מתנה בשישי: חבילת מוצרים של לוריאל פריז

 לפני שנים כשהייתי בת 12, סבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה בלונדון. המראות היו מדהימים והכי אהבתי לשוטט ברחובות ולהבחין באנשים המסתובבים. בלונדון ברחובות תמיד נמצאים אנשים בתחפושות משונות שעושים הצגות רחוב ואנשים משאירים להם מטבעות. באחד הבקרים יצאנו אני וסבא שלי להסתובב ברחובות לונדון, באחד מהכיכרות פגשנו בזוג אנשים המחופשים לגורילות מכף רגל ועד ראש. סבא שלי דחק בי להצטלם עם אותם אנשים והסכמתי, סבי לקח את המצלמה ואני הצטלמתי עם שתי הגורילות. לפתע, אחת מהגורילות הרימה אותי גבוהה והחלה לסובב אותי באוויר ואני צרחתי מרוב בהלה. הגורילה השנייה הורידה את המסכה לגורילה שהחזיקה אותי באוויר ומתחת למסכה ראיתי פתאום את אבא שלי ! והגורילה השנייה הייתה אימי. מסתבר שהכל היה מזימה שתוכננה מראש ואפילו לא חשדתי המשכנו את החופשה ארבעתנו יחד בלונדון וזו הייתה חופשה שלעולם לא אשכח!

 ההיינו בחופשה משפחתית בניו יורק
באחד מימי החופשה טילנו באזור כיכר האורות והשדרה החמישית
מצאנו מסעדה כשרה ונכנסנו לשבת ולאכול.אחרי כמה דקות שסידרנו את מקום הישיבה ודיברנו עם המלצרים אמא שלי פנתה למלצר באנגלית במבטא ישראלי וביקשה משהוא.
המלצר התחיל לצחוק ואז הוא אמר לנו שכבר רבע שעה שאנחנו פה ומדברים עברית איתם ואנחנו לא שמים לב שזו מסעדה ישראלית באמצע ניו יורק
זה פשוט בא לנו טבעי
ישבנו שם וצחקנו איתם דיברנו על ישראל ועל האנשים
כיף לפגוש ישראלים בחול במיוחד שהם מגישים לך אוכל טעים:)

בטיול משפחתי בארה"ב היינו צריכים לעלות על טיסה מלאס וגאס לניו יורק,
הגענו לשדה התעופה בשעה מוקדמת על מנת שנספיק לאכול ארוחת בוקר לפני הטיסה,
ולטייל קצת בדיוטי פרי, כשהגיעה שעת העליה למטוס התחלנו ללכת לקראת השער, בדרך ראינו שירותים ובעלי החליט שכדאי להכנס לשירותים בשדה ולא במטוס ולכן , אני והבנות המשכנו להתקדם והוא נכנס לשירותים.
כשהגענו לשער הבנו שכבר כל הנוסעים יושבים במטוס ואנחנו האחרונים .חיכינו לבעלי והוא לא הגיע, השער כבר נסגר ואני מנסה לשכנע את הדיילת להמתין מספר דקות , ובעלי לא מגיע ,,,, שלחתי את הבנות לקרוא לו מהשירותים בעוד אני מנסה לשכנע את הדיילת לפתוח את השער,,,, כשהבנות הגיעו עם בעלי בריצה , התברר שהיו עוד שתי משפחות באותו מצב שהגיעו בריצה ,, רק אז התרצתה הדיילת ופתחה את השער לא לפני שאיימה לעצור אותי בגין הפרעה לסדר. מאז בכל טיסה כשנכנסים לשירותים בשדה – בודקים את הזמן שנותר עד העלייה למטוס.

 בילינו באביב עם חברים בבודפשט, ובמהלך הבילוי בקרקס , ככל הנראה,
'הרימו' לנו את הצ'ימידן הצמוד עם כל האביזרים החיונים- איפור, שתיה,
חטיפים, בגדי ים והקרוקס שלי ושל בן זוגי…שקנינו בדיוק יום קודם כדי להיכנס לאתר ספא מיוחד שם…
נאלצנו לקנות הכל מחדש….אך-לאחר שנואשנו מלמצוא- שיעשעה אותנו העובדה, שיושב לו באיזה מקום בעיר, זוג
הונגרי צעיר ונהנה לו מביקיני וברמודה, קרוקס חדשים ותיק איפור מאובזר,
ומנשנש לו במבה תוצרת הארץ…

 הייתי בת 12 לדעתי, בחופשה הראשונה המשפחתית שלנו לאיטליה. טיילנו בפירנצה, בינות בניינים יפים ואומנות ונהנינו מאוד. יום אחד מזג האוויר התקרר והתחיל לרדת גשם. הייתי צעירה ושובבה והתחלתי לרוץ כדי לתפוס מחסה – בדיוק היינו בכיכר רבועה שארבעת צלעותיה מחופות. תוך כדי ריצה (אני מאוד אוהבת לרוץ) פתאום קלטתי שאני רצה בתוך שלולית עצומה שמגיעה לי עד הברכיים לפחות! ואני, כמובן ממשיכה לרוץ! בתוך אגם! כשסוף סוף הגעתי למחסה, משפחתי כולה צוחקת ומספרת לי שהשלולית שצלחתי בכזו נחישות הייתה השלולית הכי צרה וארוכה שאפשר לדמיין, אני כמובן, רצתי ל-כ-ל אורכה.
את שאר היום בילינו בחיפוש גרביים יבשות ולמחרת הייתי חולה :) היה נהדר!

