מתנה בשישי: 500 שקלים לרשת קמדן אנד שוז

נעלי באלרינה שחורות עם עקב קטנטן. הן קלאסיות ונצחיות כמו ג'קט ג'ינס או שמלה קטנה שחורה, הן נוחות כמו ענן או כמו טיסה במטוס של דונאלד טראמפ, הן מתאימות לכל דבר, כמו קטשופ…. יש לי אותן כבר כמעט 6 שנים, הן נראות חדשות בזכות צחצוחים וניקיונות סדירים. אני נוהגת איתן, יוצאת איתן, ותמיד כשאני טסה לחו"ל הן הדבר הראשון שאני יודעת בבטחה שאקח איתי.

הכל התחיל ביום בהיר אחד שהלכתי לי לשופניג בבירה התל אביבית במטרה לחפש זוג נעלי סטליסטו עם נוכחות בלתי מתפשרת לחתונה של אחותי. נכנסתי לאיזה חנות יד שניה מזדמנת,סרקתי בעיניי את כל הזוגות המהממים, ופתאום אני קולטת בזווית עיני נעלי עקב סטליסטו וינטג'ים מטריפים! אני מודדת ומתברר שעל הרגל הם אפילו יותר מהממים מאשר על שולחן העץ במרכז החנות ….. אני מסתכלת לתומי על המחיר ורואה שהמחיר הוא 50 שקלים!בעודי קורנת מאושר על שמצאתי זוג נעליים נחשק שכזה בין כל השמעטס שהיו שם,הלכתי למוכרת לבדוק שאכן זה המחיר ומתברר שהמחיר הוא 750 שקל(!!!) וזה היה טעות מה שכתוב וכו'…החלטתי להתעלות על הבאסה הענקית שהציפה אותי ועל מספר לא מבוטל של דמעות של אכזבה שלא הצלחתי להחזיק ולהתרכז בתחושת ה-"היי" הבלתי מוסברת מההתלהבות מהנעליים שלא נתקלים בזוג כזה בכל יום ופשוט לרכוש לי את זוג הנעליים הכי יקר ומהמם שקיים אצלי מאז בארון :)

כשהייתי נערה הסתובבתי יום אחד עם אמי במתחם החנויות הקרוב לביתנו. באחת החנויות נתקלתי בנעלי עקב מטריפות מקטיפה בצבע קאמל… לא יודעת אפילו מאיפה הייתה לי התעוזה לבקש מאימא שתקנה לי אותו- לפני 15 שנה, מחיר נעל כזו היה כ- 600-700 שקלים וזה היה נחשב אפילו יותר מהיום ממש סופר סופר יקר!!מאחר ובדכ לא נהגתי לבקש שיקנו לי יצאנו עם הנעליים שמחות מרוצות ומרוששות מהחנות. בכל הזדמנות הייתי נועלת את הנעליים, מסתכלת במראה ומחזירה לקופסה… ולמעשה, בסופו של דבר.. לא נעלתי אותן עדיין אפילו לא פעם אחת אבל אין מצב שאני נפרדת מהן לעולם!!!

הנעליים הכי מיוחדות שלי הן נעלי הבית הפרוותיות שלי שמעוצבות באופן מגניב ובעיקר קורע מצחוק של שקדי מרק!!! בחורף הקר הם יד ימיני-מחממות, נעימות, רכות, מלטפות , מפנקות והכי חשוב עושות לי חשק אמיתי לצאת מהפוך הממכר ולהכין מרק שטובע ב???שקדי מרק כמובן…

בשבילי נעלי בית, כשמן כן הן: נעלים של בית.
כי בית זה המקום שלי, המקום המוגן שלי, המקום בו אני יכולה להיות הכי אני.
אולי זה עניין של חינוך, או אולי הרגל, אבל אצלנו בבית לא החיות הפרוותיות הלכו יחפות וגם אנחנו לא עם הנעלים בהן צעדנו כל היום בחוץ. בבית הלכנו רק בנעלי בית. לא כדי לא ללכלך את הבית, חלילה, אלא כדי להרגיש בנוח. לרדת מהעקבים, מהנעלים הלוחצות, לצאת מהמגפיים הצמודים ולעבור למשהו רך ונעים, להירגע מתלאות היום ולהתרווח בנעלי בית.
ויש יותר מהמם מלסיים את היום בתוך שקדי מרק מערסלים???

אכן כן, אני והם זה לנצח נצחים….

