מוכר להפליא וממוצע להחריד: הרשתות נלחמות על לב הגבר הישראלי
קצב הצמיחה של שוק אופנת הגברים הולך וגדל, אך לא כל הרשתות מצליחות לעמוד בתחרות | חלקן מנסות לכבוש את הגבר המקומי עם פנייה לקהל התל אביבי והמעודכן | אבל רבות מהן עדיין ממשיכות בקו סולידי הפונה למכנה המשותף הנמוך | איזו גישה תצליח?
עם בוא האביב ולאחר ששבועות האופנה השונים בעולם חלפו עברו, התמלאה הזירה המקומית בקולקציות חדשות, השקות קמפיינים וכמובן, אינספור הודעות יח"צ. אך עם פתיחתו של שוק האופנה הישראלי לעוד ועוד מותגים זרים, הופכת ארצנו הקטנטונת לצפופה יותר ויותר – וכשהטריטוריה מצטמצמת ומספר השחקנים גדל, ה"תחרות" הופכת למלחמת הישרדות.
ונראה שגם יש על מה להיאבק: ה"וול סטריט ג'ורנל" דיווח שבספטמבר 2011, בעוד ששוק אופנת הנשים העולמי צמח ב-1.2 אחוזים בלבד, זינק שוק הגברים ב-6.5. בהתחשב בכך שבארץ מדובר בשוק שרחוק מלהיות רווי, אפשר להניח שפוטנציאל הצמיחה הוא גדול. אך עם כניסתו של כל מותג חדש, נדרשים השחקנים הוותיקים יותר למצוא דרכים לשמור על "נתח השוק" שלהם ולהתחבב על הגבר הישראלי.
לפתע מוצא את עצמו הישראלי המצוי מחוזר מכל עבר: מותגים שחדרו לשוק מוקדם, ובמקרים רבים הצליחו לבסס מעמד מונופוליסטי כמעט, צריכים לפתע להתרגל למציאות חדשה והרבה פחות נוחה. תוסיפו למשוואה את כל אותם מותגים מקומיים שצריכים להתחרות אל מול כוחות גלובליים עוצמתיים – וברור שנראה כאן ניסיונות שונים לכבוש את לבו של הגבר הישראלי.
שלא תבינו לא נכון: "גלובליזציה" לא בהכרח אומרת שכל מותג בינלאומי מציע את מרכולתו הזהה בפריז ובאשדוד. המותגים כולם בוחרים בקפידה פריטים שלדעתם קולעים לטעם (ולאקלים) המקומי.
| First We Take TLV |
אפשר לזהות כאן שתי גישות שיווקיות עיקריות: את הראשונה, שמגולמת היטב על ידי "קסטרו מן" בשנים האחרונות, אפשר לסכם בתפישה ש"זכית בת"א, זכית בגבר הישראלי". קמפיינים ברחובות העיר, גיוס אושיות תל אביביות, הפקת אירועים בעלי חשיפה והרבה מיתוג מחדש – כולם משקפים ניסיון לפנות אל עבר אותו קהל מפונק ומחוזר. בהתאם, גם הבגדים הוצרו, עודכנו והפכו, במידת מה, למעט יותר נועזים. הדפסים מושקעים, קו מחויט ותצוגה מהוקצעת גויסו כולם למאמץ.
בדומה, אך באופן ממוקד יותר, מנסה רשת הבוטיק הצעירה "סקץ'" לכבוש נישה. שאיפות מסחריות צנועות יותר מאפשרות הקפדה על חומרים, איכות ועיצוב. הקולקציות מכוונת לקהל מעט יותר מבוגר עם הכנסה מעט יותר גבוהה וטעם מגובש. במקום לנסות לכבוש את השוק כולו באמצעות זוהר תל אביבי, מתמקד המותג בפלח אוכלוסייה מסוים, ספציפי וממשי למדי.
| מה אוהב "הישראלי הממוצע"? |
הגישה השיווקית השנייה מתבטאת בניסיון לפצח את סוד טעמו של ה"ישראלי הממוצע”, עם בגדים שמקפידים לא לאתגר, חס וחלילה, את אותו ישראלי, שמא ייבהל ויברח. הגישה הזו משותפת למותגים מקומיים כמו "גולף", שמפחדים לנכר את אותו קהל יעד מסתורי, ולרשתות מחו"ל כמו "סליו", למשל, שמתאימות את הקולקציות והקמפיינים שלהן לגחמותיו של הגבר המקומי.
