תעשייה ושמה ג'יימס בונד: שובו של האיש עם הכי הרבה סטייל בעולם
וגם: איך הפך הסווטשירט לפריט יוקרה, המותג שיגרום לכם להתגעגע לתקופה שלא הכרתם והזמר שאתם צריכים לדבר עליו במקום על דרייק. עמרי קירון עם כל מה שגברים צריכים לדעת על סטייל
התופעה: ג'יימס בונד
את ערב הפתיחה של שבוע האופנה האחרון סיימתי מבואס. ולא שלא היה כיף: מעטים הדברים שאהובים עליי יותר מלהעביר לילה שלם ברכילות אינטנסיבית על כל העוברים והשבים, ואם יש אלכוהול חינם אז באמת שאין לי תלונות. אבל הבגדים, הבגדים הרגו אותי. בהזמנה החגיגית לאירוע נכתב שמדובר בערב גאלה. אמנם לא צוין במפורש קוד לבוש – להלן: הקיו שלי לוותר על פפיון וז'קט טוקסידו – אבל לכל הפחות ציפיתי שהאורחים ינסו לשמור על הלך רוח פורמלי. ובכן, לקח לחיים: במקום בו דוקרים אנשים ברחוב על בסיס יומי, אל תצפה מגברים לוותר על הטוניקה הא-סימטרית שלהם גם באירוע רשמי.
במבט לאחור, אני חושב שכאבה לי יותר מהכל העובדה שבפעם המי יודע כמה התחוור לי שאיני חי בסצנת קזינו ג'יימס בונדית יוקרתית. מאז ילדותי אני נוהג לצפות בסרטים הכיפיים האלה עם אבי, אבל על הפער בין כפר סבא למונטה קרלו לא הצלחתי להתגבר. בעוד כשבועיים יעלה על המסכים ספקטרה, הסרט ה-24 בסדרה המצליחה (והאחרון של דניאל קרייג), ומהטריילרים האפלים ניתן לנחש שגם הפעם אקבל את אותו תמהיל מנקר עיניים של נבל שפל, מסיבות קוקטייל, מכונית מהירה ולפחות שתי נשים פתייניות עם מבטא בעייתי. עבור המעריצים מדובר ביום חג, וגם עבור כמה מותגי אופנה מאושרים שזכו להלביש את קרייג בסרט ולקשור את שמם לדמותו של הג'נטלמן המפורסם בעולם.
מדובר בתחרות עזה: כבר ב-1962 התגאה המותג הבריטי Turnbull & Asser בכך ששון קונרי לובש את חולצותיו בד"ר נו (מאוחר יותר השיקה החברה דגם "ג'יימס בונד" מיוחד עם שני חפתים בכל זרוע), ומאז צבר המרגל הבריטי מעמד אופנתי מיוחד, משמש כתו תקן של אלגנטיות מהודקת. באין אייקוני סטייל גבריים רבים מדי בקולנוע, התחרות בין המותגים על ההופעה בסרטיו הפכה לקשה, וכיום הסכומים שמשקיעות חברות כדי להשתלב במערך היחצני המשומן נאמדים במיליונים. האפקט הוא מידי: מעצבת התלבושות הראשית של הסרט לינדזי המינג בוררת בקפדנות את המלתחה של בונד, והדימוי של המוצרים בהם הוא משתמש – ממכונית האסטון מרטין ועד שעון האומגה הנצחי – זוכה לשדרוג בין לילה.
במהלך השנים, מן הסתם, הותאמו המותגים לשחקן הרלבנטי. שון קונרי האגדי נצמד לחליפות של Anthony Sinclair, פירס ברוסנן נצפה בכל הסרטים עם חליפות דומיננטיות של Brioni, ואצל קרייג תפס את מקומם טום פורד, הפנים העכשוויות של חייטות היוקרה הפופולרית. עוד תמצאו על הקולב של בונד הנוכחי: סריגי קשמיר צמודים של N. peal, נעלי אוקספורד של Crockett & Jones ותחתונים של המותג הבריטי הוותיק Sunspel, כדי ששום חלק בגוף לא יוותר ללא חסות. המראה הסופי, שאותו אימץ קרייג גם בהופעותיו על השטיח האדום, משלב בהצלחה בין מצפנים אופנתיים שנכונים תמיד: אסוף ומוקפד, אבל גם לא צייצני או גנדרני מדי, ולעולם מאוד גברי. קונספט נחמד, רק נראה אותו שורד בחום של תל אביב.
