ראש בראש: ליידי גאגא VS אדל

•  
•  
•  

מי כוס התה שלכם? גאגא ואדל | צילום: גטי אימג'ס

לטקס פרסי ה- VMA האחרון, ליידי גאגא החליטה להגיע סולידי. ובסולידי הכוונה לכך שהיא ויתרה על שהות ממושכת בתוך ביצת ענק שנישאת על ידי רקדנים וממנה היא בוקעת רק בעיצומו של הטקס (תחת תירוץ הכאפות "אני בשלב של עובר יצירתי"), אלא פשוט הגיעה בתור גבר. או אם לדייק, בתור האלטר אגו הזכרי שלה, ג'ו קלדרון (בעיקר נשמע כמו פסבדונים לכדורי מציצה) – בחור דרומי מלוכלך עם תסרוקת אלביס ומבט זעוף.

גם אדל הגיעה לאותו טקס, בלוק מרדים למדי שכלל תסרוקת סיקסטיזית ומראה כללי של פסנתר כנף, אבל גם ככה לא היה לה סיכוי לעומת הגאגות והמינאז'יות הססגוניות שעטו על הטקס כמו פרפרים קטנים של צומי. לא שאדל צריכה יותר מדי גימיקים, היא עדיין דוהרת על טיקט הסנסציה הבריטית, האיט גירל שגאגא הייתה לפני שנתיים.

•  
•  
•  

אולד סקול. אדל בטקס ה-VMA | צילום: גטי אימג'ס

אני מוכרחה להודות שאני מחבבת גם את גאגא וגם את אדל. זו שלי וזו גם כן ואיכשהו שתיהן מצאו את דרכן אל האייפוד שלי (לא שזה כבוד גדול, אגב, לא מזמן הורדתי בסתר שיר של אביהו שבת). ולא פלא, שתי יוצרות בולטות עם קול אדיר (בסדר, של אדל יותר) שכותבות את (רוב) החומרים לעצמן. והדבר שאני הכי אוהבת בהן זה ששתיהן לא נראות מי יודע מה, או לפחות לא עומדות בסטנדרטים של בובות מין מתנפחות. גאגא היא אייקון אופנה ביזארי, שזו דרך אחרת לומר שהיא קצת עקומה, ואדל חורגת ממוסכמות היופי הנשי המקובל, שזו דרך מכובסת להזכיר לכם שהבחורה שמנה.

בזה מסתכם הדמיון ביניהן וטוב שכך, כי זה נותן לנו תירוץ להעמיד אותן ראש בראש זו מול זו. מי עדיפה, הבריטית המיוסרת והחשופה, או האמריקנית הצעקנית והמחופשת? בתה האבודה של מדונה, או אחותה החורגת של איימי וויינהאוס?

•  
•  
•  

הגימיק האחרון, בינתיים. ליידי גאגא כ"ג'ו קלדרון" בטקסט פרסי ה-MTV | צילום: גטי אימג'ס

•  
•  
•  

קצת מעייפת. ליידי גאגא יוצאת מביצה בטקסט הגראמי | צילום: גטי אימג'ס

| קרב של תוכן מול צורה |

לכאורה הראש בראש ביניהן הוא למעשה הקרב בין צורה לבין תוכן – אדל היא החמה והמרגשת שלא זקוקה לגימיקים (מוטו: זרקו אותי ואני בדיכאון, פחמימות), לעומת המופע האורקולי שהוא ליידי גאגא, רצף קר של מחוות וזיקוקין מרהיבים, אבל קצת ריקים מבפנים, שמגיע קומפלט עם תאגיד מפלצות וגדוד מעצבי אופנה (מוטו: גאגא או לה לה).

בפועל – שתיהן מפסידות. ליידי גאגא פשוט נודניקית והטירוף שלה מרגיש מלאכותי ובעיקר מעייף. היא התמכרה לפוזת התפלצת מעורפלת המיניות וגם הקליפים המיוחדג'ים שלה, שמורכבים כולם מאותו רצף אימג'ים מטריד ופריטי לבוש חריגים, מתחילים להרגיש קצת רפטטיבים. בשילוב ססמאות קיטש כמו "בורן דיס וויי", כל העסק כבר סתם מריח כמו פרק של "גלי". מצד שני, את אדל טחנו למוות. זאת לא אשמתה, אנחנו המאסנו אותה. היא כבר הרבה יותר מדי פופולרית מכדי שזה יהיה מגניב להתלהב ממנה, או אם לצטט מביקורת של דפנה לוסטיג: "יש משהו מדכא בעובדה שבסופו של דבר עוד בוגרת רימון כבשה את העולם". והיא צודקת, יש באדל משהו לא מעניין ולא חדשני באופן כמעט מדכא, במיוחד לעומת גאגא שהפכה את המקוריות לערך עליון ומאז רק גונבת מאחרים. זה אבוד, מאף אחת מהן לא תבוא הבשורה ואת שתיהן מיצינו. אפשר לקבל את איימי וויינהאוס בחזרה?