ז'קט של נעמה בצלאל במתנה

ספרי לנו על במאי הקולנוע האהוב עלייך ואולי תוכלי לזכות בז'קט של נעמה בצלאל מתוך הקולקציה בהשראת אלמודובר

מאת  | ‏ 3 פברואר 2012
ז'קט של נעמה בצלאל במתנה

צילום: איתן טל

שווי המתנה: 990 ש"ח (מחיר בסייל: 790 ש"ח)

בכל יום שישי נחלק מתנה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות בז'קט צמר בדוגמת פפיטה בשילוב מטפחת של המעצבת נעמה בצלאל מתוך קולקציית החורף בהשראת אלמודובר. כל מה שאת צריכה לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות על במאי הקולנוע האהוב עלייך. התשובה המקורית ביותר תזכה את הכותבת בז'קט שבתמונה.

* הזוכה ייבחר בין המגיבים לפוסט עד יום א', 5.2.2012, בשעה 12:00
* בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו
* את הז'קט ניתן להשיג ברשת חנויות המעצבת ברחבי הארץ

 

הזוכה בנעליים של "אחת אחת" מהשבוע שעבר היא שירה שסיפרה לנו על סוף השבוע המושלם שלה:

סופ"ש מושלם
"כבת להורים גרושים לסוף השבוע יש תמיד טעם חמוץ-מתוק עבורי: מצד אחד, נגמר שבוע ויש יומיים של בית, מצד שני – הוריי התגרשו לפני למעלה מ 20 שנה, בתקופה ובמקום שבה הייתי לוחשת "ההורים שלי התגרשו" (לא כמו היום שיש יותר מודעות ופתיחות למשפחות יחדיניות) והחלוקה של סוף שבוע אצל אבא או סוף שבוע אצל אמא היתה נוראית עד בלתי נסבלת עבורי. עם הזמן כל אחד מהוריי פתח פרק ב', וכך סופשי השבוע הפכו להיות עוד יותר קשים – כשבכל צד אני צריכה להתרגל למשפחה מורחבת חדשה וזרה לי… אני בעצמי לא הייתי מודעת עד כמה החלוקה הזאת הכבידה עליי, אבל יועצת השכבה, אשה בעלת יכולת הכלה מדהימה, זיהתה שהחל מיום חמישי אני ממש הופכת להיות תלמידה אחרת: שקטה, מופנמת, לא משחקת בהפסקות, לא משתתפת בשיעורים – ממש כאילו הכנתי את עצמי לסופש גרוע. יועצת השכבה הזמינה את אבא ואמא לשיחה (אני עד היום לא מבינה איך היא הצליחה להושיב את שניהם באותו חדר ורק להקשיב), והיא הציעה שאת סופי השבוע אעביר במקום שהוא מוכר, חם אך בו בעת ניטרליי עבורי – וכך, באותה שיחה החלטנו כולנו ביחד שאעשה סופשים אצל סבתא שלי. היה זה חורף, וכשהגיע יום שישי השתוללה בחוץ סופת גשמים כך שלא יכלנו לצאת לטייל. סבתא החליטה שנעביר את הזמן במטבח בהכנת עוגיות. סבתא לימדה אותי לנפות קמח, לערבב חומרים יבשים, ללוש בצק לקרוץ לחתיכות, ולהכניס לתנור. אחר כך ישבנו ושיחקנו טאקי קלפים, וריח העוגיות התפשט בכל הבית והטריף את החושים, עד כדי כך שלא יכלנו לחכות שהן יהיו מוכנות כבר. ברגע שהתנור צלצל בסוף השעה סבתא הכינה לשתינו כוס שוקו חם ומהביל, ואת אחה"צ העברנו בזה שאני מקשיבה לסיפוריה על קופסת העוגיות שהכנו -שחוסלה באותו היום. אותו סופש היה כל כך כיפי עבורי, שהייתי אצלה סופי-שבוע של ארבעה חודשים תמימים. את חוש האפייה והאהבה לאפייה קיבלתי מסבתא; והסופש המושלם עבורי הוא סופש חורפי, סערה וגשם בחוץ, ובבית מתפשט ריח העוגיות שהכנתי לראשונה עם סבתא, ועל השולחן מחכה לי כוס של שוקו חם…"

השאירו תגובה

 

  • אוהבת אהבת נפש סרטים. מעריצה עשרות במאים. הרבה מהם הזכירו פה הכותבים ובצדק. אבל אד הגאונים הגדולים "אוטר" מוכשר שנוגע בסרטיו בתת מודע ורוקם סיפורים בגאונות גדולה הוא אינגמר ברגמן. לחזור ולצפות בסרטיו זה כמו לקרוא ספר פילוסופיה עמוק וגם להתרגש לצחוק ולבכות.  

    מאת: מחתולה |‏ 6 בפברואר 2012 | 07:17
  •  הבמאי האהוב עלי אחרי לסרטי אימה כמו "פסיכו" ו"ציפורים", סרטי מתח מיסתוריים כמו "ורטיגו" ואפילו סרט שמצולם כולו בחדר אחד- "חלון אחורי",
    הלא הוא אלפרד היצ'קוק האגדי.
    בשנים בהם לא היו אפקטים אין מי שלא מת מפחד כשראה את סצנת המקלחת, בלי להראות את הרוצח, בלי להראות שום חיבור בין סכין לבשר ובלי תיאורים מזוויעים שקיימים היום בסרטי אימה- רק בעזרת מוזיקה מלחיצה, טיפות דם במקלחת וצרחות בחורה היצ'קוק יוצר סצנה שלומדים עליה עד היום, אגב עדיין לא גילו איך הוא צילם טוש מים אל מול מצלמה בלי שטיפות ישפריצו על העדשה…
    מי שלא ראה את הסרט ממש חייב, במיוחד בשביל הסצנה האחרונה הגאונית!

    בימים בהם הכל מוקצן ומוחצן, היצ'קוק הוא סמל למים שקטים שחודרים עמוק. בלי אפקטים גרנדיוזים, בעזרת מוזיקה טובה, תסריט גאוני הוא מצליח ליצור סרטים שהפכו לקאלט, לרגש, להפחיד ולרתק, זה אצילי ביותר בעיני (ואגב גם מתחבר לי לאופי של העיצוב של נעמה בצלאל)
    משהו נחמד נוסף לגבי היצ'קוק, בכל סרט שהוא עשה הוא נהג להופיע כדמות שעוברת ברחוב, וזהו החותם האישי שלו, זו חוויה לחפש את השמנמן החביב בסרטיו, ואני אימצתי את המנהג בסרטי הסטודנטים שאני עושה :)

    מאת: פרח |‏ 6 בפברואר 2012 | 00:54
  •  וס אנדרסון!
    אחד הדברים המדהימים בסרטים שלו הוא שאף פעם לא תמצאו דמות רעה. העובדה הזאת מצליחה להעלות על פני השטח את היחסים האינטימיים של הדמויות אחת עם השניה ואת הקונםליקטים של כל דמות עם עצמה. וכל זה- במסגרת קומית מתוחכמת שאין כמוה!
    ולסיום- אפילו סקורסזה סימן אותו כיורשו ואמר יותר מפעם אחת שהוא אחד מהבמאים האהובים עליו… אז מי אנחנו שנגיד אחרת?!

    מאת: מיה |‏ 5 בפברואר 2012 | 18:58
  •  הבמאי האהוב עלי הוא ללא ספק טרנטינו, שגם בסרט ההמשך של להרוג את ביל הצליח לחשמל אותי (משימה כמעט בלתי אפשרית כשזה נוגע אלי…)

    מאת: רחל |‏ 5 בפברואר 2012 | 11:53
  •  הבמאילל שהוא הבמאי קלינט איסטווד – לא בגלל שהוא הבמאי המבריק ביותר, המדוייק ביותר או האומנותי ביותר, אלא כי הוא פשוט הוא. בעל סטייל מיוחד שמקיף את כל עשייתו הקולנועית, משחק וביום בו בזמן.

    מאת: בר |‏ 5 בפברואר 2012 | 11:52
  •  האחים כהן הם הבמאים האהובים עלי. אף סרט שלהם לא דומה לסרט אחר. הם יוצרים סרטים מז'אנרים שונים, ובכולם הם שומרים על רף מיוחד של הומור, סרקזם, וחוכמה. כל צפייה בסרט שלהם היא בגדר הפתעה. אתה לא יכול לדעת באיזה אופי של סרט תיתקל – אבל אתה תמיד יכול לדעת שזה יהיה מצויין!

    מאת: יעל |‏ 5 בפברואר 2012 | 11:37
  • אולי לחלק ממכם זו תראה התחכמות אבל בשבילי זה החיים. הבמאי הכי טוב שאני מכירה זה הקדוש ברוך הוא. פשוט תפכחו את העיניים והלב ותראו באיזו חוכמה הוא מביים את המציאות והעולם כולו. בונה סצינה ויודע מה יהיה הפריים הבא. סוף לא טוב תמיד יביא למשהו טוב פשוט צריך לשנות את זווית הראיה. לא באתי להטיף חלילה רק לומר מי הוא לדעתי הבמאי הטוב בעולם, שאני חיה בסרט שלו יום יום שעה שעה ונהנתי לא רק מהכיסא הנוח והפופקורן הטעים אלא גם מהסאונד הרועש והלא נעים שהוא מנחית עלינו לפעמים אבל תמיד מסיים בהפי אנד.

    ט"ו בשבט שמח ומלא בצמיחה אישית.

