נעליים של מיכל מילר במתנה

 השנה אמצתי כלב שיצו מהמם וקראתי לו שוקו.לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה,הוא נותן לי הרבה,יותר ממה שחשבתי.ממליצה לכל אחד ואחת לאמץ חיה,להציל אותם מגורל אומלל של לחיות ברחוב,או בהסגר ואחכ כמובן מרדימים אותם. הם מוסיפים חיים לבית,במיוחד אם יש ילדים וגם אם אין,כמוני,שוקו לימד אותי אחריות,אהבה,אכפתיות,דאגה לזולת,לכל חי- הרבה מעבר למה שהיה לי קודם.
בקיצר-מומלץ!!!באחריות! ותגידו שקרן שלחה אותכם:-)

שנת 2011 היא שנה מאוד משמעותית עבורי מהסיבה הפשוטה שבתחילת השנה, החלטתי שאני עושה שינוי בכל הקשור לקריירה שלי. החלטתי שאני מתחילה את השינוי במקום העבודה בו עבדתי, במטרה להתקדם ולשדרג את תנאי ההעסקה שלי. כשנתקלתי באטימות מצד המנהלת, בחרתי להתקדם אל מחוץ לארגון. הצעד שעשיתי היה קשה במיוחד, והחודש האחרון במשרה הקודמת היה בלתי נסבל. יחד עם זאת, הסבל השתלם והמשרה החדשה שידרגה פלאים את חיי. לשמחתי, השינוי קרה מהר מן הצפוי וכבר באמצע השנה הייתי בדרך חדשה.
לסיכום, השנה הזו הייתה עבורי,בסימון של שיפור, שידרוג ופירגון עצמי. הפחד מן הלא נודע לא משתק אותי יותר ואני יודעת היום, בדיוק כמה אני שווה.

 הרגע הכי משמעותי בחיים שלי הוא גם הרגע הכי לא צפוי בהם, בנסיבות שונות הפסקתי להאמין שיש אהבה בשבילי, כן הייתי מאוהבת במישהו, והוא נפטר, ואחרי זה הייתי עם אנשים סתם, והם חיפשו ממני רק דבר אחד, חשבתי שאהבה שהייתה לי זה משהו שיכול לקרות רק פעם בחיים ושזה כבר לא יקרה שוב.
ואני סוג של ילדה טובה, לא שותה כמעט בכלל לא מעשנת לא הולכת למסיבות ובטח שלא מכירה שם בחורים,
ידיד שלי מהצבא ערך מסיבה בווילה, הוא הבטיח שהאורחים הם מוזמנים שלו שכולם אנשים על רמה ושכנע אותי לבוא עם חברות, כמעט שלא באתי אבל בסוף איכשהו בכל זאת נכנסתי, גם חצי מספר שהוא נכנס רק בגלל חבר שלו, אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר כי הייתי שיכורה, (לא יודעת מה גרם לי לחרוג ממנהגי ולשתות…) אני רק זוכרת שישבנו על מחצלת בצד ודיברנו שעתיים ויותר, מעולם לא הייתה לי כימיה כזו עם אף אחד. גם לא עם אנשים שהכרתי שנים, זאת הייתה סוג של אהבה ממבט ראשון ששינתה לי את כל מה שהכרתי על עצמי, ואני יודעת שזה זה, וגם חצי יודע, הוא אמר שלא משנה מה הוא ישאר איתי כל החיים ואני יודעת שזה תמים אבל זה ככה, ואף אחד אחר חוץ ממני וממנו לא יכול להבין. הוא שינה אותי ואני אותו ו… בכלל אני לא זוכרת איך חייתי בלעדיו. 

 השנה למדתי סוף כל סוף להכיר את החוזקות שלי ולקבל את החולשות שלי. נכון, הטרנספורמציה לא הסתיימה, אבל אני כבר יודעת שאני כמעט שם. זה אולי נשמע מוזר למי שחיה כך כל חייה ולא יודעת איך זה מרגיש להיות אחרת, וגם למי שעדיין לא שם ולא מאמינה שזה אפשרי בכלל. זה נשמע כמו משהו שלוקח כל החיים, אבל זה לא. כשלמדתי לקבל את עצמי, להרים את הראש ולחייך התחילו לקרות לי דברים טובים. השנה התקבלתי למשרת החלומות שלי, אחרי שניסיתי להתקבל אליה בעבר ופשוט לא האמנתי שאני יכולה. בקיצור, אם מאמינים ומוצאים את הסיבות בכל זאת לחייך- מקבלים כל-כך הרבה טוב בחזרה.

הרגע המשמעותי ביותר עבורי השנה היה היום בו פתחתי לי בלוג אופנה. שנים שרציתי לעשות זאת, אך חשתי שהרשת כבר גדושה ומוצפת, וחשבתי לעצמי שאין כבר מקום לעוד פאשניסטה מוטרפת. אך בערב אחד חורפי, וגשום, אחרי התענגות על כיכר לחם שום, התרחש לו הרגע שעבורי הוא עצום. לקחתי לי עוד לגימה מתה מהביל, ואמרתי שהחיים מוכרחים להתחיל. כתבתי פוסט ראשון, כולי התרגשות, פרפרים, לא הצלחתי באותו לילה לישון, התגובות לא איחרו להגיע, מה שעבורי היה די מרגיע, וסוף כל סוף יש לי פינה לבטא את תשוקתי העזה לאופנה.

אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, יצאתי השנה לעולם האמתי עם תקוות גדולות. אבל די מהר כל התקוות התנפצו לי בפרצוף. קורות החיים שהופצו לכל עבר לא זכו למענה, והמשרה החלומית שכמעט השגתי בוטלה בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי. רוחי הייתה שבורה, וגם העו"ש עשה סימנים מדאיגים, כשסוף סוף קיבלתי זימון לראיון. בפעם הראשונה מישהו היה מעוניין להעסיק אותי, אבל בלב רחשה אי נוחות מהתפקיד המוצע. התנאים היו רחוקים מאוד ממה שקיוויתי, והחוזה היה נוקשה, מחייב וכובל לתקופה ממושכת. לא ידעתי מה לעשות. הפחד הנוראי מהעתיד הבלתי ידוע כמעט ושיתק אותי. קול מרושע בראשי אמר לי – "תיקחי את המשרה! אף אחד אחר לא ייתן לך הזדמנות, ומה בכלל יש לך להציע בלי ניסיון, ובמצב הנוכחי של השוק?". אבל פתאום בתוך תוכי היה לי הכוח לומר לעצמי שאני טובה, שיש לי מה להציע, ושמגיע לי משהו יותר טוב מהמשרה המפוקפקת הזו. וכשאזרתי אומץ להתקשר ולדחות את הצעת העבודה הזו, ידעתי שהכל יהיה בסדר. והיום, אחרי שמצאתי בדיוק את העבודה שחיפשתי, אני יכולה להעיד בשמחה ובסיפוק רב, שצדקתי. :-)

 היתה השנה הכי שמחה ועשירה בחיי. זה התחיל בחתונה אזרחית עם המשפחה המצומצמת בקפריסין, המשיך בהכנות מדוקדקות למסיבת חתונה בחצר הבית של בן זוגי, ערב שכולו יופי ואושר גדול, ולקינוח ירח דבש ארוך ומפנק בהודו. חזרנו בסוף אוקטובר במיוחד לשנת הלימודים ומאז קצת ירדו האנרגיות כי הרגשתי שהדברים הטובים של השנה מאחור ונשאר ריק שכזה.. אבל אז התבשרנו שאנחנו הולכים לקבל משהו שאנחנו מחכים לו כבר שנה וחצי (!) גורת נחייה קטנה ומתוקה מגיעה אלינו מחר(ראשון) בבוקר!! מרגיש שזה הרגע הכי משמעותי בשנה החולפת וההתרגשות גדולה :) לראשונה אנו הופכים להורים והבית שלנו הולך להשתנות…

היום המשמעותי ביותר עבורי בשנה שחלפה היה ב-25 במאי בו גיליתי שהתקבלתי ללימודים אחרי 3 שנים של נסיונות (עיצוב תעשייתי) כמה ימים אח"כ חלה יום הולדתי אז היתה זו מתנה ראויה ביותר ליומולדת 24..היום אני סטודנטית טרייה, יוצרת, מעשירה את עצמי ונהנת בטירוף להגשים את חלומי.
הנעליים האלו יהיו מתנה מדהימה ויעשו אותי מאושרת היות ובתור סטודנטית לעיצוב, מעט הכסף שנשאר לי מושקע בבולי עץ וגליונות קרטון.. 
בלי קשר אתן/ם מוזמנות/ים לבקר בבלוג שלי:
http://highly-unlikely.blogspot.com/

 הרגע המשמעותי שלי קרה השבוע הזה יש לנו כלב ממש קטן וחמוד בן שנה, עד שקינינו אותו לקח די הרבה זמן התחברנו ונקשרנו אליו מאוד, השבוע הוא היה במספרה של כלבים כדי לספר אותו ובדרך כלל זה תהליך שקורה די הרבה זמן אז אנחנו משאירים אותו עושים סיבוב וחוזרים, מה שקרה הפעם זה שהבעלים של המספרה כנראה לא השגיחו עליו כמו שצריך וברגע שמישהו נכנס למספרה הדלת נפתחה והכלב ברח, ואז התקשרו להודיע לנו אני לא יכולה לתאר מה עברנו באותן שניות וכמה כאב ובכי נשפך באותו זמן יומיים חיפשנו, התרוצצנו, תלינו שלטים, הפכנו כל פינה קראנו לכל המשפחה ולא מצאנו. כשכבר כמעט אבדה לנו התקווה פתאום קיבלנו טלפון מזוג צעיר שאומר שהכלב שלנו אצלהם , מהר הגענו לשם ואכן זה היה הוא! מה שקרה זה שהזוג הצעיר מצא אותו שרוי על הכביש כאשר הכלב נפגע ברגלו מרכב חולף והם לקחו אותו אליו הביתה וטיפלו בו, למחרת כאשר ירדו למטה הם נתקלו במודעה שתלינו וישר התקשרו אלינו.אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שהייתה, את האושר על פנינו ועל המחשבה שיש עוד אנשים טובים בעולם הזה שעוזרים, וכמובן לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולשמור תמיד על מה שיש לנו…החוסר ודאות זה דבר שמאוד קשה לקבל…מאחלת לכולנו סוף טוב כמו שהיה לנו :)

 כי זה אפילו לא עניין של החלטה. הרגע הכי משמעותי שעבר עליי בשנה שחלפה זה אין ספק הרגע שבו הפכתי להיות מ"ילדה של אבא" ל- "ילדה ללא אבא".
אלו כמה חודשים שהרגשתי שאני חיה בסרט. כי לא יכול להיות להיות שגם אמא שלי וגם אחיות שלי בחו"ל, שאמא שלי מתקשרת אליי מחו"ל ואומרת שאבא אושפז. שאח שלי היה עם אבא שלי כשהוא התמוטט. זה אבסורד, איך זה אפשרי? איך אבא שלי, הבריא, החזק, החסון, ככה מתמוטט לי?

