מתנה בשישי

מתנה בשישי: 500 שקלים לקנייה ביריד דרס קוד

ספרו לנו על פריט הלבוש שהייתן חורשות עליו ועכשיו אתן מתביישות בו ואולי תזכו ב-500 שקלים לקנייה ביריד דרס קוד

מאת  | ‏ 10 אוגוסט 2017

מתנה בשישי (צילום: גיא חביב)

מתנה בשישי (צילום: גיא חביב)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

500 שקלים לקנייה ביריד דרס קוד, שיארח כ- 20 מעצבי אופנה ישראלים עם 40%-50% הנחה

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

מהו פריט הלבוש שהייתן חורשות עליו ועכשיו אתן מתביישות בו?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 500 שקלים
ניתן להשיג ביריד דרס קוד בתאריכים 18-19.8
וילה דלאל, כל ישראל חברים 5, תל אביב

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 13/8/17 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-500 שקלים לקולקציית Fierce של חגית טסה ואיתי בצלאלי היא רונית, שסיפרה לנו מה השקר הכי גדול שסיפרה בראיון עבודה: "לפני כמה שנים הגעתי עם חברה לסיור באחת החברות הגדולות במשק לעיצוב תעשייתי אליה היא זכתה להתקבל. החברה שלי הלכה להכין לנו קפה ואמרה לי להמתין על אחד הספסלים. פתאום יוצאת בחורה ושואלת אותי אם אני הבחורה שהגיעה להתראיין. עניתי שכן ותוך דקה אאוט אוף דה בלו התראיינתי למשרה בחברה. הראיון התחיל בחביבות והלב שלי דפק גם כי לא ידעתי לאיזו משרה אני מתראיינת וגם כי במוחי הקודח רצה המחשבה שעוד שנייה המרואיינת האמיתית תיכנס ושני שומרים גברתנים יחזיקו אותי מהזרועות ובעודי בועטת עם הרגליים הם ישליכו אותי לרחוב. קצת סוריאליסטי אני מודה…בקיצור בערך חמש דקות אחרי שסיפרתי על עצמי ועל כמה אני מעריכה את החברה התוודתי בפני המראיין שהגעתי לסיור שבכל צעד בו אני פשוט חולמת לעבוד פה ופתאום המזכירה שאלה אם באתי להתראיין, וזו פשוט ההזדמנות לה חיכיתי. יכולתי לראות את הפרצוף ההזוי של המראיין והרוק שלי ירד כמו גולה בגרון. מה סוף הסיפור? לא התקבלתי לעבודה בחברה הזו, כי המשרה הייתה בעלת דרישות אחרות, אבל כמה חודשים אחרי התקרית ההיא נפגשנו שוב, אני והמראיין, בחתונה של חברתי מהסיור. חייכתי אליו והוא חייך אליי ושאל אם התפלחתי לחתונה או שאני באמת מוזמנת. צחקתי ואמרתי שכן, אבל בבמקרה הכי גרוע נגיד שאני בת הזוג שלו. לפני שפניו הספיקו להתפלץ פרצתי בצחוק גדול. שנה אחר כך עמדנו מתחת לחופה משלנו. אני מניחה שבכל זאת זכיתי בכל הקופה בראיון ההוא, ותודה לאל שעשיתי זאת".

  • אם מישהי הספיקה לשכוח את סנדליי הBK ההיסטוריות אני פה להזכיר :)
    הייתי נועלת אותן עם הכל! זה היה הדבר הכי מושלם עלי אדמות- בניתי איתן לוקים מנצחים של מכנסי פדלפון וחולצות בטן כמו איט גירל אמיתית.
    אין ספק שאם היה אינסטגרם בזמנו הייתי כוכבת אופנה מקומית.
    אני חושבת שסיימתי עם ה"שלמות" הזאת כשנפלתי בגללן ישר על הפרצוף ודיממתי מספיק זמן בשביל להבין מה טוב בשבילי… כפכפי פלטפורמה

