מתנה בשישי

מתנה בשישי: 500 שקלים ל-Reebok ברשת מגה ספורט

ספרו לנו על הטראומה הכי גדולה שלכם משיעורי הספורט בבית הספר ואולי תזכו ב-500 שקלים לרכישת מוצרי ספורט של Reebok ברשת מגה ספורט

מאת  | ‏ 2 מרץ 2017
מתנה בשישי (צילום: ריבוק)

מתנה בשישי (צילום: יח"צ חו"ל)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשים מלאי הסטייל של FF, והשבוע:

500 שקלים לרכישת מוצרי ספורט של Reebok ברשת מגה ספורט

כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

מהי הטראומה הכי גדולה שלכם משיעורי הספורט בבית הספר?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 500 שקלים
ניתן להשיג באתר או בסניפי הרשת

**הזוכה יבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 5/3/17 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשר שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר במארז נרות של Spring private collection בשווי 500 שקלים היא שרה, שסיפרה לנו על הדבר הכי לא צפוי שקרה לה בזמן הפסקת חשמל: "הדבר הכי לא צפויי שקרה לי בזמן הפסקת חשמל זה שהיה חושך מוחלט והלכתי מהסלון לכיוון חדר השינה להביא את תאורת החרום מהחדר ונכנסתי עם הראש במשקוף של הדלת ,כאב לי מאוד והיתה לי גולה נפוחה במצח אולי חודש עד שעבר לי לא נעים בכלל".

  • חוויה שאני לא אשכח משיעור ספורט הייתה בערך בכיתה ג' או ד'.
    תמיד יותר שווה להעביר את השיעור עם הבנים, אז פעם אחת כשהצטרפנו אליהם למשחק כדורסל החלטתי לבדוק כמה גבוה הכדור יכול להגיע אחרי שמקפיצים אותו על הרצפה. מה שלא הקפדתי עליו הוא הכיוון שאליו זרקתי את הכדור. מפה לשם, הקפצתי אותו ישר מתחת לסנטר (כלומר לתוך הלסת)… כאב בערך שבוע עד שהעניין התחיל להירגע

    מאת: עדן טל |‏ 5 במרץ 2017 | 11:52
  • הייתי תלמיד מאוד בעייתי, ולא פעם הייתי מגיע לתגרת ידיים בשיעורים, פעם אחת יצאנו לתחרות ריצה בגינה מחוץ לבית הספר, במסגרת שיעור התעמלות, תוך כדי ריצה אחד הילדים גרם לי ליפול באמצע הריצה, התחלנו לריב , כל הכיתה הפסיקה את הריצה ועמדו להסתכל, ואז קלטנו את המורה חיים רץ אלינו להפריד, בגלל שזה היה בגינה היו שם כלבים, הם התחילו לרות אחרי חיים המורה, הוא נלחץ מהכלבים והתחיל לצעוק "די! די! תקחו אותם" הפסקנו לריב ונקרענו מצחוק לראות את המורה בורח בלחץ מהכלבים והם אחריו, הם לא הפסיקו עד שנפל ואז עזבו אותו, היה קורע , והוא יצא עם תחבושות ושם רע…

    מאת: עידו |‏ 5 במרץ 2017 | 11:39
  • הטראומה שלי התרחשה דווקא באוניברסיטה. אני לא יודעת איך זה היום אבל בזמן התואר הראשון שלי באוניברסיטת חיפה היה צריך לעשות שיעור ספורט לבחירה סמסטר אחד. אני בחרתי ביוגה כי לא הייתי טיפוס ספורטיבי מדיי. זו הייתה תקופה מטורפת ועמוסה עם המון לימודים עבודות ומבחנים לצד משרה מלאה. הייתי מותשת. באחד משיעורי היוגה הגעתי כבר על 4, אבל הצלחתי להתמיד בכל התנוחות והתרגילים. 10 דקות אחרונות בכל שיעור הוקדשו להרפיה ושחרור. שכבנו על הגב, המורה כיבתה את האור ושמה מוזיקה עוד יותר מרגיעה ודיברה בלחש כיצד לנשום. לדעתי באינהייל אקסהייל השלישי אני כבר נרדמתי. חזק. מאוד.השיעור נגמר וכל הבנות קמו והחלו להחזיר מזרונים למקום. ואני ישנה. הן קראו לי יחד עם המורה, ניסו להעיר אותי, שיעור אחר היה אמור להתחיל. ואני ישנה. בסוף כדי לא לעכב את שיעור הספורט הבא הן החליטו לגרור את מזרון שלי ואותי עליו לפינת החדר. התעוררתי המומה ולא קלטתי מה קורה איתי ולמה חבורת בנות גוררת אותי עם מזרון. קפצתי בבהלה לקחתי את החפצים שלי וברחתי. לא שבתי לשיעורי היוגה בשנית ונאלצתי לעשות קורס ספורט אחר (מדרגה אלוהים) בסמסטר אחר. Neta.reznik@gmail.com

    מאת: נטע |‏ 5 במרץ 2017 | 11:34
  • אז היום אני שבועיים אחרי השיחרור, אבל לא לפני הרבה שנים, כשהתחיל השיעור ספורט, בינתיים עד שהמורה הגיע שיחקנו כדורגל במגרש, המורה החסיר שבועיים כי נקע את היד, ובאותו יום חזר ישר לשיעור ההתעמלות איתנו, איך שנכנס למגרש, אחת הבנות בעטה כדור לכוון השער, וכמובן שהמורה נכנס דרך השער, קיבל פצצה ליד הפצוע, באותן שניות כאילו העולם קפא, כולנו הסתכלנו אחת על השניה ועליו, ואז הוא שיחרר זעקה כואבת וברח פנימה לבית הספר, אנחנו הרגשנו לא נעים אבל נקרענו מהסיטואציה הקטלנית

    מאת: עדי |‏ 5 במרץ 2017 | 11:28
  • 54 שנים אחורה, כיתה ו', ישבנו באולם ספורט כל הכיתה עם שמשון המורה להתעמלות, איך שהראה לנו את התרגיל ה"סוס" כדי שנעשה, ברחו לו מהמכנסיים כל האשכים שלו, לא הבנו מה זה, בכל זאת כיתה ו', הבעיה היתה שהוא עשה זאת שוב ושוב, וכל פעם שני החברים שלו בורחים החוצה, כשהבנו, נקרענו ולא יכולנו לעשות כלום מהצחוק, כשהוא הבין הוא התבייש נורא, ואמר שאנחנו קטנוניות, מאז לא ראינו את המכנסון הקצר הזה שלו, למזלנו.

    מאת: יפית נ |‏ 5 במרץ 2017 | 11:14
  • בכיתה י' כמעט לא הגעתי לשיעורי ספורט סתם מתוך עצלנות, בשלב כלשהו כבר פחדתי להגיע מחשש שהמורה לא תכיר אותי, אבל ניסיתי והיא קיבלה אותי יפה והכירה אותי, לא שהמשכתי להגיע באופן קבוע, אבל ניסיתי.

    מאת: נועה |‏ 5 במרץ 2017 | 10:44
  • סוף כיתה ז׳, ההורמונים בשיאם ״והקראש״ התורן שלי ושל כל בנות השכבה הוא על המורה החתיך שלנו לספורט שקיבלנו באמצע השנה! ליתר דיוק, היה מבחינתי עד לאותו היום ההוא… עד ליום המדידות המפורסם כשהמורה עמד מולנו עם הסטופר ורשם תוצאות ביומן…את התרגילי מתח דווקא עברתי בשלום ואז הגיעו כפיפות הבטן …עד היום אני לא מצליחה להדחיק את הרגע…בדיוק כשהגעתי למס 26 איכשהו בזמן שהוא אוחז את חיבור הברכיים שלי שישארו צמודות זו לזו השתחררה לי נפיחה ענקית ישר לפניו שאני יכולה להישבע ששמעו גם בקצה השני של אולם הספורט. מתתי מבושה… ומצחוק…

    מאת: לי |‏ 5 במרץ 2017 | 10:30
  • כיתה חית המהוללת . ה-תחרות! תחרות כלל איזורית במשחק הכדורעף שהתרחשה בבית ספרנו. התאמנו עבורה קשה ביותר כל השנה. 20 קבוצות התחרו. הקבוצה שלנו התחילה בטורניר ברגל ימין …בעיקר יד ימין. ואז הילדה השמאלית מהקבוצה שנגדנו מכה מכת פתיחה מדוייקת, הכדור מגיע לכיווני … אני בשורה הראשונה.. קרובה ממש לרשת נותנת דילוג גבוה ושולפת שתי ידיים ארוכות לחבטה חוזרת בכדור ועל הדרך מעיפה את המשקפיים שלי הרחק הרחק מפניי ומחליקה בחוזקה על הרשת שמספיקה להיקרע כליל. כנראה שאף אחד לא ציפה לתרחיש טראומתי כזה. לא הייתה רשת חלופית. הטורניר הופסק לאותו היום.
    המשקפיים שלי נשברו לרסיסים ונסדקו ואני עם מספרים דו ספרתיים בעיניי וראייה בעייתית הייתי חייבת ליווי צמוד הביתה יד ביד. כמה התביישתי. באותו היום נאלצתי לקנות זוכ משקפיים חדש ולהמתין להם חמישה ימים שבהם אני בבית ולא מתפקדת וכמובן לא יכולה ללכת לבית ספר כי אני פשוט לא רואה כלום…
    זה היה יום טראומתי. יום עצוב.בהמשך שבוע קשה של חוסר ניידות ובנוסף הייתי ללעג חודשים ובעיקר הרסתי לכולם את יום הספורט שלו התכוננו שנה שלמה… כמובן שמאז אני לא נוגעת בכדור… במיוחד אם הוא צמוד לרשת….

