היו נמרחים על הדפים, על הידיים, על הבגדים ועד היום יש כמה קירות שנשארו עליהם חלק מהזכרונות… אין דבר יותר יפה מציור של ילד.

הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של הגלים,הריח שיש כשהולכים לים…
מכיוון שנהגתי ללכת המון עם הורי לים כשהייתי קטן וכי גם זה ריח נפלא שמבטא חופשיות…

הריח של הכרית של אמא… עד גיל 8 הנוהל אצלי בשביל הירדם היה לקחת את הכרית של אמא ,שהיה לה ריחשאני בחיים לא אשכח , ריח של אפייה לפעמים , מעורבב עם ריח של שמפו ווניל.. וזה מה שגרם לי להירדם , לא יכלתי להירדם בלי זה עד היום שאני מגיעה אליה הביתה ומחבקת אותה , מריחה את הריח המוכר.. כול הזכרונות עולים ,מקופת הילדות שאפשר להגיד שהייתה התקופה הכי טובה של חיי 

 יש לי שניים אחד מהם מאוד מוזר אני חייבת להודות…
הריח הראשון זה ריח של פלפלים ממולאים. לאמא שלי הייתה חברה טובה שהייתי הולכת אליה אחרי הגן עם אמא שלי,ותמיד הייתי אוכלת פלפלים ממולאים.
גם אמי נהגה להכין פלפלים ממולאים אבל הריח הזה של התבשיל נורא מזכיר לי כשהייתי חוזרת מהגן והריח היה עוד מההמדרגות …
ריח נוסף הוא של עץ ישן כזה. הרהיטים שלנו היו מעץ אמיתי ישן ובאחד הארונות תמיד היה ריח חזק של עץ כזה ישן.לא משנה כמה היו מנקים -זה לא היה עובר.
עד היום אני כשאני פותחת את אותו ארון הריח הזה ממש מזכיר לי שהייתי מתגנבת כדי להריח את הריח הזה… ריח שנותן הרגשה חמימה…
נשמע מוזר-אני בטוחה(:

 גדלתי במושב קטן בצפון, בבית עם גינה ירוקה ויפה… כמובן שאת רוב משחקי הילדות והחוויות היפות אני זוכרת מהגינה הירוקה, מלאת הפרחים והשושנים הפורחים. בגינה היה ריח מקסים של פרחים ושושנים שהיום כבר לא קיימים בה. בכל תמונות ילדותי בגינה, מופיעים הפרחים והשונים היפים שאותם כ"כ אהבתי להריח. כיום, הגינה בבית אימי כבר לא ירוקה ופורחת כמו פעם (בין היתר בגלל החיסכון במים- שומרים על הכינרת :-) ), לכן תמיד שאני מריחה שושנים פורחים, אני נזכרת בילדותי היפה בגינה הירוקה והפורחת, וכמובן- מתגעגעת…

 כשהייתי ילדה הייתה לי בובת פלסטיק שקנו לי אותה מחנות של הכל ב$. אני לא יודעת מה היה בבובה, אבל לבובה היה ריח מתוק כזה שלא נעלם, ריח פירותי. עם השנים הבובה הלכה לאבדון וחברת משקאות שלא אפרסם את שמה (אסור, לא?? :) ) הוציאה משקה בטעם תפוח שהריח שלו זהה בדיוק לבובה לאטי שהלכה לעולמה. אשקר אם אומר שאני אוהבת את הטעם של המשקה, אבל בכל פעם שאני עוברת בין מדפי הסופר ורואה את מיץ התפוחים אני מוסיפה אותו לעגלת הקניות, לא בשבילי אלא למען זכרה של לאטי בובתי האהובה.

על אף חזותן הלא נעימה ועל אף הרגשות הקשים שהן מעלות בלבם של רבים, לפלסטיק הזה היה ריח שכל כך אהבתי(בתור ילדה קטנה, כן?)ושכשיוצא לי להריח ריח דומה אני פשוט מתענגת על הזכרון(של הריח, לא המלחמה)הריח הזה פשוט מציף אותי בנוסטלגיה נעימה..

