משל גליאנו
בסוף החודש יחל משפטו של ג'ון גליאנו | משל על המעצב שסגד ליופי והתגלה במלוא כיעורו, ונמשל על בחירות במופרז, במוגזם ובדקדנטי, שנועדו להסתיר את הפחד מהריק שמסתתר שם מתחת
לפני כמה חודשים, טרם התפוצצה "פרשת גליאנו" שהובילה לפיטוריו מבית דיור, חלמתי חלום. ובחלומי אני מגיעה למסיבת תה בגן יפיפה, כולו שיחים ירוקים כהים עמוסים בפרחי פוקסיה. אני מוזמנת, אבל מציצה בין השבילים אל ההתרחשות כמו נוסעת סמויה. רואה הבזקים של יופי עשוי לתפארת. קרעי שמלות מרפרפות, חלקי כובעים ונוצות, ידיים ארוכות עדויות כפפות ותכשיטים מצטלצלים. אני שומעת שקשוק ספלים וצלחות, פרצי צחוק ורשרוש בדים בין השיחים, טפיפות צעדים, אני כנראה באפטר-פרטי של תצוגה של ג'ון גליאנו. הוא חולף ברקע, מאנפף מתחת לשפמפם דקיק. כולם חוגגים, דקדנס במלוא יפעתו. אבל האוויר מתקדר, מבשר רעות. התעוררתי וניסיתי להבין את פשר החלום. את תחושת האיום המרחפת ואת חוסר השייכות שגרם לי להציץ בין השיחים הפורחים מהצד.
| נקודת קיצון |
נזכרתי בחלום כשבפברואר האחרון פורסמו הדברים רווי השנאה שיצאו מפיו של גליאנו ועוררו סערה. הם קרעו באחת את המסכה מעל פניו וחשפו את הריקבון שמתחת. כמו ערימת תולעים הבוטשות בעפר, המתגלה מתחת לפסל שיש מצויץ. איזו ניגודיות. כמה עמוק הוא הכיעור בנפש ספוגת התיעוב, לעומת הסגידה ליופי שגליאנו התמחה בה.
כמה שכבות של תעתוע מסתירות את האמת העירומה. גליאנו היה מהמעצבים הקיצוניים ביותר שליטשו ורוממו את היופי כמסר. שחיפשו את הפאר וההפרזה, את ההדגשה וההקצנה של היופי באשר הוא.
הקצנה היא ערך בעולם האופנה שמחפש את החדש והמרגש. כמו גם בחיים, לעיתים. ההקצנה תמיד מושכת תשומת לב, מותחת את הגבולות, משחררת אפשרויות, מעוררת השראה לתעוזה. אבל ההקצנה יכולה להיות גם כיסוי לפחד מריק. לחרדה מכלום. משיעמום. כמה קל בעזרת גדילים וחרוזים, קישוטים ונוצות לעורר השתאות. רעש וצילצולים הם מתכון בטוח להסחה מפני שקט מאיים. כמו בחיים, היכולת לייצר דרמה היא מיומנות נרכשת להסטת המבט מפני מה שקורה עמוק בפנים. כי מה יותר מפחיד מלגלות שאין שם כלום?
| קרקס האופנה שוב בעיר |
תצוגות אופנת קיץ 2011 הציגו את עידן הבורלסק הנוכחי. לונה פארק של צבעים ונוצות, הדפסי פירות וחיות, שילובים מאירי עיניים וציטוטים הלקוחים מעולם הסטרפטיז, הקרקס והקברט. עיצוב מעורר השראה לדקדנטיות החדשה, המדמה שפע, תגובת נגד למשבר הכלכלי העולמי. התרסה נגד המינימליזם והקו הנקי המייצג טעם טוב, פחד משיעמום.
בשאנל פיזרו נוצות, אצל סטלה מקרטני פירות, בפראדה הלכו על קופים ובננות, צבעי ניאון ופסים זרחניים ומכולם הגדיל לעשות מארק ג'יקובס שצירף לכל אורח בתצוגת האופנה של בית לואי ויטון פתק ובו ציטוט ממאמר מפורסם של סוזן סונטג בשם "הערות על קאמפ": "לא ניתן להמעיט בחשיבות הקשר בין שיעמום לטעם קאמפי" נכתב שם, בעוד שעל המסלול המדמה שיש שחור ותפאורת טיגריסים מפוחלצים הציגו דוגמניות ששיערן משוח בוואקס נוצץ קולקציה שכולה הפרזה ורהב: שמלות סיניות עם שנצים, מכנסי תחרה ולורקס מבהיקים בשלל צבעים בתוספת מניפות תואמות להדגשת הנטייה לאוריינטליזם וחגורות פאייטים רחבות, חליפות פרחים אדומים על רקע כחול עז ושמלות עטורות גדילי חרוזים מרהיבות שכל מטרתן להסיח את הדעת מהפחד מלשעמם, כדברי הציטוט.
אז נכון, כולנו זקוקים לקצת קיטש כמו שאמרה פעם מיוצ'יה פראדה אחרי שעיצבה קולקציה מבדים שנראו כמו טפטפים מכוערים משנות ה-70 וזכתה בכתר המעצבת הנועזת, אבל גם זה כבר התרחש לפני יותר מעשור ומה עכשיו? עכשיו היא אמרה לעיתונאים לאחר תצוגת הקיץ האחרונה כי "הגיע הזמן להיות נועזים". האומנם? אולי יהיה נכון יותר להגיד שהגיע הזמן להפסיק לפחד לעשות סתם בגדים יפים ולייצר דרמות מאחזות עיניים.
כל מילה בסלע
מאת: שרה | 5 ביוני 2011 | 22:30אין מה להוסיף
הגיעה עת השפיות
אנטי לריק, לחוסר הכנות ול"חיים בסרט" רע.
לא הבנתי.
מאת: אני | 5 ביוני 2011 | 20:42