הפריט: סווטשירט
מדובר, ללא ספק, בתקופה העלובה ביותר שלי בשנה. עם שוך הגשם הראשון ורמז לירידה בטמפרטורות (ממטרי בוץ ארעיים, עדיין ישן עם מזגן) אני פותח את הארון בחגיגיות ומשיק בתרועה רמה את קולקציית הסתיו-חורף עליה עמל כרטיס האשראי שלי בחודשי הקיץ השחונים. בין לילה אני מתחיל להופיע במשרד עם מעילים דחוסים, סוודרים עבים ומגפיים כבדים במיוחד, נחוש להוכיח לעולם כי מראה השכבות מתאים גם לישראל של סוף אוקטובר – וב"שכבות", הכוונה לשכבות של כל הבגדים החדשים שאני חייב כבר להראות למישהו לפני שאחנק.
מכל אלה ניתן להבין שכבר בדקתי מקרוב את מלתחת החורף הקרובה שלי, ואפילו חזרתי עם מסקנה: גם הפעם אחרוש בעיקר על הסווטשירטים. בשנה שעברה ביליתי ארבעה חודשים רצופים עם סווטשירט של אלכסנדר וונג ל-H&M, כולל שינה ועבודה וחוזר חלילה, ואני לא רואה שום סיבה להמציא את הגלגל מחדש. ולמה לי, בעצם? החדירה האינטנסיבית של מותגי העל לזירת הספורט והפנאי (ולהיפך – העניין הרב שמגלות בעונות האחרונות חברות הספורט בעיצובים מוקפדים יותר, דוגמת השת"פ של אדידס עם קנייה ווסט, וכמובן זה עם סטלה מקרתני) הכניסו לחיינו קטגוריה חדשה לגמרי – לאקשרי קז'ואל, יענו בגדי יומיום נינוחים בגרסה מוקפדת – והסווטשירט הוא עמוד האש לפני המחנה הזה, המקום בו היתרונות של כולם משתלבים.
רחב, נעים, לא מתאמץ ומתאים כמעט להכל, הפך פריט הפיג'מה הזה לקנבס שעליו משתעשעים מעצבי העל. ז'יבנשי, ניל בארט, לנווין ואקנה הדפיסו עליו, שיחקו עם הבדים, הרחיבו את השרוולים ושיחקו עם האורך, הוסיפו רוכסנים והתפרעו עם חיתוכי הלייזר – והפכו את הסווטשירט במהירות לפריט מפתח בקולקציות. כזה שגם מכניס המון כסף מקהלים שבעבר לא חשבו בכלל להיכנס לחנות, וגם דואג להעניק ללוגו המוכר אפיל מבוקש כל כך של אופנת רחוב. המותגים הנגישים יתר – מלקוסט ועד קסטרו (עם קו ה-ACTIVEWEAR החדש שלהם, ובכלל) – הלכו בעקבותיהם, והיום המבחר הענק מאפשר לכולנו לזרוק משהו לפני היציאה מהבית ולהיראות כאילו נורא השקענו. המלצתי היחידה: רק חכו עם זה עוד שבועיים, כי אני מת מחום.
