מתנה בשישי: 500 שקלים ל-Common Raven
בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בשובר בסך 500 שקלים לרכישת פריטים של Common Raven. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות לאיזו סדרת טלוויזיה מהעבר אתם הכי מתגעגעים.
שווי המתנה: 500 שקלים.
*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 14\8\24 בשעה 12:00.
**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.
את הפריטים של CommonRaven ניתן להשיג בבית האשל 17, שוק הפשפשים, יפו.
הזוכה ב500 שקלים לבוטיק AXELA משבוע שעבר היא ליאור, שסיפרה לנו איזה סרט בכיכובו של רובין וויליאמס היא הכי אוהבת:
"מלבד העובדה שהסרט הזה רץ בוידאו שלי לפחות 100 פעם במהלך 23 שנות חיי, הוא עזר לי הרבה ללמוד על חיי המשפחה. כמו בסרט, גם ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה, והיו מלחמות על מי יראה את מי ומתי, אם בכלל. העובדה שהיה שם את האבא (רובין וויליאמס) שעשה הכל רק כדי להיות יותר קרוב לילדים שלו במהלך השבוע, פשוט ריגשה אותי. הבנתי כמה אחים צריכים להישאר מאוחדים במהלך תהליך גירושים, וכמה, לא משנה מה, ההורים שלך אוהבים אותך ויעשו הכל כדי לראות אותך. גם הנאום של גב' דאוטפייר בסוף, בו היא פונה לילדה שכתבה מכתב לתכנית שלה, ומספרת לה על תהליך הגירושים של הוריה, מאוד דיבר אלי."
מאת: אביב | 24 באוגוסט 2014 | 20:54סדרה מהניינטיז, עם קלייר דנס וגראד לטו היפים. קודם כל, הבגדים שם הם הדבר הכי חשוב ומדהים שיש. סטייל ניינטיז של נערות מתבגרות שכולל חולצות פלנל, שמלות משובצות, שמלות קאמי ובייבידול, לבוש גינס מלמעלה ועד למטה. (בקיצור הכי יפה שאפשר). ובכלל, זו דרמת נעורים מציאותית ומרגשת. עם שחקנית ראשית בגיל הנכון (15) צינית, פריקית, שמאוהבת מעל לראש בגרארד ובסדרה גורדן, ודמויות נוספות שרק מוסיפות, זו הייתה סדרה שתמיד אהבתי ואוהב. באמת סדרה שמציגה את גיל הנעורים בצורה הנכונה, שמוכיחה שגם לבנות 15 יש ראש על הכתפיים, עם מחשבות פילוסופיות, חכמות ושנונות. (ולא לשכוח את המוזיקה המעולה שהייתה בה)
מאת: זהר | 24 באוגוסט 2014 | 15:33הסדרה שאני הכי מתגעגעת אליה היא "האיים האבודים", שהייתה משודרת בימי החופש הגדול, בשעות הבוקר, אהבתי במיוחד את שיר הפתיחה של הסדרה שעד היום אם אני שומעת אותו, אני חוזרת 30 שנה אחורה , כל כך אהבתי את הסדרה שעסקה בקבוצה של ילדים בגיל העשרה ממס' מדינות שונות, אשר נמצאים על ספינה ובמהלך ההפלגה מתרחשת סופת הוריקן חזקה , חלק מהנערים ניצלים ונשארים על הסיפון והם נסחפים לאי באוסטרליה , והם פוגשים שם אנשים מוזרים מלפני שנים רבות, שנשארו על האי, והעלילות מתחילות , כמה חבל שהיום לא משדרים סדרות כאלה .
מאת: אורח | 24 באוגוסט 2014 | 08:07הסדרה שאני הכי מתגעגעת אליה היא "האיים האבודים", שהייתה משודרת בימי החופש הגדול, בשעות הבוקר, אהבתי במיוחד את שיר הפתיחה של הסדרה שעד היום אם אני שומעת אותו, אני חוזרת 30 שנה אחורה , כל כך אהבתי את הסדרה שעסקה בקבוצה של ילדים בגיל העשרה ממס' מדינות שונות, אשר נמצאים על ספינה ובמהלך ההפלגה מתרחשת סופת הוריקן חזקה , חלק מהנערים ניצלים ונשארים על הסיפון והם נסחפים לאי באוסטרליה , והם פוגשים שם אנשים מוזרים מלפני שנים רבות, שנשארו על האי, והעלילות מתחילות , כמה חבל שהיום לא משדרים סדרות כאלה .