הריח שמחזיר אותי לילדות הוא ריח השוקולד במרתף של סבא שלי.
הייתי ילד קטן ובני דודיי ואני היינו נוסעים לבקר את סבא בכפר, והוא היה מפנק אותנו בשוקולד. זה היה השוקולד הכי זול ופשוט שהוא היה מחביא במרתף. זה ריח שמזכיר ניחוחות של ילדות, תמימות ואושר אינסופי.
סבא בינתיים נפטר, אבל ריח השוקולד והכיף בזכרונות המתוקים והחופש בכפר מלווה אותי עד היום. אין מחיר לזכרונות ילדות וזה גם משהו שקשה לתאר במילים, הרעיון הוא רק להזכר בתחושה ולחזור 20 שנים אחורה עם חיוך ענק.

 ריח הילדות שלי קשור לזכרון ילדות שלא עוזב אותי עד היום,כשאבא שלי היה מתגלח היתי עומדת על כסא באמבטיה לידו,הוא היה שם קצף גילוח על מברשת כזו ומעביר לי אותה מלאה קצף על הפנים,היה לו סכין גילוח עם ידית מוזהבת ואני היתי מחכה את תנועות הפנים שלו ויחד הינו עושים פרצופים מול המראה וצוחקים ,בסיום הוא היה שם אפטר שייב אולד ספייס,עוד שנים רבות גם אחרי שעזב את הבית ופתח בחיים חדשים כל פעם שאני נכנסת לאחדר האמבטיה עולים לי קולות הצחוק של ילדה קטנה עם ניחות של אולד ספייס והילדה הקטנה שבי עוד מחפשת יחד עם אבא את הבקבוק הלבן עם ספינת המפרשים הכחולה.

ללא כול ספק הריח שמחזיק אותי תוך שנייה לילדות הוא ריח של ספרים. תמיד שאני קונה לי ספר חדש או לוקחת ספר ישן (עדיף) זה מזכיר לי את זה שהייתי שוקעת שעות על גבי שעות בין הספרים. הייתי נשארת בספריה הציבורית עד שכבר היו מכבים את האורות, תודה שהזכרתם לי את הריח הזה. של פעם…

 הוא ללא ספק ריח הכביסה. בכל פעם שהייתי לובשת בגד שהוצאתי מהארון היה לו ריח קסום של ניקיון. אני זוכרת שכשהייתי בצבא והייתי חוזרת לבסיס ביום ראשון עם מצעים חדשים ומדים מכובסים וגם כשטיילתי בעולם, ריח הכביסה של הבגדים והמצעים הזכיר לי את הבית..

שישי בצהריים .. בעיר תל אביב שעוד גרתי בשכונת טו מלכה, חזרתי מבית הספר תמיד ריח של יסמין מבין המצעים בבית מציף את כל הבית שלי וברקע נשמע השיר של שלמה ארצי "תגידו לה" וריח זה ואווירה זו נחרט בזכרוני וכנראה שעד יום מותי !

הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של הרהיטים של ההורים שלי שהביאו איתם מגיאורגיה
ריח עתיק וטוב של אותנטיות ולהרגיש שם מבלי להיות שם, להרגיש את המסורת מבלי להתערבב עם התרבות המערבית בארץ ריח שיוצא לי להריח לעיתים נדירות בלבד ומעלה בלי געגועים

 אחרי יום בית ספר מתייש, לחזור הבייתה וכבר מהשביל ליד הבית להריח את ריח הבישולים של אמא ולנסות לנחש איזה אוכל טעים היא הכינה לצהריים!! היום שאני כבר לא גרה בבית ואני מבשלת לעצמי ואני מנסה להחזיר את אותם הריחות שהרחתי כשהייתי קטנה (; 