1. קסטרו מן, מחיר: 249 שקלים
2. לקוסט לונדום, מחיר: 795 שקלים
3. פול סמית', מחיר: 560 שקלים
4. christopher reaburn, מחיר: 970 שקלים
5. casley haypord, מחיר: 1050 שקלים
6. דיזל, מחיר: 820 שקלים
7. אקנה לבוטיק ורנר, מחיר: 1260 שקלים
8. קנזו לפקטורי 54 מחירף 1290 שקלים
9. ריפליי, מחיר: 499 שקלים
10. זארה, מחיר: 249 שקלים
11. אילבן פריז לסטורי, מחיר: 449 שקלים
12. אניקנט לסטורי, מחיר: 479 שקלים
13. h&m, מחיר: 149 שקלים
14. neil barrett, מחיר: 2300 שקלים
15. מוסקינו לבוטיק ל'איטליה, מחיר: 1190 שקלים
16. ג'יבנשי, מחיר: 3320 שקלים
המותג: CADET
מעולם לא קניתי וינטג', פשוט לא הצלחתי. רבים מחבריי מסתובבים עם פריטים מושלמים שאיתרו בתוך ערימה מרופטת בחנות יד שנייה קסומה באיסט וילג' – אבל עבורי, תמיד היה מדובר במכשול אופנתי שאני לא מצליח לעבור. הקסם הנוסטלגי הישן, רוחות התקופה וההנאה שבנבירה אינסופית באוצרות חבויים, כולם מתגמדים אל מול נתון יחיד: הבגדים האלה מסריחים, וזה דוחה אותי ברמות. איני מעוניין בפריט שעליו להיכנס שש פעמים למכונת הכביסה כדי שייפטר מתווי הנפטלין, וגם הדגמים החד פעמיים ביותר של איב סן לורן מאבדים מקסמם כשעלייך להעביר אותם בשטיפת DDT.
למזלי יש מותגים כמו CADET, שעוזרים לי ללכת בלי (ריח) ולהרגיש עם. רק תביטו על הקולקציה האחרונה של צמד המעצבים ראול ארוולו ובראד שמידט, שייסדו את המותג בברוקלין בשנת 2011: היא כאילו מכאן וכאילו מדברת בשפה מודרנית, אבל הווייב הכללי שלה זורק אותך מיד למקום ולזמן אחר. הם קוראים לזה "נוסטלגיה לאמריקה בתקופה של אחרי מלחמת העולם", מה שמסביר את ההשפעות המיליטנטיות החזקות ואת הרוח האסרטיבית, אבל האמת היא שפשוט מדובר בשילוב המצוין בין גזרות קלאסיות להגשה מודרנית. החנויות של הצמד בווילאימסבורג ובאיסט ווילג' מפוצצות באופן קבוע בקונים שהתמכרו לגישה הזאת, ולאחרונה הכתיר אותם ווג לאחד המותגים המבטיחים בגזרת בגדי הגברים (כולל הפקה מיוחדת עם ניק ג'ונאס וקנדל ג'נר), מה שאומר שעוד תשמעו עליהם הרבה. כי כנראה שאין דבר שאנשים אוהבים יותר מאשר להתגעגע, גם אם לתקופה שמעולם לא היו חלק ממנה באמת.
גיבור הסטייל: THE WEEKND
אשמח שעוד מישהו ישוחח איתי על הקליפ החדש של דרייק. נדמה לי ששמעתי עליו משהו, אבל אני מרגיש מחסור אקוטי בעיסוק בנושא. אייטם קצר על הבגדים, אולי? או על גזרת הדוגמניות? אפשר גם סתם ניתוח אובססיבי של כלאחת מתנועות הדדי-דאנס הכעורות שלו, רק תנו לי משהו. וברצינות: לו רקהיה מדובר בשיר נסבל אפשר היה להבין את ההיסטריה סביב דרייק, אמן שמעלתו העיקרית היא בעובדה שהוא לא מספיק זכיר כדי לעצבן, אבלאין מנוס מלהודות שמדובר ביצירה סתמית עם קרייאטיב חצי מוצלח. בניגודלשיר החדש של אדל, למשל, שעליו אהיה מוכן להרחיב את הדיבור לנצח.
הדבר החיובי היחיד שיצא לי מהעיסוק האובססיבי בדרייק הוא ההיכרות המעמיקה עם THE WEEKND, חברו הקרוב שהשתתף באלבום take care משנת 2011 ("אנחנו כמו משפחה"), וללא ספק דמות מגניבה הרבה יותר. אייבל מקונן טספיי, יליד קנדה ובן להורים ממוצא אתיופי, היה בן 20 בסך הכל כשהעלה ליוטיוב כמה שירים תחת השם THE WEEKND . חמש שנים בלבד לאחר מכן, מדובר בבחור הכי מגניב בכיתה: באוגוסט האחרון הוא שחרר את אלבום האולפן השני שלו, Beauty behind the madness, אשר נחת במהרה במקום הראשון במצעד הבילבורד כששלושת הסינגלים הראשונים מתוכו (בטוח ששמעתם את The hills) תופסים בו זמנית את שלושת המקומות הראשונים במצעד ה-R&B. במקביל הפיק שירים לאריאנה גראנדה, הופיע בסטרדיי נייט לייב, ומעל הכל – הפך לבן הזוג של בלה חדיד, אחותה של ג'יג'י ומישהי שאתם רוצים להיות חברים שלה.