    מאת: תבל |‏ 14 באוגוסט 2017 | 23:06
  • פריט האופנה הוא בעצם תלבושת שלמה שמורכבת משלושה פריטי "אופנה" שביניהם קשה לי להכריע מיהו הפריט המנצח ברמת הזוועה.
    כשהייתי בתיכון, סביבות גיל 16 הייתה לי את אותה התלבושת ה"מיוחדת" ששמרתי במיוחד לאירועים מיוחדים בבית הספר, כאלה שבהם חשטב שיראו אותי "הכי יפה", הפסקות מוזיקליות או כל הזדמנות שלי להראות מתוך היותי ממש לא מקובלת, זו הייתה חולצה שחורה שהייתה לא כלכך במידה שלי (כתוצאה משילוב של כמות החרישות והאהבה שלי למתוקים) עם שרשרת קטנה על ציץ ימין וכיס קטן על צד שמאל, חצאית אדומה עם גומי רחב בעל פסים רחבים אדום לבן לרוחב ועל החצאית מצד ימין למטה מוטבעת בגדול הספרה חמש, כל זה עוד לא כלכך נורא עד שמגיעים לצאץ' הסופי של גרבי הברך שמשובצות במשבצת גדולה שחור לבן, ואיך לא, נעל משתנה שכמובן לא בהכרח מתאימה לדבר היחיד שהיה הגיוני פה- לצבעים.
    אני נזכרת בעצמי הולכת במסדרונות התיכון בגאווה ובשיא הפוזה שאני חתיכה ומהממת מנסה לשבות את לבבות החתיכים של השכבה. עושה סיבובי דאווין בחוסר מודעות מוחלטת.
    עד היום גם החברות שלי זוכרות את ההופעה ההזויה הזו, שאני בהחלט מתביישת בה! יש במה להזכר ולצחוק :)

    lizkats1@gmail.com

    מאת: ליז |‏ 13 באוגוסט 2017 | 20:51
  • הדבר הכי נורא באיך שהייתי מתלבשת בתיכון זה ה״סטים״. כל מכנסיים או חצאית היו מצוותים לחולצה משלהם וזה היה סט קבוע שלא משתנה. לא עלתה בראשי האפשרות לגוון, כי המכנסיים *האלו* הכי הולכות עם החולצה *הזאת* וזהו.
    אבל על שני פריטים די מחרידים (שכמובן תמיד באו ביחד, כי זה סט), הייתי חורשת מלא- חצאית ג׳ינס ארוכה רחבה (בגדול אין דבר פחות מחמיא מזה) יחד עם נעליים שהן שילוב מזעזע של נעלי כדורגל עם נעלי פלטפורמה עם מה שהיה נקרא ״נעלי סקייטרים״. הייתי בטוחה שזה הדבר המגניב בעולם. הן היו בומבסטיות, צבועות בפסים של שחור לבן, עם דוגמאות תפרים ופאצ׳ים ופלטפורמה גבוהה שחורה ומאסיבית, וכן- זה מכוער כמו שזה נשמע.

    מאת: עדי |‏ 13 באוגוסט 2017 | 11:45
  • קודם כל כל הפריטים שלי הם חורשים – ויש לי נטייה לא לזרוק כלום :-) אבל יש לי שמלה פתוחה בגב וצמודה אדומה של miss sixty – בעלי קנה לי אותה ביומולדת הראשונה שלי כשהתחלנו לצאת. באותה תקופה לחלוטין יכלתי ללכת ככה – והיא לחלוטין סובבה הרבה ראשים.. היום אני בשוק שלבשתי משהו כל כך קצר, כל כך צמוד וכל כך אדום!! אבל עדיין לא אזרוק אותה…

