מתנה בשישי: קעקועים של DIXIT בשווי 500 שקלים

ה נכון שהרגע שאתה הכי רוצה לשכוח מצד אחד זה הרגע שבסופו של דבר או הכי יצחיק אותך או שהכי הכשיל אותך ולמדת ממנו הכי הרבה. אנחנו אוהבים לסבול בתור בני אדם, אלא שלפעמיים קשה לנו להרגיש טוב. ואנחנו מחפשים איפה להרוס ומה לעשות לא בסדר, במקום לתקן את המצב אנחנו תמיד מחפשים איפה לעשות בדיוק ההפך, בא לי פשוט לחזור לרגע הזה ולתקן אותו. היה לי את האהבה הכי מושלמת בעולם, האהבה הראשונה זאת שאף פעם לא שוכחים וזה ככ נשמע קיטצ'י אבל זה הכי נכון בעולם. היינו שנה ביחד וזה היה מושלם והכל היה תמיד ככ בסדר, אולי אפילו יותר מדי בסדר ובתור אחת שתמיד מחפשת ריגושים ותמיד רוצה שינויים ומתה על זה שיש לה אקשן בחיים, הייתי חייבת לעשות משהו, משהו שישנה את התמונה, אז זה התחיל בשקרים שגרמו למריבות, נהניתי מהמריבות האלה כי הבנתי כמה הוא חשוב לי ואז רציתי לעלות ברמה של הריב ויצאתי עם החבר הכי טוב שלו בלי שהוא ידע. בא לי לחזור לרגע הזה ולא לעשות את זה, בא לי להחזיר את הגלגל לאחור ולהישאר בתקופה הכי טובה שלנו, המשעממת אבל הרגילה, התקופה שהייתי בה הכי שמחה, שלמדתי לאהוב ולהתבגר, אבל במקום זה הרסתי ושניתי את הכל והוא גילה ומן הסתם שלא רצה לשמוע ממני יותר, הבנתי כמה הוא חסר לי באמת וכמה הוא היה חשוב לי ולא היה לי מה להגיד כי הוא פשוט לא יכל לראות אותי יותר, במקרה שלי אין לי על מה לצחוק אבל יש לי ככ הרבה מה ללמוד להמשך החיים שלא צריך להרוס את הדברים הכי טובים שיש לך בחיים אלא לשמור עליהם. מאז למדתי שצריך לקבל את האחריות שלנו לכל מה שקורה לנו, כי המציאות שלנו היא ההתגשמות למה שפעם רצינו.

הייתי מעדיפה לשכוח את הרגע שבו קראתי את הכתבה הזאתי

מה שהכי הייתי רוצה לשכוח זה שלפני שנתיים בערך אחי וחבר שלו ישבו במרפסת האחורית בבית שלנו, ואני לא ידעתי שהם שם אז התחלתי לרקוד ואחרי כמה דקות גיליתי שהם צוחקים עליי.זה היה מאוד מביך וכל פעם שאני רואה את החבר שלו אני ישר נזכרת בזה ובאלי למות מבושה. Razber14@gmail.com