בחינה שלי (לפני כ 28 שנה) קיבלתי מסבתי פרחה ז"ל נעלי בית ממרוקו ,הנעליים מהממות ביופיין צבע כחול עמוק עם רקמה יפה, הנעליים בשבילי הם סמל לחיים שאמורים להיות לי בהקמת בית : נוחות, פשטות, יופי, רכות , מעוגלות היכן שצריך ומחודדות במעט , נעליים הם מעבר לנעילה הם סיפור…..
ככה ראיתי זאת ולכן לא נעלתי אותם , לשמור את ניקיונן ממדרכות החיים על מנת לזכור את העיקר.
מקווה אני שאזכה לעביר את המסר לבנותיי כדי להבין את המציאות שבה אנחנו יכולים ליצור במו ידינו.

את הנעליים של הילדה
כשהיא היתה בת 3 קנו לה מתנה
מלונדון מגפיים של מליסה
שעלו פאקינג 50 יורו
מי שמכיר את הנעליים של מליסה
יש להם ריח מתוק
זה היחוד שלהן
הן ממש ממש יפות ולמרות שהיא הכפילה
את מידת הנעליים שלה אני עדיין שומר אותן
הן בצבע ורוד מסטיק ועדיין מריחות כמו סוכריה
מלא פעמים ביקשו קרובים להשאיל עבור הבנות שלהן ולא הסכמתי

כשהייתי בת 16 עבדתי בחנות צילום , עבודה בפעם הראשונה בחיי .משכורת ראשונה קניתי לעצמי כפכפי "טבע נאות" שכל כך רציתי , כפכפים עם שתיי רצועות . נעלתי אותן במשך 3 שנים רצוף ולא יכולתי לזרוק אותן , כשהריתי לראשונה כולם המליצו לי שהכי נוח בהריון כפכפים של טבע , הלכתי לחנות לקנות כפכפים וריאתי שאת הדגם הזה עדיין מוכרים , החלטתי להוציא את הכפכפים שלי מגיל 16 ולנעול אותן בהריון , כמובן שבהריון השני כבר אי אפשר היה לנעול אותן אבל כמובן לזרוק אותן זה לא היה אפשרי .

אני לא אזרוק לעולם
נעלי ספורט של נייקי
מהסיבה שהסיפור מאחורי הקניה שלהם
מצחיק ועצוב
ב12 לינואר 2009 התחילו טפטופים של טילים אל איזור הדרום
אני שהייתי בחודש תשיעי לא יחסתי לכך חשיבות והמשכתי כרגיל
בערב החלטתי שאני הולכת לקנות נעלי ספורט כי הרגליים כבר ממש כואבות לי
לקחתי את הקטן שלי שאז היה בן שנתיים והלכנו
אני מגיעה לקניון המוכרת מעסיקה את הקטן ואני מודדת נעליים ופתאום אזעקה
האזעקה הראשונה פה בעיר
רצנו כמו משוגעים למקלט
הקטן בידיים של המוכר ואני אחריהם
במקלט ירדו לי המים
ונכנסתי ללחץ אטומי
הזמינו לי מדא ופינו אותי כשהקטן והמוכר איתי באמבולנס
כל הזמן הזה הנעליים שמדדתי עדיין עליי
ילדתי אחרי שעתיים
והנעליים נשארו אצלי כמתנה + חליפה לתינוק של נייקי
עד היום שאני נועלת אותן אני מוצפת התרגשות

זה ישמע קצת טיפשי ואני האחרונה להאמין באמונות טפלות אבל יש לי זוג אולסטאר עוד מהתיכון שאני משוכנעת שיש בהן קסם, ביום שקניתי את הנעליים האלו פגשתי את החברה הכי טובה שלי, לבשתי אותן כשפגשתי את בעלי לעתיד, שמתי אותן בטיול שבו הוא הציע לי נישואים ויש לי הרגשה שבקרוב אני אצטרך לשים אותן שוב בשביל לספר חדשות טובות שמתבשלות להן

לפני 30 שנה ילדתי את ביתי הבכורה ,הייתי במצב של דיכאון (לא ממנה) פשוט ההורמונים השתלטו עלי ,מצב הרוח שלי השתנה כשאחת הדודות שלי שבאה לבקר אותי ,הביאה לי מתנה פשוטה מאוד אבל מה שהיא כתבה נשמר בליבי עד היום ,היא קנתה זוג נעליים קטנות שתולים במכונית וציטטה פסוק מהתנך,
" אל אשר תלכי אלך ,ובאשר תליני אלין,"
מרגש עד דמעות ,מצב רוחי השתנה לגמרי
ו החיבור ביני לבין ביתי עד היום הוא מיוחד במינו
הנעליים שמורות אצלי בקופסא מיוחדת לנצח נצחים.