    מאת: עמית קורן |‏ 13 באוגוסט 2017 | 11:37
  • חולצת השירות הלאומי שלי, עם הכיתוב האלמותי- לנצח אחיות , לנצח בית אבות משעניה 1998! .
    אני זוכרת שאפילו בבוקר הראשון שלי כאשה נשואה, זו החולצה שחיפשתי בארון ולבשתי, יש לי אותה עדיין בארון אבל אני כבר לא מעיזה ללבוש אותה, ולא בגלל הכיתוב, אלא כי היום זה נראה עליי כמו חולצת בטן

    מאת: שרה |‏ 13 באוגוסט 2017 | 11:30
  • הג'ינס השחור שלי. הוא כבר בעצם לא כל כך שחור, יותר בכיוון ׳שלור-לבן-אקונומיק׳(הולך ומידמה ללבן הבוהק של האקונומיקה)… יש לי ממנו אינסוף זיכרונות ולו ממני מיליוני כביסות שהקנו לו את התואר מר-משומר: מראה משופשף, פרום, דקיק יותר מהנייר אצלי במדפסת ומפתיע שעדיין כולם בטוחים שככה הוא יוצר. קניתי אותו לפני מספר שנים כשרזיתי, מאז עליתי, רזיתי ושוב עליתי כמה ק"ג. הג'ינס משמש לי מדד למשקל שלי ותמיד מזכיר לי כמה (וגם קצת למה) כדאי לי לרזות.לצאת איתו לרחוב כבר נהיה קצת מביך… המבטים והצחקוקים לאחרונה עלו מדרגה בעיקר מעוברי אורח אבל אני … כן אני….כבר משתוקקת להיכנס אליו שוב הקיץ הזה(בגבולות החדר שלי בלבד …ו כמובן שאני ל ב ד).

    מאת: הדר |‏ 13 באוגוסט 2017 | 10:51
  • בטיקט הובטח שיחכו לי עשרה. יציבים. עגולים.ואכן כך היה. אבל רק בעשור הראשון לחייהם. בעשור השני מספר החורים בחגורה שלי כבר חצה את השלושים…הרצף נשבר… בכל חודש מצאתי חור אחר באיזור אחר ובגודל שלא תואם את חבריו לקבוצה… אחוות החורים נהרסה והחלו להייוצר קבוצות מגובשות חדשות- של קילופים, של חוטים פרומים ובעיקר של פדיחות מתגובות של אנשים שלא מבינים מה אני מוצאת בה כבר שני עשורים ולמה אני לא עושה לה את שיחת ״שלום ולא להתראות״. אז הנה, ביוני האחרון הרפיתי. סוף כל סוף הסכמתי לקבל באמת חגורה במתנה ולא להמיר עוד חגורה בעוד זיכוי. עשרות זיכויים צברתי מהעקשנות שלי. עד יוני האחרון.
    הטריגר- אחד החורים בחגורה היה כל כך גדול ששתי בנותיי הקטנות העמידו את החגורה בקו אופקי הכניסו את הרגליים של הברביות שלהן בחורים והחליטו שזה רקע מגניב לתאטרון בובות…בושות בושות , אבל סוף כל סוף טריגר אמיתי להרפות.

    מאת: שושנה |‏ 13 באוגוסט 2017 | 10:45
  • ברגע שהמסילה הקטנה שלי הפכה לתחנת רכבת(ות) עמוסה במיוחד הפנמתי שאני והגרביונים המזוגזגים והחרושים שלי חייבים לעשות את שיחת יחסינו לאן….בנאמנות הם ליוו אותי , ממסיבת השחרור הראשונה על אזרחי ועד לג׳ינס המהולל ששמו ״כיפאק היי ,חזרתי למשקל״ אחרי כל לידה מחדש…. תמיד גרף מחמאות… שידרג כל אאוטפיט וגם הסתיר בהצלחה מה שצריך ביום לא מוצלח של מריטות שיער….
    הפרידה מהם לא פשוטה לי ולכן אני עושה אותה בהדרגה, כרגע אני מגניבה אותם מתחת לשמלות מקסי….אבל אטומות, כן????