הכל שונה עכשיו, אני יושבת ואוכלת ארוחת ערב בסלון וחושבת שהוא צריך לריב איתי עכשיו, להתווכח בצחוק שהוא חזר עכשיו מיום קשה בעבודה ולו מגיע לראות טלוויזיה. עוברת ליד המשרד שלו בעיר, אבל זה כבר לא הוא יושב שם. עוברת ליד התמונות שלו, של אמא, של כל המשפחה ולא קולטת.

אני יודעת שהוא בן אדם נפלא מכל הבחינות, לכל האנשים, לא רק למשפחתו. שרק רוצה לעזור לתרום, תמיד. אבל לא יכלו לחכות קצת למעלה כדי לקבל אותו? אני זכיתי רק ב22 שנה איתו, זה לא הוגן, מגיע לי עוד.

 אולי שוב בנאלי, אבל הרגע המשמעותי ביותר בשנה זו ובחיי באופן כללי, הוא הרגע שבו בעצם ירדו לי המיים באמצע המשרד.
עד לאותו רגע, עלמה עוד הייתה בבטן, ואימא שלה, אני, המשכתי את חיי כרגיל, למעט המנעות ממספר דברים, שהיו בעיקר אוכל.
היום אני אם יחידנית, כי לעלמה אין אבא.
נחזור לעניין. כל ההיריון, תמיד יודעים שהרגע הזה יגיע, מחכים לו מצפים לו, מתכוננים אליו. עשיתי הכל שיבוא כבר הרגע הזה.
שתיתי חליטות תה, עשיתי הליכות, באמצ שכבר שרציתי שיבוא הרגע.
הייתי נסעתי טיילתי למדתי, אספץי תארים וכוכ וכוכו, אבל אף אחד מאותן חוויות לא מכין לרגע הזה שבו את מבינה בעצם שעכשיו, אבל ממש עכשיו החיים משתנים.
ואז, בלי כל הכנה מוקדמת, שבועיים וחצי לפני הזמן ירדו לי המיים באמצע הרחבה במשרד, וזה בעצם הייה הרגע שבו הבנתי שזהו, כבר יש לידה פעילה, לא היו צירים, לא הייתה פתיחה. היה ניתוח קיסרי, כך שלא הייתה לי חווית לידה. רק ריח של בשר חרוך בחדר ניתוח באיכילוב. אבל ירידת המיים, היא הרגע המכונן של השנה ושל חיי בכלל, הוא הגע הזה, שבו הבנתי שזהו, זה כאן, זה הגיע, וזה כאן לתמיד.
בל כל קשר, גם הפכתי אימא שלי לסבתא, בגיל מופלג. ובאותה שניה הבנתי שסוף סוף פעם אחת שימחתי את ההורים שלי במשהו מהותי, לא עוד תואר, לא עוד איזה ג'וב חלומות, אלא משהו אמיתי שאין לו כל תחליף בעולם כולו. וזה קרה בעצם שאני הפכתי לאימא בעצמי, לילדה עם הריח הכי טעים בכל העולם.

 אני יושבת עם אבא שלי בחדר עמוס אנשים, אנחנו יושבים שם כבר חמש שעות, בזמן הזה אנשים נכנסים מחכים קצת ויוצאים, מידי פעם רופא קורא בשם משפחה כלשהו, אנחנו דרוכים, מחכים, מנסים לקרוא, לשוחח אבל זה כמעט בלתי אפשרי, רק מסתכלים כל הזמן לכיוון הכניסה או בשעון והזמן לא זז עד שפתאום דר רם סוף סוף קורא בשמנו:"היא בסדר, הוצאתי את הגידול, עכשיו רק נישאר לסגור לה את הראש עוד כשלושת רבעי שעה היא תצא" דמעות וצחוק ובעיקר חזרנו לנשום, הרגע הזה היה אמור להחזיר את הכל לפרופורציה אבלל כדרכם של החיים הם ממשיכים ואנחנו שוכחים להעריך כל רגע אבל מידי פעם אני נזכרת ביום ההוא בחודש מרץ ורועדת

 הוא הרגע שהבנתייי שבוא אני חייבת לדעת לשחרר את בנותי המתבגרות(15)
רגע קשה מאוד שבוא אני נותנת להן את האחריות על החיים..לא קל בכלל ועם דמעות בעיניים ..אבל אני חייבת וזה מה שבנותי נתנו לי להבין..אני רוצה להמשיך לעטוף אותן אבל אני מרגישה אט אט שעם הגיל זה הולך ונעלם..עם הגיל הן רוצות לגונן על עצמן..בנותי היקרות אני פונה אליכן גם בגיל 50 המשיך לגונן עליכן..וכך הסיים ואומר"עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אך תשכח יש נשר בשמיים גור לך"…….