    מאת: ענבל |‏ 5 בפברואר 2012 | 11:33
  •  לא הולכת לכתוב כאן ביקורת קולנועית מקצועית בת 5 עמודים.אסתפק בלומר שפדריקו פילני הוא בעיניי במאי אגדתי שיזכרו אותו בכל הזמנים בעקבות היצירות שלו.יש הרבה אנשים שיגידו שלא מבינים את הסרטים שלו,אבל אין ספק של כל סרט שלו הוא ניסיון להפוך חלום למציאות וזה מקנה לכל צופה תחושת אגדה שנשארת גם אחרי שסרט נגמר.לפליני ואישתו(שחקנית מדהימה ג'ולייטה מזיונה)לא היו ילדים,למרות רצונם להביא אותם לעולם.והם תמיד אמרו:"הסרטים הם הילדים שלנו".לדעתי,זה מקנה ערך עוד יותר גבוה וחשוב לסרטים שלו.

    מאת: ליבי זמל |‏ 5 בפברואר 2012 | 10:29
  •  
    הבמאי המועדף עלי הוא טוד סולונדז. נחשפתי אליו בכתה ח' כשצפיתי עם חברה שלי בסרטו "ברוכים הבאים לבית הבובות".
    הסרט עוסק בילדה דחויה שעוברת התעללות רגשית בבית הספר וגם בבית אין לה מקום.
    במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהסרט למעשה עלי. בתקופת בית הספר היסודי הייתי גם אני ילדה דחויה שרק רוצה לברוח, שאין לה מקום. ככל שהתבגרתי מצאתי את המקום שלי לשמחתי, אבל תמיד המשכתי לצפות בסרטיו של טוד סולונדז. משהו בבוז ובלגלוג שבו הוא מתייחס לדמויות ולסיטואציות בסרטים מצליח לגעת בי.
    הסרטים לא קלים לעיכול ושנויים במחלוקת ממש כמו החיים.
    הצפיה תמיד נותנת לי חומר למחשבה. הסירוב של סולונדז להתחנף או להתנחמד גורם לי להעריך אותו אפילו יותר בתור אמן.
    זהו למעשה תפקידו של במאי טוב בעיני, ללכת עם האמת שלו גם אם זה אומר שהסרטים ידברו לקהל ספציפי ויהיו פחות רווחיים.

    מאת: סיון |‏ 5 בפברואר 2012 | 10:15
  • טוב אז הזוכה שלי בפרס הבמאי ובעיקר בפרס הפאסון הוא קלינט איסטווד.
    וואו גם בגיל 82 הוא לא מפסיק ליצור, זה לא שהוא היחיד שפורה בגיל הזה אבל הוא עושה את זה טוב, ממש טוב.
    אני לא חושבת שבעולם הקולנוע אפשר למצוא היום אדם כל כך מגוון.
    כשחקן הוא הביא לעולם חלק מהדמויות הכי נצחיות וזכורות (כמו בלונדי מהטוב הרע והמכוער או הארי המזוהם) אבל אני דווקא אוהבת אותו יותר כבמאי שמצליח ליצור סרטים שפוגעים ישר בבטן כמו מיסטיק ריבר (לא ישנתי אחריו כל הלילה), שעוסקים בנושאים שנויים במחלוקת כמו מיליון דולר בייבי , מביאים סיפורים מוכרים אבל מזווית אחרת כמו מכתבים מאיוו ג'ימה וגם סיפורים שנכנסים ישר לב כמו בגראן טורינו וכמובן שיש עוד רבים ומעולים.
    אולי זה החיבה שלי למולטי טסקרים, הבחור גם משחק, גם מביים, גם מפיק וגם מלחין את המוזיקה בסרטים שלו (וגם כיהן שנתיים כראש עיריית כרמל בקליפורניה, אין מדהים מה שאפשר למצוא בוויקיפדיה), אין ספק שמדובר בפצצת כישרון שרק משתבחת עם הגיל.
    קלינט איסטווד תעשה לי סרטים, ילדים, נכדים, נינים מה שרק תרצה :)
     

    מאת: יעל |‏ 5 בפברואר 2012 | 10:09
  • …אבל התשובה קלה: הבמאי האהוב עליי הוא ווס אנדרסון.
    למי שלא מכיר – ביים (וגם כתב) את הסרטים המופלאים הבאים:
    Fantastic Mr. Fox, The Darjeeling Limited, The Life Aquatic with Steve Zissou, The Royal Tenenbaums ו-Rushmore (התרגומים של השמות של הסרטים פשוט איומים ולכן אחסוך אותם מכן).
    אני אוהבת אותו כי הסרטים שלו הם אסקפיזם מוחלט, טהור ומקסים. הדמויות תמיד חיות בתוך עולם משל עצמן, שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. כל הצד הויזואלי של הסרטים לא פחות מגאוני (במיוחד The Life Aquatic with Steve Zissou) – כל הפרטים הקטנים משתלבים יחד לתמונה אחת סוריאליסטית, תמיד מתוקה ותמיד קצת עצובה.
    וכמובן אי אפשר לדבר על סרטיו בלי להזכיר את הבחירות המבריקות בשחקנים – ביל מאריי המבריק שמופיע בכל הסרטים שלו, אנג'ליקה יוסטון האלמותית, לוק ואוון וילסון ששיתפו איתו פעולה במס' סרטים, וגם קייט בלאנשט, גווינית פאלטרו, בן סטילר, אדריאן ברודי, ג'ייסון שוורצמן ועוד רבים וטובים.
    בקרוב יצא סרט חדש בבימויו, ואני מקווה להגיע להקרנה לבושה בז'קט של נעמה בצלאל! גם היא מציעה אסקפיזם – מסוג אחר אמנם, אבל עדיין, הבגדים שלה מציעים בריחה מהמציאות העכשווית לעולם נוסטלגי ומתוק…

    מאת: רוני |‏ 5 בפברואר 2012 | 09:31
  • בתור סטודנטית לקולנוע כששואלים אותי על במאי קולנוע אהוב – האינסטינקט הראשוני שלי הוא לבחור בשם של במאי קולנוע מפורסם ומוכר כמו סטיבן שפילברג, טרנטינו ועוד רבים וטובים…
    אומנם סרטיהם הם עטורי פרסים ובעלי תקציב של מיליוני דולרים אך אם אני לוקחת עוד כמה רגעים ותוהה מהם הסרטים שבצעירותי ריתקו לא רק אותי אלא גם את בני משפחתי אז ללא ספק היו אלה דווקא סרטיו של הבמאי הישראלי ג'ורג' עובדיה .
    בשנות ה-70 היה ג'ורג' עובדיה הבמאי המוכר ביותר בארץ ושיחקו בסרטיו מהשחקנים הגדולים דאז כמו ששי קשת יונה, אליאן ותיקי דיין.
    היו אלה סרטים דלי תקציב אך בעלי עלילה מרתקת ומרגשת שסחפו אחריהם את הקהל הישראלי. המוכר בסרטיו היה הסרט "נורית " בו צפו כמעט מיליון איש.
    בימינו קשה יהיה למצוא סרט ישראלי שיביא עימו כמיליון איש למסך הגדול אך אז סרטיו נתפסו כקלאסיקה מרתקת ומעטים האנשים שלא רכשו כרטיס לסרטיו.
    בשנה ב' ללימודי הגיעה בתו של הבמאי לפגישה עם הסטודנטים וסיפרה לנו על אביה הבמאי המוכר, על השראותיו לספריו וגילתה לנו כי מעט מאוד יודעים אך רוב סרטיו למעשה מבוססים על עלילות מחיי המשפחה הסבוכים שבה גדלה ולו אביה היה חי היה לו עוד חומר רב לסרטיו :)
    המפגש עימה היה מאוד מעניין מרגש ולימד אותנו על יופיו של הקולנוע הישראלי בשנות ה-70 , על כך שלמרות שהתקציבים היו דלים עדיין יצרו בארץ סרטים נפלאים שמשמשים כקלאסיקות אף בימינו…

    מאת: לימור |‏ 5 בפברואר 2012 | 09:19
  •  קשה מאוד ליבחור במאי אחד מביין כל כך הרבה טובים . אך אם אני צריכה בכל זאת להחליט, הייתי בוחרת בסטיבן שפילברג,
    הוא מיוחד בדורו. אם זה בסרטי מדע בדיוני, או בסוג של סרטים שמצליח לרתק את הצופה עד סוף הסרט.
    אך בעיקר, את הכבוד שהוא נותן קורבנות השואה. ואת העיסוק הבלתי פוסק שלו בליזכור ולהזכיר לעולם את מה שעם היהודי והעולם כולו עבר.

    מאת: נילי |‏ 5 בפברואר 2012 | 08:19
  • כמה נפלא שלפרנסיס פורד יש בת-
    כל כך הרבה במאים, וסופיה קופולה אחת.
    הוציאה תחת ידיה חמש ילדות יפות ויותר
    קולנוענית בחסד, מפיחה פיוט בכל מסך סורר.
    ואם זה לא מספיק, מדובר כאן באייקון אופנה
    לא עוד נערת העונה, מהווה השראה אמיתית, איתנה
    אבודה בטוקיו עם מארי אנטואנט, אי-שם
    את משרטטת לך את נפש האדם.