לפני הרבה שנים, כשהייתי צוציקית קטנה בת 11, יצאנו לחופשה משפחתית באיטליה. החלטנו להשתמש בתחבורה הציבורית המדהימה ברומא ולקחנו את הרכבת התחתית. כל כך התרגשתי! הכל היה גדול ורועש ומפחיד! נלחצתי ליד של אמא ולא עזבתי אותה במשך כל הנסיעה. על הכתף של אמא שלי, בצד שבו החזקתי לה את היד, היה תלוי התיק הקטן שלה. היו בתיק כל הדברים הרגילים שאישה צריכה- כסף, אודם, מסרק, טישו לעת חירום…
כשירדנו מהרכבת, גילינו שהתיק של אמא שלי פתוח. שמענו רבות על היכולות של הכייסים האיטלקים, אבל את זה לא ראינו בא – הרי הייתי צמודה ליד של אמא כמו סופר גלו! בקיצור, התחלנו לחפש מה חסר. התברר שהגנב לקח את הארנק הקטן שהיה בתיק. אנחנו היינו די מבואסים ורק אמא שלי התחילה לצחוק. מה לצחוק, ירדו לה דמעות מרוב צחוק! הסתבר שבאותו בוקר אמא שלי החליטה להעביר את הכסף לתא אחר ובארנקון היא שמה תחבושות היגינייות ומגבונים.
מה שבטוח, באותו יום הסתובב ברומא גנב מתוסכל עד מאוד :)

 בתור משפחה דתית החלטנו אנחנו ועוד חברים שלנו לנסוע בסוכות לחופשה של שבועיים במונטנגרו. התארגנו מראש כמעט על הכל. כמה ימים לפני הטיסה נזכרנו שאין לנו מקום להתפלל בו בשמחת תורה, נכנסו להיסטריה חיפשנו כל פיתרון אפשרי, אבל בעירה הקטנה שבה היינו אמורים לטייל לא היה בית כנסת או בית חב"ד קרוב, בסוף יצרנו קשר עם בית הכנסת המרהיב והעתיק שבסריבו, בוסניה (ארץ שכנה)ושם החלטנו לחגוג את החג. וכך נסענו ללא דאגות, יום לפני שמחת תורה יצאנו לכיוון בוסניה הדרך הייתה מרהיבה ונהננו מכל רגע. הגענו לסריבו ממש דקות לפני החג וישר יצאנו לבית הכנסת. כשהגענו לשם המקום היה נעול וחשוך. לא הבנו מה קורה הרי דיברנו עם ראש הקהילה והוא תיאר לנו בבירור איך נחגוג את החג, אבל המקום היה ריק. חזרנו למלון בלי לדעת מה קורה. בבוקר חזרנו לבית הכנסת והמקום היה הומה אדם. ראינו את ראש הקהילה ושאלנו אותה מה קרה אתמול. הוא צחק ואמר שהם חוגג את שמחת תורה ב"יום טוב שני של גלויות" וזה יוצא יומיים אחר כך. הבנו את הטעות שלנו אך בכל זאת רצינו להספיק לחגוג את החג. ראש הקהילה הסביר לנו שאנחנו יכולים ללכת לעוד בית כנסת שפועל כיום כמוזאון ושם יש ספר תורה. ישר הלכנו לבית הכנסת השני, הוצאנו את ספר התורה והתחלנו לרקוד איתו כמנהג החג. אנשים שבאו לבקר במוזאון רובם לא יהודים היו בטוחים שאנחנו תצוגה חייה של המסורת היהודים וצלמו אותנו בבהתלהבות אנחנו צחקנו ושמחנו שיכולנו לחגוג את החג בדרך כל כך ייחודית

יש כל כך הרבה חברות היום שהפסיקו כבר עם הגישה המיושנת של ניסויים בבעלי חיים ומייצרות מוצרים נפלאים בלי ליצור סבל מזעזע ומיותר שכזה בשם הטיפוח.
החל מקרליין, ג'ייד, קלרינס, אהבה, דקלאור, דר' האושקה, איל מקיאג', ללין ועוד רבות וטובות.
למה לתמוך ולעודד חברה שבשביל לייצר מוצרי קוסמטיקה, מתעללת בחיות חסרות ישע כשאפשר לעודד את אלו שכבר נוקטות בגישות ושיטות מתקדמות יותר – ועל הדרך גם להרגיש טוב יותר מבפנים, זה בטוח יקרין גם על העור והפנים