בוקר של יום שישי, תחילת יוני. היום הזה שכולם עושים סגירות אחרונות לסופש, הילדים בדיוק יוצאים מבתי הספר והגנים והחיילים חוזרים.
היציאה מהבית לאוויר יום שישי. מעין אוויר אחר, ריח אחר, תערובת של ריחות.
תבשילים של השכנים, מאפיות וחום שמפיץ את ריח הפרחים.
הכל מביא לסינרגיה של ריח בו אני נזכר כל שישי כשרכבתי על האופניים אל ביתי מהבית ספר. ריח לא ניתן לכתיבה או להעברה במילים.
ריח של שמחה, ריח של אהבה ושל אחווה. פשוט הריח הזה של יום שישי.

אפילו היום, בגיל 37 + שלושה ילדים מקסימים ובעל לתפארת, בכל ימי השבוע אני מתחננת לאמא שלי שתבוא אלינו לשבת כדיי שאני אוכל לבלות איתה, מה שהיא אינה יודעת הוא זה שאני פשוט מתגעגעת אליה ורק רוצה להריח אותה ואת הבישולים שלה שהיא תמיד מביאה איתה.
אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא.

בכל פעם שהייתי עצובה אז אבי ניסה לעודד אותי אז היינו מכינים ביחד עוגיות גרנולה .
העוגיות הכי טובות שאכלתי :)
הדבר שנשאר לי ממנו הוא אותו הריח של העוגיות החמות והטריות שהיו יוצאות מהתנור והריח הנפלא שלהן.

 כשהייתי צעירה יותר אמא שלי עבדה בספרייה של כלבו שלום בת"א. הייתי באה איתה לפעמים, גם אחותי לפעמים הייתה באה איתנו. הספרייה ענקית, שטיחים כחולים מחפים על הקירות והרצפה. חדרים גדולים, אגפים שלמים מלאים בהמון המון המון המון מדפי ספרים, המון מקומות מחבוא בספרייה – שבשבילי תמיד היו כמו משחק מבוכים בתוך טירה מכושפת של נסיכה :]
אמא הייתה עובדת בבקרים וכשהיינו מגיעות הספרייה תמיד הייתה ריקה מאדם, זה היה מגרש המשחקים הכי נפלא שיש!
אני זוכרת שפעם אחת נכנסתי לאיזה חדר שהדלת שלו תמיד הייתה סגורה, ובפנים עמד שולחן ועליו תמונה, ומכל מיני דברים משרדיים כאלה, אבל הוא היה מאובק לחלוטין, שנים לא ניקו אותו, ואני פחדתי וחשבתי שבטוח יש שם רוחות רפאים.

תמיד היה ריח כזה של אבק באוויר, של ספרים ישנים עם דפים מצהיבים… מאוד אהבתי להיות שם. בחדר האחורי שבו אמא תמיד הייתה מתארגנת לקראת העבודה היא תלתה ציורים שאנחנו הבנות שלה ציירנו לה. ציורים שבמשך השנים הצבעים שלהם דהו. אני מתה לדעת אם הם עדיין שם… :]
היה שם גם אזור אחד עם מספר שולחות שעליהם לוחות שח-מט וחיילים… וכשאמא הייתה מוציאה את השואב האבק הענקי הוא היה עושה מלא מלא רעש וזה היה מפחיד אותי והייתי בורחת לאיזו פינה רחוקה כדי לא לשמוע אותו.
אמא תמיד הייתה מביאה לי ספרים הביתה שאוכל לקרוא. :]
וואי, עשיתם לי מה זה להתגעגע…

 הריח המחזיר אותי לילדות הוא היסמין. גרנו בירושלים לפני מלחמת העצמאות, בשכונת גבעת שאול. על גבי הגדרות שסובבו בתים בשכונה צמחו שיחי יסמין. היום אני בת שבעים ושתיים ועדיין כאשר אני מריחה ריח יסמין, הריח מחזיר אותי באחת לימי הילדות שלפני קום המדינה.