    מאת: דנה |‏ 5 בפברואר 2012 | 00:51
  • יש את יוסף סידר ואבי נשר שמביאים לנו כבוד.
    אבל כל סרט שראיתי של סטיבן שפילברג ריגשת אותי. הוא מצליח להכניס את הצופה לאותה התקופה כאילו שאנחנו ממש שם.
    בסרט רשימת שינדלר הוא עשה עבודת קודש, הזכיר לכולנו מה המשמעות להיות יהודי, וכמה אסור לשכוח את השואה ושבכל הרוע הזה היו אנשים טובים שאנחנו חוייבים לזכור להזכירם… המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
    בטוראי ראין, הוא גם החזיר אותנו למלחמת העולם השנייה שזה לא משנה באיזו שנה זה, מלחמה זו מלחמה וכמה מפחיד המצב הזה וכמה דם נשפך במלחמה.

     

    מאת: KARIN |‏ 4 בפברואר 2012 | 23:06
  • המורה שלי לקולנוע ד. קוסאשווילי אמר לי ששוט של קלוז אפ צריך לדעת לספר סיפור ומלואו- והשוט הבא הוא סיפור ומלואו על הבמאי האלים, המתחבט במוסר, שמוליד יצירות שותתות דם אך נוטפות תקווה ותחינה לפעם באה טובה יותר.
    כשביים את Pat Garrett and Billy the Kid הפך את האדמה בחיפוש אחרי המוסיקאי המתאים שילווה את הפסקול. כריס קריסטופרסון, אחד השחקנים, אמר לו- יש מישהו שאתה צריך להכיר, הוא עוד אף אחד, אבל תקשיב לו. באמצע המדבר, על סט הצילומים, הוא ננעל עם הבחור החדש בחדר, ואחרי שעות ארוכות יצא ממנו עם עיניים דומעות ושאל who is that kid??
    הילד היה בוב דילן. דילן נעתר לכתוב את הפסקול אם פקינפה יגשים לו חלום ויתן לו לשחק בסרט. לא היה לו ניסיון והסרט כבר היה כתוב, אבל הוא ריגש את סם פקינפה, וזה הרבה. פעמיים במהלך הסרט זוג עיניים כחולות וזכות של דמותו של אליאס, בליהוק בוב דילן, עוצרות את הנשימה בעת הצפייה. הדמות מיותרת לחלוטין והודבקה לתסריט הכתוב, אבל הבטחה היא הבטחה. אליאס הפשוט והישר היה גילום התקווה לעולם טוב יותר של סם פקינפה, ובוב דילן היה ההגשמה. השיר, אגב, הוא knockin on heavnes door.

    מאת: עדי |‏ 4 בפברואר 2012 | 22:11
  • לדעתי הבמאי שראוי למלוא הערכה הינו סטיבן ספילברג, בזכות סרטיו המרגשים והנוגעים ללב כגון "רשימת שינדלר", כאשר הוא אינו מפחד להסתכל למציאות בעיניים ומתגאה בהיותו יהודי. סרט נוסף שעליו הוא ראוי להערכה הוא "פארק היורה" סרט אשר שובר קופות, ועוד לפניו סרטים אשר לא היו מביישים אף אדם אשר מעריך קולנוע !

    מאת: מוריה כהן |‏ 4 בפברואר 2012 | 20:37
  •  הם בעצם שניים ! האחים כהן הם בהחלט צמד הבמאים,תסריטאים,עורכים ומפיקים האהובים עליי. את הסרט הראשון שלהם "אכזריות בלתי נסבלת" ראיתי עוד בגיל 14 , הרבה לפני שהפכתי לפריקית קולנוע שרואה המון סרטים מפליני ועד כריסטופר נולאן( בדרך יש עוד כמה .. וודי אלן, טרנטינו,אלמדובר,פולונסקי,סטלני קובריק מכירים ?). בקיצור את אכזריות בלתי נסבלת ראיתי בעיקר בגלל ששמעתי ג'ורג' קלוני ..אז עוד לא הייתי בקיאה בשמות של במאים.
    כלומר מהסרט הזה האהבה שלי לכהנים התחילה ועדין לא נגמרה. לדעתי הם במאים נהדרים שעושים סרטים מז'אנרים שונים ( קומדיות, מותחנים, מערבונים וכו') ומצליחים בגדול. הסרטים שלהם תמיד מתובלים בציניות,הומור ואירועים ביזאריים במיוחד.

    מאת: סופי |‏ 4 בפברואר 2012 | 19:27
  •  סטיבן אלן ספילברג הוא יהודי ואחד מהבמאים המצליחים והרוחיים ביותר בתולדות הוליווד משוברי קופות דינוזאורים ממוחשבים[פארק היורה], עד יצירה בת שלוש שעות המצולמת בשחור לבןומציגה את השואה[רשימת שינדלר] ואת הסרט "מינכן" על טבח הספורטאים.
    בשנת 2001 זכה בתואר הכבוד אביר האימפריה הבריטית על ידי מלכת אנגליה.

    ובטכס פרסי גלובוס הזהב ב2009 זכה בפרס על מפעל חיים.

    מאת: דפנה וינטרוב |‏ 4 בפברואר 2012 | 18:48
  •  

    מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) |‏ 4 בפברואר 2012 | 18:39
  •  עוד לפני שהכרנו את המושג דוגמגישה היו כאלה שבאמת הצליחו להחזיק בכבוד מספר תארים ולהצליח בהם בצורה יוצאת דופן.
    אסי דיין, במאי בחסד, תסריטאי עוד יותר בחסד ושחקן מדהים הוא הבחירה שלי. אומנם קשה לראות את ההתדרדרות של השנים האחרונות אבל תהילת עולם לעולם נשארת ואת ימיו הטובים שהוסיפו לנו כ"כ הרבה לתרבות, והאמת עדיין מוסיפים אי אפשר לשכוח.
    מי לא מכיר את החיים על פי אגפה, שלאגר, גבעת חלפון ועוד ועוד? אם זו לא הצלחה אני לא יודע הצלחה מה היא.
    אסי הוא ה-במאי שלי!

    מאת: רמי |‏ 4 בפברואר 2012 | 18:39
  • הבמאי האהוב עלי הוא יאן שוואנקמאייר הצ'כי. גאון בקנה מידה בלתי נתפס. התאהבתי בו אחרי העיבוד הנהדר לאליס בארץ הפלאות, הריהו אליס. יצירותיו נהדרות ואינדיבדואליות, רוב הזמן סוריאליסטית ומפחידות. אני גם מאוד מאוד אוהבת סטופמושן. אני יודעת שהרוב לא מכירים ואולי גם לא יתחברו כל כך לסוג כזה של סרטים אבל אני מאוד מאוד ממליצה גם על אוטיק הקטן (little otik) שמבוסס על אגדת עם צ'כית (וקריפית במיוחד :)).

    מאת: אילי |‏ 4 בפברואר 2012 | 18:17
  • אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה בקולנוע, סרטים או במאים.
    אני גם חייבת לציין שהתחלתי לאהוב את הסרטים של ג'ואל ואיתן כהן הרבה לפני שידעתי מי הם.
    הסרט הראשון שראיתי בבימויים של האחים כהן והתאהבתי היה בייבי אריזונה.
    אחריו באו עוד רבים וטובים. אבל רק לפני כמה שנים לאחר שראיתי את "ארץ קשוחה" ואת "לקרוא ולשרוף" (וגם אז זה היה בגלל השחקנים ולא בגלל האחים…),
    התחלתי להתעניין קמעה והבנתי באיחור שאני פשוט אוהבת את מה שהם עושים.
    ואין מה לומר- הם פשוט עושים את זה טוב

    מאת: שרונאס |‏ 4 בפברואר 2012 | 18:05
  •  הוא אלפרד היצקוק. יוצר גדול של קלאסיקות מותחניות. נודעתי לגדולתו לראשונה כשצפיתי בסרט חלון אחורי- סרט מצויין שמדבר על עיתונאי שצופה בשכניו ומסיק שאחד מהם רוצח את אשתו. ישנם עוד מותחנים רבים כמו"זרים ברכבת" "מארני" לצפות בהם כל פעם מחדש. המוזיקה המתאימה, וכן ישנם סרטים שהוא מופיע בהם כדמות אורחת…
    בשבילי הוא הבמאי מס' 1

    מאת: רעות |‏ 4 בפברואר 2012 | 16:21
  • אדון המותחנים אמר‫:‬ ‫"‬הקולנוע אינו פיסת מציאות כי אם פרוסת עוגה‫".‬ וזה נכון‫,‬ אחרי שרואים סרט של אלפרד היצ‫'‬קוק‫,‬ תמיד רוצים עוד‫.‬

    מאת: גרג |‏ 4 בפברואר 2012 | 15:35
  •  אני חושבת שצפיתי בסרט חמים וטעים עם מרלין מונרו הענוגה, ג'ק למון וג'וני קרטיס עשרות פעמים בהנאה צרופה. ובכלל מדובר בבמאי מגוון שביים קומדיות לצד סרטים רצינים שבדק ללא הרף את המיניות האנושית לצד ביוגרפיה סבוכה שכבש את דרכו לפסגה חרף קורות חייו הבלתי אפשריים.אני לא משתגעת על האמרה המופרסמת שהייתה לו על מרלין הנפלאה אותה ביים פעמים : "שדיים עשויים מגרניט, מוח מגבינה שוויצרית", אבל בהתחשבה בנסיבות חייו הלא פשוטות, המרירות שכל כך אפיינה את אישיותו והמוות ההחריד על משפחתו בידי הצורר הנאצי, אני מוחלת לו.