    מאת: סיגל שאולי |‏ 5 במרץ 2017 | 09:24
  • הטראומה שלי היא מבי"ס יסודי , היה לנו מורה בשם עוזי, היתה לו חבטה מיוחדת שהיתה מאד כואבת ואני זוכרת אותה עד היום למרות שחלפו כבר יותר מ30 שנה. כאשר הוא היה נותן לנו לבצע תרגיל ולא היינו מצליחים לבצע אותו כמו שצריך הוא היה מכופף את האצבעות כף היד שלו , ועם האצבע האמצעית היתה בולטת כמו שפיץ ועם המפרק שלה , הוא פשוט היה חובט בנו בראש , זו היתה מכה מאד כואבת לילדים בכיתה ג' ד' , וכל פעם שהיה מתחיל שיעור שלו היינו מפחדים מאד, הוא תמיד היה אומר שהפחד מהמכה יגרום לנו לבצע את התרגיל טוב , אך זה לא עזר . (קראתי את התקנון)

    מאת: anat a |‏ 5 במרץ 2017 | 09:23
  • להיות אחות רביעית לשלוש אחיות גדולות נושא בחובות לצד הפינוקים גם לא מעט כשלים ובעיות.
    הכול הן ״השאירו״ לי לא משנה מה היה מצב הצבירה של הפריט – ילקוטים,תחפושות , איפור ובעיקר בגדים.
    הטייצים התפורים והקרועים שלהן שאמא שלי היתה תופרת שוב ושוב את חוריהן בכל נפילה או מתיחה שליוו אותי לאורך שיעורי ההתעמלות בבית הספר יצרו אצלי טראומה קשה ובלתי נשכחת, שמא שוב במהלך קפיצה מופתית מעל המוט בשיעור הקפיצה לגובה או קפיצת הצבי שלי למרחקים לתוך דיונת הבוץ בחצר שוב יפרם איזה תפר במכנסיים ומעורמיי ובעיקר תחתוניי יחשפו לכל ואהפוך (ש ו ב) לבדיחת הכיתה ובהמשך היום לבדיחת השכבה…
    זה קרה לא פעם … מזל שהבנות אצלנו ביצעו את התרגילים בנפרד מהבנים….אז הטראומה הייתה בלתי נסבלת….
    לפחות תמיד זכרתי לגבות את התיק בימים של שיעור ההתעמלות בעוד מכנס(טייץ כמובן של אחיותיי מימים ימימה) שגם הוא עמד כעבור עשור וחצי של שימוש בסכנת היפרמות מיידית….

    Ororor6070@walla.com

    מאת: מורן |‏ 5 במרץ 2017 | 09:14
  • הפחד הכי גדול שלי שאולי יישמע קצת תמוהה הוא פחד מכדורים… הכל התחיל בבית ספר יסודי באחד משיעורי הספורט ששיחקנו מחניים, הייתי ילדה קצת חנונית ודי קלמזית,כזו שהכדורים חומקים לה מבין הידיים,אז היא הופכת להיות באופן אוטומטי קורבן הפיגוזים, ודי התרגלתי למצב בו אני חוטפת את הכדורים, עד שאחת הבנות, שהייתה אנטיתזה מוחלטת שלי, דאגה לפגז אותי ולא בחלה באמצעים, מה שנקרא…בעקבות כך קיבלתי בובמה רצינית והייתי די עצבנית, כך שבמשחק השני קיבלתי מן אומץ בלתי מוסבר ודאגתי לפגז בכל הכוח אבל…הכדור פגע בקיר וחזר לפנים שלי. קלמזית, כבר אמרתי? נפלתי על הרצפה נבוכה מאוד עם הפרצוף אדום, כל הבנות צפו וצחקו,אך גרוע מכך, גם הבנים ששיחקו מגרש הסמוך… עד היום הסיפור מלווה אותי, ווגם כשאין ברירה וכשאני משחקת מסירות עם הנכדים המקסימים שלי, אני מעדיפה תמיד לגלגל על הריצפה את הכדור:)
    אבל אין ספק שהלקח נלמד, מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך!

    מאת: אביבה נחום |‏ 5 במרץ 2017 | 07:35
  • כיתה ז
    שבוע ראשון ללימודים
    יום שישי
    שיעור ספורט ירדנו לשחק כדורעף במגרש ספורט.
    המגרש היה מאספלט והיה רטוב משום מה.. בערך 5 דקות אחרי שהתחלנו לשחק החלקתי במגרש ושמעתי קול של עצמות נשברות
    ישר כולם התאספו סביבי.. לא יכולתי לזוז או לדרוך על הרגל כי כמו שאמרתי שמעתי אותה נשברת! הביאו אלונקה וסחבו אותי לחדר מורים.. הייתי אז ילדה די שמנמנה והדרך לחדר מורים הייתה מלאה במדרגות… פינו אוי עם אמבולנס למיון היה לי שבר ספירלה בשוק. הייתי 3 חודשים עם גבס עד התחת!

    אם זה לא מספיק לפני חודש הלכת לאימון ראשון סדנאת יסודות במכון קרוספיט עשינו קפיצה על קופסא.. אחרי 3 קפיצות טובות החלקתי ופתחתי את השוק יפה… אחלה פתיחה לשיעורים.. אולי אם היו לי נעלי ריבוק זה לא היה קורה ;)

    מאת: צרויה |‏ 5 במרץ 2017 | 06:44
  • בתור מישהי שתמיד הייתה גרועה בריצה זו גם הטראומה שלי. כל פעם שהמורה הייתה מהקשת מאיתנו לעשות x סיבובים סביב בית הספר הייתי מתעייפת רק מהמחשבה על זה. כדי לא להתעלף הייתי עושה את כל הדרך בהליכה ורצה רק בחלק שהמורה יכולה לראות אותי.
    נו טוב העיקר שקיבלתי ציון עובר בבגרות :)
    Navit_Ba@012.net.il

    מאת: נאוית |‏ 4 במרץ 2017 | 23:36
  • מעולם לא הצטיינתי בספורט, לא בבית הספר ולא בצבא. בכיתה יא׳ רצנו 2000 במה שנקרא ״בוחן בר-אור״. הריצות היו תמיד מחוץ לשטח בית הספר וסביבו, סמוך לכביש. לא היה לי כוח לרוץ 2 קילומטר, אז בשלב מסויים עצרתי טרמפ וביקשתי מהנהג להסיע אותי קרוב לנקודת הסיום, קצת לפני איפה שהמורה לספורט חיכתה לנו. בצירוף מקרים לא סביר, המורה החליטה גם היא לעשות סיבוב כדי לראות כיצד אנחנו מסתדרים בריצה, ותפסה אותי רגע לפני שנכנסתי למכונית. מיותר לציין שקיבלתי נכשל פלוס מכתב חריף וזימון להורים שלי.

    מאת: עדי |‏ 4 במרץ 2017 | 18:16
  • טוב אף פעם לא הייתי הכוכבת בשיעורי ספורט.. אבל אין ספק שהשיא היה בבי"ס היסודי כשהמורה לספורט החליט שהיום עושים גלגול לאחור. אני פחדתי מזה נורא. החלטתי שאני לא עושה את זה. אז המורה השאיר אותי לסוף, הביא אותי לידו וניסה להסביר לי. הושיב אותי לידו על המזרון והדגים לי שלב אחרי שלב מה לעשות ושאין לי ממה לחשוש. לקח לו המון זמן לשכנע אותי ולנסוך בי בטחון. עד שהוא הצליח והסכמתי אחת הרגליים שלי התעופפה לו ישירות לפרצוף לכיוון האף. הוא נתן צרחה וכל הכיתה התפוצצה מצחוק (לא יודעת אם עליי או עליו) ואני רציתי לקבור את עצמי. זה היה מביך בטירוף ומאז השתדלתי להגיע עם ג'ינס לשיעורי ספורט.