    מאת: מורן |‏ 13 באוגוסט 2017 | 10:26
  • פריט הלבוש שהכי חרשתי עליו והיום אני מתביישת בו זו גופייה ירוקה, בצבע ירוק זרחני, עם כל מיני עיטורי תחרה ירוקים ומזעזעים.
    מההתחלה כל החברות שלי אמרו לי שהיא מזעזעת, ופשוט חרשתי עליה לכל מקום – לעבודה, ליציאות וללימודים.
    בדיעבד, אני קולטת שהגופייה הזו גרמה לי להיראות כמו בקבוק קריסטל מנטה, ואני מנסה להשמיד כל תיעוד שלי עם הגופייה הזו.
    hanale1962@gmail.com

    מאת: חנה |‏ 13 באוגוסט 2017 | 09:56
  • בתיכון נורא רציתי להיות מיוחדת, והתאמצתי להמציא בגדים מיוחדים שרק לי היו…
    שמתי קפיץ צבעוני על היד כצמיד, הייתי הולכת עם אולסטר אחד בצבע כזה והשני בצבע אחר, לבשתי מכנסיים בצבעים זרחניים מחנות שקראו לה "ציפי סיטסטיז" מתרחבים ענקיים 2 מידות מעל המידה שלי, צבעתי את השיער לכחול (אז זה לא הה אופנתי) ועוד ועוד …
    אבל הפריט שהייתי חורשת עליו יום וליל היה גרביונים כחולים כההים, שגזרתי להם את המפשעה, ועשיתי בקצה שלהם חורים לאצבעות, והייתי לובשת אותם **כחולצה**!!!
    העתקתי את זה מקליפ של הזמרת פינק.. (i'm coming up למי שרוצה להיות עד לזוועה המקורית – שם זה כתום).
    זה כמובן היה מכוער מאוד ואלוהים יודע מה חשבתי לעצמי…
    לא מוכנה ללבוש שוב דבר כזה מביך גם אם ישלמו לי מליון שקל…

    מאת: יסמין |‏ 13 באוגוסט 2017 | 07:32
  • לפני 20 שנה לערך יצא לי פרונקל במצח שסרב להעלם במשך זמן רב. מה לעשות ? להמשיך ללכת עם פרונקל במצח או לנסות להסתיר. החלטתי להסתיר עם בנדנה מעט פתוחה שקשרתי על המצח מתחת לשיער. המראה לא היה מי יודע מה אבל לטעמי היה עדיף מהפרונקל האדום והבולט שהשתלט על המצח.
    חרשתי על הבנדנה קשורה למצח שבועות רבים עד שהפרונקל נעלם . אבל מאז אני מסרבת לכל הצעה של חברים ואחרים לשים בנדנה למרות שהם טוענים שזה החמיא לי.
    אני לא אהבתי ושמחתי להפטר מהבנדנה.

    mlevana@walla.com

    מאת: לבנה מלוך |‏ 12 באוגוסט 2017 | 21:08
  • אי שם בשנות התשעים המוקדמות, הגיעה לשוק האופנה תופעה, שנקראה בירושלים נעלי מדוזה, ו"שקפקפים" בשאר רחבי הארץ.
    התופעה היתה ארוכה (מדי) ולמעשה כיסתה כל הופעה או אירוע אפשרי.
    היינו הולכות איתן לבית הספר, לבריכה, לסרט, לטיול במדרחוב, ליומולדת ולבת מצווה..
    היינו הולכות עם גרביים (אוי ואבוי) וגם בלי גרביים (אוי ואבוי ואבוי…) כל רעיון ושילוב היה מקובל ואפשרי.
    בקיצור, כולנו היינו מסתובבות וגם מסתובבים עם הרצועות השקופות האלה על הקרסוליים, שקנייתן החזירה עודף ממאאאאתיים שקל.
    לפני כמה שנים הסתובבתי עם בתי וראיתי בחנויות (שוות!) בתל אביב את נעלי המדוזה בחלון הראווה, עושות קאמבק, לאחר שהתאוששתי מההלם הסתכלתי על בתי, הרמתי אותה על גבי, אבו יו-יו (שק קמח בירושלמית) וברחתי משם, שלא יכנסו לה רעיונות לראש….