זיכרונות. חשבתם פעם כיצד היו נראים חיינו אילולא זכרנו כמעט כל דבר? אילולא זכרנו את יציאת מצרים ולא היינו יודעים מה זה לאכול מצה עם שוקולד, רחמנא ליצלן?! אילולא זכרנו את האדם ההוא ששבר את ליבנו? אילולא זכרנו שפיטרו אותנו מהעבודה או לא קיבלו אותנו לעבודה אותה כ"כ רצינו? אילולא זכרנו את המריבה הקשה עם החבר הכי טוב שדקר אותנו בגב? אילולא זכרנו את האכזבה הקשה שהייתה לנו מאדם שאהבנו במשך המון זמן ועד שהעזנו להגיד לו מה אנו מרגישים, הוא טרק לנו את הדלת בפרצוף?
זיכרון הוא מתנה נפלאה, אך לעיתים השכחה היא מתנה נפלאה בהרבה יותר. איני יודעת אם הייתי מתנגדת לשכוח את כל הדברים הלא טובים שקרו לי בחיים, את כל האנשים שפגעו בי או שברו את ליבי, את כל הרגעים בהם קרה משהו רע ששינה את חיי לנצח. לשכוח את כל האהבות שלא הצליחו, את כל האנשים שלא העריכו, את כל המלחמות שלי בעצמי שבכל זאת לא השכיחו.
אומרים שאלוקים נתן לאישה במתנה את השכחה כדי שתשכח מהכאב ותמשיך להביא ילדים לעולם
תארו לכם שיכולנו לבחור בעצמנו מה לזכור ומה לשכוח. תארו לכם שבלחיצת כפתור אחת קטנה, יכולנו לעשות Delete על מה שקרה לנו רגע קודם לכן ולהמשיך כאילו לא היה. תארו לכם אותנו פוגשים מחדש אדם ששברנו את ליבו פעם, לאחר שהוא מחק את האירוע הלא סימפטי הזה, ואנו מקבלים הזדמנות נוספת איתו, מבלי שפגעי העבר יעכירו את האווירה או ישפיעו על ההחלטות של שנינו.
החיים שלנו זה דבר דינאמי ברמה של שניות, כל רגע משהו יכול לקרות ולשנות את חיינו לנצח, השאלה האמיתית היא האם באמת היינו רוצים שליטה מלאה בעזרת שלט רחוק על כל מה שקורה בחיינו ועל מה שנזכור מהם ועל מה שלא? יכול להיות שלשכוח היה פותר המון בעיות שנותרות באישיות שלנו ברמה הפסיכולוגית לאחר זיכרון קשה כלשהו, יכול להיות שלשכוח היה משחרר אותנו מהעבדות לפיה אנו מוכרחים לעבוד ללא הרף את הזיכרון הזה שמונע מאיתנו לעשות דברים או לבטוח שוב באנשים, שמא ניפגע.
החיים האלה לימדו אותי שאם אני לא אסתכן, אני אולי לא אפגע, אך אני גם לא אתרגש ולא אחווה ואולי אפילו לא אתאהב כמו שאפשר באמת לעשות, ויש דברים, תסכימו או לא, ששווה להסתכן בעבורם. חזרו לרגע בו הרגשתם מאוהבים באמת, את הפרפרים בבטן וחוסר השינה, זוכרים? עכשיו תגידו, מבלי להתייחס לאן זה הוביל בסופו של דבר, אין זה דבר השווה לקחת סיכון בשבילו? Hell Yeah! אני לא הייתי מוותרת על זה לרגע, וזה ממש לא משנה שלאחר זמן מה הייתי שבורת לב ומדממת מבפנים, הפצע הגליד, הזיכרון נשאר, ואיתו התקווה שנוצרה רק מעצם הידיעה שאפשר להרגיש ככה, ורק בשביל זה שווה להמשיך לחיות!
חשבתם פעם איך היו נראים חיינו אם היינו זוכרים את הכול? אם היינו זוכרים את אהבת הנעורים שלנו? אם היינו זוכרים כל חוויה קשה שעברנו? אם היינו זוכרים את כל האנשים שפגעו בנו? את כל האנשים שאיבדנו? את כל הפעמים שפגענו ולא היה דרך לתקן ולמחוק? אבל רגע, אלה הם חיינו, אנו כן זוכרים את כל זה, וחלקנו אף זוכרים את זה בכל יום מחדש…
אז אם היו נותנים לכם לבחור, הייתם בוחרים לזכור או לשכוח? אני יודעת שלא הייתי מוחקת אף רגע בחיים שלי. Liafurman54@walla.com

לא נעים להודות אך לפעמים אותם רגעים שאנחנו רוצים לשכוח , הם אלה שגם עיצבו אותנו ,
כשהייתי בתיכון הבית היה נראה נורמלי מבחוץ. כביכול משפחה נורמטיבית אך בין קירות הבית התחוללה סערה
איך מתמודדים עם העובדה ש תינוקת הבית , הצעירה מבין האחים , נעלמת מול העיניים – מפסיקה לאכול , מפסיקה להתקלח , מפסיקה להראות רצון לחיות
מאחורי ההתנהגות הזו שהייתה כל כך לא מובנת ובהתחלה גם לא התייחסו אליה ברצינות , התגלה הocd, מחלת האובססיה הכפייתית
פתאום יש שם לדבר שאוכל את אחותי הקטנה ואין לי אפשרות לעזור לה
כל יום חלה הידרדרות חדשה עד לאותו שבוע שבו ההורים שלי היו מיואשים עד כדי בכי והפצירו בה שאם לא תיתן לנו לעזור לה , היא תאושפז
אותו רגע שפל , נחרט בזיכרוני וגם החשש שהיא תחזור לתקופה הנוראית הזאת
Hsga17@gmail.com