 קשור לחופשת סקי.
הייתי בארה"ב בחופשה ונסענו לעשות סקי 3 ימים בוורמונט. הקשר היחיד שלי לסקי היה הרכבל בחרמון. אבל אני, הייתי בטוחה שזה שום דבר ועניין של מה בכך. בן זוגי שאל אותי כמה פעמים אם אני רוצה לקחת כמה שיעורים ואני צחקתי ואמרתי שאין צורך.
עלינו לרכבל במסלול הבינוני, ואני זוכרת שהסתכלתי על הנוף ונהניתי כשבראש חלפה בי המחשבה שתכף יורדים מהרכבל, שותים קפה ויורדים לאט לאט בגלישה. אז זהו, שלא. פתאום בן זוגי שאל אותי :"מוכנה"? ואני שואלת אותו :"למה"? "מה זאת אומרת למה? לקפוץ למטה"!!!!!!!!!!! קיבלתי התקף לב. מסתבר, שמתחילים לגלוש ישר מהרכבל. אין עצירה, לא קפה ולא כלום. התאבנתי על המושב. לבן זוגי לא הייתה ברירה אלא לדחוף אותי לשלג וככה צנחתי לשלג והתחלתי לבכות. גולשים אחרים הסתכלו על בן זוגי ברחמים והחניקו חיוכים. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. בן זוגי גלש למטה וקרא לרכב שלג הצלה לעלות לקחת אותי. וכך, הובלתי אחר כבוד עם המגלשיים והדמעות והבושה למטה. כאשר נשאלתי האם עכשיו אני מוכנה לקחת כמה שיעורי סקי, עניתי שאני הולכת לשתות הוט שוקולד. עד היום, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני יכולה לספר שגלשתי בשלג….

שנה שעברה לפני פורים,אני וחברה קבענו ללכת לקניות , אך לצערנו היא שכחה שהיא צריכה לשמור על אחיין שלה בן ה -5 …
בכל זאת החלטנו כן ללכת לקניות כי לא עשינו זאת הרבה זמן ולקחנו אותו איתנו …
בכל מקרה נכנסו לחנות ענקית !! חברתי שמה פאה כחולה ואני החלטתי למדוד תחפושת של שמלת כלה .
יצאתי מתא ההלבשה ולא ראיתי את חברתי .. התחלתי לחפש בכל החנות ושעברתי ליד הדלת כניסה ראיתי את האחיין שלה רץ בחוץ ולפתע ראיתי גם אותה אחריו , נלחצתי מאוד ויצאתי עם התחפושת ורצתי אחריהם , המוכרת נבהלה שיצאתי עם התחפושת ורצה אחרי .. בסופו של דבר אם כמה שזה היה מבהיל , יש לנו מקרה מצחיק להיזכר בו .. בכל זאת מוכרת על עקב 20 סנטימטר רודפת אחרי כלה שרודפת אחרי מישהי עם שיער כחול שרודפת אחרי ילד בן 5 זה לא דבר רגיל .. ועד היום אנחנו נזכרות בזה וצוחקות ..

 כשהייתי בכיתה ח' נסעתי עם שתי אחיותיי הגדולות ללונדון. בילינו את היום בקניון והחלטנו לקנח אותו עם גלידה. רק שלצערנו הייתי בשלבי למידת אנגלית, וביקשתי מהמוכר המסכן "two balls, please!" במקום המילה הנכונה "scoops" (שלא לדבר על העובדה שבחרתי שניים, דווקא). הוא נראה נבוך ומבולבל ביותר עד שאחותי גאלה אותו מייסוריו והסבירה לו למה התכוונתי. אכן מביך. לאחר מכן אחותי הגישה לו את השטר בתוספת של שערה ארוכה ביותר מגולגלת בתוכו, שהוא נאלץ להרים ולהסיר במבט נגעל משהו. עד היום לא שוכחים לי את הסיפור הזה וכל פעם שמוזכרת המילה גלידה, אני נאלצת להקשיב לחזרה על הסיפור לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע.