נעלי הבית הנוחות והחמות שמלוות אותי עוד מימי התיכון… נעלי ״קיפי״ אפורות שאני דוחפת לתוכן את הרגל כמו כפכף. כבר קצת בלויות וישנות אבל הכי תחושה של בית ורוגע!

לפני 7-8 שנים ההורים שלי היו בניו יורק. אמא שלי (המהממת) רכשה לי זוג סנדלי סטילטו משגעות של מנולו במכירה מיוחדת (יודעת את אהבתי לקארי בראדשו). הן היו בדיוק במידה שלי וכאילו חיכו רק בשבילי (לטענתה).
בקיצור, ברגע שקיבלתי אותן הייתה אהבה ממבט ראשון והיה ברור שהקשר יהיה ארוך.
הסיפור נגמר ביני לבין נעלי המנולו שלי אחרי פעם אחת שנעלתי אותן. הבנתי ש- It's not meant to be ושמרתי אותן עטופות בארון עם לב שבור לרסיסים, עד עצם היום הזה
נועה
Noaamosi123@gmail.com

נעלי בובה שחורות שטוחות.

הנעליים שלא אזרוק לעולם הן סנדלים שקניתי במיוחד לראיון קבלה לבית ספר לרפואה. מצאתי אותם בתל אביב והרגשתי שהם הולכים להביא לי מזל ולעזור לי לשדר מספיק ביטחון בסיטואציה המלחיצה הזאת. לא מצאתי עוד הרבה הזדמנויות לנעול אותם, אבל אני אשמור אותם בשביל הזיכרון והתקווה שיביאו לי מזל גם פעם הבאה שאנעל אותם, בדיוק כמו פעם קודמת.

אני לעולם לא אזרוק את נעלי הכלה היפות בתבל שהיו שייכות לאמא שלי. נעלי שפיץ בצבע שנהב עם עקב קטן ושיקי בטירוף. מאז שאני ילדה אני שומעת את סיפור הנעליים. איך מצאה אותם בפריז שהייתה רק בת 17, איך היא מייד ידעה שהיא תתחתן איתן למרות שלא ידעה עוד מי יהיה החתן ואיך היא שכנעה את הדודה שאירחה אותה להשתתף בקנייה שלהן כי הן היו יקרות בטירוף!!! היה לאמא ממש ממש חשוב שאני, הבכורה, רנעל את הנעליים המדוברות ביום חתונתי. אלא שאני במקום להיות ילדה טובה העדפתי להיות "מעודכנת" וכיוון שבאותם ימים נעלי שפיץ לא היו אופנתיות כלל בחרתי בנעלי פלטפורמה מזעזעות על פני הנעליים של אמא. הימים חלפו ונעלי השפיץ חזרו לאופנה אבל אני כבר הייתי אחרי לידות והרגליים שלי כבר לא הצליחו להשתחל אליהן (גם לא בכוח). אז למרות שהן לא שימושיות עבורי, הרהורי החרטה ורגשות האשם לא מרפים וכנראה שהן לנצח יצברו אבק בארוני.

נורא רציתי סנדלי חופשה,כאלה שהולכים נהדר עם שמלת סטרפלס אוורירית וכובע רחב שוליים,
חלמתי עליהם בלילה, בהיתי בחלונות ראווה ואפילו לא התביישתי לשאול עוברות אורח . הכל כדי למצוא את הזוג המיועד!
כשביקרתי את אחי במילאנו,מצאתי אותם,נפלאים,נהדרים,סנדלים לבנים עם פפיון גדול ומריחים כמעט כמו חופשה במלדיבים.
כמובן שרכשתי אותם במהירות ובגלל שהיו לבנים שמרתי עליהם בקנאות יתר.
כיאה לכל נעל חופשתית הם שכחו עם הזמן,
אבל אז הגיע היום,חופשה משפחתית באילת,המון שמש והמון ילדים.
הייתי נראת מעולה,עם השמלה הפירחונית שלי והסנדלים החדשים,קטפתי המון מחמאות!
ישבנו לאכול במסעדה חביבה ואחייניתי החמודה התיישבה לידי וניסתה לפנות את השולחן לעוד מנות שהיו אמורות להגיע. הרימה עוד צלחת ועוד אחת,הזיזה מפה לשם ובשניה,באמת בשניה כל תכולת הצלחת שלה (פסטה שמנת עם פיטריות ובטטה) הייתה על רגל ימין שלי.
מה לא ניסיתי,כביסות,מלח ושלל תרופות סבתא,
שום דבר לא עזר.
נותרתי עם זוג סנדלים מהממים וכתם עיקש שמסרב לזוז.
עברו כבר 3 שנים והם עדיין אצלי,לפעמים אני חולמת למצוא את אותו הפפיון הלבן..