זיכרונות. חשבתם פעם כיצד היו נראים חיינו אילולא זכרנו כמעט כל דבר? אילולא זכרנו את יציאת מצרים ולא היינו יודעים מה זה לאכול מצה עם שוקולד, רחמנא ליצלן?! אילולא זכרנו את האדם ההוא ששבר את ליבנו? אילולא זכרנו שפיטרו אותנו מהעבודה או לא קיבלו אותנו לעבודה אותה כ"כ רצינו? אילולא זכרנו את המריבה הקשה עם החבר הכי טוב שדקר אותנו בגב? אילולא זכרנו את האכזבה הקשה שהייתה לנו מאדם שאהבנו במשך המון זמן ועד שהעזנו להגיד לו מה אנו מרגישים, הוא טרק לנו את הדלת בפרצוף?
זיכרון הוא מתנה נפלאה, אך לעיתים השכחה היא מתנה נפלאה בהרבה יותר. איני יודעת אם הייתי מתנגדת לשכוח את כל הדברים הלא טובים שקרו לי בחיים, את כל האנשים שפגעו בי או שברו את ליבי, את כל הרגעים בהם קרה משהו רע ששינה את חיי לנצח. לשכוח את כל האהבות שלא הצליחו, את כל האנשים שלא העריכו, את כל המלחמות שלי בעצמי שבכל זאת לא השכיחו.
אומרים שאלוקים נתן לאישה במתנה את השכחה כדי שתשכח מהכאב ותמשיך להביא ילדים לעולם
תארו לכם שיכולנו לבחור בעצמנו מה לזכור ומה לשכוח. תארו לכם שבלחיצת כפתור אחת קטנה, יכולנו לעשות Delete על מה שקרה לנו רגע קודם לכן ולהמשיך כאילו לא היה. תארו לכם אותנו פוגשים מחדש אדם ששברנו את ליבו פעם, לאחר שהוא מחק את האירוע הלא סימפטי הזה, ואנו מקבלים הזדמנות נוספת איתו, מבלי שפגעי העבר יעכירו את האווירה או ישפיעו על ההחלטות של שנינו.
החיים שלנו זה דבר דינאמי ברמה של שניות, כל רגע משהו יכול לקרות ולשנות את חיינו לנצח, השאלה האמיתית היא האם באמת היינו רוצים שליטה מלאה בעזרת שלט רחוק על כל מה שקורה בחיינו ועל מה שנזכור מהם ועל מה שלא? יכול להיות שלשכוח היה פותר המון בעיות שנותרות באישיות שלנו ברמה הפסיכולוגית לאחר זיכרון קשה כלשהו, יכול להיות שלשכוח היה משחרר אותנו מהעבדות לפיה אנו מוכרחים לעבוד ללא הרף את הזיכרון הזה שמונע מאיתנו לעשות דברים או לבטוח שוב באנשים, שמא ניפגע.
החיים האלה לימדו אותי שאם אני לא אסתכן, אני אולי לא אפגע, אך אני גם לא אתרגש ולא אחווה ואולי אפילו לא אתאהב כמו שאפשר באמת לעשות, ויש דברים, תסכימו או לא, ששווה להסתכן בעבורם. חזרו לרגע בו הרגשתם מאוהבים באמת, את הפרפרים בבטן וחוסר השינה, זוכרים? עכשיו תגידו, מבלי להתייחס לאן זה הוביל בסופו של דבר, אין זה דבר השווה לקחת סיכון בשבילו? Hell Yeah! אני לא הייתי מוותרת על זה לרגע, וזה ממש לא משנה שלאחר זמן מה הייתי שבורת לב ומדממת מבפנים, הפצע הגליד, הזיכרון נשאר, ואיתו התקווה שנוצרה רק מעצם הידיעה שאפשר להרגיש ככה, ורק בשביל זה שווה להמשיך לחיות!
חשבתם פעם איך היו נראים חיינו אם היינו זוכרים את הכול? אם היינו זוכרים את אהבת הנעורים שלנו? אם היינו זוכרים כל חוויה קשה שעברנו? אם היינו זוכרים את כל האנשים שפגעו בנו? את כל האנשים שאיבדנו? את כל הפעמים שפגענו ולא היה דרך לתקן ולמחוק? אבל רגע, אלה הם חיינו, אנו כן זוכרים את כל זה, וחלקנו אף זוכרים את זה בכל יום מחדש…
אז אם היו נותנים לכם לבחור, הייתם בוחרים לזכור או לשכוח? אני יודעת שלא הייתי מוחקת אף רגע בחיים שלי.