    מאת: טל |‏ 4 בפברואר 2012 | 14:42
  •  גונדרי. מישל גונדרי.וכל מילה מיותרת

    מאת: שמרית |‏ 4 בפברואר 2012 | 10:43
  •  ההשפעה של טים ברטון על חיי מהתיחלה מהילדות ועד היום. בגיל 29, הסרט "הסיוט לפני חג המולד" עדיין מזיז לי מיתר בלב בדיוק כמו שהיה לפני שנים. בתור ילדה מאומצת, תמיד קיננה בי תחושה של שונות. אין מה לעשות ויזואלית הייתי שונה, לא נראיתי כמו ההורים שלי ואנשים היו שואלים אותי על זה ולי תמיד היו תשובות קבועות. עם כל הקושי להסביר את זה, הייתי חוזרת הביתה ומנסה לענות לפעמים על שאלות אלה בעצמי. סרטיו של הבמאי הזה עזרו לי למקם את עצמי בחיי עם עצמי לאורך תקופות ארוכות, הדמויות שלו שתמיד בעצמן שונות ולא רגילות, וכך גם אני תמיד הרגשתי. מביטלג'וס דרך המספריים של אדוארד היה לי ברור שאחד הספרים האהובים עליי בילדות "צ'ארלי בממלכת השוקולדה" יהפוך לסרט בעצמו, ומי יותר מתאים לעניין מטים ברטון. מההיכרות איתי, אפילו בעלי הנוקשה בדרך כלל התרגש מהסרט, ולמרות שהוא לא אוהב את טים ברטון ולפעמים משתעמם ממנו הוא רואה איתי את הסרטים כי הוא מבין את הקשר העמוק והנפשי שיש ביני לבין הבמאי. כל חוויות החיים והילדות שלי לאורך השנים קשורות לעד בסרטיו של טים ברטון. כל סרט שאני רואה מחזיר אותי אחורה בזמן, או מחזיר אותי לתחושת התקווה האינסופית שיש בסרטיו למרות האופי הקודר של העולמות בהם הוא יוצר את העלילה. המוסיקה הבלתי נשכחת והעיצוב המוזר של הסרטים, הכל נוסך בצופה תחושה מעורבבת של עצב עם שמחה ובסופה תקווה המקורה בדברים הכי פשוטים של החיים. וזה מה שאני באמת אוהבת אצלו. כולנו מתוסבכים משאלות גדולות של הקיום כשמה שבאמת עושה אותנו מאושרים, זה הדבר הבסיסי והפשוט ביותר. שבוע טוב לכולם (:

    מאת: רנה |‏ 4 בפברואר 2012 | 10:35
  • מ. נייט שאמאלאן שרק מהסרט "החוש השישי" אפשר לראות את כשרונו כבמאי!וגם שאר סרטיו יצירת אומנות!

    מאת: גל |‏ 4 בפברואר 2012 | 10:25
  •  היצקוק, הוא הבמאי שהביא אותי במלוא העוצמה לאמנות הקולנוע. למדתי לאהוב בזכותו – קולנוע. מגיל צעיר מאוד. הפנמתי מהו מתח אמיתי. קלטתי את יכולת הדיאלוגים להעביר אליי דמויות אפלות, מוזרות, משונות ומסתוריות… הרגשתי את הדרמות של אנשים אחרים-זרים ודרכם יכולתי להדהד במוחי אל הדרמות של חיי. נושאי סרטיו הפכו עבורי שיקופים והשתקפויות של פנים אישיותי, פחדיי, 'הסיפורים' שאני מספרת לעצמי על חיי… המוזיקה אותה הוא שילב בסרטיו ליוותה אותי לעוצמות ורטטים שהרטיטו את דפיקות הלב שלי… אני נושאת בתוכי את הרגישות לעולמה של הפסיכולוגיה, האמנות, התיאטרון – בזכות החשיפה לבימוי המבריק שלמדתי ממנו."הציפורים", פסיכו", הנודעת", "חלון אחורי" – אני יכולה לצפות בהם שוב ושוב. ולגלות פינות שלא זיהיתי בציפייה קודמת..

    מאת: ד"ר לינה ארנון |‏ 4 בפברואר 2012 | 06:10
  •  אלמדובר. אני אוהבת אותו על הצבעוניות, ההגזמה המדויקת, על זה שהוא לא מפחד מקיטש, מרגשות חזקים (כמו שיש בטרגדיות יווניות), על ההומור – ובתוך כל זה על העומק. פעם מישהו אמר לי שיצירת אמנות טובה צריכה לעשות לך משהו, במובן הכי בסיסי – להבכי (כן, כן, במודעות אני כותבת 'להבכי') אותך, להצחיק אותך, להרגיז אותך, לרגש אותך, להטריד אותך – את כל אלה, ויותר, עושה לי אלמדובר.

    מאת: פיק נטלי |‏ 4 בפברואר 2012 | 01:43
  •  הישראלי הראשון שעשה היסטוריה הוליוודית, הראשון שהביא אותנו למועמדות באוסקר ולזכיה בגלובוס הזהב ומעל הכל השאיר אותנו עם כ"כ הרבה ישראליות והומור שמייחד אותנו ומחבר אותנו כישראליים.
    האחדות שהייתה פה פעם נעלמת לה אט אט אבל סרטים של קישון תמיד מצליחים להחזיר את הגלגל אחורה ולהשיב לנו את הטעם הטוב על מי שאנחנו ועל הישראליות המתפרצת מכל אחד מאיתנו. סרטים של קישון לוקחים אותנו לחוויה כפולה – האחת היא עלילת הסרט והשניה היא עלילת חיינו פה.
    אז בואו נזכור תמיד, יש לנו אאאארץ נהדרת!

    מאת: חן |‏ 4 בפברואר 2012 | 00:39
  •  קוונטין טרנטינו, במאי קולנוע שלפי דעתי יוצא דופן, אדם מצליח ובהחלט יודע ליצור סרטים. סרטיו האהובים עליי ביותר הם קיל ביל (I,II) וממזרים חסרי כבוד. ולא רק זה, הוא גם השתתף כבמאי משנה בCSI שהיא אחת הסדרות האהובות עליי ועל עוד רבים.
    לסיום, הבן אדם אגדה קולנועית והוא אחד האנשים שגרמו לעולם שלנו להיראות כמו שהוא כיום :)

    מאת: ית |‏ 3 בפברואר 2012 | 23:46
  •  יש לי סגנון. בלבשוש המוקפד שלי מדי בוקר ועד הכניסה למיטה, לבישול עם תבלינים מלטפים מתה הבוקר ועד כוס היין בערב וכך גם בקולנוע. הבמאי האהוב עליי הוא פדרו אלמודובר אשר משקף את הטעם האישי שלי. הדיוק בפרטים, האוונגרדיות, האלגנטיות, הטירוף וסקסיות המשתקפים בסרטיו. הוא גורם לי להרגיש כל מבט, תנועה, ומשק כנפיים של זבוב. כמו בחירה בבגד, תבלין או דיסק בחיי. פדרו אלמודובר מרגש אותי עד דמעות של טירוף בל אירוע קולנועי שהוא מוציא לאור. הוא הבמאי- אומן האהוב עליי בכל הזמנים.

    מאת: שיר |‏ 3 בפברואר 2012 | 23:45
  • אדם שמגדיר עצמו כחובב קולנוע תמיד יתקשה לבחור סרט אחד או יוצר אחד שהוא הכי-הכי אוהב. כך גם אני. אבל צריך לקבל החלטות בחיים, אז החלטתי לבחור בבמאי שהכי כיף לי לכתוב עליו- הייאו מיאזאקי.
    מיאזאקי הוא כנראה הבמאי היפני המפורסם ביותר בעולם. הוא מביים ומפיק סרטי אנימציה (או אנימה, כפי שמכונה הסגנון בקרב היפנים שלא מסוגלים לבטא את המילה אנימיישן). את דרכו המקצועית החל כצייר שמאחורי מרקו, ובהמשך החל ליצור סרטים משלו, שהיו הרבה פחות ריאליסטיים מהסיפור על הילד האיטלקי העצבן, אך רגישים ויפים ממש כמוהו. המשיכה שלו לפנטזיה ויכולתי לחקות נקודת מבט של ילד, מייחדת אותו על פני במאים אחרים בעולם שעדיין לא הבינו איך עושים סרט ילדים כמו שצריך.
    פגישתי הראשונה עם מיאזאקי היה בהקרנה של "המסע המופלא" (Spirited Away), בגיל 11. הסרט המופרע הזה גזל מעידן הקרח את האוסקר לסרט האנימציה, והוא מספר על הילדה המפונקת צ'יהירו, שנקלעת לעיירה נטושה שכל תושביה הם שדים ורוחות. הסרט הזה מפחיד מאוד לעיתים אבל היופי שבו מהפנט והעומק הרגשי שלו מנצח כל סרט מסע לילדים, ובטח כל נסיכת דיסני. עוד מסרטיו המפורסמים: "השכן שלי טוטורו" המלנכולי והמרהיב, שמציג החברות המוזרה בין שתי ילדות עם אם המאושפזת בבית חולים, לבין מפלצת ענקית דמוית חתול (בובה בדמות טוטורו השתלבה בצעצוע של סיפור 3); ו"הטירה הנעה", המבוסס על הספר המפורסם של דיאנה ווין ג'ונס. שניהם הוצגו בבתי הקולנוע בישראל, אם כי הראשון הגיע רק 20 שנה אחרי שהוקרן במקור.
    למרות האלמנטים הפנטסטיים והעובדה שסרטיו מתרחשים לרוב בימים שלפני המחשב או הסמארטפון, מיאזאקי לא שוכח להכניס לסרטיו גם מסר רלוונטי לחיים המודרניים שלנו, אם זה בענייני מוסר, אומץ או שמירה על הטבע והחי. בניגוד לדיסני ולאולפני אנימציה אחרים באולפן, סטודיו ג'יבלי בניהולו של מיאזאקי לא עבר לאנימציית תלת מימד והוא מצייר דמויות שטוחות, מתוקות ולא ריאליות כאילו הרגע נשלפו מאיור בספר ילדים ישן ונפלא.