הרגע המשמעותי ביותר בשנה האחרונה מבחינתי היה ההבנה שיש אנשים במדינה שלנו שבאמת אוהבים אותה ומוכנים לתת מעצמם לשם הפיכתה לטובה יותר. המחאה החברתית בקיץ, וגם המחאות האחרונות נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי גרמו לי להכיר בעובדה שיש אנשים מעבר לאדישות היומיומית הכה נפוצה בארץ. התחושה שיש אנשים שמוכנים לצעוד לשם שינוי היא זו שהעניקה אור וייחוד לשנה שחלפה בחיי. בנעליים האלה אוכל להמשיך לצעוד גם בשנה הבאה למען שינוי, ואני מקווה שהעם כולו יעשה כן.

אז בגיל 25 סוף סוף יצאתי מהבית,לדירה שכורה עם שותף.. אני יודעת,נשמע בנאלי ולא משמעותי במיוחד,אבל-לאחר 3 שנים בהם טיפלתי וסעדתי את אבי,ולא ממש התפנתי לחיות את חיי שלי- הוא נפטר. היה נדמה כאילו הוא בחר לשחרר דווקא בזמן שהתחלתי לדבר על הצעד הגדול הזה-כאילו מפנה לי את הדרך,להתחיל לחיות את חיי, אז למרות הכאב והגעגוע- עשיתי את הצעד המשמעותי הזה, בידיעה שהוא היה גאה בי.
אז גם אם לא אזכה בנעליים, למרות שהייתי ממש שמחה אילו כן(לגור לבד ללא עזרה ממישהו אחר, עם משכורת לא גדולה – לא ממש משאיר כסף לנעליים כאלו יפות,או בכלל לשופינג…חחח) ברגע שבו משהו ממני מת- נולד בי דבר חדש- אני שוב חיה את חיי שלי… :)
לזכרו של אבי האהוב :)

 טיפת זיעה, שנפלה לאט מהשיער האסוף שלי שלא נחפף כבר שבועיים וירדה לה בעקשנות לעבר הגבות הפרועות זולגת למטה מלטפת חול שנדבק לפנים ונספגת בנקבוביות מלוכלכות עד שנעצרת בשרוול חולצתי הקרועה. זה היה הרגע המשמעותי ביותר עבורי בשנה החולפת, ואולי גם בכלל. טיפת זיעה שנפלה לה בשלהי אוגוסט, במרכז שדרות רוטשילד אחרי חודש שישנתי באוהל ונלחמתי למען העתיד שלי, העתיד שלנו. ניגבתי את טיפת הזיעה, הבטתי שמאלה וראיתי חברים חדשים, הבטתי ימינה וראיתי ישראלים חדשים, וחיוך ענק הציף את פני. תראי אותך, חשבתי, מבולגנת, מוזנחת, לא מטופחת, מלוכלכת, מתי בפעם האחרונה ראית קוסמטיקאית? כ"כ מהר זנחת את סדר היום שלך, למען השם – את מסתובבת עם שפם בחוץ! ומה שהיה מדהים, שלא היה לי אכפת, ברגע המשמעותי שלי הבנתי את היכולת שלי לבחור מה חשוב לי ומה לא, את היכולת שלי לקחת אחריות גדולה יותר מאשר על אסתטיקה בורגנית ותוכניות ריאליטי, ולמדתי את האושר שבחופש לא להיות כבולה לדבר מלבד לרגעים משמעותיים. עבורי.

 הרגע הכי משמעותיי בחיי זהו הרגע שתפסתי את בעלי בוגד בי עם החברה שלי ולאחר כמה ימים שעשיתי חושבים עם עצמי סלחתי לשתיהם ואני לא בקשר עם חברתי יום יומי אבל עם נפגש ברחוב אני אשאל לשלומה ובקשר לבעלי אני סלחתי ואנחנו בי חד כי אהבה תמיד מנצחת וסטוץ יכול לקרות לכולנו במעידה של רגע בחיים . אפילו שנפגעתי קשה קשה מהמצב עכשיו אני בסדר וזה היה רגע ממש ממש משמעותי בחיי וגם מפתיע כל טוב לכם

 חייבת נעליים יפות לאימא שלי עדיף מגף לבריתה שיש לנו ב 16.12.2011 מתי אני אזכה כבר במשהו טוב

ללא ספק הרגע המשמעותי בחיי שיצרוב אותי לנצח. בגדתי בבן זוגי בהחלט שלא הגיע לו הדבר אבל זה קרה ואין ביכולתי להחזיר את הגלגל לאחור..
התאהבתי באחר מבוגר ממני, נשוי שסחף אותי למערבולת מטורפת של סקס אסור, כנוע, מסוכן, מרגש, שמיימי… עליו ועלינו אני לא מתחרטת הרגעים המתוקים שגנבנו יחד גרמו להרגיש שאני נושמת, שאני חייה, שיש לי למה לחכות ולצפות. חוויתי סקס בפעם הראשונה בחיי שנעשה מתשוקה בוערת שלא ניתן היה לעצור אותה כזו שחווים פעם אחת בחיים ללא מעצורים רק אני והוא בעולם קטן משלנו ועל זה אני גם אומרת תודה כי למדתי המון לטוב ולרע… אולם, עם זאת נצרבו בי גם צלקות קשות וכאבי לב אדירים מסיום הקשר ביננו ומההתאהבות האובססיבית שלי כלפיו מדובר בקושי רב בו אני שקועה מידי יום וליל וקשה לי לצאת ממנו.. אז ללא ספק זה הרגע המשמעותי לא רק בשנה הזו אלא בכל החיים שלי הידיעה שנפלתי לבגידה, שבגדתי באדם כ"כ טוב, בעצמי, בגופי, בנשמה שלי ובלב שלי אך עם זאת חייתי ,הייתי עצמי! לקחתי סיכון, אהבתי, חוויתי תחושה של הערצה והרגשתי את כולי כאחת בפעם הראשונה בחיי…