 לפני כמה שנים נסענו לטיול עם המשפחה המורחבת בפריז. באחת הנסיעות שלנו ברכבת התחתית דודה שלי מעדה והתיישבה בטעות על תייר סיני! במקום להתנצל התנצלות שגרתית, הדבר הראשון שיצא לדודתי מהפה היה: "sorry that i'm fat"…כמובן שכל הקרון, כולל התייר המובך, פרץ בצחוק :)

בחופש הגדול הייתי אמורה לטוס עם משלחת מישראל לארה"ב להתארח אצל משפחות יהודיות. לפני הטיסה התכתבנו בכמה מיילים כדי להכיר אחד את השני, המארחת שלי כתבה במייל שיש להם בבית "CHARLIE CHOOCLATE LAB" ואני בתומי חשבתי שיש להם מפעל שוקולד בבית!! כל כך התלהבתי ושמחתי כי הרי מי לא אוהב שוקולד? ועוד מפעל שלם בתוך הבית! סיפרתי את זה לכולם והשווצתי בזה בלי הרף.
כשהגעתי לארה"ב במהלך הנסיעה מהשדה תעופה אל הבית של המארחים המארחת אומרת לי שאכן יש להם בבית "CHARLIE CHOOCLATE LAB" אך היא מוסיפה למשפט"HIS A BIG DOG" באותו הרגע הבנתי כמה טיפשה יצאתי, וש"המפעל שוקולד" הזה זה בעצם סוג של כלב. ואני ידועה בתור אחת שפוחדת מכלבים! לא ידעתי אם לצחוק או לבכות באותו הרגע..כמובן שכל מי שסיפרתי לו את זה לא הפסיק לצחוק עלי,כולם היו בטוחים שאני פשוט לא אצליח להסתדר שם עם הכלב.
אבל כנראה שהכל לטובה ובזכות הפדיחה הזאת למדתי לחיות עם כלב ענק בתוך הבית למשך שבועיים ואפילו לאהוב את זה.

 בעלי,אני והילדים יצאנו לשייט בים התיכון , באחד הימים עצרנו בסנטוריני,כדי לטייל באי עלינו לרכבל וכמובן שקנינו כרטיסים הלוך וחזור.
בחזור היה תור אדיר לרכבל, כל נוסעי האוניה, אני והבן החלטנו להיות גזעיים ולרדת בשביל הליכה למטה לנמל מתוך הנחה שזה קל….התחלנו לדרת ואז הסתבר שזה שביל חמורים שעליו הם סוחבים את התיירים, השביל היה מכוסה הפרשות שלהם…מסכנים מרוב המאמץ….ומכיוון שזה היה ביולי כמעט הכל התייבש וכל כמה דקות בא איזה משב רוח והעיץ לנו הכל לפרצוף, השביל היה צר ונימחצנו בין החמורים העולים ליורדים, מרוב יאוש פרצנו בצחוק שלא עזב אותנו עד שהיגענו לאוניה.
היום לאחר המון שנים זו החוויה שהבן ואני זוכרים ביותר.

 יום רביעי כן יצא לי יום חופש כזה מהבית הנקיונות. לקחתי תילדים להצגה התיישבנו במקומותינו. וכמובן איך אפשר בלי להעלות תמונה לפייס ״מבלים ונהנים״. אז. קמתי לעשות תמונה לילדים ושכחתי לגמרי שברגע שאת קמה המושב עולה ואין לך כבר כיסא. עשיתי תמונה והנה חוזרת לשבת וכמובן מבלי להסתכל אחורה והופ מצאתי את עצמי בחבטה בריצפה. הורים ילדים אני עצמי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מהפאדיחה. כן היתה לי בומבה ברגל. אבל הפאדיחההההה. הורה ניגש אלי ואומר לי:תאמת אבל מה יותר כואב הפאדיחה/או המכה???אני;איזה פאדי חה ניראה לך ממש כואב לי (כן בטח) אז היה מצחיק ומפדח. וכן לא לקום מכיסאות מתקפלים זה המסר

 באוגוסט האחרון יצאנו אחותי ואני לחופשה מדהימה בברצלונה,כמובן שכל היום הסתובבנו ועשינו שופינג בלי סוף. אחותי אינה דוברת לא ספרדית ולא אנגלית והפחד הכי גדול שלה בטיול היה שאני אלך לה לאיבוד והיא לא תדע איך לחפש אותי. באחד הימים היינו בחנות ענקית של H&M והסיוט הכי גדול שלה התממש ובאמת הלכתי לה לאיבוד בתוך החנות, בכניסה לחנות יש שומר עם מסך של כל המצלמות בחנות, היא ניגשה אליו וניסתה להסביר לו שהלכתי לה לאיבוד, ולבקש ממנו שיעזור לה לחפש אותי לצערה של אחותי השומר דובר רק ספרדית ואינו יודע מילה באנגלית, היא במשך שעה מנסה להסביר לו באנגלית עילגת ובשפת הסימנים שאחותה הלכה לה לאיבוד, אך השומר לא הבין מה היא רוצה ממנו??? אחרי דקות ארוכות ומיגעות שהיא מסתובבת בחנות, בכל מחלקה אפשרית עולה ויורדת בין הקומות שיש בחנות וכל פעם מפספת אותי , ואני בכייף שלי מסתובבת ומודדת את כל החנות ולא מעלה על דעתי מה אחותי עוברת, פתאום אני שומעת מישהו צועק בשמי אני מסתובבת ואני רואה את אחותי על סף דמעות באה אליי בריצה ומחבקת אותי ומספרת לי את כל מה שהיא עברה ושהיא מחפשת אותי כבר הרבה זמן. ואני רק רואה אותה ונקרעת מצחוק באמצע החנות בגלל העובדה שאחותי בחורה בת 25 שממש התנהגה כמו ילדה קטנה ואבודה. זה היה טיול של פעם בחיים!!!!

