לאור זריחה | מה ללבוש להופעה תחת כיפת השמיים?

התעלפה מנשיקה, נו באמת…

 בחודש מאי האחרון הלכנו אני, שתי האחיות שלי ואמא שלי למופע המשותף של גידי גוב ויהודית רביץ במבצר שוני. אם הייתם מכירים את המשפחה שלי הייתם מבינים כמה קשה זה לארגן 4 בנות עקשניות למקום אחד. אנחנו משפחה שכולה (אבא נהרג לפני 23 שנה), ומאז יש הרבה מטענים בין ארבעתנו, מאוד אוהבות אחת את השניה אבל לא תמיד מסתדרות.. ההופעה של גידי ויהודית זכורה לי כאחד הרגעים היותר יפים של המשפחה. עם גידי גוב המרגיע ועם יהודית רביץ האנרגטית מצאה משפחה קטנה וקצת מתוסבכת סופסוף רגע של נחת…

 בס"ד
הסט הזה מביט עלי ומנצנץ כלכך אני רוצה אותו, אולי אני יזכה בסט הזה היפה ולהופעה אלך איתו, חבל שלא היה לי הסט הזה של הלנז'רי מבית אפרודיטה החוייה הייתה הרבה יותר טובה,בהופעה של עומר אדם,הלואי אני יזכה בסט הזה היפה ולהופעה הבאה הוא כבר יהיה שלי הסט הזה של הלנז'רי!!!

לפני כמה שנים כשהשתתפתי בהופעת סוף שנה בבית הספר אז היינו איזה בערך 4 תלמידים שהיינו צריכים להקריא טקסט לקהל. ואני בהתחלה קראתי בסדר אבל אז לא יודעת מה קרה לי פתאום התחלתי להתפקע מצחוק ולא יכולתי להפסיק, לא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא את הטקסט, זה פשוט היה פדיחה נוראית.
ואם זה לא מספיק, אז מאחורי הקלעים כל השכבה שלנו הרעישה והתחילו לצעוק אחד על השני באמצע הופעה וכל הקהל שמע פשוט את הכל זה היה ממש מביך.
לא קלטנו שפשוט על הבמה יש רמקולים וכל הקהל פשוט שומע הכל.
 

ממש לפני הגיוס, נסעתי עם חברתי הטובה ביותר לסקוטלנד, לטיול תרמילים. אחרי שהגענו עד לבירת הצפון וחזרה, ירדנו ללונדון לנוח קצת לקראת הטיסה ארצה. במקרה נפלו עינינו על מודעה להופעה חד פעמית ונדירה של קית׳ ג׳ארת, פסנתרן הג׳אז המיתולוגי, שבימים כתיקונם אינו מופיע עקב מחלת היאפים, או לפחות כך השמועה טוענת. נרעדות ונרגשות ניגשנו לקופת היכל התרבות הלונדוני, וגילינו שאכן! יש הנחה לתלמידים. שילמנו 20 פאונד – אז 160 שח – שנראו לנו סמליים בלבד להופעה של ענק כזה, אבל בפועל היו חלק נכבד מהתקציב שלנו. חזרנו להופעה בערב, מצוחצחות ובבגדינו הטובים, ואחרי התרמילאות, הנסיעות וההתרגשות – לקח לנו בדיוק 20 דק׳ להרדם. את ההופעה עצמה אנחנו זוכרות במעורפל, אבל ישנו מצוין.
 

אני האחות הקטנה בבית, כך שפסקול הילדות שלי הורכב, בין היתר, ממה ששמעו אחותי (שלמה ארצי) והאחים הגדולים שלי (אואזיס). על הופעה של אואזיס אין מה לדבר, במיוחד לא בגיל כה צעיר, אבל אני זוכרת שמגיל קטן מאוד אחותי הבטיחה לקחת אותי להופעה של שלמה ארצי. הייתי בכיתה ג' או ה', יכול להיות שזה היה ביומולדת שלי. אחותי סוף סוף קיימה את ההבטחה שלה – הופעה של שלמה ארצי בסינרמה. הסינרמה היה בזמנו היכל החלומות (היי, העלו שם את הקוסם מארץ עוץ ואת צלילי המוזיקה!) ולא הבניין העצוב עם חיוך הצ'שייר שרואים היום. ישבנו בשורה הראשונה של היציע משמאל לבמה. השיר האהוב עליי היה 'בית חרושת קופי – בית חרושת לחוטים' אבל שלמה אף פעם לא מבצע אותו בהופעות. מפאת גילי הצעיר אני זוכרת שההופעה הייתה נורא ארוכה והיה שלב שכמעט נרדמתי (וניסיתי להסתיר את זה מאחותי, בכל זאת – לא נעים). מעבר לזה, היו המון אנשים, אולם מלא, חלק הסתכלו עליי קצת מוזר (מבט של את לא קצת קטנה מדי להופעה של שלמה ארצי?) אבל אני התעלמתי. שרתי את כל השירים (ככה לא נרדמתי בסוף) ובשלב שבו שלמה יורד לשורות הראשונות בקהל ובוחר מישהי לרקוד איתה – ממש קינאתי בה… עם כל הקלישאה שנוצרה סביב ההופעות שלו עם המגבת והסנדלים וסינגולדה – זה זכרון ילדות מוצלח. ההופעה ממש הילכה עליי קסם. ההופעה הראשונה שלי.