    מאת: שגית |‏ 4 במרץ 2017 | 17:38
  • בתכלס, משיעור שנקרא חנג' ניתן רק לצפות להרבה מאוד סיפורים. התלבטתי אם לספר על הפעם שישבתי על קקי( איך זה הגיע למגרש?!) או על הפעם שהמורה נעלה אותנו במגרש. לבסוף, החלטתי שטראומת הנטישה במגרש היא החזקה ביותר………
    יום חורפי, סוף היום, אני וחברותיי לכיתה מתבגרות בנות 16 הגענו לשיעור ספורט כדי לעשות כלום, המורה ביקשה עשרות פעמים שנתחיל לרוץ, ואנחנו בשלנו התעלמנו והמשכנו לשבת ולדבר האחת עם השנייה. עד שהיא פשוט בצעד הפגנתי הלכה ונעלה אותנו במגרש בחוץ לשעתיים, שלוש.
    את סיפור החילוץ המסעיר אינני זוכרת, אך מורתנו היקרה אם את במקרה קוראת הודעה זו, דעי לך אנחנו סולחות לך!!! 3>

    מאת: שירה |‏ 4 במרץ 2017 | 12:55
  • הטראומה הכי גדולה שאני זוכרת היא שבגלל שהייתי ילדה שמנה הבנים תמיד צחקו עליי כשהייתי עושה מה שהמורה אמרה- ריצה או משחק, היו קוראים לי בהמה ומסתכלים עליי וצוחקים. את הטראומה הזאת מינפתי, הורדתי במשקל, אחרי הצבא עשיתי קורס מדריכי כושר והתאהבתי בתחום.

    מאת: אור |‏ 4 במרץ 2017 | 10:57
  • בשיעור ספורט בכיתה ד. היה משחק תפסוני.. באמצע המשחק החל לרדוף אחרי תלמיד.. רצתי ונכנסץי בתוך הקיר עם 2 הידיים.. התעלפתי באותו רגע ומצאתי את עצמי מגובס עם 2 ידיים.. לאחר מכן הכניסו אותי לניתוח כי הצילום הראה מעבר לשבר.. נכנסתי לניתוח ובו יצאתי לתהליך שיקום מייגע וארוך .. אחרי 3 חודשים חזרתי לעניינים.. סוף טוב הכל טוב.

    מאת: ארז |‏ 4 במרץ 2017 | 10:10
  • טראומת שיעורי ספורט… ממממ הטראומה הזו בעצם הייתה הקש ששבר את גב הגמל.. הייתי הנערה הכי שמנה בשכבה, 136 קילו בשיא, מעבר לזה שהמשקל הכבד הקשה על כל פעילות גם הייתי נערה מעשנת וחולה כרונית,לכן את הבגרות בחנ"ג עשיתי ע"י ישיבה בבית וכתיבת עבודה.בעצם באותה תקופה הרסתי לעצמי את הגוף ואת החיים, והסטירה הזו של לכתוב עבודה כי אני מקבלת מגרנות אחרי דקה של מאמץ הביאה את ההבנה שחייבים לשנות את המצב! ישר אחרי שסיימתי את הבגריות והלימודים לקחתי אחריות על החיים שלי והחלטתי לרדת במשקל בכל מחיר… שנתיים וחצי אחרי ירדתי 60 קילו, הפסקתי לעשן והתחלתי לרוץ. היום 4וחצי שנים אחרי אני כבר מעל לשנתיים לא מעשנת ו70 קילו פחות. החלפתי את ההתמכרות לסיגריות, קולה וממתקים בהתמכרות לריצה, גאג'טים של כושר ובגדי ספורט…. אפשר לומר שהטראומה של "הלשבת בבית ולכתוב עבודה" , שאומנם הביאה ציון נאה, באמת גרמה לי להתחיל לחשוב על המשך החיים ואיכות החיים האלו בגוף שמן וחולה

    מאת: אנה |‏ 4 במרץ 2017 | 09:30
  • הטראומה הכי גדולה שקרתה לי היתה בגיל 12, היינו בשיעור ספורט ועשינו תרגילים על המזרונים.
    מפה לשם שעשיתי פיליקפלאק (סוג של תרגיל) היד שלי נכנסה ברווח בין שתי מזרונים ונשברה- ריסקתי שתי עצמות .
    מה שאני הכי זוכרת זה שהיה פשוט שקט באולם ספורט וכולם שמעו את "הקנאק״
    ולא קלטתי מה קרה עד שלא הסתכלתי על היד שלי.

    מאת: טל אלון |‏ 4 במרץ 2017 | 09:03
  • אני זוכר שהשתתפתי בכיתה ד בתחרות איות בבית הספר שבה לא הרשו לצאת לשירותים. אני ניצחתי וכאשר קיבלתי את הפרס יצא לי פיפי במכנסיים.

    מאת: אדם |‏ 4 במרץ 2017 | 08:42
  • בילדותי אחד התחביבים האהובים שלי הייתה ריצה, תמיד בתחריות הייתי במקום הראשון. בכיתה ח היה לי בבית הספר יום ספורט אחרי כמה צעדי ריצה נקעתי את הרגל, כולם צחקו עלי ומאותו הטראומה הזו ועד היום לא רצתי יותר

    מאת: eti |‏ 4 במרץ 2017 | 08:22
  • כשהייתי בבית הספר התאמנתי בשיעור ספורט במגרש וראיתי שהילד שהייתי דלוקה עליו קצת יושב ומסתכל עלי , ניסיתי להתאמץ קצת יותר במגרש ולהראות שאני בכושר ניסיתי לעקוף את כולן אבל במהלך הריצה נפלתי ושברתי את האף. הצלחתי לפחות למשוך תשומת לב אבל לא איך שרציתי :/

    מאת: מורן |‏ 4 במרץ 2017 | 03:59
  • מאש שהייתי קטנה אהבתי ספורט . מגיל קטן רקדתי ואז התחלתי להתאמן בהתעמלות אומנותית .
    הייתי כלכך טובה בספורט בבית הספר שכשהיה את יום הספורט בבית הספר התחרותי בתחרות הריצה וכוחם היו בטוחים שאזכה במקום הראשון אך במצע הריצה ראיתי את חברתי נופלת ועזרתי לה לקום ורצתי איתה עד לסוף המסלול כדי שלא תרגיש לבד . ובעקבות זאת לא זכיתי , אבל אני שמחה על מה שעשיתי .
    Havapupik153@gmail.com

    מאת: חווה |‏ 4 במרץ 2017 | 01:01
  • הטראומה הכי גדולה שלי היא שבשיעור ספורט שיחקנו כדורסל ופרקתי את הכתף שלי היא פשוט זזה מהמקום ואני עד עכשיו מפחדת מתנועות מסוכנות שזה יקרה שוב

    מאת: שירז |‏ 4 במרץ 2017 | 00:17
  • הטראומה שלי משיעור ספורט קשורה בשינאה העזה שלי שהייתה לי לריצה.
    במבחן הבגרות היינו צריכים לרוץ 2 ק"מ וידעתי שאין סיכוי שאני רצה את זה בלי להתעלף או משהו מפדח כזה.
    אז הכנתי לעצמי תוכנת מגירה.
    כל בנות השכבה הוזנקו יחד בשעת אחר הצהריים. מסלול הריצה היה בתוך הפרדסים ומסביב לבית הקברות של הקיבוץ. עם ההזנקה ולאחר כמה מטרים קפצתי לתוך הפרדס והתחבאתי תוך
    שאני מגששת את דרכי דרך הפרדס למה שחשבתי שהוא קו הסיום. רק שאם יש משהו שאני גרועה בו יותר מלרוץ. . . זה נווט.
    מצאתי את עצמי לבד באמצע הפרדסים כבחוץ מתחיל להחשיך. כולם מסביב כבר נעלמו ובית הקברות ממש צמוד אליי.
    תאמינו לי שאין מישהי שרצה מהר כל כך כמו שאני רצתי לכל הכיוונים עד שמצאתי את הדרך חזרה לבית הספר.
    למדתי שגם אני יכולה לרוץ

    מאת: שני |‏ 4 במרץ 2017 | 00:04
  • הטראומה הגדולה שלי משיעור ספורט הוא ההתמודדות עם המבחנים הפיזים כילדה בעלת משקל עודף

    מאת: הילה |‏ 3 במרץ 2017 | 23:58
  • היתי בת 14 -15 כבר, בשעורי ספורט הינו לומדים הגנה עצמית ללא נשק ( בית הספר של ברית המועצות לשעבר אז כן גם זה הינו לומדים ) דרך הגב זה היה לא רע בכלל, רק שיום אחד אחד הבנים מרוב ההתלהבות זרק אותי ממש חזק ועפתי מחוץ למזרונים קיבלתי מכה גם בראש וגם בגב ראיתי חושך בעניים. טוב מפה לשם לקחו אותי לאחות של בית הספר וכמובן גם לבית החולים זעזוע מוח קל נאמר להורים (ברור שחזרתי לשעורים אחרי איזה שבועיים שלוש)רק שמאז מיגרנה מבקרת אותי כמה פעמים בחודש וגם כאבי גב כול פעם שגשם מתקרב
    אפשר להגיד שזו היא הטראומה שלי משעורי ספורט בבית הספר

    מאת: נטליה |‏ 3 במרץ 2017 | 22:04
  • הטראומה שלי משיעור ספורט היא….
    הייתי בכיתה ז' ולקחו את הכיתה שלי לעשות ספורט ימי בעקבות צופי הים במרינה שלנו בעיר .
    התחלקנו לזוגות ופשוט הכניסו אותנו לקייק ללב הים פעם ראשונה אחרי ההדרכה לעשות עיקוף של המרינה לחוף הים בצד השני .אני וחברה שלי ליטל והתחלנו לשייט עד שהגענו ללב הים אין סביבנו כלום חוץ מהמים של הים .פתאום חברה שלי החליטה שהיא מתעלפת וזהו אין לי מי שיציל אותנו …..אלו היו 10 הדקות הארוכות בחיי.פשוט התחלתי לשייט לבד עד שהגענו לחוף למזלנו היא הייתה בסדר ומאז אני לא עולה על אוניות או קייקים .