הייתי רוצה לשכוח את הפגישה הראשונה את השלום ואת השם של הבנאדם שגרם לי במשך חצי שנה לשנוא את הסובבים והקרובים שלי , שגרם לי לשנוא את גופי ללכת לישון ולקום בידיעה ברורה שאני לא שווה שאני אפס שיש עוד כמוני הרבה בעולם ובשנייה אחת הוא מחליף אותי וגם אם אני ייעלם אני לא אחסר לאיש האיש הזה שנתתי לו את הנשמה ואת הלב שגרם לי לאבד את האמונה בבני אדם בזוגיות אותו הייתי רוצה לשכוח . iv2014@walla.com

רגע שהייתי מעדיפה לשכוח, ואוו,ישלי סיפור מביך ביותר, ישנתי אצל חברה שלי וחשבתי שיש לה בית ריק, אז הרגשתי בנוח ללכת רק עם חזיה ולרקוד ופשוט להתנהג בבית.. בעוד שאני שמה את המוזיקה בקול אני שומעת כחכוח מאחורי ומוצאת את עצמי עומדת בפיגמה עם חצי עוגיה ביד מול כ ל המשפחה המורחבת (כן כן,גם הדודה מיבנה) נהייתי סגולה הסלק ולבנה כמו ארטישוק ולא מספיק זה גם החלקתי במדרגות): כן.. מסתבר שהם תכננו לעשות על האש אבל כרגיל,חברה שלי שוכחת,הכל. עד היום אני מקבלת מבטים של ;אל תחשבי ששכחתי את איך הפיגמת חתולים בצמרת שלך נראית כן- בהחלט רגע שהייתי מעדיפה/משתוקקת למחוק בזכרוני.לנצח.נצחים.edutmcfly@gmail.com

רגע שהייתי מעדיפה לשכוח? רציתי שישר יקפוץ לי לראש איזה ערב טיפשי עם אקס.
אבל שני רגעים אחרים מיד הופיעו לי מול העיניים.

2011, אני במכללה, עוד שנייה נכנסת לשיעור בפוליטיקה. טלפון מאמא ואני מסמנת לחברים להיכנס רגע בלעדיי, כבר אצטרף. עונה לאמא, וזו הפעם הראשונה שאני שומעת אותה בוכה. "סבתא מתה".
אני בשוק מנסה לנחם את אמא ומודיעה שאני בדרך. הולכת לתחנה. עולה לאוטובוס ובוכה לבד כל הדרך לחיפה.

2012, נכנסו הביתה, בדיוק הגענו משבת אצל ההורים. יושבים על הספה עם יין וצוחקים. הטלפון של בעלי מצלצל, זה אבא שלי. אני נלחצת. אמא בסדר? בעלי מסתכל עליי בעיניים הכי עצובות שראיתי בעולם "פיר,סבא צבי מת".

קשה לתאר את החור בלב שהרגשתי בשני הרגעים האלה. הכאב הזה חוזר בכל פעם שאני נזכרת. בכל יום שישי בזמן שבד"כ הייתי מתקשרת אליהם. ומצד אחד הייתי משלמת כל מחיר כדי לשכוח את הרגעים האלו.

אבל מצד שני, הרגעים האלה כ"כ השפיעו על מי שאני היום, ואם לא יכאב לנו מזיכרונות שכאלה, מה עוד יצליח לרגש אותנו בחיים?. אז כנראה שאני לעולם לא ישכח. וכנראה שזה רק ימשיך לכאוב.
אבל הזיכרונות והכאב הם חלק בלתי נפרד מחיינו כבני אדם מאושרים.

pirhigr@gmail.com

רק אחד יש מליונים אבל הרגע הזה שהיתה דממה בכיתה שתתי מים חברה שלי הצחיקה אותי ופלטתי את כול המים ??????