פריז מון שרי
שבוע האופנה הוא לא הדבר המעניין באמת שקורה בעיר האורות | את הסטייל האמיתי של הפריזאיות תמצאו בבתי הקפה וברחובות | שירה ברויאר חזרה מאוהבת ממפגש מחודש עם בירת השיק
קרלה ברוני מדגימה שיק פריזאי. מתוך הסרט "חצות בפריז" | צילום: יח"צ
"בפריז מספיק שאת אישה. רק על כך את כבר מוערכת". כך, במשפט אחד, פתרה לי לפני 15 שנה חברה אמריקנית שחיה בפריז, את חידת הנשיות הצרפתית. ל-5 ימים מדי שנה הייתי פריזאית, כשנסעתי לסקר את שבוע האופנה ב-12 שנות עבודתי ב-"הארץ".
יותר מהדוגמניות, השמלות והמעצבים, רותקתי לנשים ברחובות, בבתי הקפה, במטרו, בחנויות. הסתחררתי ממגוון הנשים – מבוגרות, צעירות,יפיפיות וגם כאלה שלא – לכולן מקום מכובד בגלריה האנושית של העיר. בתנאי שיש לך שיק כמובן.
ויש לך. כי נולדת במקום שיש בו רצף תרבותי והתבוננת מגיל קטן באמא שלך ובסבתא שלך, במורה ובזבנית בחנות וראית יחס של כבוד ליופי ומסורת של טיפוח. כולן סביבך נטלו חלק בשימור אורח חיים שיש בו מקום לתענוגות. לבגדים מעולים, אוכל טוב, זמן ידוע מראש לחופשה, גנים ציבוריים גזומים בדייקנות ואהבה.
יודעות איך לשאת את התיק. נשות פריז | צילומים: שירה ברויאר
| נשיקה בצהרי היום |
נסעתי לחופשה קצרה בפריז אחרי היעדרות ממושכת מביקורים בעיר האהובה עלי. בכל יום ספרתי ברחוב לפחות ארבעה זוגות מתנשקים צרפתית ארוכה. בצהרי יום אביב מעונן חלקית ברובע המארה ניסיתי ללכוד משהו מהתהלוכה המרהיבה של השיק הפריזאי המפורסם. ארבתי עם מצלמה, לוחצת קליק רק אחרי ששמעתי צרפתית ושוכנעתי שלפני צרפתייה ולא תיירת מאיטליה למשל.
אחד הסודות הנגלים לעין של השיק המציף את הרחוב הוא מינון מאוזן של תשומת לב לפרטים קטנים לצד נונשלנטיות אגבית, מין קלילות משכנעת השורה על הכל. בחרת בז'קט מלחים בטיול עם חברות? כמה חכם מצדך לאזן את נוכחותו הדרמטית בפריטים נוספים יומיומיים, כולם בכחול כמובן כמו תיק העור, מכנסי הג'ינס ונעלי האולסטאר. התלבשת על פי קודים בורגניים יותר במכנסיים לבנים, ז'קט נייבי ומוקסינים? ברור שתוסיפי להופעה הכה אירופאית-שמרנית שיק אביבי עם סל קלוע וטאץ' מעודכן בגוון לא סטנדרטי של מוקסינים בירוק-אפור מבריק. החלטת להמם בבלונד פלטינה, מיני ועקבים? לפחות עידנת את ההופעה בהרמוניה של צבעים טבעיים רגועים.
הכל נמצא בפרטים הקטנים. נשות פריז | צילומים: שירה ברויאר
| נחיתה קשה |
והצעיפים, או-לה-לה, הצעיפים מעוררי הקנאה שהופכים בתל אביב החל מחודש יוני לאבן ריחיים על הצוואר וכאן הם גלגל הצלה. הם תמצית השיק של הופעה פשוטה וקולית בג'ינס ונעלי בלרינה, או מעל ז'קט כותנה כחול, ג'ינס מקופל ותיק עור חום.
כן, יש להן את זה בדם, לפריזאיות. וזה מפעפע גם לתיירים המוקסמים ומאתגר במיוחד כשחוזרים לארץ והכל נראה לרגע קטן ומכוער. איך משמרים את הקלילות הנשית חסרת המאמץ הזו? איך מבססים כאן מסורת של כבוד ליופי? הערכה לאיכות? לפרטים קטנים שעושים את ההבדל כמו תיק שנבחר להתאים לנעל? איך מפנים מקום במציאות הישראלית, חסרת הרצף, הקטועה והלחוצה, לרווחה הפנימית שעליה ניתן לגדל שיק גם כשסתם הולכים לשוק?
בסרטו החדש של וודי אלן "חצות בפריז" יש הופעה קצרה של קרלה ברוני בתפקיד מדריכה במוזיאון רודן. באותה נון שלנטיות מפורסמת היא מדגימה את השיק המדובר, פעם בחולצה לבנה רפויה בתוך ג'ינס ושיער אסוף בפשטות, ופעם בטי שירט אפרפרה, מכנסי חאקי וסנדלי עור שטוחים. כן זה העידון והדיוק. באופן שבו מונחת הטי שירט רפויה במידה הנכונה, במחשוף הוי המחמיא ובגוון האפור שנבחר בהתאמה לעור, למכנסיים ולסנדלים. זה השילוב המנצח של פשטות ואיכות, בתוספת דקיקות אלגנטית שעוזרת לכל זה לשבת על הצרפתיות ברוב שיק מעורר השראה.
הי שירה, כל כך יפה כתבת.
מאת: נטע | 28 ביוני 2011 | 13:37נזכרתי שאחרי השרות הצבאי ( לפני 20 שנה) נסעתי לראשונה בחיי לחודש בפריס. אני וחברתי היינו שתינו תרום לימודי העיצוב בבצלאל ובשנקר, בהתאמה. ישבנו המון בבתי הקפה וניסינו לפצח את הד.נ.א. של הסטייל הצרפתי. ולהפנים אותו אחת ולתמיד. אלא שמתברר שדורות של חינוך ליופי והרמוניה לא ניתן ללמוד בחודש.
מאת: שגית | 28 ביוני 2011 | 06:38