מאת: ענת אבוחצירה | 24 באוגוסט 2014 | 07:53אם יש סדרת טלוויזיה שגורמת לנוסטלגיה לבעבע אצלי זו "שנות הקסם". היא הכי עוררה הזדהות, כי תכל'ס, מי לא התמרמר על אח מרגיז או על אב קשוח; היא שילבה נושאים כמו מלחמת וייטנאם, שהוסיפו עניין מעבר לחייו הקטנים של קווין,הדמות הראשית; "איך פגשתי את אמא" אפילו העתיקו ממנו את השטאנץ של מספר שמדבר על עצמו בלשון עבר, שהעניק לסדרה קצת אדג'. שלא לדבר על שיר הנושא שלה, "With a Little Help from My Friends". שנות הקסם הפכה את הקיטש לנסבל בעיני. אפילו אהוב. געגועים לוויני.
מאת: מיטל שטדלר | 24 באוגוסט 2014 | 07:35הסידרה שאני הכי מתגעגעת אליה היא 'קרובים קרובים'.
לא בגלל ה'פתוח' המפורסם ולא בגלל ההיפוכונדריה של י. גאון ולא בגלל המון סיבות חביבות אחרות.
הסיבה היא שבקיץ של שנת תרפפו ראיתי את אחד מפרקי הסידרה בחברת אייל. היינו לבד בבית שלו. אייל אמר לי שהוא אוהב אותי.
היינו ילדים. בני תשע. לא עניתי. אייל חזר לצפות בסידרה. גם אני.
רומאן קצר בשלוש מילים.
עכשיו יש לי בביתי ילדה בת תשע.
פחד.
אסור להשאיר אותם לבד.
אבל את 'קרובים קרובים' אני אוהב לנצח.
מאת: כנרת | 24 באוגוסט 2014 | 07:32אז לפני שהתמכרנו אל סדרות נעורים אופנתיות עם אנשים יפים (מודעות לעצמן יותר או פחות) וערפדים הייתה סדרת נעורים אמיתית בעלת עונה אחת ששודרה בערוץ 2 בשם אלה הם חיי, ובאנגלית זה נשמע יותר טוב my so called life. הסדרה הצידה לעולם את קלייר דיינס המוכשרת וג'ארד ליטו (שלנצח יזכר אצלי כג'ורדן קטאלנו המהמם). כבר לא עושים סדרות כאלה היום, סדרה בעלת שחקנים נפלאים ודמויות בעלות רבדים, חינוכית אך לא מעיקה ופשוט קל היה להזדהות איתה כי היו בה אנשים לא מושלמים, כמו בחיים. עדיין מתגעגעת.
מאת: chen barkan | 24 באוגוסט 2014 | 06:55אז לפני שהתמכרנו אל סדרות נעורים אופנתיות עם אנשים יפים (מודעות לעצמן יותר או פחות) וערפדים הייתה סדרת נעורים אמיתית בעלת עונה אחת ששודרה בערוץ 2 בשם אלה הם חיי, ובאנגלית זה נשמע יותר טוה my so called life. הסדרה הצידה לעולם את קלייר דיינס המוכשרת וג'ארד ליטו (שלנצח יזכר אצלי כג'ורדן קטאלנו המהמם). כבר לא עושים סדרות כאלה היום, סדרה בעלת שחקנים נפלאים ודמויות בעלות רבדים, חינוכית אך לא מעיקה ופשוט קל היה להזדהות איתה כי היו בה אנשים לא מושלמים, כמו בחיים. עדיין מתגעגעת.
מאת: chen barkan | 24 באוגוסט 2014 | 06:54אחת הסדרות שאהבתי ושיש לי געגוע אליה היא סדרת הדרמה האמריקאית ששודרה בתקופה שהייתי בצבא וליוותה אותי עד סיום התואר הראשון.היה בסדרה הזאת עומק ורגישות שמשכו אותי לצפות בה.הדמויות בוגרות ומעניינות. ג'ואי, ג'ן, דוסון ופייסי גרמו לי להתמכר לעלילת הסדרה. היה בה תום ודברים נוספים שכבר שכחתי. אשמח לצפות שוב בפרקים מסוימים של הסדרה.