ביום הולדת 16 קיבלתי מהחברה הכי טובה שלי נעלי אולסטאר ורודות ומושלמות. עם הזמן הצבע דהה לגמרי אבל זה רק הפך אותן ליותר יפות ומיוחדות. ככל שהן התלכלכו והתיישנו להן כך אהבתי אותן יותר והמשכתי לנעול אותן בכל פעם שהייתי במוד "מגניב". השנה חגגתי 30 ואותה חברה מדהימה קנתה לי זוג זהה חדש ובוהק להפליא. הערכתי את המחווה מאוד אבל הסברתי לה שהנעליים הישנות הן בדיוק כמו החברות שלנו- נכון שפעם הן היו יותר נוצצות ונעלתי אותן בעיקר להופעות של אביב גפן והיהודים ולא כמו היום שאני נועלת אותן לאסוף את הקטנה מהגן, אבל היי 14 שנה והן עוד פה. לא הולכות לשום מקום, כמונו!!! עם טיעון כזה היא לא יכלה עוד להחביא ממני את פתק ההחלפה :)

בגיל העשרה מאוד רציתי נעלי עקב שחורות, קלאסיות. קצת קינאתי בנשים שכבר היה להן לאן לנעול נעליים כאלה, ולי לא באמת היתה סיבה לרכישה שכזו מלבד "בא לי.".
לקראת בר מצווה של קרוב משפחה, כשהייתי בת 16, דודה שלי לקחה אותי לחנות נעליים ומצאתי שם את ה-נעל. שחורה, נקייה, קלאסית, עם רצועה קטנה לתמיכה והכי חשוב – עקב גבוה אבל סופר-נוח! והיא מתאימה לכל בגד.
היום אני בת 26, הנעל נראית כמו חדשה ואני נועלת אותה בכל הזדמנות ותמיד מקבלת מחמאות :)

גיל ההתבגרות הוא גיל של הרבה ניסיונות וניסויים…
חלק מהניסיונות שלי כללו גיבוש חוש אופנתי, עם הרבה טעויות בדרך :)
בכיתה י"א החלטתי להיות מקורית וקניתי צבעים מיוחדים לצביעה על בדים ונעליים.
רוב הניסויים בוצעו על חולצות, היו כמה ניסיונות על מכנסיים, וניסיון אחד בוצע על זוג נעליים.
לא יצירה של ואן גוך, כמובן, סה"כ איורים של פרחים בשילוב שורה מimagine של ג'ון לנון, אבל עדיין יש להם מקום של כבוד בעליית הגג של ההורים שלי…

האמת שאני אף פעם לא זורקת נעליים עד שהן לא מתפרקות או מתפוררות. אבל יש לי בארון זוג מגפיים בצבע ורוד בהיר שכל פעם שאני נועלת אותן הן מעלות חיוך על שפתיי כי בפעם הראשונה שבני הצעיר ראה אותן הוא אמר שיש לי מגפיים בצבע מילקשייק תות…
זה היה כל כך מצחיק כשהוא אמר את זה שאני כל פעם נזכרת בזה מחדש כשאני נועלת את המגפיים האלה.

בעוד כולם לעולם לא יזרקו נעל עקב מתוחכמת או סנדל זוהר ומגניב אני לעולם לא אזרוק את כפכפי הקרוקס שלי כן כן כפכפי קרוקס קלאסיות בצבע ורוד שהיו לכולם אי שם ואז נהפכו למפגע אופנתי. אז אני לא אחת שלא אוהבת להתלבש- אוהבת ואפילו מאד ועל קיומם של כפכפי הקרוקס שלי אפילו חברותיי הקרובות לא יודעות. אז למה אני שומרת אותם? כי הם ממש נוחות וקלות ובעיקר כי יש בהם משהו מנחם, משהו תמים וילדותי. אין יותר כיף מלשים אותם אחרי יום קשה, ארוך ומבאס ולנוח עם איזה ארוחת home-made טובה. אה, וגם ממש קשה להחליק איתם, בואו נגיד שהם גם הצילו את היד שלי משבירה לפחות 5 פעמים.