הרגע המשמעותי בחיי שבמקרה גם קרה ב2011, הוא שבן זוגי ב4 השנים האחרונות החליט שהגיע הזמן והרגע להתקדם שלב אחד קדימה. הוא אסף את כל החברים והמשפחה לפאב שבו הכרנו. כמובן שזו הייתה הפתעה מאד גדולה בשבילי כי כשנכנסנו הכל היה חשוך וכולם חיכו לנו בקומה העליונה כשהם מחזיקים בשלטים הדר התנשאי לי? באותו רגע כמובן שפרצתי בבכי כי הבנתי שזו אהבה לעולמי עולמים. דרך אגב הרגע המשמעותי השני שיקרה בחיי יהיה ב10.10.12  

 מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל צומת-דרכים או קבלת החלטות תמיד בחרתי באפשרות הקלה ביותר עבורי, ולא תמיד היתה זו גם ההחלטה הנכונה עבורי. הפחד מכישלון הוא זה שהניע אותי, כאשר בתוכי מקננת האמת שאיתה אני צריכה לחיות בשלום. כמובן שכלפי חוץ הכל נראה מושלם – כיוון שבחרתי באפשרות הקלה תמיד הצלחתי, אבל ההרגשה הפנימית היתה "חזקה על חלשים" כך שזו לא חוכמה גדולה. הבחירות המקצועיות שלי, מה ללמוד, איפה לעבוד ואפילו מערכות יחסים נבעו מתוך רצון "ללכת על בטוח". אנשים בדרך-כלל עושים חשבון נפש ביום ההולדת או בתחילת שנה, ורצה הגורל שיום הולדתי חל בראשון לינואר, כך שאין לי "תחנת ביניים" במהלך השנה, וחשבון הנפש שאני עושה בתחילת כל שנה אזרחית/יום הולדת הוא חזק ועוצמתי במיוחד. בתאריך 1.1.11 החלטתי שהשנה הזאת אין לאן לברוח, והשנה אני פועלת רק לפי הלב ולא לפי השכל; השנה אני זונחת את כל השיקולים הרציונאליים והמשכנעים, ועושה מבלי לפחד מ"מה יהיה". למעשה, עצרתי הכל והתחלתי מחדש: התפטרתי ממקום עבודה מסודר והקמתי עסק משלי, עם כל הקשיים והסיכונים הכרוכים בכך, במקביל נרשמתי ללימודים בתדמור (חלום שתמיד היה לי אבל תמיד פחדתי), יצאתי עם אנשים שמעולם לא הייתי נותנת להם סיכוי והכרתי בחור מדהים…למעשה, ההחלטה הזאת גרמה לי לחיות את החיים במלוא עוצמתם ולמדתי שהכשלונות לא מביאים לסוף העולם אלא רק גורמים לנו לשאוף לקום ולהתקדם גבוה יותר. אוטוטו מתחילה שנה אזרחית חדשה יחד עם יום הולדתי, ובשנה זאת אני מאחלת לכולם את מה שאיחלתי לעצמי בשנה החולפת – להפסיק לפחד מהפחד עצמו; ולתת סיכוי לחיים מלאי התרגשות, אהבות, אכזבות, שאיפות ובכלל – להבין שאלו הם החיים !

 הייתי בזוגיות עם אדם במשך 7 שנים ומתוכם כמעט שנתיים היינו נשואים.
למרות שבן זוגי התמכר לאלכוהול ולאחר מכן למשככי כאבים, עדיין סירבתי להכיר באמת ולקבל אותה, כי האדם מכור ועצם העובדה כי הוא לא מבקש עזרה, מראה כי הוא לא מוכן להודות בכך שהוא מכור.
לאחר תכנון של מגורים משותפים בחו"ל שכן הנ"ל, אזרח של אחת ממדינות מערב אירופה, התברר כי האדם אותו אהבתי מכל, רימה אותי מבחינה כספית וגזל במרמה את רוב כספינו המשותף והעביר אותו לחו"ל.
הרגע הכי משמעותי היה הרגע בו קיבלתי כרטיס טיסה מזוייף כדי להצטרף אליו בחו"ל, רגע זה הבהיר לי כי מגיע לי חיים טובים עם אדם אחר וכך ביקשתי להתגרש ולמזלי הגירושין נחלמו תוך מספר חודשים קצרים. החירות שלי שווה את כל הכסף שבעולם

 הרגע הכי משמעותי בשנה הוא של אמא שלי..
אמא שלי, בת 47 תמיד אהבה לעזור לאנשים וכמעט אף פעם ולא עוזרת לעצמה, היא אהבה לעזור לילדים,ללמד, לגלות בפניהם עולמות חדשים, אז היא הלכה ללמוד להיות מורה במתמטיקה ל-4 יח'.
היא אהבה את זה, אבל תמיד הרגישה שמשהו חסר שם..בשביל הנשמה.
אחרי שהיא עברה כל כך הרבה,אחרי שהיא לימדה 20 שנה. היא החליטה שזהו זה. היא לא יכולה יותר. היא רוצה ללכת וללמוד את מה שתמיד רצתה, לעזור לאחרים – בדרך שלה.
היא נרשמה ללימודים עם חששות גדולים, של הגיל ואיך היא תצליח ומי ייקח אותה..
אבל היא נרשמה, היא עשתה את זה. עוד מעט היא הולכת לסיים את הסמסטר שלה בציונים מעולים! כי היא יכולה. כי היא ה צ ל י ח ה !
אמוש אני אוהבת אותך ♥