 בכל פעם שאני מריחה את קצף האמבט "דרמפון" אני נזכרת באמבטיות הקצף שבילדותנו היינו אחותי ואני עושות אצל סבתא ז"ל.
היום יש כזה מבחר ענק של סבונים ו"דרמפון" הוא קצת פאסה אבל זה ריח בלתי נשכח שמחזיר זכרונות מהנאות כל כך פשוטות שהיום כבר כמעט ואינן לילדים שלי שחיים בעולם עם שפע כזה.
חוצמזה,עד היום אני לא מכירה קצף אמבטיה שבאמת עושה כל כך הרבה קצף!!!
שבת שלום.

 הריח שמחזיר אותי אחורה הוא ריח של אוכל של סתבא שלי…. כשהייתי נוסעת אליה להיתארח היא תמיד רצתה לפנק אותי…. וכבר במיטה הייתה שומעת רעש של כלים במטבח וריחות בלתי מתוארים…. היא הייתה מכינה לי פנקייקים מיוחדים עם ריבה שכל כך אהבתי ובצהריים תפוח אדמה עם בשר ותפוח אדמה בכלי קרמיקה מיוחד ופשוט הייתי מתה על המאכל הזה…. עברו כמה שנים מאז ואני כל הזמן מנסה לשחזר את הטעם ואת המאכל אבל זה בלתי אפשרי…. המאכל נעשה בכל כך הרבה אהבה ומידיים של סבתא שלי זה תמיד יצא הכי מיוחד…. אני מודה לסבתא שלי על כל הפינוק שקיבלתי ממנה וממשיכה לקבל עד עכשיו….

 כשהיתי קטנה גרנו בדירה ממש קטנה, ובכל פעם כשאמא שלי כיבסה את הבגדים (עוד ביד כי לא היתה לנו אז מכונת כביסה), התפשט ריח נהדר ומיוחד בכל הבית, ריח של בד נקי שנצמד לבגד ובכל פעם היה כיף ללבוש את הבגדים אחרי שאמא הורידה אותם מהחבל. לימים הפכתי גם אני לאמא, ואז גיליתי את סוד ריח הכביסה הנפלא שהיה בילדותי: אבקת כביסה ומרכך כביסה מיוחדים לתינוקות. אז נכון שהקלישאה אומרת שילד מחזיר אותך כהורה לילדות, ואצלי עם ריח הכביסה המשפט הזה מקבל כפל משמעות.

הריח שהכי מחזיר אותי לילדות זה הריח של הבית של סבתא שלי ביום שישי שכבר את אותו ריח אני לא מריחה כבר בדיוק 3 שנים.
הריח שבכל יום שישי מאז היותי ילדה קטנה שהייתי מגיעה מבית ספר והיא הייתה בדיוק מסיימת את הבישולים של יום שישי ומגישה לי קוסקוס עם כל מיני תבשילים, וריח הניקיון של יום שישי באוויר וזה מבחינתי הרגע הכי נינוח בשבוע.

 הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הריח של אבי שלי ז"ל כשהוא היה מגיע כל ערב הביתה אחרי העבודה עם הבושם שלו שעדיין הריח ניפלא. הוא תמיד היה חוזר עם ממתקים ומתנות בשבילנו הילדות….אמא שלי תמיד היתה נגד ממתקים והיה רק אוכל בריא וירקות על השולחן. כשהיה מגיע הערב ידענו שאבא יחזור עם ממתקים ופינוקים וחיכינו לריח שלו ולהגעה שלו כמו שמחכים לדבר הכי טוב בעולם..

