גבר לא יבין את העונג הטמון בלבישת שמלה

•  
•  
•  

תחושה חופש וקלילות. מתוך הסרט "פינה"

יצאתי מהסרט "פינה" (על הכוריאוגרפית הנודעת פינה באוש) עם חשק עז לשמלה. זה היכה בי כמו אז לראשונה בראשית שנות ה-80 כשראיתי על במת היכל התרבות את "קפה מילר". שמלות קומבינזון לבנות וסגפניות, חסרות המשקל, מלאות תנועה רוקדות יחד עם הגוף, היו כל מה שרציתי מאז ללבוש לפני השינה. גם מראה השמלה הדקיקה ומעליה מעיל פתוח שלבשה רקדנית אחרת על הבמה, מתרוצצת תועה ותוהה בנעלי עקב, נצרב מאז בתודעתי כצירוף נשי ופגיע, מסעיר ונוגע ללב.

כמה שנים מאוחר יותר ראיתי עוד יצירה מהממת של באוש: "1980" ולאחריה כבר השתנה כל מה שחשבתי לפני כן על שמלות. אם מכנסיים אסורים ללבישה לכל מגזר נשים דתי באשר הוא, מכאן ששמלות נתפשות אוטומטית, גם אם לא במודע, כשייכות לעולם מסורתי ומיושן אז חווית הצפייה ברקדניות של באוש, טילטלה את התפישה הזו ועוררה מחדש את החשק הקדום לשמלות. זה שנשכח עם מכנסי הג'ינס הנוחים. במקום בחירה טבעית במכנסיים חיפשתי מאז את חויית השמלה. האוורירית, הקלילה, הפגיעה, המרמזת, המרחפת סביב הגוף כמו גם את זו הרכה והאימהית או זו האירונית, המפתה, בסיגנון שמלת קוקטייל, קלאסית כמו הסטריאוטיפ עצמו של אישה בשמלה ונעלי עקב.

•  
•  
•  

פארודיה על נשיות וגבריות. צילום מתוך הסרט "פינה"

באוש מלבישה את הרקדניות שלה ביצירות כמו "1980", "ויקטור" ו"קונטקטוף" בשמלות באורך הברך, חושניות, צבעוניות וטבולות בזוהר אירופאי דקדנטי. הגברים אצלה ארוזים בחליפות שחורות וחולצות לבנות. התפקידים ברורים, כך נראה גבר, כך נראית אישה. התפקידים מתחלפים, מאבק המינים הוא מאבק על תיקשורת  וקשר אבל הבגדים נשארים על פי החלוקה המסורתית וזה סוד הקסם. השמלות של פינה עונות על הציפיות, הסטריאוטיפים, הן ממלאות את תפקידן המסורתי אבל הן רק כסות, דימוי, תעתוע. ומתחת לשמלות הנשים בדיוק כמו מתחת לחליפות הגברים, כולם מחפשים אהבה וכולם מפחדים להישאר לבד.

•  
•  
•  

חוויה נשית טוטאלית. צילום מתוך הסרט "פינה"

•  
•  
•  

מתוך הסרט "פינה" | צילום: יח"צ

•  
•  
•  

מתוך הסרט "פינה" | צילום: יח"צ

| גברים ארוזים, נשים עטופות |

את העונג הטמון בלבישת שמלה גבר לא יבין, אלא אם זכה ללבוש גלביה אי שם על חופי סיני. ברוב המקרים, הוא ארוז ומוגן במכנסיים, כמו שבוחרות לעשות היום רוב הנשים. על הבמה של פינה באוש השמלות והחליפות, כמו דמויות הנשים והגברים, מבטאות ביקורת ופארודיה על נשיות וגבריות. הצפייה ברקדניות לאורך הסרט ממחישה את הרב גוניות של קשת טיפוסי הנשים והשמלות. שמלות פשוטות, מינימליות, טהורות, מזככות לצד שמלות ארוכות ודרמטיות עם הרבה בד, צבע, מרקם ונפח שהן כמו ביטוי מופשט לתנועה. שמלות ערב שחורות, אלגנטיות של אולמות ריקוד ונשפים, שמלות מלאכיות בלבן, צבעוניות ובוהקות כמו סוכריות עם עטיפות מרשרשות, חלקות וגם פרחוניות, ארוכות וכאלה שנושקות לברך. כולן מעוררות געגוע לעידון נשי אירופאי, מהסוג שלא קיים בתרבות היומיומית שלנו. עידון ורכות ולגיטימציה לנשיות עטופה בשמלה כביטוי לכל אחת מהאפשרויות הרבות – החל מהאימהות הרכה ועד לנשיות המפתה המצטעצעת בשמלת ערב הדורה בסגנון שנות ה-40, תקופת ילדותה של באוש. געגוע לעולם ישן עם מבנה וסדר ברור אבל זה הוא געגעוע שמתקיים רק בזכות העובדה שיש לנו אפשרות לבחור אחרת. אפשרות ללבוש מכנסיים, לערער על סדרי עולם ישנים ולברוא מציאות חדשה עם מגוון בגדים שמתאים למורכבות החיים בראשית המאה ה-21.

•  
•  
•  

מתוך הסרט "פינה" | צילום: יח"צ

•  
•  
•  

מתוך הסרט "פינה" | צילום: יח"צ

•  
•  
•  

מתוך הסרט "פינה" | צילום: יח"צ