    מאת: לילה לוי |‏ 3 במרץ 2017 | 20:23
  • הייתי בשנות ה-80 בבי"ס יסודי והייתה תלבושת אחידה גם בשיעורי ספורט. גם למורים הייתה תלבושת שלבשו בשיעורים.
    התלבושת כללה חולצה לבנה ומכנס מאוד קצר.
    באחד השיעורים המורה עמד מולנו והדגים תרגיל מסוים. פתאום שמנו לב שכשהוא מותח את הגוף למעלה, משהו מבצבץ מהחלק התחתון של המכנסיים. הוא עשה זאת שוב ושוב וקלטנו שאלה האשכים שלו ושהוא בלי תחתונים.
    טראומה לכל החיים.

    מאת: איתי לוי |‏ 3 במרץ 2017 | 19:32
  • טראומה משיעור ספורט.

    זה היה בכיתה ז' המורה שלי לספורט החליט שכל ילד בתורו יעשה קפיצה לרוחק, כל אחד עשה את זה סבבה אפילו מצויין, אבל אני ידעתי שלי יהיה קצת יותר מסובך מכולם כי הייתי שמנה וממש לא בכושר, אז תורי הגיע והייתי בלחץ וכולם התרכזו בי, אז התחלתי לרוץ לכיוון ההזנקה , יכלתי להרגיש את המבטים שלהם ואת הציפייה שלהם לראות את המופע אז בדיוק שבאתי לקפוץ המבט שלי נעצר על ילד אחד שהיה לי קראש רציני עליו.. ובשבריר שנייה של חוסר ריכוז כבר מצאתי את עצמי מתגלגלת כמו כדור ענק וכל הכיתה צוחקת עליי כולל אותו הילד כל כך התפדחתי שרציתי פשוט שהאדמה תבלע אותי ולהעלם!! וזהו זה הטראומה שלי.

    מאת: מזי |‏ 3 במרץ 2017 | 18:51
  • בשיעור ספורט השנה, כיתה ח היה מבחן של ריצה של 2000 מטר ב5 דק. כל כך רציתי להצליח ולא התאמנתי לפני. אני רוקדת 11 שעות בשבוע יש לי את היכולת להצליח.. אבל רצתי מהר מידי על ההתחלה והתקשתי לנשום אבל בכל זאת המשכתי לרוץ עד שנפלתי וקיבלתי סדק ברגל כי נתקעתי בסל (הריצה במגרש של בית מה שהגיע עליי מבחינת הריקוד במשך כמעט חודש עד שחזרתי לעצמי הספר)

    מאת: דור גרינברג |‏ 3 במרץ 2017 | 18:32
  • אז ככה- בבית הספר היסודי באחד משיעורי הספורט, המורה שלנו הייתה חולה אז מורה לספורט אחר החליף אותה. אותו מורה לימד את אבא שלי ספורט כשהוא היה בתיכון אז הוא הכיר אותי . בתחילת השיעור כל הכיתה באה למגרש ואז הוא ראה אותי , לקח את העגלה שסחבו איתה את הצידניות של ארוחות הצהריים, וצעק לי ״בואי שמנטוזה״ והסיע אותי על העגלה הזאת בכל רחבי בית הספר…

    מאת: שחר |‏ 3 במרץ 2017 | 18:23
  • כשהייתי בבי"ס יסודי (לא זוכרת גיל מדויק) שיחקנו כדורעף באולם ספורט. אחד הילדים זרק לעברי את הכדור בעוצמה רבה. הכדור פגע לי באף. היו לי כאבי תופת וסחרחורת והילד התנצל בזמן שאני ראיתי כוכבים …
    בדיעבד הסתבר שכנראה שנשברה לי המחיצה של האף (לפי צילום שעשו לי כעבור כמה שנים של מערות האף בגלל קשיי נשימה). גם אנשים שראו אותי אחרי כמה שנים אמרו לי שהאף שלי השתנה. רופא אמר לי בזמנו שאני אצטרך פעם לעשות ניתוח באף ולתקן את זה (זה גם מפריע לנשום כמו שצריך לפעמים) אבל החלטתי לוותר על התענוג. האף המסכן שלי כבר עבר מספיק …

    מאת: תמי |‏ 3 במרץ 2017 | 17:54
  • התחלקנו לשתי קבוצות כשהמטרה הייתה להעביר את היריב לצד שלו של החבל. מי שהרגליים שלו חצו את החבל נפסל בסוף נשארתי לבד מול קבוצה של חמישה, היצר התחרותי שלי גרם לי לא לוותר וכשמשכו אותי קדימה הרגליים נשארו מאחור ונפלתי על הפרצוף

    מאת: דורין |‏ 3 במרץ 2017 | 17:43
  • הטראומה שלי משיעור ספורט זה שפעם היה מאוד באופנה המכנסיים האלה של אדידס שעשויים מניילון.
    היו לי זוג כזה בצבע וורוד בהיר ליצני עם הפסים הלבנים בצד.
    לא יודעת למה אבל החלטנו שיהיה מגניב לרוץ ולהחליק על הברכיים (סטייל בקסטריט בויז)
    אז כמו כולם רצתי,נפלתי והחלקתי יפה עם הברכיים על המזרן. מהשפשוף של הבד עם המזרן כל המכנס פשוט השתפשף נכרך ונעלם באיזור הברכיים. והשתפשפו לי שתי הברכיים בצורה רצינית (כווית מזרן דרגה 3).
    ולא רק זה. כל היום הסתובבתי עם מכנסיים שיש לי חור בכל ברך חחח עברו מעל 10 שנים ואני לא שוכחת את הפאדיחה הזאת..

    טל talpniell1@gmail.com

    מאת: טל |‏ 3 במרץ 2017 | 17:31
  • בתור מתעמלת תחרותית לשעבר בהתעמלות קרקע, כל מתעמלת יודעת שכשנופלים קדימה תמיד עושים גלגול.
    באמצע ריצת 2000 באחד שיעורי ההכנה לבגרות נתקעתי באבן ועפתי קדימה ובאופן אוטומטי עשיתי גלגול לפנים, מה ששכחתי הוא שהמשטח הוא לא מזרון אלא אספלט מלא באבנים בולטות ופשוט פתחתי את הראש :|
    מאז- לא מתגלגלת לפנים, משתטחת כמו כל בנאדם נורמלי.

    מאת: שקד |‏ 3 במרץ 2017 | 17:10
  • בכיתה ט במהלך תחרות ריצה ארצית (ריצה של 1500 מ׳), נפתחה לי החזייה. מרוב שנלחצתי זה רק גרם לי להגביר את קצב הריצה שלי על מנת לסיים כמה שיותר מהר, תוך כדי שאני מנסה לסגור אותה מאחורה. בדיעבד זה גרם לי לסיים את התחרות במקום השני, למרות שבסיום הריצה הקאתי מרוב לחץ.. מאז עברתי לטופים

    מאת: קארין ימין |‏ 3 במרץ 2017 | 17:06
  • הטראומה שלי קרתה בגיל 10… שיחקנו כדורגל, כי זה מה שתלמידי יסודי עושים בשיעורי ספורט, ובאיזשהו שלב במשחק שחקן מהקבוצה השנייה בעט בכדור הישר לעורף שלי. אני לא מגזים שעפתי 2 מטרים קדימה באותו רגע (תת משקל לייף), לקח לי 5 דקות רק להבין מה קרה, ובסופו של דבר הייתי בסדר אבל הטראומה נשארה…

    מאת: הראל |‏ 3 במרץ 2017 | 16:49
  • בסביבות גיל 10 בבית ספר היינו נכנסים בתחילתו של כל שיעור לאולם ספורט
    וזורקים כדורים לסל. המורה לספורט בכל אחת מהפעמים היתה מנסה להשתלט על הכיתה ללא הצלחה
    והיינו ממשיכים לזרוק כדורים בהתלהבות
    באחת מהפעמים לקחתי את הכדור וזרקתי מכל המגרש בציפייה שהכדור יכנס לסל אך פגעתי למורה בראש ונפלו לה המשקפיי שמש שלה. היא נלקחה לבית חולים וההורים שלי זומנו לפגישה אצל המנהלת,היתה
    חוויה לא נעימה מה גם שכל התלמידים צחקו ואני לא ידעתי איפה להתחבאות מהבושה.
    לבסוף ההורים שלי החזירו למורה סכום כסף מכובד בעבור המשקפיים שכן הם היו גם משקפיי ראיה וגם משקפיי שמש.
    ברק ברי – מייל – barakbari17@gmail.com

    מאת: ברק |‏ 3 במרץ 2017 | 16:21
  • בכיתה ח' בשיעור ספורט, הבנות עשו ריצת אלפיים סביב המגרש והבנים שיחקו בתוך המגרש כדורגל. בעודי רצה או יותר נכון… הולכת, לא יפה לשקר, הכדור התגלגל לעברי והבנים צעקו שאבעט אותו אליהם. אני שהתרגשתי מהמעמד, נתתי את הבעיטה הכי חזקה שיכולתי לתת אל תוך מדרגת הבטון שסובבת את המגרש. בהתחלה זה היה נורא מצחיק, איזה עקומה, מה את לא יודעת לבעוט? fail רציני. אבל תוך שניות הצחוק התחלף בבכי, נקעתי את הבוהן. לפחות לא השלמתי את ארבעת הסיבוב שנותרו, חצי נחמה.