 סיננתי ידיד במשך הרבה זמן והוא חפר אז קראתי לו בפלאפון לא לענות הוא התלונן שאני מסננת אותו אז הוא אמר עזבי הבנתי אותך ואם את לא רוצה לדבר איתי אל דברי ביי
אז אמרתי לו תקשיב אני לא בבית ואין לי סוללה בפלאפון ושלחתי לו תמונה של השיחה שלנו ואז רשמתי לו אתה רואה שאני לא משקרת ואין לי סוללה?
כעבור פחות מדקה הוא קלט שהכינוי שלו בפלא שלי הוא : "לא לענות"
ונעלב והתחיל לצאת עלי האשמתי את בת דודה שליבשינוי של הכינוי שלו בפלאפון שלו וכמובן שעכשיו אני במצב לא נעים :\

 כשהיינו בחופשה באילת לפני כחמש שנים, אחי הקטן היה אז בן 4 או 5. וכשהגענו למלון וחיכינו להירשם, פתאום ראינו שהוא נעלם. אימא שלי התחילה להזעיק את כל עובדי התחזוקה השמירה והנקיון שיחפשו אותו. לאחר שכולם כולל אורחי בית המלון התאספו בלובי והתחילו לחפש אותו, הבנו שהוא נשאר באותו מקום שהוא היה כשבאנו לבית המלון, ואף אחד אפילו לא שם לב. מאז אותו רגע בכל יום שהיינו פוגשים את אחד מעובדי המלון או אחד מאורחי המלון שעזר בחיפושים היו רגעים מאוד מביכים ומשעשעים. כמובן שאח שלי לא הבין למה כל הבלאגן ולמה כולם מחפשים אותו. (:

כשהייתי בחופשה בברצלונה עם שתי חברות שלי נכנסנו לחנות בגדים מדהימה.
מדדתי שמלה וכשיצאתי מהתא הלבשה חיפשתי את חברותיי,
וראיתי מישהי יושבת על הכורסא בחנות, עם הגב אליי עם בגדים בדיוק כמו של חברה שלי.
הלכתי אליה ופשוט הבהלתי אותה במחשבה שזאת חברה שלי!!!!
היא קפצה ונפלה מהכורסא! חברות שלי עמדו מהצד וצחקו בלי סוף!
כמובן שהתנצלתי אין ספור פעמים.! זה היה משעשע ומפדח בו זמנית :)

באחת מחופשות הפסח,כשהתארחנו אצל סבי וסבתי בערב הפסח,נהוג להחביא אפיקומן(אחד!).
רק שמקרה של סבא וסבתא שלי,היה חוסר תיאום מאוד משעשע.סבתא שלי הניחה את האפיקומן על השולחן במטבח,והלכה לכמה רגעים,אך שבזמן הזה,סבא שלי ראה את האפיקומן והחליט להחביא אותו. כשסבתי חזרה,לא הבינה לאן נעלם האפיקומן,והכינה אחד חדש והחביאה אותו. לאחר הארוחה החלו החיפושים אחרי האפיקומן.אני מצאתי ראשונה את האפיקומן,שמחתי וצהלתי….אך שכמה רגעים אחרי גם אח שלי מצא את האפיקומן,וכשהתבררה הסיבה,התוצאה הייתה מאוד משעשעת!

המקרה המשעשע על גבול המעצבן קרה לנו בחופשה האחרונה שלנו באירופה. נסעתי עם בן זוגי לברלין אחרי שנים שרציתי לבקר שם .בזמן המקרה אנחנו הסתובבנו בשדרת הניצחון והלכנו לכיוון עמוד הניצחון. הדרך עוברת דרך פארק גדול ויפה אז לא מיהרנו לשום מקום. פתאום ניגשו אלינו שני אנשים, בחור ובחורה והתחילו להגיד משהו בשפת הסימנים. אנחנו לא הבנו את שפת הסימנים אבל ברגע שהם הראו לנו דף, הבנו שהם מבקשים תרומה לאנשים אילמים-חירשים. כמובן שאנחנו עם כל הרצון הטוב שלנו רצינו לתרום אז הוצאנו מהכיס 20 יורו מתוכם רצינו לתרום 10. מובן שלא קיבלנו עודף והם הלכו עם כל ה-20 יורו ורק אחרי שהם הלכו הבנו שמישהו קצת עבד עלינו. היו עצבניים למשל 5-10 דקות אבל אז הבנו שאלו ממש שטויות, שיהיה לנו סיפור טוב לעתיד על הפתיות שלנו וקיוונו שהם לפחות ייהנו מהכסף שלנו.