    מאת: הילי |‏ 12 באוגוסט 2017 | 15:50
  • אחרי הצבא (2007) טסתי לארה״ב לטייל וקניתי שם ג׳ינס פדלפון של ליוויס בצבע ה- מ ו ש ל ם וחרשתי עליו בטירוף. עברו להם השנים ופדלפון יצא מהאופנה לחלוטין אז הלכתי לתופר ותיקנתי אותו- המשכתי לחרוש עליו בהנאה… לפני שנתיים ברגע של חשק תיקנתי אותי שוב ופתחתי אותו לפדלפון קטן וגם תיקנתי כמה שפשופים (בכל זאת כבר לא ילד) …ולפני שבועיים השתבשתי עליו שוב וסגרתי אותו לסקיני. מפה לשם זה הפריט הכי חרוש בתולדות הבגדים ליציאות , לעבודה, ובעצם לכל מקום. הוא היה איתי בעל כך הרבה מקומות בארץ ובעולם , ובכל כך הרבה חוויות. ואני … אני בכלל מופתעת בכל פעם מחדש שאני באותה המידה כבר 10 שנים… מקווה להמשיך איתו לפחות עוד 10 .
    Shanishiri2@gmail.com

    מאת: שני |‏ 12 באוגוסט 2017 | 13:19
  • כל פריטי הסקיני בגזרה נמוכה שהיו לי הם בהחלט הבחירה המובילה בקטגוריה… לא הייתי מודעת לכמה גזרה נמוכה לא מחמיאה, ומביכה בכל מקרה של ישיבה.

    תודה לאל שהתקדמתי מאז…

    מאת: תמר |‏ 12 באוגוסט 2017 | 12:51
  • אי שם בשנות התשעים המוקדמות, הגיעה בשורה חדשה במטה האופנה, לכל נערה (וגם נער) במחיר שווה לכל נפש, נעלי המדוזה – כפי שנקראו בירושלמית (או שקפקפים במחוזות אחרים)
    הנעליים המזעזעות האלה כיכבו אצלי בכל אאוטפיט אפשרי, כלל לא משנה לאיזה אירוע.. לבית הספר, לבריכה, לסרט, עם גרביים (אוי זה נורא..) בלי גרביים (אוי זה עוד יותר נורא..) הסתובבנו כולנו כמו בתלבושת אחידה עם הרצועות השקופות האלה סביב כפות הרגליים שהחזירו עודף ממאאתיים שקל.
    שנים אחר כך יצא לי להסתובב עם בתי ולראות אותם בחנויות שונות (ושוות! ) בתל אביב, אחזתי בידה ועשיתי לה אבו יו יו מהר משם, שלא תקבל רעיונות…

    Hili@inkod.com

    מאת: הילי |‏ 12 באוגוסט 2017 | 09:37
  • מי לא חרשה על חולצת הצבא שלה כשהייתה חיילת?? אז זהו שהמחלקה שלי הוציאה את אחד הטי שירים ההורסים והייתיי חורשת עליה במשך שנים עד שהחלטתי שלבוש חולצת צבא זה די מביך.. אם שם המחלקה
    לא היה מתנוסס עליה כנראה שהייתי לובשת אותה עד היום

    מאת: ליאור |‏ 11 באוגוסט 2017 | 23:14
  • טייץ/לגינגס מוייניל במראה עור שחור…הייתי הולכת
    בניינטיז עם הדבר המזיע הזה ולהוריד אותו היה כמו לקלף את העור מהגוף מאיך שהיה נדבק. היה שווה לי את כל כמה שעלה לי בחנות בדיזינגוף סנטר שאז היה נראה לי הון…את המראה השלימו דוקטור מרטינז ללוק הרוקרי או מגפיים אדומות מלקה ללוק המסיבות…אין על הניינטיז!

