סדר סדר תרדוף

•  
•  
•  

להתאהב בצמצום | איור: iStock

לפני 15 שנה בערך, יצאו מדירתי הקטנה 13 ארגזי קרטון ענקיים, גדושי מגזינים. היו שם בעיקר עיתוני "ווג" מתפוצות שונות שאספתי בשקדנות מ-1982.

שני צוותי סבלים הגיעו – הראשון לקח מחצית מהארגזים לספרייה בשנקר והשני לקח את היתר לספריית בית אריאלה. לאירוע המכונן הזה קדמו חודשים ארוכים של היסוסים. חבר יקר ניסה לשכנע אותי להיפטר מערימות הכרומו החלומיות האלה. לאט, בסבלנות ובאהבה. "את אף פעם לא פותחת אותם", אמר וצדק, "תחשבי כמה מקום יתפנה לך". הייתי מביטה במדפים עמוסי המגזינים בעצב, ונזכרת איך הגיעו מבהיקים מבשורות חדשות, ממלאים את החלל באווירת מותרות.

בסוף ויתרתי, החלטתי לשחרר. תאמתי מראש עם הספריות המעוניינות בירושת המגזינים שלי, התנחמתי בעובדה שאוכל לבקרם במעונם החדש והתכוננתי לפרידה. סיננתי כמה מגזינים אהובים במיוחד והזמנתי הובלה. אני זוכרת את תחושת הקלילות והאווריריות שהציפה את דירתי הקטנה אחרי שאחרון הארגזים נלקח, את הניקיון בעין, את הריק המשחרר. מאותו רגע חיי כבר לא היו כתמול שלשום. התאהבתי בצמצום, בניפוי, והבנתי משהו לכל החיים – כשיש לי פחות, טוב לי יותר. זה היה צעד משמעותי ליישוב סכסוך פנימי עתיק יומין בין כאוס לסדר. בחרתי בסדר. הבדלתי, ניפיתי, צמצמתי, ויתרתי, מסרתי.

| מסדרים, מבלגנים וחוזר חלילה |

זה היה קשה, ניגוד מוחלט לגנים שירשתי, מרחק תהומי מהתודעה הכאוטית שלי. בגיל ארבע אמנם קיפלתי את הגרביים באופן שווה ומדויק ואת חולצת בית הספר מתחתי בקפידה לתוך החצאית, אבל כבר לקראת גיל ההתבגרות הבגדים שלי נזרקו על הרצפה בפרוזדור, וסביבי זרעתי בעיקר תוהו ובוהו. כשגרתי לבד, הקרב בין הקצוות הדרדר. הייתי מלקטת בגדים ושאריות מהרצפה במשך יומיים, מנקה ומסדרת עד למצב בית מרקחת פרוסי, ואז כשהכל היה מונח מסודר במקומו הייתי מתחילה בתהליך חורבן איטי עד שהשתלט לו שוב בלגן ולא נותר סנטימטר ריק. ואז שוב, מסדרת ושוב מבלגנת… וחוזר חלילה.

כשהפכתי לאם, נדמה היה לי שריסנתי את החלק הכאוטי, אבל רק ברגע בו פונתה דירתי מ-13 ארגזי המגזינים, התרחשה ההארה. פחות הוא בהחלט יותר. מאז אני מעריצה מינימליזם, פשטות, בהירות, מעדיפה איכות על פני כמות, צלילות על פני טשטוש, נאבקת בגנים שלי שנוטים לאגור, לפזר. כשרציתי לעלות שלב השקעתי ב-3 ימי סדר בליווי מקצועי. למדתי שיטה: לרוקן את האזור בו בוראים סדר. למיין את תכולתו. למסור את כל שאפשר. להשאיר פחות ככל שניתן. למיין לקטגוריות את מה שנותר. להקצות מקום לכל קטגוריה ולרכז את כל החפצים ששייכים לה במקום אחד, מוגדר. פשוט וגאוני עבור מסודרת מתחזה כמוני.

| הפנקס השחור הקטן |

והשיטה עבדה, הרגלים השתנו, הייתי לאדם מסודר ומאורגן ביחס לעצמו. זוכרת להחזיר למקום, ממיינת ומקטלגת, מנפה ומרכזת. גם ארון הבגדים שלי הצטמצם בעזרתה של חברה טובה, מסודרת מלידה. מדדתי את כולו, התבוננתי במראה מכל הכיוונים, ויתרתי, דייקתי, ריכזתי סריגים בימין, וג'ינסים בשמאל, שחורים למעלה, וצבעוניים בדירוג מכהה לבהיר. קניתי קולבים זהים, ריווחתי בין השורות, והחשוב מכל – חיברתי את חלקי הפאזל של ארון הבגדים שלי. במידה משמעותית גם חלקי הפאזל של הארון הפנימי התחברו.

זכרתי טיפ נפלא שקראתי לפני שנים במאמר המערכת ב-"ווג" הראשון שעסק בגוף: "בכל פעם שאתן מתלבשות ומרגישות טוב, כשאתן מקבלות מחמאות וחשות בטוחות במיוחד בהופעתכן, רשמו במחברת את כל פרטי ההופעה, איזה מכנסיים, חגורה, תיק, נעליים, תכשיטים וכו' לבשתן באותו זמן". המחברת שלי מונחת אחר כבוד במדף השני משמאל, ליד ערימת הגופיות השחורות. דפדוף מהיר עוזר לי להתלבש בכל בוקר בקלות, ולהישמר מהרפתקאות אופנתיות מביכות, שבגילי כבר ממש לא מומלצות.