    מאת: גלית |‏ 3 במרץ 2017 | 16:15
  • בשנת 1995 בחופש הגדול לפני כיתה א עליתי לארץ מאוקראינה, כאשר התחילה שנת לימודים של כיתה א שתי מילים הראשונות והיחידות שהכרתי היו "שלום" ו"תודה". בשיעור ספורט הראשון של אותה הנשה המורה לספורט התחיל להקריא שמות ודיבר בין לבין, כמובן שלא ידעתי את השפה וכאשר קרא בשמי (כך התברר לי בדיעבד) לא הגבתי לא ולא עניתי. המורה חשב שזה בא מתוך איזשהו זלזול או חוסר משמעת ופשוט התחיל לצרוח עליי במשך דקות ארוכות שנראו לי כמו נצח, כמובן שלא הבנתי מילה ממה שהוא אומר ורק בהיתי בו והיתי בשוק מהצרחות. זה היה מול כל הכיתה וזאת חוויה שאני לא אשכח עוד הרבה זמן (עברו 20 שנה מאז), כמובן שאחרי כמה דקות הילדים הסבירו לו שאני עולה חדשה שלא דוברת את השפה ולכן אני לא מגיבה לו, וכך נגמר לו השיעור ספורט הראשון שלי בכיתה א.

    מאת: mariana |‏ 3 במרץ 2017 | 16:11
  • הפחד הכי גדול שלי שאולי יישמע קצת תמוהה הוא פחד מכדורים… הכל התחיל בבית ספר יסודי באחד משיעורי הספורט
    ששיחקנו מחניים, הייתי ילדה קצת חנונית ודי קלמזית,כזו שהכדורים חומקים לה מבין הידיים,אז היא הופכת להיות באופן אוטומטי קורבן הפיגוזים, ודי התרגלתי למצב
    בו אני חוטפת את הכדורים, עד שאחת הבנות, שהייתה אנטיתזה מוחלטת שלי, דאגה לפגז אותי ולא בחלה באמצעים, מה שנקרא…בעקבות כך קיבלתי בובמה רצינית והייתי די עצבנית, כך שבמחשחק השני
    קיבלתי מן אומץ בלתי מוסבר ודאגתי לפגז בכל הכוח אבל…הכדור פגע בקיר וחזר לפנים שלי. קלמזית, כבר אמרתי? נפלתי על הרצפה נבוכה מאוד עם הפרצוף אדום, כל הבנות צפו וצחקו,אך גרוע מכך, גם הבנים ששיחקו
    במגרש הסמוך… עד היום הסיפור מלווה אותי, ווגם כשאין ברירה וכשאני משחקת מסירות עם האחיינים המקסימים שלי, אני מעדיפה תמיד לגלגל על הריצפה את הכדור:)
    אבל אין ספק שהלקח נלמד, מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך!

    מאת: אביבה נחום |‏ 3 במרץ 2017 | 16:01
  • שהייתי בכיתה ו' היה לנו שיעור ספורט ועשינו תרגילים על המזרון ואז המורה אמר להרים את שתיי הרגליים לכיוון התיקרה כמו עמידת נר ואז היה שקט כוחם התאמצו לעשות ומי שלא הצליח המורה עבר לעזור ובדיוק שהמורה עבר לידי בטעות יצא לי נוד(פליצה) ואני בת ומאוד ביישנית ןכולם צחקו וכל כך התביישתי שלא ידעתי מה לעשות רציתי לקבור את עצמי ואז המורה צעק שקט .
    וחשבתי שזה עבר אבל בהפסקה כל הילדים ירדו עליי למחורת עשיתי את עצמי לא מרגישה טוב שאמר שלי לא תתן לי ללכת לבית הספר ונשארתי יומיים בבית וזה חלף קצת.
    אורטל.

    מאת: אורטל ביטון |‏ 3 במרץ 2017 | 15:51
  • אצלנו בתיכון היה צריך לעשות עבודת גמר בשיעורי הספורט. העבודה הייתה צריכה לכלול קטע ריקוד ושימוש בשני מכשירים לפחות כמו חבל חישוק או כדור. אני וחברתי הטובה ביותר הכנו קטע ריקוד בזוגות עם חישוק וכדור. התאמנו על זה חודשיים כולל בחירת שיר וכוריאוגרפיה שבעיניינו נראתה מעלפת כולל רכישת בגדי גוף וטייצ׳ים תואמים. ביום הגשת התרגילים התכנסנו כל הכיתה באולם הספורט וכל פעם עלה מישהו אחר להציג את התרגיל שלו. אבל החברה שלי…. הבריזה. חטפה פחד קהל ולא הגיעה לבית הספר. ביקשתי מהמורה דחייה אך היא לא הסכימה ואמרה שאם לא אעלה אכשל. לא היה לי ברור איך אני מציגה קטע זוגות לבד…. אבל נאלצתי להציג את הריקוד שלנו לבד…..כשאני מנסה לגלם את שני התפקידים. כך מצאתי את עצמי מקפיצה אוויר למעלה, מחזיקה ידיים ומסתובבת עם כלום, כולל זריקת החישוק לצד השני משאין מי שיתפוס אותו רצתי אני לתפוס ולהחזיר לעצמי… כולל מסירות בכדור על הרצפה ועוד. זה היה מגוחך, משפיל ומזעזע….. שיא הפתטיות. אני עברתי בקושי כשלמשך שבוע הייתי מושא לחיקויים וירידות בשכבה והחברה שלי…. הגישה בסוף עבודה כתובה….. אין צדק ביקום! N.shemaya@gmail.com

    מאת: נטע |‏ 3 במרץ 2017 | 15:48
  • לפני 6 שנים …שיעור ספורט בתיכון , ריצת 2000. אחרי קילומטר וחצי נתפס לי שריר באגן וככ רציתי לסיים ..ה
    רצתי מהר כול הריצה והייתי קרוב ללסיים ראשון. המשכתי לרוץ למרות שנתפס השריר…ב100 מטרים האחרונים סבלתי ממש מכאבים אז החלטתי לתת ספרינט מטורףף כדי לסיים מהר . 5 שניות אחרי זה נקרע לי השריר – השריר שבר לי 2 עצמות באגן..מפה לשם ..חודש וחצי על כיסא גלגלים.תודה למורה שחשב שאני עובד עליו ולא הזמין אמבולנס :)

    מאת: עומרי |‏ 3 במרץ 2017 | 15:44
  • כשהייתי בחטיבת הביניים עוד לא הבנתי את החשיבות של דוראדוראנט והקסם שהוא יכול לעשות.. זה בדיוק השלב שבו בלוטות הזיעה שלי התחילו לפעול.. השילוב של מחסור בדורדוראנט וגיל ההתבגרות היה לא אידאלי מבחינת ריח, בייחוד אחרי שיעורי ספורט.. זכור לי יום אחד ספציפי שחזרנו לכיתה אחרי שיעור ספורט וכל הכיתה הייתה חנוקה ומסריחה, וכולם התלוננו אבל לא ידעו מי אחראי לריח.. הרגשתי נורא ומאז הלכתי עם אמא שלי לקנות דוראדוראנט..

    מאת: דנה |‏ 3 במרץ 2017 | 15:43
  • במהלץ ריצת 2000 בשיעור ספורט נתפס לי שריר באגן, לא הסכמתי תוותר ורציתי לסיים את הריצה , ב100 מטר האחרונים נתתי ספרינט מטורףףף כי רציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר – כאב לי. 5 שניוץ אחרי שהתחלתי את הספרינט התעלפתי . נשבר האגן …מפה לשם
    חודש וחצי על כיסא גלגלים.