אז לפני הכל… אני אדם שידוע בתור היותי שלומיאלית, אני סוג של חוק מרפי מהלך, כל מה שיכול להשתבש ישתבש.
במהלך חופשה בתאילנד, טיילתי בקופנגן עם שתי חברות, באחד הימים החלטנו לעשות שייט. אורכו של השייט היה כמעט יום שלם כולל ביקור באיים מבודדים.
יום לפני השייט אמא טבע עשתה את שלה והגיע הזמן הזה בחודש… התבאסתי ממש כי הרי כל המהות של תאילנד זה ים לא?!
בכל אופן, הגענו לשייט, כולן עם בגדי ים וכמובן שאני מכוסה מאיזור האגן ומטה. הקפטן של הספינה החליט שהוא עושה עצירה באחד האיים, כולי התרגשות… עד שהבנתי שהוא עגן בבתוך המים ורחוק מאד מהחוף ועלינו לעשות את הדרך לחוף בשחייה. לא הייתה ברירה אלא להכנס למים עם כל הצער שבזאת. כולם יורדים מהסיפון באלגנטיות, מדרגה אחר מדרגה, וכשהגיע תורי, ירדתי מדרגה, ואת שאר המדרגות נפלתי, קיבלתי מכה בראש מהברזלים וטבעתי לכמה שניות במים.
כמובן שחברות שלי עמדו וצחקו במקום לסור אליי אבל קרוב לוודאי שזו הייתה התגובה שלי בדיוק. החבטה הזאת נוספה לחבטה שקיבלתי שלושה ימים לפני כשנפלתי מעשר מדרגות וחבטתי את הראש ואת האגן.
זה נהדר להיות אני :)

בזמן הצבא הכרתי איזה בחור מקיסריה ששמתי עליו עין הרבה זמן ויום לאחר מכן נסעתי עם חברה לחופשה באילת. היינו אמורות לנצל את הנסיעות חינם של הצבא והחלטנו להיפגש באמצע בדרך- בחיפה ומשם לנסוע יחד באוטובוס. איחרתי את הרכבת לשם ועל כן נאלצנו לנסוע לת"א ולקחת משם אוטובוס. בדרך סיפרתי לה על הבחור החדש ותיארתי לה אותו. באחת התחנות בת"א הדלת של הרכבת נפתחה ואז ראיתי מישהו שממש דומה לו! הצבעתי עליו ואמרתי לה: יואו את רואה אותו?? הוא נראה ממש כמוהו! הוא קלט אותי, חייך, הדלת נסגרה והרכבת המשיכה בדרכה. לאחר מכן בנסיעה באוטובוס אחד הנוסעים היה צריך ממש דחוף לשירותים והאוטובוס עצר בספונטניות באיזו תחנת דלק נידחת אי שם בדרום. אני וחברתי ירדנו לקנות לנו משהו טעים. לפתע ניגש אלינו הבחור מהתחנה בת"א!(הגיע לשמה במכונית) הוא התחיל איתי ושאל מאיפה אני…שיקרנו לו שאני והיא מקיסריה(כי החלטנו בתחילת הטיול שאם בא לנו לנפנף בנים נמציא להם סתם עובדות ונראה איך הם מגיבים) והמצאנו שמות. לאחר מכן הוא הופתע ואמר שגם הוא משמה! שאל מאיזו שכונה והיחידה שהכרתי הייתה השכונה של הבחור שהכרתי יום לפניי וזה מה שאמרתי לו….בקיצור לאחר כמה בירורים התברר שזה אחיו הגדול! ממש התפדחתי על השקרים המפגרים….רצתי באמצע השיחה לאוטובוס,כולי אדומה התקשרתי לאחיו לספר לו מה קרה. הוא היה בהלם! האח התקשר אליו ואמר לו שהוא רוצה אותי ושלא יתחיל איתי….היה מצחיקקקק והזוי….ובסוף הכל הסתדר :)

המשפחה שלי היא משפחה ענפה וגדולה במיוחד,וכסבתא רבא שלי הגיעה לארץ הוחלט לכנס את כולם-כמה מאות אנשים למסיבת חנוכה לכבודה של האישה המדהימה הזאת.
כמה ימים לפני הארוע, הלכתי למכון קוסמטיקה שאליו אני רגילה ללכת להתכונן לקראת המסיבה.מי שטיפלה בי הייתה מישהיא חדשה שעבדה שם שלא הכרתי לפני היא טיפלה בי במהירות והיה אפשר לראות שהיא עסוקה מאד.
בערב המסיבה האולם היה מלא באנשים שונים, שאת חלקם אפילו לא הכרתי למרות שהם נשאו את שם משפחתי. שבאתי לדבר עם סבתי דיברה איתה אישה .שהיא הסתובבה גיליתי שזאת הקוסמטיקאית שטיפלה בי,מסתבר שאנחנו בנות דודות שניות
עמדנו שם מול הסבתא וצחקנו ביחד היה נחמד לפגוש מישהוא "מוכר" בין ים המשפחה