ההופעה של פול מקרטני נפלה עלי בתקופה כלכלית מבלבלת, בדיוק התחלתי עבודה חדשה אבל זה קרה אחרי תקופה שהכניסה אותי ללחץ כלכלי ו-500 ש"ח לכרטיס היה בגדר מותרות שיש לדחות. אכלתי את עצמי ככל שהימים עברו עד ש… הגיע יום ההופעה ובהחלטה של רגע קניתי כרטיס עם ידיד חדש מהעבודה החדשה. הוא אסף את הכרטיסים וקבענו להפגש בכניסה…. החלטה גורלית שכמעט ועלתה לי בהופעה.
קווי הטלפון נפלו (לפחות הרשת הכתומה) ולא היה לי מצב להשיג את הידיד, שנינו עם אותה רשת (על חשבון העבודה :-) )והטלפונים מתים! הייתי בהיסטריה. השומר בכניסה קלט את המצוקה שלי וניסה להרגיע אותי, הוא גם ניסה להשיג את ידיד שלי מהפלאפון שלו אבל כלום… באיזה שלב הוא הבין שאני וידיד שלי כבר לא נפגש, לפחות לא בהופעה הזאת והמלאך פשוט נתן לי להיכנס!!! איזה אושר, לא האמנתי.
נכנסתי להופעה, לבד אבל מאושרת, מה אכפת לי העיקר אני בפנים!
לא עוברות 10 דק' בתור לבירה ואת מי אני רואה? אמא שלי שגם היא קנתה כרטיס באותו יום, למעשה באותו ערב. בקיצור מבילוי עם מכר חדש (שלימים הפך לחבר טוב) ביליתי באופן הכי ספונטני שאפשר את ההופעה הכי טובה שיש עם האישה הכי מדהימה, אמא שלי :-)

הייתי בפסטיבל בומבמלה לפני כמה שנים טובות.. רקדנו באיזושהיא מסיבה, ולידנו רקדו שלושה בנים, אחד מהם ממש תפס לי את העין…רקדנו קצת, ואני לא הפסקתי לחשוב עליו! בימים שאחרי לא ראיתי אותו באף אחת מהמסיבות לצערי לא ידעתי אפילו איך קוראים לו, ונסעתי הביתה בתחושת פיספוס..
שבוע אחרי ישבתי בבית קפה בתל אביב – ונחשו מי עבד שם? הזוי, אבל, כן אותו בחור!! על היד היה לו צמיד של בומבמלה, ואני בתמימות שאלתי אותו "אה, היית בבומבמלה? איזה קטע! גם אני!" החלפנו טלפונים והמשכנו את הקשר.. :) סיפור הזוי! עולם קטן!

רוקדת, נושמת את האוויר בנשימות גדולות, עוצמת עיניים ומתמסרת למוסיקה. הופעה של מוש בן ארי, 2009, באמפי באמת נידח.
שאנטי הוא שם המשחק בהופעות של מוש, חולצות משוחררות, שמלות אוויריות ובדים ארוכים נשפכים.
קורבן האופנה שבי, לא ידע זאת והגיע להופעה מתוקתק מכף רגל ועד ראש.
שמלת נקודות כחולה, נעלי עקב שחורות, איפור-שיער ואקססוריז.
כדי להשתחרר ולהיכנס לאווירה, שתיתי כמה בירות, אולי קצת יותר מדי.
כנראה שהשילוב של הבירות והסיגריות באוויר לא עשה לי טוב והרגשתי שאני חייבת לשבת. הלכתי לצד, התיישבתי, נעצמו לי העיניים והראש שלי פשוט שקע למטה. פתאום אני מרגישה תחושה אווירית באוזן שלי. אני מעבירה את היד ורואה שפשוט שקעתי על שני קרמבו חצי אכולים. איכס!
כמובן שתיעדו את הפרצוף ההמום ולא אשכח זאת לעולם, גם אם ארצה.

התקווה 6 היא אחת הלהקות האהובות עלי, הם מופיעים הרבה וכשהם מופיעים, הם עושים את זה מכל הלב. אי אפשר שלא לרקוד לצלילי המוזיקה שלהם, פשוט חייבים לזוז, להתנוע, לרקוד ולהוציא כל טיפת מרץ שנשארה.
יום לפני יום ההולדת שלי הייתה הופעה שלהם ואני כהרגלי, התייצבתי להופעה, רק שהפעם לקחנו(אני וחבריי היקרים) את ההופעה בתור אירוע מיוחד מכיוון שהוא התקיים יום לפני היום הולדת שלי.
נכנסו להופעה, הלהקה עלתה ובלי שיעבור יותר מדי זמן….כבר כולם היו על הרגליים.
באמצע ההופעה, בשיאה…סולן הלהקה עוצר ואומר 'מישהי פה בקהל חוגגת יום הולדת, קוראים לה נפאל ואני רוצה להזמין אותה לבמה'…אני הייתי בשוק, לא ידעתי בכלל איך להגיב. עליתי לבמה, כולי מחוייכת, היום הכי מאושר בחיי.
הוא חיבק אותי, הקדיש לי שיר ("בפרדסים של גן עדן") ועד היום יש לי את התמונה שהוא שר ואני מסתכלת המומה…אבל מחיוכת, היום המאושר.