    מאת: גלית |‏ 11 באוגוסט 2017 | 22:28
  • פריט האופנה הוא בעצם תלבושת שלמה שמורכבת משלושה פריטי "אופנה" שביניהם קשה לי להכריע מיהו הפריט המנצח ברמת הזוועה.
    כשהייתי בתיכון, סביבות גיל 16 הייתה לי את אותה התלבושת ה"מיוחדת" ששמרתי במיוחד לאירועים מיוחדים בבית הספר, כאלה שבהם חשטב שיראו אותי "הכי יפה", הפסקות מוזיקליות או כל הזדמנות שלי להראות מחסך היותי ממש לא מקובלת, זו הייתה חולצה שחורה שהייתה לא כלכך במידה שלי (כתוצאה משילוב של כמות החרישות והאהבה שלי למתוקים) עם שרשרת קטנה על ציץ ימין וכיס קטן על צד שמאל, חצאית אדומה עם גומי רחב בעל פסים רחבים אדום לבן לרוחב ועל החצאית מצד ימין למטה מוטבעת בגדול הספרה חמש, כל זה עוד לא כלכך נורא עד שמגיעים לצאץ' הסופי של גרבי הברך שמשובצות במשבצת גדולה שחור לבן, ואיך לא, נעל משתנה שכמובן לא בהכרח מתאימה לדבר היחיד שהיה הגיוני פה- לצבעים.
    אני נזכרת בעצמי הולכת במסדרונות התיכון בגאווה ובשיא הפוזה שאני חתיכה ומהממת מנסה לשבות את לבבות החתיכים של השכבה. עושה סיבובי דאווין בחוסר מודעות מוחלטת.
    עד היום גם החברות שלי זוכרות את ההופעה ההזויה הזו, שאני בהחלט מתביישת בה! יש במה להזכר ולצחוק :)

    מאת: ליז |‏ 11 באוגוסט 2017 | 21:49
  • באיזור גיל 14-15 מתחילים לקבל איזשהי אישיות ואז כחלק מהשינויים כל אחד בוחר לעצמו סטייל (בד״כ הוא מכוער ובדיעבד בכלל לא ברור מה חשבנו לעצמנו !)
    אז אצלי זה היה הנעליי סקייטרים הרחבות עם השרוכים פנימה וג׳ינס ישר אולי טיפונת מתרחב בגזרה נמוכה זה לוק כללי כזה ״שבעזר השם״ אני מקווה שלא יחזור :)

    מאת: דיאנה |‏ 11 באוגוסט 2017 | 19:41
  • היתה לי חצאית מיני שחורה שחרשתי עליה כמה שנים, היא כבר הייתה במצב שיצאו לה צ'יפים, אמא שלי ואחותי היו אומרות לי כל הזמן שהגיע הזמן לזרוק אותה, היא היתה ה-חצאית שלי. והיום כמה שנים אחר כך אני חושבת לעצמי מה לעזאזל חשבתי כשלבשתי אותה, ולא רק לבשתי אלא חרשתי.

    מאת: רחל |‏ 11 באוגוסט 2017 | 19:01
  • אחד הדברים הפאדחנים ביותר שהייתי לובשת : פעם היה אופנתי לשים קשתות לשיער ואני כמובן נדבקתי בטרנד הזה חזק רק שהבעיה הייתה שלא שמתי לב שגדלתי כבר והטרנד הזה כבר נגמר פשוט הייתי מכורה לקשתות באופן אובססיבי עד שזה נגמר שהגעתי לגיל יחסית בוגר ועדיין לובשת קשתות (לא אשקר כמובן שהיו הרבה שהעירו לי על זה אבל אני חשבתי לעצמי שכנראה אף אחד לא מבין מזה אופנה ורק אני מכתיבת אופנה שכמותי