 כשרק התחלתי לצאת עם מי שכיום הוא בעלי, הוא החליט להפתיע אותי ביום חופש ולארגן לנו טיול מגניב שבסופו קייאקים. שנינו נורא נהננו מהשקט הפסטורלי בצפון, אבל כשהגענו לאתר של הקייאקים הבנו את גודל הצרה.
בית הספר בו אמא של בעלי מלמדת מזה שנים בדיוק נסע לשם. הנקרודה היא שאנחנו בקושי יוצאים חודש, וכמעט אף אחד לא יודע מזה.. אבל אחרי שנכנסנו לאתר לא היה אפשר להתמחק. למזלינו, אמא שלו לא יצאה לטיול, אבל התלמידות שלה זיהו גם זיהו את הבן יקיר לה והפיצו את השמועה לכל עבר. הייתי סמוקה כמו עגבניה. מזל שבסוף זה נגמר בחתונה :)

היינו קבוצה של כ-30 ישראלים במטרו בפריז והיינו היחידים בקרון (זה היה מאוחר בלילה). באמצע הנסיעה עלה לקרון נגן רחוב שהיה די גרוע וצחקנו עליו (בעברית כמובן), כשסיים לנגן עבר עם כובע ואף אחד לא נתן לו כסף. הוא התעצבן וכשהגענו לתחנה הוא ירד מהרכבת וסינן בעברית "קמצנים כולכם"…

בירח הדבש שלנו, לפני 22 שנה, נסענו לשווייץ. בבוקר יפהפה יצאנו לטייל בז'נבה, איתנו רק תיק קטן ומפת העיר להתמצאות. בעוד אנחנו מטיילים, חלפו מעלינו עננים אפורים. "תיכף יירד גשם" – פסק החתן הטרי (בעלי), אני צחקתי "ממתי אתה דני רופ…". המשכנו לטייל ובתוך דקות התחיל גשם. אבל גשם זלעפות. טיפות ענקיות בשטף. התחלנו לרוץ לכיוון בית המלון שלנו, שהיה בקרבת מקום. כדי לגונן על הראש, החזקנו שנינו את מפת ז'נבה מעל לראשנו, חצי מעלי וחצי מעליו – ורצנו במהירות. תוך שאנחנו רצים, אני רואה מימין אנשים מצטופפים מתחת לגגון קטן, החלטתי להצטרף אליהם ופניתי ימינה, להצטופף גם אני כמחסה מפני הגשם. בעוד אני נצמדת לחבורה כדי לקבל מעט גג, אני מביטה ימינה ושמאלה ולא רואה את החתן הטרי שלי. נעלם. מחפשת מחפשת ו-אין. הסתבר שהמפה מעל הראש שלנו הייתה כ"כ רטובה, כך שאני פניתי ימינה עם חצי מפה רטובה מדובללת מעל הראש, ובן זוגי לא שם לב והמשיך ללכת ישר עם חצי המפה השמאלי סחוטה כולה נוטפת מעל ראשו. אחרי כמה צעדים הוא שם לב וחזר לחפש אותי. צחקנו המון ודבר ראשון … קנינו מטריה.

לפני חמש שנים הייתי עם כל המשפחה בפריז. היה טיול מדהים.. היינו בכל מקום אפשרי – ביורו דיסני, בלובר, בשער הניצחון.. איפה לא
אבל הדבר הכי מצחיק שקרה לנו קרה לנו דווקא באייפל. עלינו לקומה השנייה והתיישבנו לאכול במסעדה שבמגדל. כל אחד מאיתנו אכל כריך עם נקניק או גבינה. סיימנו לאכול והתחלנו לחזור למלון.
נכנסו למטרו ואח שלי התחיל להרגיש לא טוב.. הוא היה אז בן 11, ילד ממש קטן שההורים לא נופלים בפח הזה שהוא משתמש בו כדי להבריז מהלימודים..
אבל מה, מסתבר שהוא באמת הרגיש לא טוב! שנייה אחרי שיצאנו מתחנת המטרו, הוא הקיא על המדרכה, מול כל אנשי פריז! ברור שבאותו רגע היה מביך ברמות כאלה שלא יכולנו להרים את הראש, אבל יום אחרי זה לא יכולנו להפסיק לצחוק עליו… 

