המניפסט האופנתי

•  
•  
•  

דרושה מסורת של לבוש ים תיכוני | צילום מתוך הסרט "קוקו לפני שאנל"

זה התחיל כשקיפלתי כביסה וסידרתי בגדים בארון בעודי מחפשת לנפות את מה שמיותר. במקום להיפטר מכמה חולצות עם קרעים שלא לבשתי יותר משנה, החלטתי לקחת אותן לתיקון יחד עם כמה זוגות נעליים לחידוש הסוליות. עליתי על אופניי ונסעתי לתופרת ולסנדלר. כמה פשוט חשבתי, תופרת וסנדלר, יעדים חדשים במפת הדרכים שלי. פתאום הכול התבהר והתחבר. המחאה, המראות בהפגנה הענקית בתל אביב והקיץ הזה, שמחדד את התמונה ומחבר את קרעיה השונים.

יום קודם לכן, סיפרה לי חברת ילדות שמכהנת היום כפרופסור לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק על  "עקרון פארטו", הידוע גם בשם "כלל 80-20". הכלל שנוסח על ידי הכלכלן האיטלקי וילפרדו פארטו מאפשר הבחנה בין הגורמים העיקריים (המהווים 20% מכלל הגורמים) לגורמים הטפלים (יתר 80% מהגורמים). פארטו, שעסק בחקר פערים כלכליים, הבחין  כי 80% מהעושר באיטליה היה נתון בידיהם של 20% מהאוכלוסייה. בעקבות זאת, הוא בדק את המצב במדינות נוספות ולהפתעתו מצא כי ההתפלגות במדינות אלה דמתה לזו באיטליה. על פי אותו עקרון ניתן לקבוע כי בעסק ממוצע, כ-20% מהלקוחות, מייצרים כ-80% מההכנסות, שעדיף להתמקד בטיפול ב 20% מהפעילויות שיפיקו 80% מההכנסה, שאנחנו מבלים 80% מהזמן עם 20% המכרים הקרובים לנו ביותר וכן, שאנחנו לובשים רק 20% מהבגדים המועדפים עלינו, 80% מהזמן.

| בין הגרוטסקי למוזנח |

כל כך שמחתי להתוודע אל פארטו היקר, לקבל ממנו חיזוק לתובנה שלי הקיץ. לסירוב לפיתויי סוף העונה, להעדפה לתת לתיקון בגדים ונעליים במקום לקנות חדשים. לתחושת ההגינות שפושה בי כשאני לובשת ומכבסת שוב ושוב את אותו קומץ שמלות, חצאיות וגופיות שאני אוהבת, שהוא כמעט כל סך בגדי הקיץ שלי. 80 אחוז לפחות. ליחסים ארוכי הטווח שאני מפתחת עם בגדיי ששורדים יפה את השימוש התכוף מבלי להישחק. נכון, מעמד הביניים נשחק אבל גם אופנת הביניים נשחקה יחד עמו והגיע הזמן להתעורר. להפנות עורף לרהב המותגים, להערצה לכסף, להפרזה ובאותה המידה גם לבגדים בשקל. הגיע הזמן לבסס כאן מסורת לבוש נורמאלית, איכותית ופשוטה שמתאימה למדינה הים תיכונית, הקולית והמגניבה שאנחנו יכולים להיות.

בהפגנת הענק, ראיתי בהמון הסואן בקפלן את היופי, העוצמה והתקווה לצד הלבוש הזול והמוזנח. הרחוב הישראלי לבוש רע. בעצם, הוא לא טורח כלל להתלבש. גם כאן ניצחה הקוטביות ובלעה את מעמד הביניים של הבגדים. התקבעו כאן סטנדרטים מעוותים – מצד אחד הנוהג להשקיע אלפי שקלים בשמלות כלה מופרכות, תסרוקות גרוטסקיות, בבגדים לאירועים, בשואו-אוף נובורישי. מצד שני הזלזול בהופעה היומיומית, הוויתור על ההקפדה וההסתפקות בטייץ, כפכפים וטריקו זול כהסכמה לרף הנמוך שמציב הרחוב הישראלי.

| להתלבש זה לא מותרות |

יש משהו אלים בלצאת לרחוב בלי לטרוח ל"ארוז" את עצמך באופן אסתטי שיתחשב בעין המתבונן בך. בדיוק כמו שיש משהו אלים בלהשפריץ את העושר שלך עם סמלי הסטטוס והמותגים על האחר. להתלבש (בנבדל מלזרוק על עצמך בגדים ללא כל תשומת לב) זה לא מותרות. זה עניין תרבותי שקשור לכבוד עצמי וכיבוד הזולת. ליכולת להעריך איכות ועיצוב טוב, עידון ופשטות במובן הטוב של המילה. פשטות ולא פושטיות. בעשור האחרון הצלחנו לבסס כאן יחסים אותנטיים עם אוכל בעזרת מודעות לחומרי גלם איכותיים כמו שמן זית ועשבי תיבול שהם ברי השגה היום בכל סופר,הגיע הזמן לבסס כאן יחסים דומים עם בגדים. לתבוע בדים איכותיים, גזרות שמכבדות את הגוף, עיצוב עם שיק, מחירים הוגנים, ולהעדיף בגדים טובים ללבישה יומיומית, בין אם הם מיוצרים כאן או מיובאים, על פני חיקויים זולים, סמרטוטים מקושקשים, בגדי ערב מופרכים או מותגי יוקרה מסנוורים.