מאת: סיון קאשי | 23 באוגוסט 2014 | 22:53אם יש סדרת טלוויזיה שגורמת לנוסטלגיה לבעבע אצלי זו "שנות הקסם". היא הכי עוררה הזדהות, כי תכל'ס, מי לא התמרמר על אח מרגיז או על אב קשוח; היא שילבה נושאים כמו מלחמת וייטנאם, שהוסיפו עניין מעבר לחייו הקטנים של קווין,הדמות הראשית; "איך פגשתי את אמא" אפילו העתיקו ממנו את השטאנץ של מספר שמדבר על עצמו בלשון עבר, שהעניק לסדרה קצת אדג'. שלא לדבר על שיר הנושא שלה,
"With a Little Help from My Friends". שנות הקסם הפכה את הקיטש לנסבל בעיני. אפילו אהוב. געגועים לוויני.
מאת: מיטל שטדלר | 23 באוגוסט 2014 | 22:22
מאת: תום | 23 באוגוסט 2014 | 20:45אז נכון שאין שום דבר ריאלי בכך שבחורה שמתפרנסת מכתיבת טור סקס בעיתון תוכל להרשות לעצמה דירה במנהטן וצי של בגדי מעצבים.
אז זה לא היה ריאלי אבל זו הייתה חגיגה של נשיות. רצינו להיות החברה החמישית בקשקושים הקבועים בביתי הקפה, הזדהינו וכאבנו עם קארי וגם עם חברות שלה על שברון לב ועל בעיות בחיים בכלל (קושי להביא ילדים לעולם, מחלות, גירושים)
והיה גם את האופנה
קארי הייתה פשניסטה אמיתית. כזו שמעזה וכלל לא אכפת לה מה חושבת הסביבה.
ממנה גם למדתי לצוות פריטים שלכאורה לא היו אמורים להיות משודכים יחדיו: למשל קארי שילבה מעיל פרווה יוקרתי עם שמלת קומבניזון או ג'קט מחוייט שצוות לחולצת טי שרט עם הדפס של מיקי מאוס.
מאת: הילה | 23 באוגוסט 2014 | 19:41ממש מוזר שמהצהריים לא פירסמו את התגובה שלי
מאת: חן | 23 באוגוסט 2014 | 19:38סדרת המופת המדהימה של דיוויד לינץ' משנות ה- 90. אבא שלי הכיר לי אותה ומהר מאוד נשאבתי לעולם המיסתורי והאפל (אבל גם המקסים והרגיש) שהסדרה יצרה והתאהבתי באייג'נט קופר החלומי. לא סיפרתי לאנשים שראיתי את הסדרה מתוך פחד שמישהו יפלוט לי בטעות מי רצח את לורה פאלמר. מי שראה את הסדרה יודע שהיא נגמרת באופן דיי פתוח (ואכן הייתה אמורה להיות עוד עונה) דבר שהשאיר אותי כמהה לעוד- ראיתי את סרט ההמשך (המעולה והמפחיד) וכל סרטון אפשרי על הסדרה שהיה ליוטיוב להציע לי. הסדרה היא שילוב מושלם בין מציאות לדמיון, בין אופל לטוב ובין בודהיזם לקפה ופאי דובדבנים. עונה חדשה כנראה שלא תהיה, כך שלי נותר רק לראות אותה שוב מהתחלה באינטרנט
מאת: אחינעם | 23 באוגוסט 2014 | 18:36אז עוד לפני שהתמכרנו לכבלים, לסדרות נעורים אופנתיות (מודעות לעצמן יותר או פחות) וערפדים היתה סדרה מקסימה בעלת עונה אחת בלבד ששודרה בערוץ 2 בשם "אלה הם חיי" ובאנגלית זה נשמע כמובן יותר טוב my so called life. זו הסדרה שגילתה לעולם את קלייר דיינס וג'ארד ליטו (אשר לנצח אני אזכור כג'ורדן קטאלנו המהמם) והיו בה כמובן שחקנים נוספים נפלאים ודמויות מלאות רבדים. זו הייתה סדרת נעורים לא מתייפייפת, לא אופנתית במיוחד, חינוכית אבל לא מעיקה, פשוט סדרה אמיתית. היה כל כך קל להזדהות עם הדמויות ולהתמכר, כבר לא עושים סדרות לנוער בצורה כזאת. כל כך רציתי לראות ממנה עוד, התחננתי בליבי לעוד עונה. אח"כ הבנתי שלשחקנית הראשית – קלייר דיינס – הייתה התמוטטות והיה לה קשה בצילומים. כנראה שהיא פשוט הקדימה את זמנה. עדיין מתגעגעת.