    מאת: נעמה |‏ 3 בפברואר 2012 | 23:44
  • יש לי סגנון. בלבשוש המוקפד שלי מדי בוקר ועד הכניסה למיטה, לבישול עם תבלינים מלטפים מתה הבוקר ועד כוס היין בערב וכך גם בקולנוע. הבמאי האהוב עליי הוא פדרו אלמודובר אשר משקף את הטעם האישי שלי. הדיוק בפרטים, האוונגרדיות, האלגנטיות, הטירוף וסקסיות המשתקפים בסרטיו. הוא גורם לי להרגיש כל מבט, תנועה, ומשק כנפיים של זבוב. כמו בחירה בבגד, תבלין או דיסק בחיי. פדרו אלמודובר מרגש אותי עד דמעות של טירוף בל אירוע קולנועי שהוא מוציא לאור. הוא הבמאי- אומן האהוב עליי בכל הזמנים.

    מאת: שיר |‏ 3 בפברואר 2012 | 23:41
  • ג'ון ג' אבילדסן, פשוט כי כל סדרת סרטי רוקי וכנ"ל קארטה קיד אגדיים.

    מאת: ירדן |‏ 3 בפברואר 2012 | 23:40
  •  אוקיי, אני מודה. לא תמיד הכרתי אותו. הכל התחיל שנה שעברה בכיתה י"א, שלמדתי בהיסטוריה על גרמניה הנאצית… נורא התעניינתי בחומר, ואז נפגשתי לראשונה עם הסרט האהוב עליי – ממזרים חסרי כבוד.
    אוח, איזה סרט! באמת שכל סצנה בו יותר גאונית מהשנייה. החל מזוויות הצילום, התלבושות, התסריט, וכלה בשחקנים, באיכות, בפסקול שמיותר לציין – גאוני. עד היום אני שומעת שירים מהסרט להנאתי!
    משם, הדרך הייתה קצרה מאוד. חיש מהר השלמתי את כל הפער – חסין ממוות, ספרות זולה (פאק אומה תורמן!), ג'קי בראון, קיל ביל 1 ו2 (אומה תורמן כבר אמרתי?)וכמובן כלבי אשמורת…
    לא יעזור כלום, אם תשאלו אותי היום איזה סרט אני מוכנה לראות כאן ועכשיו זה תמיד יהיה ממזרים חסרי כבוד! וזה בלי להתחיל לדבר על בראד פיט, כן?

    מאת: יסמין |‏ 3 בפברואר 2012 | 21:44
  • שני במאי קולנוע האהובים עליי, שניהם יצרו קולנוע שכבש אותי מתחילת הסרט. ג'ון קאסווטאס, שסרטיו מלאי אווירת שנות השבעים האהובות עליי. אשתו השחקנית ג'ינה רולנדס הנהדרת, המככבת בסרטיו. תנועת המצלמה, שימת הלב לפרטים, הדמויות הבלתי מושלמות שאינן סטריאוטיפיות, עלילות קטנות (בדומה לקולנוע האירופאי ובשונה מרוב הסרטים האמריקאיים המסחריים),ועם זאת הסרטים שלו מלאים באווירה נעימה, כבשו את ליבי.
    יחד איתו, במאי משנות התשעים, שהיה אז אופנתי מאוד, האל הארטלי. זכור לי כבמאי שהיה חדשני ושונה מבמאים אחרים של זמנו, בדמויות ובאווירה של הסרט.
    ולסיום, במאי ישראלי, עמוס גוטמן. שיצר קולנוע שנגע בנקודות הכואבות ביותר, אבל היה בו יופי מהפנט.

    מאת: תמר |‏ 3 בפברואר 2012 | 20:59
  •  הוא טים ברטון. הדמיון העשיר והשפה הוויזואלית הייחודית שפיתח בסרטיו, גורמת לי פעם אחר פעם להישאב לסרטיו כאל חלום. כבר בילדותי אהבתי את סרטו ביטלג׳וס, ועוד היום כשלי ילדים משלי עודני נהנית מכל סרט מחדש.
    בין אם באנימציה כמו בסרטו הסיוט שלפני חג המולד, ובין אם בעיבוד ספרותי לאלכס בארץ הפלאות, סרטיו משלבים עולם דימויים סוראליסטי, ובבחירתו לגאוני משחק כגון ג׳וני דפ והלנה בונים קרטר יוצרים עולם שלם של עונג וגאונות צרופה.

    מאת: מיכל |‏ 3 בפברואר 2012 | 20:32
  •  חד-משמעית: טוד סולנז'. האלימות שלו היא לטעמי המסוכנת ולכן גם המעניינת ביותר. אפשר לראות חמישים סרטים עם מאה יריות אקדח, מכוניות מתהפכות וכמה רגעי חסד, אך אף אחד לא יצליח לטלטל אותך כמו דמות אחת בסרטיו.

    הוא סרקסטי, לא חס על דמויותיו, אנטי-אופנתי במפגין, ולכן מקוטלג (בטעות לטעמי) כבמאי אינדי.

    הוא אאוטסיידר במובן המלא של המושג-לא מאילו שתוקעים עגיל בגבה ובטוחים שהחמה בוערת מישבנם. חווית הצפיה בסרטיו ממש מנחילה לך את נקודת התצפית/פריימים שלו בחיים ובדימיון.

    מאת: דידי |‏ 3 בפברואר 2012 | 20:03
  • איך אפשר לא להזכיר את הבמאי הכי מהולל בתחום הקולנוע ששמו כמובן הוא צ'פלין.
    אכן מדובר בצ'ארלי צ'פלין.
    המציא את דמות ה"נווד" הכה מפורסמת והפך לקלאסיקה קולנועית מהודרת!
    עם שפם וכובע וסרטים שחור לבן מי בכלל יכול להיות במאי מבלי ללמוד עליו?
    אז למרות שהכול נעשה ללא דיבורים צ'פלין הוא ללא ספק היסטוריה קולנועית…
    ואיך אפשר שלא לצחוק קצת מנווד שעושה תעלולים מצחיקים ונהפך לגיבור..
    אז אומנם זה קצת שונה מהיום אבל כשלמדתי עליו לא יכולתי שלא לצחוק אפילו רק מהמראה שלו :) 

    מאת: סיון שוסטר |‏ 3 בפברואר 2012 | 19:35
  • איך אפשר לא להזכיר את הבמאי הכי מהולל בתחום הקולנוע ששמו כמובן הוא צ'פלין.
    אכן מדובר בצ'ארלי צ'פלין.
    המציא את דמות ה"נווד" הכה מפורסמת והפך לקלאסיקה קולנועית מהודרת!
    עם שפם וכובע וסרטים שחור לבן מי בכלל יכול להיות במאי מבלי ללמוד עליו?
    אז למרות שהכול נעשה ללא דיבורים צ'פלין הוא ללא ספק היסטוריה קולנועית…
    ואיך אפשר שלא לצחוק קצת מנווד שעושה תעלולים מצחיקים ונהפך לגיבור..
    אז אומנם זה קצת שונה מהיום אבל כשלמדתי עליו לא יכולתי שלא לצחוק אפילו רק מהמראה שלו :)

    מאת: סיון שוסטר |‏ 3 בפברואר 2012 | 19:34
  •  אני לא יודעת אם הוא האהוב…. אבל אין מה לעשות יוסף סידר הוא ישראלי.
    צריך לפרגן האמנות הישראלית במיוחד כשהיא מייצגת אותנו תמיד בעולם עם הדרך הטובה ביותר.. להיות פעמיים מועמד לפרס האוסקר זה לא הולך ברגל וזה גם מעיד על האיכויות שלו. אז בהצלחה באוסקר השנה!
    :)

    מאת: נועה |‏ 3 בפברואר 2012 | 18:46
  •  במאי הקולנוע האהוב עלי הוא צ'ארלי צ'אפלין!
    גם היום, 80 ו90 שנים אחריו, הוא מצליח להצחיק אותי בצורה שרק הוא יכול =]
    הוא מוכשר, קורע, ביקורתי ובעיקר הזוי וזהו גם סוד ההצלחה שלו… אין דבר שמתעלה על סרט מצחיק של צ'אפלין, שאיכשהו מצליח להישאר עמוק ומצחיק בו בזמן!
    מדהים כמה הסרטים שלו אקטואלים לנו היום "זמנים מודרניים" למשל, ועוד ועוד… צ'אפלין הוא גדול הבמאים בעולם כולו ויישאר במקומו לעד.

    מאת: איה שחר |‏ 3 בפברואר 2012 | 18:42
  •  במאי סרטי אנימציה יפניים, שאת אחת עבודותיו הראשונות הכרתי כבר כילדה – הסדרה "הלב".
    הוא התחיל כאנימטור, שמצייר את הרקעים בסרטים, וכיום הוא נחשב לבמאי האנימציה החשוב ביותר ביפן, שגם זכה באוסקר על סרט האנימציה הטוב ביותר.
    הסרטים שלו, ביניהם "המסע המופלא", "הטירה הנעה", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו", "פוניו" ו"שירות המשלוחים של קיקי", הם סרטים יפהפיים ויזואלית, שעלילותיהם כוללות אלמנטים על טבעיים, כמו שדים מהמיתולוגיה היפנית, מכשפות וקסמים. יש בהם עומק ומסרים על אקולוגיה ושמירה על הטבע, יחסים בין הורים וילדים והאזרח הפשוט מול החברות הגדולות והדורסניות.
    הסרטים של מיאזאקי מתאימים גם לילדים, שנמשכים לאנימציה היפהפיה ולגיבורים, שהם כמעט תמיד ילדים בעצמם, וגם למבוגרים, שמוצאים עוד נדבכים בסרטים, ולכן אני צופה בסרטים שלו יחד עם הילדים שלי, ויחד אנחנו חולקים את האהבה לאנימציה וליפן.