 הרגע המשמעותי ביותר שהיה לי בשנה שחלפה הוא הרגע בו גיסתי עברה לידה שקטה לפני כשלושה חודשים. גיסתי ואני היינו חברות הכי טובות עוד לפני שהיא בכלל הכירה את אחי. כמובן, ששמחתי מאוד כשהיא החלה לצאת איתו וכאשר הם החליטו להתחתן היה זה רגע מאושר ומשמח ביותר עבורי. כמובן שליוויתי אותה בחתונה, הייתי שושבינה וגם בלידת בנה הבכור הייתי זו שהייתה שותפה לה בכל התהליך. במהלך הזמן הכרתי את בעלי, ילדתי את בני ואת בתי ובגלל ריבים קטנים שהצטרפו זה לזה, נוצר בין גיסתי לביני פער ומעין ריחוק שעל אף נסיונות מצד שתינו (ומצד הורי ואחי) לא הצלחנו להתגבר על הכעס הפנימי שהיה לכל אחת מאתנו. עד שגיסתי הייתה בהריון השלישי שלה, עם בתה. בהתחלה הכל היה בסדר גמור, ובשבוע 39!!! היא נכנסה ללדת בבית החולים לידה רגילה, ובבדיקה הראשונה לעובר, גילו כי מאיזשהי סיבה אין דופק והתינוקת מתה. אימי התקשרה אלי באמצע הלילה והזעיקה אותי לבית החולים. הגעתי לבית החולים רועדת ובוכיה ורצתי לגיסתי, שלפתע כל השטויות והכעסים כבר לא עניינו לא אותי ולא אותה. חיבקנו זו את זו ובכינו ביחד, ליטפתי לה את הפנים והבנתי כמה אני אוהבת אותה וכמה היא חשובה לי. היא בעצם האחות שמעולם לא הייתה לי. כמובן שבינתיים היא מתגברת על האובדן הקשה שלה ואני ליוויתי אותה בכל הכאב. לפני כמה זמן היא אמרה לי שהיא התייעצה עם רב ושאלה אותו למה זה קרה לה, הרב השיב לה כי התינוקת לא נולדה כי כנראה היא לא נועדה לעולם הזה ובעצם תפקידה פה היה לבוא ולעשות איזשהו תיקון… היא באמת עשתה תיקון! היא החזירה אלי את גיסתי, חברתי הטובה ואחותי.

 הרגע הכי משמעותי בשנה החולפת בשבילי היה הלילה של ו' באלול, שבו לקחתי את אימי באוטו לבקר את דודתי בדחיפות בבית החולים לאור בקשת הרופאים שאלו הן שעותיה האחרונות…ראיתי את כול המשפחה המורחבת ממררים בבכי על גורל האישה המדהימה הזאתי שבמשך 9 שנים נלחמה במחלת הסרטן בצורה הכי חזקה ששמעתי…האמונה בקב"ה וחיזוק האחרים השאירו לא פעם אנשים בפה פעור לנוכח החוזק הנפשי שלה…באותו לילה היא החזירה את נשמתה לבורא עולם מול עינינו…לא פעם שמעתי בחיי את משפחתי מציינת את הדימיון ביני לבינה…באותו לילה החלטתי שאכן אממש את הדימיון ואשקיע את חיי להמשיך את דרכה הטובה בחסד ונתינה ללא גבולות לכל דורש ונזקק…יהי זכרה ברוך!

 זו פעם ראשונה שאני כותבת ודבר זה מאד מאד משמעותי אומץ לעשות דבר שאני אשיתי ב-13/11/11 הודעתי למעסיק שלי שאני פורשת מידי מהעבודה ולא נותנת יום נוסף.למרות שאני זקוקה לעבודה מאחר ואין לי פנסיה.ןבאותו יום אחרי הצהריים קיבלתי עבודה חדשה.זו משמעות רבה מעיני.אומץ ואני חוזרת זו הפעם הראשונה שני ניכנסתי לכתוב.
מאת פרידה/9/12/12 14:58

 הרגע המשמעותי בחיי בשנה 2011 הוא שינוי שעברתי. אני התחתנתי לפני שנה וחצי ונורא התרגשתי ועם הנישואים והשיגרה היבנתי שבעלי אוהב אותי והתחלתי לעלות קילוגרמים והשנה היבנתי שזה לא יכול להימשך ככה ואני חייבת לקחת את עצמי בידיים, ונכון בעלי אוהב אותי אבל אם אני אהיה פחות כמה קילוגרמים הוא יאהב אותי ויעריך אותי עוד יותר. החלטתי לאכול בריא בלי שטויות, לא עשיתי דיאטה רצחנית אך הורדתי את הקילוגרמים המיותרים, אני נראית טוב , אני נראית ייצוגית וגם עקב השינוי שעשיתי התחלתי לראות בעצמי כוח ותעוזה שלא הרגשתי קודם. לכן השנה הזו הייתה בישבילי מאוד חשובה כי עברתי שינוי גם חיצוני וגם פנימי. תודה לכל התומכים והמפרגנים.