    מאת: ליהי מיארה |‏ 11 באוגוסט 2017 | 18:54
  • כמו לכל אישה גם לי היתה שמלה שחורה קטנה בארון ….אלא שאני לקחתי את המונח צעד אחד קדימה והפכתי אותה לשמלה קטנה שחורה וחרושה …כל כך חרושה שבכל מגנט ארוע שיש לי על המקרר היא מופיעה (עם שרשרשת שונה יש לציין) אם זה החתונה של החברה והמנהלת, הברית של הבן שלי (כן הצלחתי להידחס לתוכה אחרי הלידה) ועוד ועוד…והיום בדיעבד …פדיחות…בטוח מישהו מתישהו קלט…(חוץ מבעלי כמובן שלא מזיז לו)

    מאת: חני |‏ 11 באוגוסט 2017 | 18:04
  • פריט הלבוש שהייתי חורשת עליו הן החותלות

    מאת: ענבר ביטון |‏ 11 באוגוסט 2017 | 17:49
  • מכנסי פדלפון עם פסים לאורך צבעוני עם גיזרה נמוכה

    מאת: אור לוי |‏ 11 באוגוסט 2017 | 17:44
  • הפריט שאני מתביישת בו מכנס באגי שלא מחמיא לגוף מלא.

    מאת: איילת חמדי |‏ 11 באוגוסט 2017 | 17:15
  • פריט הלבוש שהייתי חורשת עליו וכיום לא אצא איתו מהבית (ולא רק בגלל המעלות..) הוא חותלות לידיים., קניתי את החותלת הראשונה שלי בערך לפני 11 שנה, חותלות קצרות מפוספסות שקניתי בשוק בכמה צבעים, מאז קניתי עוד כמה במהלך השנים והיום יש לי אוסף מרשים, כמובן שכל פעם שמגיע החורף אני רוצה שהם יחזרו לאופנה כדי שאוכל לשים אותם, מחממות, פרקטיות ועם נגיעה מגניבה ביותר :)

    מאת: טופז |‏ 11 באוגוסט 2017 | 16:29
  • הפריט הכי חרוש שלי היה גינס מידה 26 של ריפליי, שהיה קטן עלי בשתי מידות והייתי צריכה לסגור אותו בשכיבה על המיטה.
    הריצרץ שלו היה עקום אבל עקרונית היה לי חשוב להיכנס למידה הזאת.
    דווקא היום אחרי שלוש לידות שאני רזה הרבה יותר ומחפשת את המידות הגדולות והמשולררןת יותר אני חושבת כמה מכוער הוא היה עלי ואיך הבכתי את עצמי.

    מאת: שני אקשטין |‏ 11 באוגוסט 2017 | 15:04
  • חליפה בצבע צהוב
    חולצה וחצאית בלון
    הייתי חורשת עליה ברמות הזויות
    רוב התמונות של הילדות אני מצולמת איתה
    החצאית היתה מבד כפול ונפוכה
    הייתי לובשת את החליפה בכל הזדמנות

    מאת: אודליה |‏ 11 באוגוסט 2017 | 11:31
  • פריט האופנה שממש התלהבתי ממנו ועכשו לא לובשת אותו.חולצתליויסשקיבלתי מארה"ב. ועכשו כל העולם לובש את החולצה הזו בכל מיני ורסיות כאלו ואחרות.הח6למה שהיתה הכי אהובה עליי. כבר לא לובשת אותה.

    מאת: לירז בוגנים-איתו |‏ 11 באוגוסט 2017 | 11:25
  • לפני עשור וקצת, היה לי זוג נעלי buffalo כסופות עם נצנצים!!! חרשתי עליהן מלא, במיוחד בטיולים בחו״ל. החבר שלי (היום בעלי) היה מתפלץ כל פעם שנעלתי אותן ואני חשבתי שאני שיא הקול. אני זוכרת את עצמי רצה איתן בשדה התעופה של ניו יורק כדי לא לפספס טיסה לוודאי כשהכרוז כבר קורא בשמי כקריאה אחרונה… אז באמת חשבתי שאני להיט… היום מה שנקרא – wouldn't be cought dead wearing it