    מאת: חצאית מיני |‏ 3 בפברואר 2012 | 18:16
  •  הבמאי האהוב עליי ללא ספק הוא פדרו אלמודובר.
    אני אור, נערה בת 18 ואני לסבית.
    בסרטיו של אלמודובר הוא מציג את האחר, את השונה, הוא מייצג גם את ההומואים.
    אני יכולה להזדהות עם סרטיו, חלקם יגידו השנויה במחלוקת אבל אני מרגישה מאוד בנוח מ"משבצת" שלו.
    אני לומדת במגמת קולנוע ובמהלך הלימודים נחשפתי לסרטיו כמו עקבים גבוהים ולחזור. אני מאוד אוהבת את הצבעים החמימ, הססגונים והעליזים שהוא משרה בסרט וזויות הצילום שלו מאוד מיוחדות. אני חושבת שסרטיו הם לא פחות מאשר אומנות.
    אני אוהבת אותו גם בזכות היכולת שלו לשמור על הזהות שלו והייחודיות שלו עם האמירה שלו בסרטים, הוא לא הופך אותם לממוסחרים מדי.

    מאת: אור |‏ 3 בפברואר 2012 | 17:21
  • גארי מרשל ביים את הסרט "יום האהבה" עתיר השחקנים ההוליוודים , הוא ביים את הסרט בצורה מושלמת שלא משנה כמה פעמים אראה אותו אני עדיין אתרגש מהבימובי , הכתיבה והליהוק .

    מאת: יוספה |‏ 3 בפברואר 2012 | 16:58
  • הבמאי האהוב עליי הוא מישל גונדרי.
    הוא התחיל בתור מתופף שביים קליפים מגניבים ללהקה שלו, עד שביורק גילתה אותו והם עשו קליפים רבים, יצירתיים בטירוף, ביחד.
    לאחר שנחשף לעולם הזה, הוא התחיל לעשות קליפים מדהימים לאמנים מהשורה הראשונה – רדיוהד, בק, וייט סטרייפס, כימיקל בראדרס, פול מקרטני רולינג סטונס ועוד עשרות (עשרות!).

    משם הוא צמח לעשות את הסרט האהוב עליי ביותר בעולם כולו – "שמש נצחית בראש צלול", הסרט הכי מעורר השראה, יצירתי וקסום שראיתי בחיים. ראיתי אותו המון פעמים והוא עדיין לא נמאס.
    הוא לא איכזב "במדעי החלום" שהיה לא פחות סוריאליסטי ומבריק,
    ועשה גם את "קדימה, תריץ אחורה" הגאוני.

    בחיים לא ראיתי סרטים עם כ"כ הרבה דמיון ויצירתיות, עם כ"כ הרבה שימוש בפרטים, חלומות, הזיות וצבעים, והכל פרי מוחו הקודח. אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אני ממליצה לכולם פשוט לחפש את הדברים שלו ביוטיוב, זה ידבר בעד עצמו.

    מאת: שרון |‏ 3 בפברואר 2012 | 16:51
  •  הבמאי המועדף עלי הוא טוד סולונדז. נחשפתי אליו בכתה ח' כשצפיתי עם חברה שלי בסרטו "ברוכים הבאים לבית הבובות".
    הסרט עוסק בילדה דחויה שעוברת התעללות רגשית בבית הספר וגם בבית אין לה מקום.
    במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהסרט למעשה עלי. בתקופת בית הספר היסודי הייתי גם אני ילדה דחויה שרק רוצה לברוח, שאין לה מקום. ככל שהתבגרתי מצאתי את המקום שלי לשמחתי, אבל תמיד המשכתי לצפות בסרטיו של טוד סולונדז. משהו בבוז ובלגלוג שבו הוא מתייחס לדמויות ולסיטואציות בסרטים מצליח לגעת בי.
    הסרטים לא קלים לעיכול ושנויים במחלוקת ממש כמו החיים.
    הצפיה תמיד נותנת לי חומר למחשבה. הסירוב של סולונדז להתחנף או להתנחמד גורם לי להעריך אותו אפילו יותר בתור אמן.
    זהו למעשה תפקידו של במאי טוב בעיני, ללכת עם האמת שלו גם אם זה אומר שהסרטים ידברו לקהל ספציפי ויהיו פחות רווחיים.
    Reply · Like

    · Unfollow Post · 3 seconds ago

    מאת: אמילי |‏ 3 בפברואר 2012 | 16:40
  •  הקדמה- מוכרחה לספר

    הבוקר מהרגע שפתחתי את הפייסבוק דרך האייפון כבכל יום שישי מצפה לשאלת המליון
    כל כך שמחתי כי אני כל כך אוהבת קולנוע (וכל כך אוהבת את נעמה בצלאל) חיכיתי כבר להגיע הביתה כי ידעתי ששורה אחת מלאת תיקוני אייפון
    לא תצליח להמחיש ולכבד את הבחירה שלי אז ככה שהכי כיף לשתף!!!

    הבחירה שלי היא ללא ספק – טים ברטון
    ובכן, בטים התאהבתי עוד בתור ילדה כשהקרינו את ביטלג'וס בערוץ 22
    רוחות רפאים אימה ומיסתורין תמיד סיקרנו אותי וההומור הוא חלק בלתי נפרד מדרך חיי,
    אני חושבת שכבר אז סימנתי את הסרט הזה כמוזר ושונה מכל סרט אחר שראיתי, מפחיד ומצחיק חמוץ ומתוק
    בביטלג'וס בפרט פשוט התאהבתי בדמויות, בתפאורה, בעלילה הכל היה כל כך נכון ולא נכון וזה מה שקנה אותי.

    זה המשיך עם 'המספריים של אדוארד' 'באטמן' והמשכיו…'צ'ארלי בממלכת השוקולד'..'סוויני טוד' ועוד ועוד…
    נשארתי נאמנה לו ובכל פעם שדובר על סרט חדש שטים מביים, חיכיתי בציפייה שכבר יצא להקרנים.

    היום אני יכולה בפירוש לומר שטים ברטון השפיע עליי, בכל סרט חדש שלו כבר ידעתי למה אני מתחפשת בפורים
    בשנה שעברה אפילו התחפשתי למלכה לב אדום מהסרט "אליס בארץ הפלאות" תפרתי את השמלה אחד לאחד, השיער והאיפור..
    חוש האופנה בסרטים שלו הוא שיחוק בפני עצמו ואחרי רבים מסרטיו מצאתי את עצמי מחפשת תלבושות/איבזור/איפור בהשראתו

    הוא יודע לקחת עלילות קאלט שכולנו מכירים שסופרו בכל כך הרבה דרכים והוצגו אין ספור פעמים ובכל זאת כשהתסריט יעבור בידיו הוא יחזור לחיים,
    הוא יתן לו פרשנות שונה וייחודית, אפלה וקסומה, כזאת שמיד נבחין שטים רקח

    ברגעים אלו ממש הוא עובד על סרט חדש כמובן עם ג'וני דפ ההורס והלנה קרטר אשתו, אני בטוחה שהציפייה תשתלם!
    עשיתי לעצמי חשק למרתון ברטון! שתהיה שבת שלום :)

    מאת: אלה |‏ 3 בפברואר 2012 | 16:26
  •  סופיה קופולה, אבודים בטוקיו, חמש ילדות יפות. לא החלטתי איזה מהם אני יותר אוהבת. למה? לכו תראו, גבשו דעה לבד. חוץ מזה שהיא הבת של ואייקון אופנה בפני עצמה

    מאת: עינתי |‏ 3 בפברואר 2012 | 16:11
  •  יש המון במאים מוכשרים שיוצרים לנו אחלה סרטים, וגורמים לי מדי פעם לשעתיים של עונג. אני בחרתי בבמאי יוסף סידר. הבחירה שלי נעשית מכמה סיבות: ראשית הוא 'משלנו', במאי ישראלי. שנית הוא מייצג אותנו בכבוד בכל העולם. כל סרט שלו הוא יצירה מופלאה. בסרטים שלו ניתן לראות את ההוויה הישראלית, הקונפליקטים וה'ביחד' שלנו. מה גם שלאחרונה סרטו 'הערת שוליים' מועמד לאוסקר וזה מרגש וממלא גאווה. סידר ללא ספק הוא הבחירה המושלמת.לא רק אני חושבת ככה, עם פרס אופיר ביד, זכייה בפסטיבל קאן, בפסטיבל ברלין והרשימה עוד ארוכה כנראה שעוד רבים חושבים כמותי. החשוב מכל הוא שסידר הוא במאי שיוצר סרטים ישראלים ששווה בשבילם ללכת לקולנוע ואף לבחור בסרט שלו על פני להיט אמריקאי תורן. הקולנוע הישראלי בארץ מתפתח וסידר תורם לכך רבות.
    שבת שלום!