לא אפסיק ללכת יחפה
הכי נוח שיש..

עם כל הכבוד לסנדלי עקב סטילטו שלי, לנעל פפיון שקניתי ולבשתי אולי פעם אחת, לסניקרס שמתחלפות אצלי אחת ל2 עונות ואפילו לכפכפי havayanas הנצחיות שלי בצבע זהב נחושת… הנעלים היחידות שלא החלפתי במשך שנים ותמיד אחזור אליהן כל חורף לא משנה מה……
הן נעלי הבית קיפי שמלוות אותי שנים באהבה

דווקא הנעליים של הקטן שלי
נעלי פרווה הולנדיות
שממש לא עולות עליו
אבל קשה לי לזרוק אותן
כשהוא היה בן שנתיים טסנו להולנד
והיינו בחנות מזכרות
הוא ניגש למדף
לקח אותן, ישב
חלץ את הנעליים שלו
ונעל אותן
אני שילמתי 40 יורו
ויצאנו מהחנות
כל הטיול הרמנו אותו
כי אי אפשר להסתובב ברחובות עם נעלי פרווה
והוא לא הסכים לחלוץ אותן
גם כשהגענו לארץ הלך איתן לגן
אז היינו מביאים לו נעלי ספורט בתיק
וכל היום הוא היה מסתובב איתן
וביציאה לחצר הגננת
** שיש לה יותר סמכות ממני כנראה
היתה מחליפה לו לנעלי ספורט ;-)

לפני 3 שנים חברותיי ואני הלכנו לקורס עיצוב נעליים ב"גילדה". את האמת בתחילה חששתי ולא כל כך התלהבתי כי לא חשבתי שיש לי את זה , אבל כשראיתי את המוצר הסופי הייתי סופר גאה בעצמי . חברות שלי כבר מזמן זרקו את הנעליים שלהן ואילו אני עדיין נועלת אותן מדי פעם וממשיכה להתגאות בעיצוב שלי .אין מצב שאני זורקת אותן לפח . ברגע שלא ניתן יהיה לנעול אותן יותר אני אמסגר אותן ואתלה על הקיר כדי שהילדים והנכדים שלי יראו ויתגאו בי .

הנעליים שבחיים לא אפרד מהם הם נעלי העקב הראשונות שקניתי לעצמי ליום העבודה הראשון שלי… בתור מי שתמיד חלמה ללכת בנעלי עקב וכילדה תמיד נעלתי את הנעלי עקב של אמא אז בהזדמנות הראשונה שבגרתי רכשתי לי זוג נעלי עקב משלי ומאז לא יורדת מהעקבים והנעליים ההם עדין שמורות אצלי כנוסטלגייה יפה…

לפני חצי שנה התחתנתי ורציתי ללבוש לחתונה את נעלי החתונה של אימי. מדובר בנעלי סירה וינטאג מלפני 35 שנים, עם מפתח "וי" שהוא הכי מהמם ואופנתי. נעלים מעור איטלקי משובח שנשמרו הצורה הטובה ביותר. הבעיה, הן קטנות לי במידה וחצי (שלא נאמר 2 מידות). לא התייאשתי, ולקחתי אותן ל8 סנדלרים שונים להרחבה, אך לשווא. הן עדין היו קטנות. הייתי כול כך חדורת מטרה, שנעלתי אותן בבית חודש לפני למרות שכאב לי ברמות.
בסוף, סיפרתי לעצמי שהן נוחות לי ונעלתי אותן לחתונה, ומרוב התרגשות (וטיפשות) אני והחברה הכי טובה שלי שכחנו להביא את הנעליים השניות שקניתי. נעלתי אותן כמעט כל החתונה (כי לא רציתי לשים כפכפי אצבע מעפנות שהיו האלטרנטיבה היחידה) וסבלתי סבל איום ברמה שלא הצלחתי ללכת חודש.
למרות שסבלתי ככה אני הכי מחוברת לנעלים האלה ובחיים בחיים לא אזרוק אותן.
אולי הבת שלי תהיה במידה של אמא שלי? ;).