    מאת: עומרי |‏ 3 במרץ 2017 | 15:41
  • אז ככה,
    בחטיבת הביניים, הייתי בכיתת ספורט למרות שממש לא הייתי במיוחד טובה בזה ואפילו נהגתי להבריז ממדידות (במיוחד של ריצות ארוכות)
    באחד מימי הספורט המחוזיים שנערכו באיצטדיון הדר יוסף, השתתפתי בתחרות קפיצה לרוחק אולי כי בזה הייתי הכי פחות גרועה או שממש רצו כבר לשתף אותי במשהו…
    להפתעתי, הגעתי למקום השני ואפילו זכיתי במדליה ותעודה. הקאצ' היה שבאותו יום, באיזשהו אפן מוזר, השתתפו בתחרות רק שתי מתמודדות. זו שזכתה במקום הראשון בפער עצום… ו…אני…

    מאת: אודית לורן בלקין |‏ 3 במרץ 2017 | 15:23
  • הפדיחה הכי גדולה שקרתה לי בשיעור ספורט הייתה בכיתה א בשיעור הספורט הראשון שלי אי פעם!! היה לנו מורה מבוגר כזה בשם ויקטור שהיה ממש מפחיד וכעסן. זה היה ביום השני שלי בכיתה א ולא ידעתי עדיין את המערכת אז הגעתי לשיעור עם מכנס שממש גדול עליי וחולצה שממש גדולה עליי. ויקטור אמר שנשחק את המשחק הזה עם הברווז או לא יודעת שיושבים במעגל ואז עוברים אחד אחד ומי שיוצא צריך לרוץ ולתפוס את מי שבחר אותו לפני שהוא תופס לך את המקום. כשנבחרתי ורצתי לתפוס את מי שבחר בי נפלו לי המכנסיים ואני זוכרת שמלבד התלמידים גם ויקטור העיר איזו הערה שהצחיקה את כולם על כך שילמדו לפעם הבאה לבוא בתלבושת מתאימה לשיעורי ספורט. בקיצור כל הכיתה שלי בשיעורים שלאחר מכן באה מדוגמת לשיעור ספורט אז ייצא שעשיתי גם משו טוב.

    מאת: ליהי |‏ 3 במרץ 2017 | 15:22
  • היה זה לפני 50 שנה מאחר והייתי טובה בעדיפת כדור ברזל נשלחתי לתחרות אזורית לייצג את בית הספר וכמובן לזכות במדליה התעמלתי רבות לתחרות הזו והגיע היום נסעתי עם כל הכיתה לתחרות הכל מעודדים אותי כל הדרך . הגענו למקום התחרות ראיתי את המגרש ראיתי את כל האנשים והילדים . שעתי הגיעה עליתי לייצג את בית הספר כנהוג בעדיפת כדור ברזל לקחתי את הכדור הסתובבתי וזרקתי את הכדור הכדור נשמט מידי ונפל על העיגול בו עמדתי קפאתי על מקומי מרוב פשלה …זהו עד היום אני נזכרת בזה מאז לא נגעתי בכדור ברזל

    מאת: לאה הרש |‏ 3 במרץ 2017 | 15:21
  • בכיתה ו המורה לימדה אותנו בשיעור ספורט תרגילים על הארגז,כאשר הגיע תורי עשיתי את התרגיל ובטעות בעטתי בחוזקה בבטן שלה ומכיוון שיש לי הרבה כח ברגליים העפתי אותה לרצפה.ואז האדמתי כולי ויצאתי בריצה מהאולם ספורט…..

    מאת: אורפז לוי |‏ 3 במרץ 2017 | 15:19
  • בניגוד לרובם שניפגעו בצורה רפואית חלילה משיעורי הספורט… אני הייתי בנבחרת קבוצת מחניים.
    זכורה לי התחושה הזאת ולפעמים אפילו המבהילה, שאין לך טיפה של מושג מה הקבוצה המתחרה מתכננת לעשות, כך שתמיד הייתי מוכנה לתפוס את הכדור… כדי שלא אפסל. ולרוב הייתי נשארת אחרונה בקבוצה שמתמידה לתפוס את הכדור בזמן…

    מאת: שירלי |‏ 3 במרץ 2017 | 15:10
  • בכיתה ט השיעורים מחולקים לבנים ובנות אבל במבחני ריצה כולם יורדים לאיצטדיון לרוץ יחד
    במהלך הריצה קיבלתי מחזור והמכנס שלי התלכלך
    בהתחלה חשבתי שזה זיעה אבל כשסיימנו לרוץ ועלינו למלתחות גיליתי שהתלכלכתי ורצתי ככה:/

    מאת: מור |‏ 3 במרץ 2017 | 14:08
  • למדתי בבית ספרי קיבוצי
    ובאחת הריצות של 1000 פניתי בפניה לא נכונה
    מצאתי את עצמי רצה הרבה מעבר ל1000 קילומטר
    ומחפשת את הדרך חזרה למסלול
    שעה ועשרים דקות לקח לי עד שחזרתי לנקודת הסיום., אפשר להגיד ששברתי את השיא.
    היום 15 שנה אחרי יכולה להגיד שאולי זו הנקודה שהבנתי שריצות למרחק הן לגמרי אני ומאז ועד היום אני עוסקת בריצות ארוכות.. אך באותו הרגע זה היה סיוט שליווה אותי לפני כל ריצה בקיבוץ במסגרת שיעורי הספורט

    מאת: טלאור |‏ 3 במרץ 2017 | 13:57
  • בואו נגיד ככה- נותרתי עם פוביה לכדורים: שיחקתי כדורגל עם הכיתה- בעיטה חזקה עם הכדור ישירות לבטן, הקאתי אוטומטית ישר על המגרש. שיחקתי מחניים- נפל הכדור על הרצפה והתחיל להתגלגל על הרצפה לידי, רצתי אחריו ועליתי עליו בטעות ועפתי על הפרצוף והשתטחתי על הרצפה. ישנם עוד מספיק סיפורים על כדורים, אל תתקרבו עם כדור כי אני אצרח את הנשמה כאילו זה עכביש(:

    מאת: סתיו לוטן |‏ 3 במרץ 2017 | 13:53
  • הטראומה הכי גדולה שלי משיעורי ספורט הייתה דווקא השנה. שיעורי הספורט שלנו מתקיימים באולם בית הספר, ובגלל שאני מגיעה עם ג'ינס לבית הספר, הייתי צריכה להחליף את הבגדים שבאתי איתם לבגדי ספורט במלתחות. לצערי השירותים היו תפוסים, והתלבשתי במקלחות. אני מורידה את הג'ינס לתומי, וברגע אחד, בלי כוונה בטעות פתחתי את הברז במקלחת. כולי נרטבתי -השיער והבגדים שלי ספוגים במים, ויצאתי ישר מהמקלחת. באותו רגע היו מלא בנות בשירותים, ואני הייתי רק עם תחתונים. המשכתי לצרוח ולא ידעתי מה לעשות כי המים המשיכו לזרום, ואני עומדת ערומה בוכה וצוחקת. בסופו של דבר, מי שבאה לסגור לי את הברז הייתה המורה לספורט בעצמה, שגם היא, כמו חצי מהבנות בשכבה בערך, ראתה אותי ערומה ורטובה. מאז, אני לעולם לא נכנסת יותר למלתחות וזו הפדיחה הכי הכי גדולה שלי! :-)

    מאת: כרמל הלמן |‏ 3 במרץ 2017 | 13:38
  • אני לא בדיוק המעריצה הגדולה של שיעורי ספורט. לרוץ על החוף עם מוזיקה ברקע-כן. לשחק מחניים-פחות הרבה פחות.
    שיעור טראומטי במיוחד זכור לי מכיתה ה', שיחקנו מחניים (במפתיע) ונשארתי האחרונה בקבוצה (זה באמת היה מפתיע) הכדור נזרק לעברי והחלטתי שהפעם אני לא מתחמקת אני עומדת איתנה ותופסת. בום. כדור בפרצוף, האוזניים שלי צילצלו ודם זלג לי מהאף ולכלכך את כל החולצה החדשה והלבנה (!) ואם כל זה לא מספיק היו גם שאגות צחוק מסביב. לקח לחיים: לא להתחמק, לעמוד איתנה. אבל במחניים לרוץ הכי מהר ורחוק שאפשר.

    מאת: כרמלה |‏ 3 במרץ 2017 | 13:30
  • באופן כללי במהלך החטיבה והתיכון לא עפתי על שיעורי ספורט ובקושי עברתי את המבחנים שעשו לנו… גולת הכותרת הייתה בכיתה י"ב שכבר הייתי כל כך קרובה להיפטר מהשיעור הזה לנצח- הבגרות בספורט! בסך הכל הייתי צריכה להכין ריקוד עם כמה אלמנטים כמו גלגלון וכאלו וגם את זה בקושי הצלחתי אז החלטתי לשתף פעולה עם חברה ולהציג ביחד… ביום הבגרות, באנו עם תלבושות תואמות, המורות יושבות מולנו ומצלמות הכל בוידאו, בחרנו שיר שירים את האווירה- bom bom של sam and the womp והתחלנו את הריקוד העלוב שלנו… לפתע באמצע הריקוד קרה הנורא מכל- שתינו שכחנו באותה נקודה את המשך הריקוד!!!!! הסתכלנו אחת על שניה וצעקנו "נר" ופשוט עשינו עמידת נר ומשם כבר פרי סטייל עד שהצלחנו לסיים בצורה נורמלית… ברחנו משם וכיווינו שייתנו לנו לפחות ציון עובר שלא נצטרך לעשות את זה שוב….