העולם מתחלק לשניים מבחינתי- אלו שמתלהבים בשומעם כי אני תתרנית ("איזה כיף לבעלך", איזה כיף לך בחדר כושר/שירותים ציבוריים") ואלו שממש סולדים ממני ("רגע אז את משתמשת בדאודורנט ובבושם?? לא כי פשוט את לא מריחה…"). מבחינתי ה"מתנה" הזו שאלוהים העניק לי (או זיכה אותי ממנה…) מאז ומתמיד שיחקה לרעתי.
הכל התחיל לפני 16 שנים כשהייתי בת 10 (באותה שנה גם הפכתי לצמחונית- האם יש קשר?!), ביושבי בחדר שלי מתעסקת עם שיעורי הבית אני שומעת מרחוק קול שצועק את שמי, היה קשה לי לקלוט אותו בהתחלה (תכף תבינו למה) אבל ללא ספק זה היה שמי! כמו כל ילד התעלמתי תחילה, אך כשהוא התגבר והמשיך ללא הרף החלטתי לצאת מהחדר, ואז נתגלתה הזוועה… הסתבר כי בזמן שישבתי בחדרי אחיי התאומים הקטנים ממני ב-3 שנים החליטו להעלות מופע אש במטבח ביתנו הקט. תזכורת קטנה לקוראים, לפני 16 שנה היתה תופעה (או שאולי היא היתה רק בביתנו, אבל מוכנה להישבע שראיתי בעוד מקום..) של בובות קש התלויות על הקיר כמיצג אומנתי.
אחים שלי, שכנראה לא סימפטו את הבובות שהיו לנו במטבח, החליטו להדליק אותן, התוצאה- אש ותמרות עשן. כל המטבח החל לעלות באש ואני שהריני תתרנית, לא היה לי מושג, ההמשך ידוע מראש- מכבי אש, קצת חטפתי בראש, והמטבח שב לסורו.
אז זיכרון ריח ילדות אין לי, וכנראה לעולם לא יהיה אבל זה הכי קרוב :( …
וכהערת אגב, עד היום אמא שלי קונה לי או אומרת לי איזה בושם לקנות שכן העולם הזה לא מוכר לי בכלל. אז נכון, אם תבחרו להעניק לי את המתנה הזו אני לא אהנה ממנה אבל אני בטוחה שסובביי יהנו….

..תמיד שהבת שלי חוזרת מהגן היא מריחה לי כמו פעם הריח שמחזיר אותי לילדות הוא הבצק של הילדים והפלסטלינה זה הריח שתמיד החזיר אותי לגן שהייתי קטנה אוטמטית אני נזכרת שאמא שלי היתה מכניסה אותי לגן והריח תמיד שם היום אני נזכרת בזה מידי בוקר וצהורים שאני לוקחת את ביתי אז זהו שזה הריח הפסלטלינה והבצק של הילדים…

  השבוע ביום חורפי שכזה הציע אמא להכין מאכל אותו שמרה בסוד עד לסיום הכנתו.
בהתהליך הבישול עלו ניחוחות של חלב סולת אבל לא ידענו ממש למה זה מתקשר.
לקראת סוף ההכנה הבנו שזה דייסת סולת לפי הריח החזק של החלב מעורבב עם הסולת.. ריח ילדות אהוב ומוכר שתמיד מחזיר אותך לילדות בימים חורפיים כאלה :)

 גדלתי במושב , הבית שלנו היה בקצה המושב ליד הפרדס, נכון שרוב שעות היום היה ריח מהרפתות והלולים, אך בתקופת הפריחה בין הערביים היה משב רוח מכיוון הפרדסים עם ריח פריחת פרי הדר עדין ונהדר, אילו היו השעות הבודדות והקסומות שהיינו יושבים עם ההורים לכמה דקות של תה וקפהעל הדשא או מדרגות הבית, תושבי המושב היו נקברים בבית הקברות בנתיבות ליד הבבא סאלי, לימים קרה אסון והוקם בית קברות למושב, אמיז"ל החליטה שהיא רוצה להיקבר ליד הבבא סאלי ואבי ז"ל אמר שהוא רוצה ליד השדות שלו להריח את ריח הפריחה.