    מזל שהשנים חולפות והסטייל משתבח (טוב נו – אני מקווה, לפחות לדעתי …)

    מאת: יעל פינקלמן |‏ 11 באוגוסט 2017 | 10:48
  • כשהייתי בת 16, הייתי פעם ראשונה בארה"ב וקניתי בטארגט טישירט עם הדפס של הביטלס. כשיצאתי לדייט הראשון שלי עם החבר הראשון שלי, לבשתי אותה, ונהיינו יחד והאמנתי שיש בה מזל. הבעיה הייתה שהחולצה הייתה מבד פשוט ומהר מאוד נוצרו בה חורים, בעיקר באיזור החזה.. אבל לא ויתרתי עליה, וכל דייט ראשון שהייתי מאמינה שתצא לי זוגיות מהדייט הייתי מגיעה איתה ומתנצלת על ההתחלה שיש לי חורים בחולצה. ככה זה נמשך 10 שנים בערך, עד החבר הנוכחי שלי, שלבשתי את החולצה רק בדייט השלישי ונבהלתי ששברתי את מעגל המזל, וכשהתנצלתי שוב על החורים בחולצה הבנתי שהגיע הזמן להניח לה. ואנחנו עדיין ביחד אז בכל זאת היא הביאה לי מזל חחח

    מאת: נטע |‏ 11 באוגוסט 2017 | 10:28
  • הבייסיק של הבייסיק: ג'ינס לי קופר מימי התיכון (לפני כ-12 שנה) – בגוון מלוכלך, לפני הימים של הסקיני אבל כמובן אחרי הימים של הבדלפון, בגזרה נמוכה (How low can you go style). עדיין יש לי אותו, והוא עדיין טוב, אבל לעולם לא אהיה מסוגלת ללבוש אותו שוב ואני לא מבינה איך לבשתי אותו אז.
    אני כנראה הזדקנתי, אבל נחמד תמיד להיזכר :)

    מאת: ליאורה |‏ 11 באוגוסט 2017 | 10:01
  • בהחלט מסע נוסטלגי ומלא פדיחות.. בצעירותי חשבתי שזה מגניב ובועט לצאת לבלות עם חולצות רשת או שיפון רק עם חזיה מתחת.. בעקבות זאת המפקד שלי בצבא החל לכנות אותי ״פוליתילן״ על שם נייר הפלסטיק השקוף איתו עוטפים מפות ורהיטים בצבא.. זה לא גרם לי לחדול מהמנהג. מה שגרם לי לחדול היה שלאחר שהשתחררתי, באחת המסיבות צילמו אותי מבלי ידיעתי והתמונה פורסמה ברשת. כשהגעתי ביום ראשון לעבודתי החדשה כמזכירה, הבוס שלי (שהיה מהמגזר הדתי) בדיוק היה עם התמונה שלי על צג המחשב! במקרה! שנינו הסמקנו ולא אמרנו על כך מילה. מאז החולצות עברו לשקיות זבל לתרומה.

    מאת: ליאת שגיא |‏ 11 באוגוסט 2017 | 09:27
  • הפריט שהייתי חורשת עליו הוא גופייה עם כיווצים משבצות בצבע כחול גינס ואדום. את הפריט קיבלתי מאמא שלי במתנה בכיתה ו׳ לאחר שחזרה מאיטליה. מאוד אהבתי את הגופייה שבשבילי הייתה עם ניחוח זר ומיוחד. אהבתי אותה עד כדי כך שעם השנים הגופייה הפכה מגופייה, לגופיית בטן ואפילו באיזשהו שלב לגוזייה. היום אני לא לובשת בכלל פריטים שחושפים את הבטן ואפילו מתביישת לראות תמונות שלי עם בטן חשופה. אבל הזיכרון של הגופייה ההיא המיוחדת של אמא לא יוצא לי מהראש.

    מאת: יעל כהן |‏ 10 באוגוסט 2017 | 23:36

השאירו תגובה