 האירוע הכי משמעותי שקרה לי השנה …. הוא שהכרתי את האהבה הראשונה שלי…התאהבתי בפעם הראשונה , ונשבר לי הלב בפעם הראשונה….

אני לא חושבת שיש לי רק אירוע משמעותי אחד … השנה שלי היתה מורכבת מרגעים קטנים של אושר :
1. אני ובעלי היקר חגגנו את שנת נישואינו הראשונה והבנתי טוב יותר כמה הוא האחד שלי. חגגנו גם בארץ (בכותל) וגם בירח דבש נפלא ומאוחר בחו"ל.
2. נולדה לי אחיינית ראשונה ומדהימה ש'העיפה לי את הפוני' מאהבה.
3. סיימתי שנת לימודים נוספת ומאתגרת בדרך לתואר הנכסף.
4. התחלתי לממש את החלום שלי ולהיום מארגנת חתונות באמת.
5. רקדתי כל השנה – כל שבוע יש לי לפחות 2 רגעי אושר שנגרמים לי מהריקוד.

החלטתי שאני רוצה להיות אמא. וזה אולי הכי משמעותי ומרגש מבחינתי.

מאחלת לכולן ששנת 2012 תהיה מרגשת, מסעירה, חדשנית ונפלאה. שנה שבה תכירו את עצמכן טוב יותר ותחייכו כל בוקר למראה. שנה של הישגים, של אהבה ושל אהבת עצמכן.

הרגע הכי משמעותי היה כאשר בית הספר שלנו החליט לחייב אותנו להתנדב על מנת לקבל תעודת בגרות. לא רציתי להתנדב כלל, מכיוון שהיה לי מספיק לחץ בלימודים וההתנדבות תבזבז לי את הזמן הפנוי שגם ככה בקושי נשאר (לצאת, לנוח בבית), אבל מחוסר ברירה בחרתי לעזור לילדים שהוריהם עיוורים. זו הייתה חוויה נורא משמעותית בשבילי ואני שמחה שעשיתי זאת, גיליתי שעיוורים יכולים להתקיים ממש בכוחות עצמם והם היו אנשים נורא טובים. התבקשתי לעזור לילדיהם הרואים במשחקים ועבודות שההורים שלהם לא יכלו לעזור להם בכך, למשל: היה משחק עם צבעים והייתי אמורה לשאול את הילדה הקטנה איזה צבע היא רואה כדי ללמד אותה צבעים. זה היה נורא מרגש עבורי, רגע בהחלט משמעותי בחיי.

 להפתעתכם , הרגע הכי מיוחד בחיים שלי קרה בתאריך 1 לספטמבק
ילדה חדשה הצטרפה אליינו לשכבה ובמקרה לכיתה שלי בהתחלה היה מין מתח כזה לא באמת דיברנו רק בקטנה כי אני הייתי קצת ביישנית [ ;
אחרי שבוע התחלנו להפגש , יום יום היו לנו שיחות של שעות , היא הייתה באה אליי אחרי בית ספר אני אליה ואין ספק שנהינו חברות ממש טובות !
היא חלק גדול מהחיים שלי היא שינתה הרבה מסוף שנת 2011 [ כמובן היא הוסיפה לי חוויות חדשות והרבה חוויות .]
אני חושבת שמה שעברתי איתה בשלוש חודשים האלה בקושי עברתי עם בנות שאני מכירה אותן שנים .
וכמובן שהשנה הזאת והרגע הזה חרותים אצלי [ ; כי חברה כזאת בשנה כזאת .. זה דבר לא נשכח !

 הרגע הכי משמעותי השנה היה סיום התואר… שלוש שנים מייגעות, קשות ו…גם מלאות חוויות תמו להן. כל כך רציתי להגיע ליום הזה שבו אסיים את התואר והוא אכן הגיע. ב30.10.11 הגשתי את עבודתיי האחרונות לתואר. כמה הקלה. זהו תאריך שלא אשכח לעולם…מעין סגירת מעגל. כל המרדף הזה אחר מסגרות… בית ספר, צבא, הנה תואר ראשון. וכעת אני יוצאת אל עבר "החיים האמיתיים" בחיפוש אחר עבודה ומשפחה. בהחלט אני יכולה לסמן וי ברישמת הקניות בסופרמקט של החיים!!!! אשמח להמשיך במסע חיי עם נעליים חדשות שיובילו אותי למקומות חדשים!!!!

 מעתיקה לכאן מתוך דברים שכתבתי לבתי רגע לפני סיום חופשת הלידה איתה:

זה התחיל ביום ההוא 2.8.2010 כשהייתי בסך הכל בפעם השנייה בביה"ח למעקב הריון בסיכון גבוה.
אז נדרשתי להשאר וללדת.
רגע.. אבל… אבל… יואבי שלי בגן ואני לא אראה אותו… אין לי כלום איתי ו… אבל… אמא'לה!
ביקשתי לצאת הביתה לכמה שעות כדי להתארגן, אישרו שעתיים גג.
עם ראש מתפוצץ ממחשבות ובטן שהולכת לפניי אצתי בחזרה לאוטו ולהתארגן על עצמי.
טלפונים התעופפו לכל עבר, לאיש "אנחנו יולדים, ביי"!האיש הופקד על יידוע החמות ושאר ענייני יואבי שובבי.
כשעתיים אח"כ התייצבנו 2 הורים ובטן אחת, נרגשים ומפוחדים מחכים ללידה.
כ 24 שעות אח"כ הגיחה שירה שלנו לאוויר ואני אני אני אני למרות האפידורל ילדתי אותה בעצמי עצמי עצמי דחפתי בכל כוחי והאיברים אשר לי, כולל הלסת שכאבה לי שעתיים אח"כ מרוב המאמץ שעשיתי.
שירה נולדה במשקל 1.846 עם אפגר ראשון 9 ולאחריו 10 ייייפיייי!
בגלל משקלה ההובהלה אל טי…פול נמרץ בפגייה ומיד כונתה בפי אחת האחיות "אנג'לינה ג'ולי" בגלל השפתיים הבשרניות והיפות שלה.
בפגייה "בילינו" שבועיים ימים בדיוק שאבתי לה את כל הארוחות והנקתי אותה כשהייתי איתה, עד שהקטנה הואילה בטובה לעלות למשקל המכובד של 2.030 ק"ג המכובד ***אני ממליצה מאוווווווווווד על הפגייה בביה"ח קפלן, נשמות טובות!
בבית למדנו להכיר אחת את השניה ועברנו להנקה מלאה שהשתפרה פלאים מיום ליום עד לכדי הנקה לדוגמא ומופת.
כל הכבוד לה לקטנה הזאת ששדדה את הציצי שלי כל כך יפה והשאירה אותי מורעבת ותשושה אחרי כל הנקה.
אני מודה ומתוודה שהיה לי מאוד קשה לקבל את השינוי שהביאה איתה הקטנה, שוב הבית בכאוס, המעט חופש שהיה לי התפייד לו לעזאזל, שעות השינה שהיו לי התאיידו באוויר היה קשה וקשה מאוד לפעמים, ידעתי שגם הפעם אני חוזרת לעבודה אחרי החל"ד ויהי מה.
אבל עם הזמן פשוט התאהבתי בה עד ללשד עצמותיי וקצות הציפורניים, היא פשוט מדהימה! בעלת עיניים שחורות נבונות, עם פה דובדבני וחיוך שממיס אותך לכדי שלולית של גלידה נימוחה.
טיילנו, דיברנו, עשינו התעמלות (היא לא אני, למה מה קרה?) שיחקנו עם אבא ויואבי חייכנו לכל עבר, קיבלנו מלאן תלפים מתנות. היה כייייייייייייייף! ועדיין אני חוזרת לעבודה ויהי מה.

אני אוהבת להיות איתה מאוד ויחסר לי כל הזמן הזה איתה, אבל גם אני חסרה לעצמי ולא יכולה להיות 24 שעות ביממה בפועל "אמא של.." אז החל"ד ממש בפני סיום ושירה תהיה אצל המטפלת שטיפלה ביואבי (משפחתון של 3 קטנטנים) עד 13:30.
עשינו 2 ביקורי היכרות איתה, אישה מקסימה ומדהימה, שירה כבר אוהבת אותה ומגיבה אליה בחיוכים והכי חשוב כבר הסכימה לקחת מידה את הבקבוק ושתתה 100 מ"ל לתפארת מדינת ישראל ואמא שלה בעיקר.

אז ביום ראשון הקרוב, אני לוקחת 2 תיקים, אחד לשירה ואחד של אישה עובדת שהיא גם אמא.
רגשות אשם, קישטא מכאן.

שירה אהובת ליבי הקטנה והמדהימה, אמא אוהבת אותך המוני המונים עד הירח ובחזרה!
אני כבר מתגעגעת אליך ויודעת שאבכה את דרכי לעבודה ביום ההוא ואחזור אליך הכי מהר להחזיק ולהסניף אותך.

ועדיין לא הצלחתי להעביר את כל התחושות שלי.
אבל זה לא משנה.

 היה הרגע שהבנתי שאני לא מוכנה להמשיך ולהיות סוג ב'. עד אותו רגע הייתי במערכת יחסים של שבע שנים, שהייתה להרגל. הייתי קמה כל יום בניסיון לשכנע את עצמי שאנחנו לא מתחתנים "כי אנחנו לא מאמינים במוסד הזה". שזה נורמלי לחלוטין שאני אעשה הכל בדירה המשותפת כי הוא משלם לי על זה.
שמילות האימה שלו "שבחיים אני לא אמצא משהו יותר טוב בחוץ"- כבר לא מפחידות אותי.
אז קמתי ועזבתי דירה, וזוגיות של שבע שנים, ורהיטים וזוג מדהים של חתולים משותפים. עזבתי הכל מאחור. וגיליתי שזה לא נורא כל כך. אמנם היה קשה בהתחלה, אבל בזכות חברות נהדרות, מצאתי את הבחור הכי מושלם, וגיליתי איך זה מרגיש להיות נאהבת. באמת ובתמים.

 הארוע המשמעותי עבורי בשנה שחלפה מאגד בתוכו עצב גדול ושמחה גדולה שזורים זה בזו. לפני כשבועיים ילדתי את ביתי השלישית, שהביאה עמה אור ושמחה רבה לכולנו. במלאת לה שבוע נפטר סבי האהוב שהיה לי כאב שני, לאחר כמה חודשים של אשפוז וסבל.
על אף סבלו והקשיים עמם התמודד הוא ברך אותי להולדת ביתי, ונפטר ביודעין כי נולדה לו נינה נוספת. אין חזק מארוע כזה להמחיש את מעגל החיים, דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. שבת שלום לכולם!