הריח של הילד שלי שהוא חוזר מהגן.
לבגדים של בני יש ריח של חול כשהוא בא הביתה מהגן וזה מחזיר אותי לילדות שלי בגן הילדים, הדבר שהכי הייתי אוהבת לעשות זה לשחק בארגז חול, כשהבן שלי חוזר עם הריח הזה אני יודעת שהוא היה בהפסקות בחצר של הגן ונהנה לשחק בארגז חול וזה הריח שאני הכי אוהבת בעולם ומחזיר אותי לנוסטלגיה מתוקה של ילדות קסומה. כל היום אני מחכה שהוא יגיע מהגן ואני יסניף את הריח של הנסיך הקטן שלי, אקלח אותו ואכנס לישון איתו את השנ"צ שלנו.

 ריחות של בית, של משפחה, של לחם בתנור ושל סיר מרק חם זה ריחות שלא עוזבים אותי אבל הריח הכי חזק שאני זוכרת זה ריח הכביסה של אמא שלי. למרות שהיא משתמשת במרכך שבטח חצי מדינה משתמשת, אצלה זה שונה. החברים שלי היו מסניפים אותי, אפילו המורה שלי התקשרה לאמא פעם לספר לה שאני מפטפטת המון ובדרך אגב שאלה אותה באיזה אבקה ומרכך כביסה היא משתמשת. כבר כמה שנים שאני גרה מחוץ לבית ומכבסת לעצמי את הבגדים ופשוט לא מצליחה לשחזר את הריח. הריח שליווה אותי כשהייתי ילדה, ריח שליווה אותי בתור נערה שישנה שעות ארוכות על המצעים הנעמים וכמובן ריח שליווה אותי בצבא שהיתי פותחת את התיק בחדר ביום ראשון ובשנייה ריח מעופש של בסיס צבאי היה מתמלא בריח פרחים וסבון..

 פרחי ההיביסקוס האדומים,שהיינו מקלפים את עלי הכותרת ונשארים עם הליבה הירוקה ומדביקים לאף, ומצחיקים אתכולם, ובעיקר את עצמנו… מגלים אחכ שהתלכלכנו מהאבקנים הצהובים ונשארים עם ריחם..

 שישי בערב, אני בעלי והילדים הולכים לאמא שלי לארוחת שישי שאמי טרחה למענה כל היום.
המרק, הדגים, האווירה המיוחדת של שישי בערב כמו לפני 20 שנה.
אבל השיא זה העוגה. אחרי כל הארוחה מלאת כל טוב הזו אמי מגישה לשלוחן על עוגת הבריוש המפורסמת שלה עם כוס תה מעלים מהגינה. אותה סיטואציה כבר 20 שנה. אותו ריח של אותה עוגה בשישי בערב.

לפני בערך שבועיים קניתי שמפו ולא שתמשתי בו.. אבל נגמר לי השמפו הקבוע שלי, אז הייתי חייבת להשתמש בו. כאשר שמתי את השפמו על השיער זה היה אותו הריח האהוב והמוכר שאמא שלי חפפה לי איתו את השיער כשהייתי ילדה, ונזכרתי בבית ילדותי. ומאז בכל פעם שאני שמה את השמפו אני שואפת כמה שיותר ומתגעגעת..

 תמיד כשמתחיל גשם וכולם נורא מתבאסים שחשוך וקר, נסגרים בבית, סוגרים את כל החלונות ומתחפרים מתחת לפוך, הדבר הראשון שאני עושה זה לחייך :), לצאת החוצה או לפתוח חלון ולהריח את הריח של הגשם מטפטף על האדמה והצמחים. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, כי זה מחזיר אותי לילדות. כשהייתי ילדה כל פעם שהיה מתחיל גשם כל המשפחה שלי היתה יוצאת למרפסת, מתקבצת ביחד להתחמם ומסתכלת החוצה על הטיפות כדי להתפעל ביחד מהניחוחות ומההתחדשות שהפלא הזה מביא איתו :) כמובן שמאז השתנו כמה דברים – ההורים שלי התגרשו ואח שלי ואני כבר עזבנו את הבית ואפילו את העיר שבה גדלנו, אבל הריח של הגשם עדיין מזכיר לי את הבית של פעם…