    מאת: רעות בר קנא |‏ 3 במרץ 2017 | 13:15
  • הפאדיחה שלי הייתה בכיתה ה׳. היה לנו שיעורי ספורט מעורבים עם השכבה שמעלינו (וכמובן הקראש שלי היה שם), יום אחד הכריחו את כולנו לעשות ריצות וביום הנפלא הזה קיבלתי מחזור בפעם הראשונה, אז ככה רצתי כשהקראש שלי רץ מאחורי ואני עם דגל יפן על הטייץ הבהיר שלי.
    הלכתי ככה גם הביתה בלי לשים לב עד שמישהי עצרה אותי ברחוב ואמרה לי ללכת להחליף את המכנס

    מאת: ויקטוריה סייברט |‏ 3 במרץ 2017 | 13:02
  • הטראומה הכי גדולה שלי משיעורי ספורט היא שהיה לנו מבחן להחזיק בטבעות ולתפוס כמה שיותר זמן באוויר, ואני מאוד נמוכה לא רגילה להיות כלכך רחוקה מהקרקע אז החזקתי וכשהשתחררתי לעמוד באוויר התחלתי להשתגע באוויר ולצרוח, כל הכיתה הסתכלה וצחקה ולא ידעתי איך אני הולכת להגיע לרצפה , צעקתי שיורידו אותי ולא הבינו מה אני רוצה עד שבסוף עשיתי זינוק ומצאתי את עצמי מתנשקת עם הריצפה

    מאת: הודיה חריר |‏ 3 במרץ 2017 | 12:14
  • הטראומה שלי זה שבריצת 2000 בשביל לא לרוץ את כל ה2000 היינן מתעפסים דרך הגשר וחותכים חצי דרך ואז יותאים מהפינה כאילו כלום לא קרא…באחת הפעמים נתלעתי על הגדר

    מאת: אנסטיה |‏ 3 במרץ 2017 | 12:10
  • במהלך שיעור התעמלות בכיתה ט' רצנו 2 ק"מ כחלק מהציון הסופי לתעודה . המורה הזניקה אותנו ועמדה עם סטופר ולצידה העוזרת שלה שרשמה במחברת את התוצאות של כולנו. התחלנו לרוץ ותוך כדי לא הרגשתי טוב , היתה לי בחילה אבל העדפתי להמשיך כי חששתי מהתוצאה שאקבל . לקראת הסוף נפתח לי השרוך בנעל אבל עדיין המשכתי לרוץ בטענה שהנה פוש אחרון ואני מסיימת . הסתכלתי לרגע הצידה כדי לראות איפה שאר הבנות ופתאום ללא שום הכנה מראש מעדתי והשתטחתי על הרצפה כאב לי מאוד וירד לי דם מהברכיים ומהידיים , אבל אזרתי כוחות והמשכתי לרוץ עד קו הסיום . המורה היתה גאה בי וכולן רצו אליי ועזרו לי ללכת לחדר ההלבשה שם שמו לי משחה אנטיביוטית וחבשו לי את היד . נשארו לי צלקות בגוף לעולם לא אשכח את היום זה.

    מאת: אודליה |‏ 3 במרץ 2017 | 11:59
  • שיעור שחיה קפצתי ראש למים ובנפילה החליקו לי המכנסיים החוצה לקול שאגת צחוק של הכיתה…למות…

    מאת: גיל פינדו |‏ 3 במרץ 2017 | 11:46
  • הטראומה הכי גדולה שלי משיעורי הספורט בבית הספר היא ההערות המעליבות של המורה שלי לספורט: כל פעם שהייתי מנסה לבצע קפיצה מעל טרפז הייתי נכשלת והמורה הייתה עוקצת אותי: "חבל שאת לא טובה בספורט כמו באנגלית".בגלל העקיצות שלה חשבתי שנים על גבי שנים שאני כישלון מוחלט בספורט. הבטחון בעצמי שלי היה בקרשים. רק בשנים האחרונות השתחררתי מהטראומה הזאת כשגיליתי שאני טובה במשחקי כדור. בורכתי בזריזות ידיים וקריאה מצויינת של מהלכי היריב מה שתורם לי המון להצטיינות במשחקים מהסוג הזה.

    מאת: אביבה כהן |‏ 3 במרץ 2017 | 11:38
  • הטראומה הכי גדולה משיעורי ספורט –
    דווקא מתרחשת רגע אחרי השיעור
    כשאוספים את כל בליל הריחות "הטובים" האלה לכיתה אחת סגורה

    גל
    galbend@post.bgu.ac.il

    מאת: גל |‏ 3 במרץ 2017 | 11:36
  • בכל מה שקשור לריצות, קפיצה לרוחק וכו' אף פעם לא היתה לי בעיה. אבל עד כמה שהייתי אתלטית, הטראומה הכי גדולה שלי היא מהבגרות בהתעמלות בתיכון.
    את החלק של הריצה ביצעתי בלי שום בעייה. אז איפה נתקעתי? באותם זמנים הבנות (והבנות בלבד) היו צריכות בנוסף לריצה להכין תרגיל אומנותי בזוגות על מזרונים כולל גלגולים, הנפות באוויר ועוד שלל אלמנטים. לא אהבתי את זה. לא התחברתי לזה ואפילו די סבלתי. למזלי המורה היתה אנושית ומבינה וידעה שאני טיפוס ספורטיבי ולא סתם מנסה להתחמק. זה הסתיים בכך שהכנתי עבודה בכתב במקום התרגיל וביום התחרות הייתי אחראית על הפעלת המוסיקה בטייפ לכל המציגות (כן כן טייפ עם דיסקים וקסטות מפעם)

    מאת: נוקה |‏ 3 במרץ 2017 | 11:27
  • אין ספק שהטראומה הגדולה ביותר שלי היא משיעורי הספורט בבית הספר היסודי. הגעתי תמיד אחרונה בכל הריצות שהתקיימו בשיעורים. כמה שלא התאמנתי לפני, תמיד הייתה חוצה אחרונה ומתוסכלת והמורה להתעמלות הייתה ממש לא מפרגנת בלשון המעטה. לימים גדלתי, ספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי, בין היתר גם ריצה שהיא אחד העיסוקים החביבים עליי. היום אני מחזיקה גם בכמה תעודות הדרכה בתחום. החיים והרצון הוכיחו כי לא חייבים לסיים ראשונים כדי לאהוב ולעסוק במשהו :)

    מאת: מור פ. |‏ 3 במרץ 2017 | 11:25
  • מאז ומעולם אהבתי ספורט.
    כבר מגיל צעיר אהבתי לגוון בסוגי הספורט: בלט, ג'אז, התעמלות אומנותית, ריצות. כל פעם "נדבקתי" לסוג אחר של ספורט.
    הבעיה הייתה שאהבתי לגוון גם בביגוד.

    לשיעורי ספורט בתיכון שלי הבנות היו מחויבות להגיע עם חולצת בי"ס סגולה בלבד, דבר שהיה מגביל מאוד!
    אז בהתחלה ניסיתי לגוון בצורת החולצה: פעם גזרתי את הצווארון, פעם את תחתית החולצה, קניתי חולצות עם צווארון עגול, מרובע ומשולש, ובסופו של דבר התחלתי לגוון בגווני הסגול:
    בזמן שרוב הבנות לבשו את אותו גוון סגול כהה, אני קניתי גווני סגול חציל, סגול לילך, סגול פוקסיה וכו'.

    יום אחד, בכיתה י"א נקבע לנו יום ספורט שכבתי. כולם אהבו ימי ספורט והתכוננו אליהם. וכרגיל, הבנות חויבו להגיע עם חולצות בי"ס סגולות.
    לכבוד ה"מאורע" קניתי חולצת בי"ס סגולה בהירה חדשה.

    הבעיה הייתה שבעיניי המורה לספורט החולצה הייתה ורודה. ואחרי דיון קצר איתי (והתחננויות מצידי) היא פשוט החליטה לא לאפשר לי להשתתף ביום הזה בכלל!

    זה היה מפח נפש של ממש, כי גם התאמנתי לקראת היום הזה, וגם קניתי חולצה במיוחד…

    מאת: שיר |‏ 3 במרץ 2017 | 11:05
  • הטראומה הכי גדולה שהיתה לי בשיעור ספורט היא:
    הקדמה שתקדים את הסיפור, תמידמהייתי גרועה בשיעור ספורט וריצה

    מאת: Or |‏ 3 במרץ 2017 | 10:53
  • בכיתה שלי ביסודי היינו שתי בנות מקובלות אני ועוד אחת ואחרי שהשנייה הבינה שהרבה אנשים אוהבים אותי ורוצים להיות איתי היא החליטה לעשות עליי חרם .בשיעור ספורט התחלקנו לקבוצות למשחק מחניים והיא שכנעה את כל הבנות לא לבחור אותי לאף קבוצה ובסוף נשארתי לבד בצד ולא השתתפתי .

    מאת: נרמינה מיקאילוב |‏ 3 במרץ 2017 | 10:31
  • הטראומה משיעור ספורט שהייתה לי :
    באחד השיעורים המורה ביקשה להדגים עלי איזשהו תרגיל שרצתה שנתרגל אותו בשיעור , התרגיל כלל גילגול
    ובמהלך הדגמת התרגיל נפלתי וזה היה כל כך מביךךךך , בנוסף שזה גם נורא כאב
    בגב
    מאז לא הדגמתי יותר

    מאת: הדס |‏ 3 במרץ 2017 | 10:24
  • הייתי בשנות ה-80 בבי"ס יסודי והייתה תלבושת אחידה גם בשיעורי ספורט. גם למורים הייתה תלבושת שלבשו בשיעורים.
    התלבושת כללה חולצה לבנה ומכנס מאוד קצר . יום אחד המורה עמד מולנו והדגים תרגיל מסוים. פתאום שמנו לב שכשהוא מותח את הגוף למעלה, משהו מבצבץ מהחלק התחתון של המכנסיים. הוא עשה זאת שוב ושוב וקלטנו שאלה האשכים שלו ושהוא בלי תחתונים.