דוגמא לכך אפשר למצוא אצל "לי קופר", שבעבר הלא רחוק היה אחד ממותגי הג'ינסים החו"לניקים היחידים בסביבה ונהנה מעמד כמעט מונופוליסטי, אך היום מרגיש צורך לרענן את דימויו הניינטיזי משהו ולהתגונן ממתקפת רשתות העל. לצורך כך הופק קמפיין יקר וגויסו אושיות תל-אביביות כאסף אמדורסקי (במאי) ועידן רול ודנה פרימן (כפרזנטרים).
אבל ההשקעה בקמפיין לא מתבטאת בשינויים מהותיים במותג. קולקציית הגברים של "לי קופר" נשארה סולידית, אם כי לא אחידה. ניתן למצוא בה פריטים יומיומיים מוצלחים, דוגמת חולצות כפתורים משובצות קצרות וארוכות, וכמובן קולקציית ג'ינסים מגוונת בגזרות שונות. עבור מי שמעדיף ג'ינסים לא מטופלים, מעודד לראות שגם לי קופר שילבו ג'ינסים כהים ולא שטופים (Raw) בקולקציה החדשה. מצד שני, נוכחותם המטרידה של מכנסי ברמודה וג'ינסים מטופלים עד כאב, משאירה את המותג מוגבל למדי.
"לי קופר" מתגאים בניהול שמשאיר לזכיין המקומי חירות אמנותית ומאפשר לו להתאים את הקולקציה לקהל הישראלי, אבל הצצה לאתר הבריטי של החברה מותיר אותנו עם תחושה ש"התאמה לקהל המקומי" משמעותה חיפוש אחר המכנה המשותף הנמוך ביותר. הקולקציה והקמפיין הבריטי נראים עדכניים ומגובשים יותר, וחבל שהניסיון לקלוע לטעם המקומי משנמך את הקולקציה.
| מנסים לרצות את כולם |
גם מעמדה של "סליו" בשוק לא ברור. לכאורה מדובר במותג שנשמע מבטיח, צרפתי ומצליח, אך בפועל נותר מגושם משהו. אמנם אפשר למצוא פה ושם פריטים מוצלחים – מגוון מכנסי צ'ינו, ביניהם זוג בצבע מנטה, קלעו לרוח הדברים, ויותר מכל התרגשנו לראות זוג כפכפי אספדריל קיציים שישדרגו כל ביקור בחופי הים התיכון.
"סליו" מציעים מנעד רחב של סגנונות, ואפשר למצוא לצד קולקציית Traveller הנינוחה והדהויה גם אופציות מחויטות יותר, חולצות כפתורים מוצלחות ומקטורנים. אך ככלל, נראה שהמותג ומנסה לרצות את כולם ורודף אחרי איזשהו מרכז מדומיין, ותוך כדי כך הופך לממוצע להחריד.
מצד שני, אולי זה בדיוק מה שרשת ענק אמורה לעשות? לכוון נמוך ורחב ולשים דגש על איכות החומרים, האיכות ב"סליו" אולי עוקפת את זו של H&M, אך ההיצע לא רחב ומעודכן כשל "זארה". האם היא תשמור על מקומה אל מול ההתרחבות וההתמקצעות של "קסטרו" המקומית, בזמן שיותר ויותר רשתות חודרות לשוק הישראלי? רק הזמן יגיד.
לדעתי פשוט חברות האופנה בארץ (בהתחשב בכך שכבר שוק האופנה כאן קשה מבחינת התחרותיות) מפחדות ללכת את הצעד הנוסף ומעדיפות באמת ללכת על בטוח. אולי מפספסים דברים, אבל למזלנו קיים האינטרנט :)
מאת: דון קישוט | 23 במרץ 2012 | 18:56חברות האופנה? על אלה שמתלבשים ככה:
מאת: חצאית מיני | 20 במרץ 2012 | 19:43http://fashionforward.mako.co.il/men/18700/
הגבר הישראלי עוד צריך לעשות עוד דרך ארוכה לפני שיהיה ראוי שיביאו לכאן את מה שמביאים לפריז ולונדון.
לא צחוק! (בכי)
אגב, איפה הכי כדאי לחפש בגדים לאירוע עם גבר מהסוג הנ"ל? (כך שיהיו חגיגיים מספיק, אבל לא "יאיימו" עליו בחגיגיות יתר).
תודה מראש (:
מאת: n | 20 במרץ 2012 | 19:15אתם יודעים.. טומי ראלף לורן לקוסט וכו'.. הרשימה עוד ארוכה…
מאת: ירין | 20 במרץ 2012 | 15:47