    מאת: קורין |‏ 3 בפברואר 2012 | 15:53
  •  כבר שאומרים את השם שלו מצטלצלת המנגינה הגאונית של ״ספרות זולה״, הסרט האולטימטיבי שאף פעם לא נגמר ומכיל בתוכו את ההומור הכי משובח בקולנוע, שחקנים הכי מדהימים שעם כל סרט שלו רק אוהבים אותם יותר, תחכום וכמובן מוזיקה מדהימה שעושה היסטוריה. משם יש לנו את כלבי האשמורת שקצת קשה להאמין שבני אדם עומדים בפני היצירה האלוהית הזאת, קיל ביל הצגה מדהימה של טרומן ההורסת מכה שנית וכמובן היצירה הגדולה בת ימינו. ממזרים חסרי כבוד שמעבר לפרגון לעם שלנו המשחק המשובח ביותר שיצא משחקנים שגם ככה גדולים, שנינות שכבר חשבתי שלא תהיה יותר בקולנוע של היום, צילום ועריכה מקוריים כמו שרק טרנטינו יודע ועוד דברים טובים רבים.

    מאת: הדר |‏ 3 בפברואר 2012 | 15:51
  •  הוא הראשון שביצע והוא גאון אפשר למות מפחד כמו הסרט פסיכו זה סרט רצח שמצמרר שלא ראיתי עוד סרט כזה חבל על הזמן וכל הכבוד לו

    מאת: עליזה מזרחי |‏ 3 בפברואר 2012 | 15:49
  •  כשאני רוצה לראות סרט קיטשי אני בחורת סרט שלו. כשאני רוצה לצחוק. כשאני רוצה לראות משהו שונה ומעניין. הוא ללא ספק ייחודי מאוד וכל סרט שלו מביא משהו אחר..תענוג! שנון ברמות, ומצחיק בטרוף(: והזקט הזה מעלף!!!!

    מאת: סימונה |‏ 3 בפברואר 2012 | 15:01
  •  הוא במאי הקולנוע שהשפיע עליי עמוקות. כשהייתי בת 16 ראיתי במקרה סרט שקראו לו "פאי" (ממש לא "אמריקן פאי") וזה היה קולנוע שוליים במיטבו. חכם, מפתיע, עמוק וגורר מחשבות רבות. באותה שנה התחלתי ללמוד במגמת קולנוע ועשיתי סצינות מחווה לסרטים שלו, ככל שלמדתי יותר כך גדלה ההערכה שלי לתוצר הקולנועי המבריק שהוא יצר. אח"כ הגיע 'רקוויאם לחלום' הקשה אך החשוב, וטלטל דור שלם שהתרגל לחשוב שסמים זה לא 'ביג דיל', על ידי כך שהעמיד מראה כואבת על ההתדרדרות המהירה והתחתיות שהם יכולים להוביל אליהם.
    הוא בוחן תמיד את גבולות השפיות ומפלרטט עם החלקים המוארים והאפלים בנפש.
    העלילה יכולה להשתנות: "המתאבק", "המעיין", "ברבור שחור", אבל חתימת היד הייחודית והמקורית שלו נשארת.

    היום- עשר שנים מאז שראיתי את "פאי", אני יכולה לראות כמה בעצם גדלתי איתו ואני סקרנית לראות לאן העלילה הזו עוד תגיע…

    מאת: גל |‏ 3 בפברואר 2012 | 14:51
  • הבמאי האהוב עליי הוא ללא ספק מייק לי. מדובר בבמאי שמשתייך לז'אנר הריאליזם הבריטי ועושה קולנוע חברתי שלא מפחד להגיד את האמת בפנים, לא משנה כמה היא קשה.
    אל הקולנוע שלו נחשפתי בשנה הראשונה ללימודיי בסם שפיגל – אני זוכרת שאחד המורים שלי אמר שמהרגע שג'וני מ"עירום" של מייק לי נכנס לחייך (הדמות הראשית בסרט), הוא לא יצא מהם יותר לעולם, וכך אכן קרה. אני זוכרת את "הבעיטה בבטן" שחטפתי במהלך הצפייה בדמות המהפנטת הזו, דמות של אנטי גיבור מוחלט, שמתחיל את הסרט בלאנוס בחורה, ובעיקר את החמלה העצומה שחוויתי כלפיו, כזה שנאלץ להיות נביא הזעם של החברה הפוסט מודרניסטית ולהטיל ספק בכל מה שאנחנו מאמינים בו.
    מייק לי, דרך ג'וני שלו, גרם לי להבין שהקולנוע יכול וצריך להיות הרבה יותר מאמצעי בידור; הקולנוע יכול להיות גם כזה שבוחן את העולם בו אנו חיים בעין ביקורתית, ולא מפחד לצאת נגדה במקומות שהוא מוצא ליקויים.

    היום, כמורה לקולנוע, חשוב לי מאוד להפגיש את התלמידים שלי עם היצירה של לי ולגרום להם להבין שיש הרבה דרכים לחולל שינויים ולהעביר ביקורת, ושהקולנוע הוא כלי לגיטימי ורב עוצמה במטרה לעשות כן.

    מאת: שני |‏ 3 בפברואר 2012 | 14:40
  •  כשהייתי בתיכון למדתי במגמת תקשורת וקולנוע, ובמסגרת השיעורים צפינו במגוון סרטים, גם כאלה שלא בהכרח היינו יושבים מיוזמתנו. יום אחד יצא לי לשבת ולראות את "סינמה פרדיסו" של ג'וזפה טורנטורה. חוץ מזה שבעשר הדקות האחרונות של הסרט פשוט בכיתי בלי הפסקה (לא יכולתי להפסיק!), הייתי מוקסמת מהדרך שבה הבמאי גרם לי להתרפק על האהבה שלי (ושלו, כמובן) לסרטים… הסרט הזה בעיניי הוא שיר הלל לקולנוע של הבמאי וזה מה שעושה אותו קסום בעיניי. בסרט אחר של הבמאי, מלנה, עם מוניקה בלוצ'י המהממת, ג'וזפה טורנטורה מהלל את מהות האישה והנשיות ומציג את הגיבורה שלו כסמל סקס וחלומו של נער מתבגר. הסיבה שג'וזפה טורנטורה הוא הבמאי האהוב עליי היא שכל פעם מחדש הוא גורם לי להתאהב, בגיבור הסרט, בתקופה בה הוא מתרחש והעולם שהוא יוצר סביבו.

    מאת: מורן |‏ 3 בפברואר 2012 | 14:17
  •  וודי אלן. הוא נמוך, מכוער, יהודי ונוירוטי, והתכונות האלה משרתות אותו כבר קרוב לחמישים (!!!) שנה. בין הסרטים הבוסריים של תחילת הקריירה שלו ועד לסרטים המודרניסטיים של השנים האחרונות, וודי יצר כמה מהסרטים המרגשים והמצחיקים שניראו. סרטים שמעודדים הזדהות עם הדמויות, לצד תחושת לעג לחולשותיהן, הדמויות של אלן חוזרות על עצמן אך מצליחות כל פעם מחדש למצוא זווית חדשה ומרתקת על הניו יורקר המיוסר. תענוג צרוף.  

    מאת: פלי |‏ 3 בפברואר 2012 | 13:20
  • הבמאי האהוב עליי הוא יוסף סידר. אפילו שהוא לא ביים סרטי ענק,לא הוליווד או כל דבר אחר, הוא הצליח להוביל אותנו פעמיים אל האוסקר שזהו הישג אדיר לבמאי מישראל. הוא מצליח להעביר בדרכו שלו מסרים ענקיים,סרטים מקסימים,אני מוקסמת ממנו! בהחלט מגיע לו כל הכבוד על כל הישגיו הרבים! הוא גם מקסים בצניעותו הרבה,ובחוסר בטחונו! נהדר:)  

    מאת: דניאל |‏ 3 בפברואר 2012 | 13:15
  •  שלום , קוראים ללי יובל ואני במגמת תקשורת בבית הספר , בתור אחת שמבינה בזוויות צילום , מרחקי צילום ושיטות צילום שונות אני נוהגת לבחון את הסרטים אפילו בלי כוונה מכל הבחינות האומנותיות והמצולמות הבמאי הטוב ביותר שלרמה שלו אני שואפת להגיע הוא שון מקנמרה , קודם כל אני נורא מתחברת לסרטים שהוא עשה (בקול גדול , גולשת בנשמה) צורת הצילום ובימוי השחקנים המשתתפים מעידים על בקיעות וידע נרחב בתחום , נורא אוהבת אותו ומקווה שאצליח כמוהו … שבת שלום ומאוד אהבתי את הז'קט אפילו שאני בת 15 ;-)

    מאת: יובל |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:54
  •  הבמאי האהוב עליי הוא טים ברטון! הוא במאי עם כל כך הרבה דימיון, וכל סרט שלו הוא פשוט חוויה! תמיד כל הסרטים שהוא מביים מיוחדים בגלל התפאורה, העלילה הטיפה משונה אבל כל כך מיוחדת. כל סרט שלו הוא פשוט יצירת אומנות שוברת קופות, שמביאה אותנו אל התקופה בה מתקיים הסרט, אפילו מבחינה אופנתית בלתי נשכחת (: אחרי שיצא הסרט אליס בכל חנות בגדים היו בגדים בהשראת הסרט המדהים הזה. כל סרט בבימויו של טים הפך לקלאסיקה קולנועית בלתי נשכחת, ולכן אם כמה שיש במאים נפלאים בעולם, אין אף במאי שכל סרט שלו הצליח והשפיע כמו הסרטים של טים ברטון.