 כשהייתי קטנה נסעתי עם ההורים שלי ואחותי לצימר בכינרת בחופש הגדול. בדרך לשם נתקע לנו האוטו ובנס הצלחנו להביא אותו למוסך שהיה ליד הצימרים. ניגשנו לאחת האחראיות בקיבוץ שבו התגוררנו ושאלנו מה אפשר לעשות ב"חור" כזה בלי אוטו. היא הציעה לנו לעשות הליכה של חצי שעה ולהגיע לירדן שם נוכל להיכנס למים ולעשות פיקניק. הסכמנו והתחלנו ללכת. הלכנו והלכנו דרך שדות ארוכים ולא ראינו את הירדן. התחלנו לחשוב שאולי טעינו אבל היינו כבר כל כך רחוקים שהעדפנו להמשיך ללכת קדימה. הלכנו קרוב לארבע שעות והגענו סופסוף לירדן עם שטי טיפות מים בבקבוק והמון עייפות. התקווה היחידה – להיכנס למים – גם היא נמוגה כי היה מאוד מזוהם והיתה סכנה של היסחפות. אז הצלחנו בנס לתפוס טרמפ עם קיבוצני' בג'יפ ולהגיע תוך חצי שעה חזרה לצימר הנעים ולהיכנס לג'קוזי. אז במקום חצי שעה – ארבע שעות, במקום טבילה במים – זיעה וחום, אבל עדיין – סיפור שלעולם לא נשכח !

בטיול בסקנדינביה לפני שנתיים, בילינו שבוע בדנמרק, שבוע בנורבגיה ושלושה ימים בשבדיה. את המעבר הראשון עשינו בשיט ואת המעבר השני בטיסה. בשדה התעופה של העיר ברגן בנורבגיה, אחרי שעברנו בשמונה בבוקר את הבידוק הביטחוני, עוד נותרה לנו שעה של המתנה. בן זוגי התחבר למחשב הנייד ואני נכספתי לדיוטי פרי, שכן נורבגיה היא כפרית מאוד וביליתי את השבוע במכונית, כשבשלושת הימים האחרונים בכלל כבר לא טרחתי לצאת מהטרנינג. התגעגעתי לעיר והחלטתי להתייפייף כראוי לכבודה. השארתי את הבן זוג והמחשב על כורסא ועברתי ללא שהות בדלתות הזכוכית האוטומטיות אל ארץ התמרוקים המובטחת. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל לצערי הייתה טיסה והייתי צריכה לחזור. הסתובבתי לגלות שלט אין כניסה שבאופן מסתורי לא היה שם קודם. (מהגודל שלו אפשר לנחש שהוא במקור שימש לעצור אניות ויקינגים תועות) וחסרת אונים עמדתי ליד הדלת והבנתי שזה לא יהיה רעיון טוב פשוט לרוץ לצד השני כי אחרי התשיעי בספטמבר כבר לא נהוג לשעוט דרך שלטי אין כניסה בשדות תעופה זרים. קראתי לבן זוגי שיזרוק לי את הדרכון והארנק כדי לצאת ולחזור מהתחלה. הוא לא היה בטוח שיוכל להסביר לשלושה ויקינגים קפוצים במדי משטרה מדוע זה לגמרי הכרחי לאנשים חומים לזרוק תיקים מבעד לדלתות ביטחון, אז הוא עבר בלית ברירה לצד שלי. הברירה היחידה הייתה להיעתר להצעה של הנס השוטר הוויקינגי להחיל את הבידוק הביטחוני מהתחלה רק הפעם ברבע מהזמן וכפול אנשים בתור. אחרי שעברנו את כל הבידוק הביטחוני, לחוצים שנאחר לטיסה, הגענו למעלה כשסרומים יוקרתיים מטפטים מאתנו, לגלות שבעצם היינו אמורים לעבור בדלתות הדיוטי פרי. לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאפשר לעבור פעמים בדיקה ביטחונית לפני בדיקה יסודית עם כפפות.

 בדרך כלל אני גרועה בהתמצאות. כשהייתי קטנה גרתי קרוב לקניון מלחה בירושלים, ואף שכבר מזמן עברנו משם, הייתי מבלה בו המון. לא משנה כמה פעמים הסבירו לי וכמה פעמים עברתי בה, אף פעם לא הצלחתי למצוא בכוחות עצמי את היציאה הנכונה לרחוב. בניגוד אלי, אבא שלי נולד עם ג'י-פי-אס פנימי ותמיד יודע מה הכיוון הנכון ללכת בו. לפני שנה הייתי איתו בוונציה. הרחובות שם הם ללא שמות, אלא עם מספרים ושום מפה לא עוזרת. אבא סיפר לי סיפור איך הוא היה שם לפני שנים רבות והלך לאיבוד ומצא את דרכו חזרה לפי שלטים שכיוונו לבית החולים. גרנו על יד תחנת הרכבת והיינו צריכים לעבור את כל העיר כדי להגיע לסן-מרקו. בדרך חזרה גילינו שהלכנו לאיבוד. מי שהצילה את היום הייתה דווקא אני – זכרתי איפה פנינו לפי הפריטים בחלונות הראווה שאהבתי ולפי השלטים לבית החולים שזכרתי מהסיפור שלו. אומרים שנשים גרועות בהתמצאות, אבל לדעתי זה תלוי במידת העניין שיש להן בדרך :)