180 מעלות מ"ווג": "מונוקל" הוא מגזין הסטייל הנכון באמת
בלי טרנדים, בלי כוכבים ובלי רכילות, "מונוקל" הוא ההוכחה שלאט ומעט זה תמיד יותר | נמרוד קמר עשה מנוי וקפץ לביקור במערכת המגזין בלונדון
אין סלבס על השער. משרדי מונוקל בלונדון
עד לא מזמן הייתי מנוי למספר מוגזם של כתבי עת ועיתונים" "GQ", "ESQUIRE", "אקונומיסט", "GLAMOUR" ו-"WALLPAPER". ביטלתי את כולם במכה (הסיבה, קל וחומר, היא עומס חומר) ועשיתי מנוי למגזין בשם "MONOCLE" עליו שמעתי שבוע קודם לכן מקולגה. העלות: 80 ליש"ט לשנה לא חשוב איפה אתה מתגורר בעולם. ב"ניו יורק מגזין" או לחילופין ב-"ELLE" יש תמיד אותה פרשנות על נושא טחון שקשור לשמלה של מישל אובמה או לבורסה ואז קטע על פיפה מידלטון. במונוקל לא.
"אנחנו אוהבים תעופה, ראשי ערים, יצרני מכונות כביסה (בשווייץ), פסי ייצור (של נספרסו למשל, טרום עידן קלוני). שלחנו כתבים לחפש את שרה פיילין לשיחה על תשתיות ב-2007 באלסקה על סמך תחושת בטן. אין לנו מגבלות תקציב, נמצא דרך לגרום לכתבים לכסות סיפורים כמו חוות ירקות אנכית בסינגפור. אנחנו יודעים בדיוק מי הקהל שלנו ומה לא מעניין אותו, כנ"ל מה הוא יכול למצוא במקומות אחרים". הסביר לי טום מוריס, סגן העורך של "מונוקל" בביקורי במערכת העיתון בלונדון.
חנות מוצרים של המותג. משרדי המגזין "מונוקל" בלונדון
המגזין הוקם על ידי טיילר ברולה, קנדי במקור שהיה בעברו כתב של ה-BBC, נפצע באפגניסטן, ערך את מגזין "WALLPAPER", הקים חברת פרסום ולבסוף גייס משקיעים ממספר משפחות מיוחסות להקמת "מונוקל" בשנת 2007. באחד מטוריו המתפרסמים מדי שבת ב"פייננשל טיימס" טען ברולה כי ההתפוררות החברתית באנגליה מתאפיינת במכנסי טרנינג נמוכים של המתפרעים, וגם (בטור אחר) באנשים שמגיעים עם פיג'מה לשדה תעופה.
| אין לינק, רק סיפור |
ל"מונוקל" הגעתי כשחיפשתי משהו לא מתעדכן, בקטע ארכאי. משהו בכריכה קשה שאוכל לתייק בלי להרגיש שאני זורק 4 או 5 ליש"ט. הפריע לי גם שבשיחות סלון אין לי סיפורים שנמצאים מחוץ למעגל החדשותי. חיפשתי מגזין שנמנע מלצייץ את כל החומרים שלו, שאין לינק למה שקראתי, רק סיפור. חוץ מזה אני מחבב כסף ישן, קורדרוי, המלצות על משקפי גרגורי פק של "אוליבר פיפל", כלי מטבח של פורסטר השוויצרי וגם מגזין שכותב על סאלי שעובדת במטבחון ומכינה "צ'יקן אדובו לארוחת צהריים ואופה בראוניס בשבוע הסגירה" (גיליון 45, עמוד 190). כל זה כמובן עם זהות מינית בלתי מוגדרת וכתבים נינוחים אבל לא יאפים, שאוהבים מערכות שמתנהלות נכון, בעיקר תעבורתית.
מערכת "מונוקל" בלונדון
נמרוד קמר מבקר במשרדי המגזין "מונוקל"
"מונוקל" הוא מגזין אופנה וסטייל באותה המידה שהוא מגזין תיירות, עסקים, תרבות או פוליטיקה. הסבון ללא סבון דרמפון קיבל אייטם קטן באחד הגיליונות השנה. חולון הוזכרה כעיר מעניינת בגלל מרכזי האמנות החדשים שלה. בגדאד קיבלה טיפול אופנתי מיוחד לאחר המלחמה והצוות מתכנן ביקור דומה ללוב שיעסוק במגמות עיצוביות. מה לא תמצאו שם? מה שתמצאו בדרך כלל בכל שאר המגזינים. על החתונה המלכותית ששיגעה את בריטניה ואת העולם כולו בעקבותיה, לא נכתבה ב"מונוקל" ולו מילה אחת. לא מפתיע כל כך בהתחשב בסלידתו של המגזין מתרבות הסלבס, מהעדכונים התזזיתיים ברשתות החברתיות ומטרנדים מתחלפים של אופנה מהירה וזולה.
| מי קבע מה שולי? |
עורך האופנה של המגזין, טאקהארו סאטו, מספר כי עם מכנסיים שקנה לפני שנתיים אין לו בעיה לבוא לעבודה גם היום, להפך. סאטו הגדיר את הביגוד שלו כ"אוורירי ומחזיק מעמד", זה הקו בכל הפריטים שיסקר או יעשה איתם עסקים מטעם "מונוקל". לאחרונה היה פעמיים בביירות, אחת הערים האהובות על המגזין. בישראל עוד לא היה "למרות שכיכבה על השער עם משלחת ההצלה של ישראל להאיטי". בניגוד לסאטו, מוריס דווקא כן היה בישראל, ומספר שמבחינה אופנתית שם לב "להרבה היפים, השפעות הודיות ולבוש רחב". אולי זה הזמן לאמץ כמה מהמותגים החביבים של מר סאטו: "United Arrows" היפני, "Barena", "Roger Vivier" ו- "A.P.C".
טאקהארו סאטו, עורך האופנה של "מונוקל"
במערכת הזו לא יסרבו לכתבות איזוטריות. משרדי המגזין "מונוקל" בלונדון
במבט לאחור על הקריירה העיתונאית שלי, ב"גלובס" וב"מעריב", אני נזכר באינספור רעיונות 'שוליים' או גלובליים מידיי שהיו לי לכתבות. למשל סקירה של רשת ציוד משרדי ירדני שמספקת שדכנים לעולם הערבי, או בדיקת מותגי המכוניות והמסוקים האהובים על דיקטטורים באפריקה. תמיד צחקו עליי ושלחו אותי ל"אקונומיסט", למרות שגם שם קרוב לוודאי לא הייתי מצליח לפרסם אייטם של 50 מילה על טלפון עם שני כרטיסי סים שמיוצר במלזיה. ב"מונוקל" לא היו אומרים לי לא.
השאירו תגובה