דה וויקנד מביא איתו לא רק מוזיקה שתדבק לכם לראש, אלא גם נוכחות אופנתית מגובשת מאוד. מעטים האנשים שיש להם מדים רשמיים, אבל הוא נוחת במיינסטרים האמריקאי כשהוא מוכן לגמרי להפוך לאייקון שמזהים מרחוק: קודם כל השיער, מושפע מאמן הגרפיטי ז'אן מישל בסקייה, משהו בין צונאמי לתרנגול כפרות. אחר כך הבגדים: ז'קטים קופסתיים וענקיים, לפעמים מג'ינס ותמיד עם כיסים, חולצות ארוכות ודקות, מכנסי ג'ינס צרים, תמיד בשחור, ונעלי סניקרס מצוחצחות. נכון, הוא לא המציא את הסטייל הזה, ויש מצב שקנייה ווסט יושב עכשיו בבית בהתקף מניה ומתכנן נקמה, אבל אצל דה ווויקנד הגישה היא אחרת: הרבה פחות ראוותנית, הרבה יותר נגישה. בינתיים זה גורם לאמריקה להתאהב.
הרשימה: דברים שצריכים להיות שלי
1. מכנס | היידר אקרמן
דברים שאני צריך יותר בחיים: אומץ.520 ליש"ט, אפשר לקנות כאן
2. שרשרת | TOM FORD
כמו נוצה, ברוח הפראית. 408 ליש"ט, אפשר לקנות כאן
3. בלייזר | KINGSMAN
אוקיי, אני יודע שזה לא ממש פרקטי, אבל בחיי – אין משהו שאני מרגיש שאני צריך עכשיו יותר מז'קט רשמי מקטיפה בצבע ירוק יער. 1,041 ליש"ט, אפשר לקנות כאן
4. תיק | דניאלה להבי
קולקציית היוניסקס הראשונה של בית האופנה הישראלי היא מה שמגדיר המנכ"ל אורי להבי כ"גישה חדשה שמציעה חופש בחירה מוחלט לנשים וגברים". במסגרת חופש הבחירה שלי, אני מעוניין להסתובב עם התיק הזה לנצח. 1,590 ₪, להשיג בחנויות הרשת
5. סריג | H&M x BALMAIN
שיתוף הפעולה האחרון והמאוד פומפוזי של הענקית השבדית, הפעם עם בית האופנה הצרפתי בראשותו של אוליבייה רוסטיג, לא מיועד לגברים ביישנים. 249 ₪, אפשר לקנות בחנות הדגל בעזריאלי ב-5 בנובמבר
6. שעון | REGAL FOREST
כשבא לכם שעון של מבוגרים, אבל בלי להרגיש שהפכתם לסבא שלכם. 80 אירו, אפשר לקנות כאן
עומרי אני מחכה לכתבות שלך כל שבוע, מבריק!
מאת: אורנה | 1 בנובמבר 2015 | 13:31הכתבה יפה מאוד ואתה באמת מצחיק אבל למה לא לכתוב על מעצבים ישראלים כמו קסטרו?
מאת: תומר | 31 באוקטובר 2015 | 14:15עומרי קירון הוא כתב גאון!
מאת: מריה | 29 באוקטובר 2015 | 11:35קאדט מושלם
מאת: נרי | 29 באוקטובר 2015 | 10:31הבגדים של קאדט – וואו. שלמות.
מאת: אורח | 29 באוקטובר 2015 | 08:47ברור שסרבלי הטייסים לא ממש ידברו לבוגרי הצבא בארץ. אבל המעילים פשוט מושלמים ולגמרי נגישים.
ואתה כותב נהדר, כיף לקרוא
כתוב בשנינות…ניכר שהכתב יודע עבודתו
מאת: אורח | 28 באוקטובר 2015 | 20:12