    טראומה לכל החיים.

    מאת: איתי לוי |‏ 3 במרץ 2017 | 09:52
  • בתור בחורה עם חזה גדול הסיוט שלי היה הריצה. המבטים מכולם, הבדיחות והדיבורים. עד היום אני לא מרגישה בנוח לרוץ ואם כן בדירבון של החבר שלי שרץ לידי ואומר לי שלא שמים לב

    מאת: דור |‏ 3 במרץ 2017 | 09:49
  • הטראומה שלי משיעור ספורט זה מסוף יב׳, בבגרות לספורט עלינו להכין ריקוד בקבוצות עם אביזר כלשהו.
    כל החברות חיברנו ריקוד ועבדנו עליו הרבה והיינו צריכות להציג אותו מול שאר בית הספר.
    במהלך הריקוד חברה היתה צריכה לעשות מעלי גלגלון וכנראה מההתרגשות היא פשוט נחתה עלי! זה היה כואב ומביך, אני בטוחה שגם בשבילה.
    חייבת לציין שספורט מבחינתי זה דרך חיים, שגרה שאין תחליף לה.. ההתמכרות לספורט שינתה אותי מקצה אחד לקצה שני! ואני אשמח לזכות בפרס הזה! שבת שלום

    מאת: ורד |‏ 3 במרץ 2017 | 09:48
  • בכיתה יב,שיחקנו בשיעור כדורעף. אני קפצתי לחסימה וחבר אחר קפץ להנחתה, במהלך הקפיצה הרגליים שלנו השתרבבו, וכתוצאה מכך נחתי לא טוב על הרגל.הרגשתי כאב חד ולא הצלחתי לדבר במשך דקה.לאחר מכן הלכתי למיון ושם הבינו שקרעתי 2 רצועות בברך, מיניסקוס פנימי וצולבת.תקופה ארוכה של הכנה למרתון תל אביב והכנה לקראת הצבא נגדעה רק בגלל שיעור ספורט מטומטם.

    מאת: עמית כ |‏ 3 במרץ 2017 | 09:46
  • באחד משיעורי הספורט איחרתי לשיעור והמורה מאד כעסה עלי על האיחור.. בגיל הזה עוד היינו לומדים את שיעורי הספורט בנים ובנות בניפרד. המורה החליטה להעניש אותי וצירפה אותי לשיעור הספורט של הבנים,שלא נדבר על איזה שיעור שלהם נפלתי באותו היום…המצב היה מאד מביך ולא נעים עד היום זוכרת את השיעור הזה כטראומה של שיעורי הספורט.

    מאת: נטע-לי |‏ 3 במרץ 2017 | 09:46
  • העניין הכי טראומטי משיעור הספורט מהבית ספר היסודי ועד לתיכון הוא שבכל תחרות ריצה הייתי מגיעה אחרונה ודרך אגב עד היום זה מלווה אותי ואני לא מצליחה להתכונן ולרוץ במרתון

    מאת: עדי |‏ 3 במרץ 2017 | 09:33
  • הדבר הכי טראומטי משיעורי ספורט היה שפעם שיחקנו כדורעף בשיעור הבנים נגד הבנות. לקראת אמצע המשחק אחד הבנים הנחית עליי כדור שהגיע ב200 קמ"ש לתוך הפרצוף שלי ופגע בצורה מדויקת באף. כמובן שהוא נשבר וירד המון דם אבל החלק הכי חשוב הוא שהמשכתי לשחק. ככה זה כשאתה תחרותי כך כך.

    Shanyziv862@gmail.com

    מאת: שני |‏ 3 במרץ 2017 | 09:25
  • הטראומה שלי משיעורי ספורט היתה בכיתה ד'.
    יש לי אחות תאומה ולמדנו באותו בית ספר יסודי.
    רוב שיעורי הספורט שלנו היו חופפים. כאשר השיעור שלה היה מסתיים- שלי היה מתחיל, ולהיפך.
    מדי פעם היה שהשיעורים היו באותה שעה כאשר כיתה אחת בתוך אולם הספורט והכיתה השניה מתאמנת בחוץ.
    באחד מהימים השיעור שלי היה אימון בתוך אולם הספורט (ושלה בחוץ).
    באותו היום היה לכיתה שלי אימון על הטבעות, אני שנאתי את הטבעות האלה אבל לא היתה לי שום דרך להתחמק מהשיעור.
    התבקשנו לבצע "עמידת נר". כאשר הגיע תורי אני עשיתי וכמובן שמרוב לחץ לא הצלחתי להחזיק את עצמי ונפלתי בפני כל הכיתה. =/
    זה היה מאוד מביך. מרוב בושה יצאתי מהאולם וישבתי בחוץ והחלטתי להצטרף לאימון של הכיתה של חלי (אחותי התאומה) שבדיוק עשו תחרויות ריצה בחצר בית הספר.
    חשוב לציין שהצטרפתי לשיעור על דעת עצמי – ללא בקשת אישור מהמורה שלה!
    חלי אחותי אישרה לי להצטרף ולהפריע לה כי סיפרתי לה את שקרה לי.
    בסיבוב הריצה שלנו רצנו אחת במקביל לשניה שכל כמה שניות חלי עקפה אותי, היא תמיד היתה טובה יותר בריצה (עד היום! :) ) כאשר ניסיתי לעקוף אותה הדפתי אותה קצת ביד (רימיתי נו, הייתי בת 9) ואז היא נפלה!
    כאשר נפלה ראיתי שהיא דיממה מהפה ואז שתינו גילינו שמהנפילה היא שברה את השן הקדמית.
    כחצי שעה לאחר מכן אימי באה לקחת אותנו ונסענו לרופא שיניים שעשה לה השלמה לשן….
    אין ספק, זה היה יום טראומתי בבית הספר בכלל ובשיעור הספורט בפרט.

    מאת: מירית אהרון |‏ 3 במרץ 2017 | 09:19
  • הקאתי באמצע השיעור זה היה ממש נורא…..

    מאת: יעל שלג |‏ 3 במרץ 2017 | 07:42
  • אני לא אשכח איך לפני שניםםם בזמן שיעור התעמלות קרקע, עם הבגד גוף הסגול מלייקרה, פשוט השתנתי על עצמי מרוב מאמץ. זה היה בזמן גלגול כלשהוא ולכן הגב שלי היה רטוב וזה הרטיב את המזרון העבה שאמורים להתגלגל עליו אחרי. המורה ניגשה אלי ואני טענתי שאני מזיעה (!) והיא אמרה שכדאי להתקשר לאמא לבוא לקחת אותי…

    מאת: עדן |‏ 3 במרץ 2017 | 07:24
  • עליתי מאוקראינה לישראל בחופש הגדול לפני כיתה א, אני זוכרת שבשיעור ספורט הראשון עדיין לא ידעתי את השפה, בעצם לא ידעתי בכלל את השפה חוץ מאולי "שלום" ו"תודה" ואני זוכרת שהמורה לספורט התחיל להקריא שמות (כך התברר לי בדיעבד) ולא הבנתי זאת, מכיוון שלא הבנתי שזה מה שהוא עושה גם לא הגבתי כאשר קרא בשמי. המורה חשב שאני אולי מזלזלת בו או מתעלמת ופשוט התחיל לצרוח עליי ליד כל הילדים, צרחות איומות אשר נפסקו כאשר הילדים מהכיתה הסבירו לו שאני עולה חדשה ואינני יודעת את השפה.
    20 שנה אחרי ואני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.

    מאת: mom |‏ 3 במרץ 2017 | 03:59
  • הטראומה הכי גדולה שלי משיעורי הספורט בבית הספר היא שהיינו צריכות ליצור (לבד!!) תרגיל עם אביזר (כן כן, ממש כמו בחוגי ספורט). האביזר שלי היה סרט של התעמלות אמנותית (כמובן בדיסוננס מוחלט ליכולת האיזון המופלאה שלי). זו אכן נשארה טראומה כי בסופו של דבר יצרתי מן ריקוד מוזר, שכלל סרט בד ארוך ומסתלסל, ולא כל כך ברור איך עברי את הציון המינימלי באותו השיעור…

    מאת: שרון |‏ 3 במרץ 2017 | 01:36
  • הייתי טובה בספורט בביצ'פר, והמורה לספורט לא אהבה שאני תמיד מנצחת, אז מידי פעם הייתה מחליטה לשנות את החוקים של התחרות או של המשחק כך שפתאום שחקנים שנכשלו חוזרים לשחק ובעצם לא הייתה תחרות הוגנת, אומנם עברו הרבה שנים מאז, אבל כן אני עדיין זוכרת את זה…

    מאת: יעל |‏ 2 במרץ 2017 | 23:36

השאירו תגובה