    מאת: רתם |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:25
  • היהודי המרושע שמציף את כל הנושאים המטרידים של האנושות לתודעה, עושה את זה בשנינות ובסאטירה חסרת גבולות. הסרטים שלו מאופיינים בביקורת נוקבת על החברה ותמיד מותרים אותי מעורערת ומשועשעת.
    העובדה שהוא לא מתפשר ומתעקש כן להתעסק בנושאים הלא נוחים האלו כגון- פדופיליה, בדידות, אכזריות, אטימות, קפיטליזם וכדומה, מעוררת השראה בעיניי כסטודנטית לתקשורת חזותית.
    הדמויות שלו הן תמיד לוזריות, מסכנות, מעוררות רחמים. הוא תמיד מדבר על ריקבון אנושי כלשהו, אני מעריכה את האומץ שלו והחשיבות שהוא נותן לדמויות כאלו שאפשר בעיניי להזדהות איתן בקלות, והיופי האמיתי שהוא עושה זאת בצורה שהיא לא כבדה אלא בהומור נהדר.
    "ברוכים הבאים לבית הבובות" "אושר" ו-"אגדות וסיפורים" הם לגמרי האהובים עלי, יש בהם נימה של עיוות וקיצוניות בלי להתחשב במה שמקובל להגיד בקול רם על החברה האמריקאית בקולנוע ולכן אני אוהבת את זה ואוהבת אותו.

    מאת: לינור |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:20
  •  חשבתי קצת על השאלה המעניינת הזו והגעתי למסקנה חד משמעית שמדובר בכריסטופר נולאן. לא להרבה אנשים השם שלו מצלצל מוכר, למרות שהוא ביים כמה מהסרטים היפים והמרתקים לטעמי בשנים האחרונות: באטמן מתחיל, התחלה, ויוקרה. הסרטים שלו אפלים, מאיימים, גורמים לתחושה לא נוחה ובעיקר לוקחים את הצופה לעולם אחר, לפנטזיה משונה עטופה בסאונד מטורף ובלתי הגיוני (הפסקול זוכה האוסקר של "התחלה").
    אין רגע דל בסרטים שלו, וכמעט מתחילתם אפשר לראות את הסגנון האופייני שלו, הרבה דרמה, המון פסיכולוגיה ותורת הנסתר ובעיקר צילום וסאונד מרהיבים שקשה להישאר אדישים אליהם.
    כל זה מבלי שהזכרתי בכלל את הסרט "ממנטו"- שבכל פעם שאני רואה אותו עולות לי שתי מחשבות לראש: אני תמיד מגלה דברים חדשים, ואני נזכרת שרק במאי גאון כמו נולאן ייצור סרט מופת כזה מהסוף להתחלה.
    כבר לא עושים במאים כאלה היום..

    מאת: שני |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:16
  •  הבאמי שאת סרטיו אני מאוד אוהבת הוא אבי נשר האחד והיחיד. סרטים קלילים שבאים עם מסר, כל סרט שלו הוא משהו מיוחד, אני על סרט שלו ראיתי הרבה פעמים ומצפה לעוד סרטים טובים ואיכותיים.

    מאת: יולי |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:13
  • הוא מנחם גולן. גאווה ישראלית וחובב סרטי קלאט ייחודים שהפכו לסרטי פולחן חובה בכל בית, כגון: ימים של אהבה, מחץ הדלתא ומבצע יהונתן.
    ההערכה שלי אליו היא לא רק ברמת הסרטים אלא פידבק גדול ברמת היצירה הישראלית.
    שם דבר בארץ ובעולם, אגדה עוד בחייו.

    מאת: לימור רשיש |‏ 3 בפברואר 2012 | 12:02
  • הבמאי האהוב עליי הוא ללא כל היסוס סטנלי קובריק. סרטיו של קובריק הצליחו לגרום לי לסערה רגשית, מכל מיני סיבות. "התפוז המכני" גרם לי לנדודי שינה במשך כמה לילות, מתוך זעזוע על דרכו של העולם. "הניצוץ" הוא ללא ספק סרט המתח/אימה הכי טוב שראיתי בחיי, שגרם לי להעריך את ג'ק ניקולסון על משחק בלתי רגיל. "פול מטאל ג'אקט" הוא פשוט סרט המלחמה הכי מרתק שראיתי ואין מקום לויכוח בכלל, שלא לדבר על הפסקול המצוין שלו ועל הציטטות הרבות שנלקחות ממנו ("Me sucky-sucky. Me love you too much").
    "האודיסיאה 2001" הוא סרט מוזר ללא ספק, אבל הוא גרם לי לחשוב… והרבה… ואני אוהבת דברים שגורמים לי לחשוב, סרטים בפרט. "בארי לינדון" הוא סרט תקופתי מדהים, כיף לראות את התקופה היפהפיה הזאת דרך העיניים הבורקות של סטנלי קובריק.
    ואיך כמובן אפשר לשכוח את "ד"ר סטריינג'לאב", סרט שנון על תקופת המלחמה הקרה, שהצליח לשעשע אותי בצורה בלתי רגילה, עם פיטר סלרס הגאון.
    בקיצור, לפני שאתיש אתכם לחלוטין באהבתי ובהערכתי לבמאי המוכשר והמצליח, שעורר השראה גם בבמאים מצליחים אחרים, כמו טרנטינו וסקורסזה, אני אסיים כאן בהמלצה חמה לראות את סרטיו של קובריק וליהנות מכל רגע.
    סוף שבוע מרנין!

    מאת: לירי אילוני |‏ 3 בפברואר 2012 | 11:48
  • שהוא במקרה גם ההשראה של המעצבת… הסרטים של הבמאי הספרדי תמיד מרגשים אך גם נגועים בהומור וזילזול במוסכמות חברתיות. בין האהובים עליי: "הכל אודות אמא", "דבר אליה" ו"לחזור". מומלץ בחום!

    מאת: דניאל |‏ 3 בפברואר 2012 | 11:40
  •  הבמאים האהובים עליי הם שניים:
    לטווח ארוך- סטיבן שפילברג.
    לטווח קצר- שחר סגל.
    שניהם מגשימים חלומות, לא מפחדים לגעת
    ברגשות שטחיים ביותר ועמוקים ביותר.
    האחד עושה זאת באורך מלא והשני עושה זאת
    בשלושים שניות.

    שניהם מצליחים לצקת תוכן ותמיד, תמיד
    לשמר אופטימיות- גם אם היא הזהירה ביותר.
    ובחיים שלנו, לטס פייס איט: אופטימיות זהירה
    היא בגדר מצרך חובה.

    מאת: יעל ארנסט |‏ 3 בפברואר 2012 | 11:35
  •  הבמאי האהוב עליי הוא דווקא אישה, למרות שמעטות מאוד הנשים בתחום. לא מדובר רק באישה אלא בבחורה ערביה, לבנונית, בשם נאדין לבקי. מדובר בבחורה צעירה שבולטת בעשייתה בשנים האחרונות, בתור שחקנית ובמאית בסרטים שלה. עם כל האנטגוניזם שקיים בארץ ללבנון, אני חושבת שאם נותנים צ׳אנס לסרטים שלה מוצאים תכנים שמצד אחד מאוד אופייניים לתרבות ולחיים בלבנון (עליהם אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר) אבל גם תכנים אוניברסליים שכל אחד, ובמיוחד כל אחת, יכולה להזדהות איתם.
    אני חושבת שכל המרכיבים של הזהות שלה, בנוסף לאיכות של סרטיה, הופכים אותה ליוצרת מעניינת ביותר! אני ממליצה במיוחד על סרטה ״קרמל״.

    מאת: רולא עוייד |‏ 3 בפברואר 2012 | 10:47
  • הוא ללא ספק קוונטין טרנטינו. כמעט כל סרט שלו אני מגדירה בתור קאלט, ולא, אני אפילו לא מאלה שהתחילו עם ספרות זולה והתקדמו עם כל השאר באופן כרונולוגי. ההצתה שלי הייתה מאוחרת וגיליתי אותו רק בקיל ביל, ומאז צללתי לתוך הארכיון.

    למה אני אוהבת אותו? כי הוא פסיכופט אמיתי, מהסוג שכבר לא מייצרים היום. הוא אלים, ברוטאלי, לא נותן הנחות- וכן, אפילו בחורה עדינה כמוני מצליחה להתחבר להומור המעוות שלו. כל סצינה עשויה בגאונות, ורק כשאתה לומד להכיר אותו כבמאי אתה גם לומד לשים לב לפרטים הקטנים שהופכים אותו למי שהוא.

    תמיד משעשע אותי במיוחד שהוא לא חוסך במודעות עצמית, ולכן הוא גם תמיד דואג לככב בתפקיד אורח בסרטים שלו בתור דמות של לוזר שבדרך כלל גם נרצח על ההתחלה. חוש הומור מעוות, כבר אמרנו?

    כל זה עוד מבלי שאמרתי מילה על הפסקול, אך, הפסקול! הפסקול של קיל ביל היה יצירת מופת בפני עצמו, והוא גרם לי לראות את ננסי סינטרה באור אחר לגמרי. בקיצור, אני רק יכולה להצטער על כך שהוד רוממותו טורח להוציא סרט חדש לאור רק אחת לכמה שנים, אבל כל עוד הוא ישחרר לאוויר סרטים חדשים עם בראד פיט בנוסח 'ממזרים חסרי כבוד', אני מבטיחה תמיד לסלוח לו ולשמור לו פינה חמה בלב. 

    מאת: לובה |‏ 3 בפברואר 2012 | 09:53
  •  גארי מרשאל האגדי כמובן ! ששבה את ליבי הישר בסרט הבלי נשכח אישה יפה. איזה יפה, במאים יפים, והרבה לקוחות מרוצים D:

    מאת: cheli |‏ 3 בפברואר 2012 | 09:38