מאת: חן ברקן | 23 באוגוסט 2014 | 16:37יכול להשמע מעט קיטשי.
אך הסדרה האהובה עליי היא סדרת האנימציה היפנית שליוותה אותי בילדותי (למרות גילי הצעיר) ורבים אחרים בילדותם, והיא-המומינים.
העלילה הכל כך מרשימה של הסדרה הזו, מסתירה בתוכה מסרים סמויים ומעצימים, ההבנה של האחר, עזרה לזולת, חברות אמת, והתגברות על קשיים רבים בעזרת גב תומך של החברים המופלאים והמשפחה.
כל דמות היתה מיוחדת בפני עצמה מסנופקין ועד למפלצת הגרוק הבודדה.
תמיד היה אפשר למצוא את היתרונות של כל אחד, ואת עולמם המיוחד.
זו סדרה, שאני מריצה בלי הפסקה בהקלטות על הממיר, וצפייה חוזרת של שידורים חוזרים בחינוכית ובערוץ ג'וניור.
כאשר אני רוצה לחייך, חיוך אמיתי ותמים של סדרה של פעם, בלי מסרים מיניים, בלי קללות, הטוב שבעולם, נמצא בסדרה הזאת.
שיכולה להעביר לכם זמנים 'בודדים' וקרים, בחמימות גדולה:)
מאת: Hannah | 23 באוגוסט 2014 | 15:54סדרה מופתית עם שיר פתיח בלתי נשכח שצרוב עמוק בזכרונות הילדות שלי בשנות השבעים הנפלאות.
מאת: יעל מלאנקר | 23 באוגוסט 2014 | 14:45למה לא מפרסמים את מה שרשמתי?
מאת: אורח | 23 באוגוסט 2014 | 11:31prison break
היא ללא ספק הסדרה מגניבה והמותחת שאני מתגעגעת אליה. לא הייתי מתנגדת לעוד כמה פרקים עם וונטוורף מילר החתיך ועם הבחורה ששיחקה את דמותה של שרה. אי אפשר שלא להודות שהקעקועים שהוא קעקע על עצמו כדי להוציא את אחיו מהכלא היו הדבר הכי מגניב בזמנו. והמבט המצועף בעיניים כשהוא התרכז, התעלה אפילו על כל הדמויות הנוספות המעולות שהיו בסדרה והיו שם דמויות מעולות.
מתגעגעת.
מאת: נועה ל. | 23 באוגוסט 2014 | 10:58הסדרה המושלמת של דייויד לינץ משנות התשעים. מסתורין, טירוף,דרמה ומלנכוליה בחקירת פרשית הרצח של לורה פאלמר. הכל בסדרה מופתי ומדוייק, מהפריימים המדהימים, הפסקול המושלם, קאסט השחקנים המעולה -שלא לדבר על האאוטפיטים המבריקים של כל דמות ודמות.עד היום אני יכולה לדמיין את סוודר הלילך של דונה ותלבושת הפנימייה של אודרי. ללמוד לקשור את מקלון הדובדבן הדקיק עם הלשון ולמות. סדרת מופת.
מאת: ליאן | 23 באוגוסט 2014 | 09:36הסידרה שאני הכי מתגעגעת אליה היא חברים.
למרות שאפשר למצוא אותה בכול מקום באינטרנט וראיתי כבר את כול הפרקים עדיין יש ימים בהם (גם אם אני עצובה,שמחה או סתם בא לי) אני יושבת ורואה את הסידרה,צוחקת מהשטויות של ג'ואי ושל כול החבורה .
זאת סידרה שתמיד עושה לי טוב ומעלה חיוך על הפנים.
מאת: חן | 23 באוגוסט 2014 | 09:29פרקר לואיס המלך
מאת: רעות | 23 באוגוסט 2014 | 06:47
מאת: אורח | 23 באוגוסט 2014 | 03:05מרקו.
הסדרה הכי טובה שהייתה אי פעם
אהבה אמיתית בין אמא לבן.
תוכנית טלויזיה שלא תשכח
מאת: ג'ואל חזן | 22 באוגוסט 2014 | 22:38ממש כל הזמן כנראה שזו הייתה התשובה שלי הנדס דאון.
אז למה בכל זאת אני מתגעגעת? מתגעגעת לארקל כמובן! "אריזה משפחתית" הייתה בין הסדרות הראשונות שראיתי על בסיס קבוע ממש כשעברנו לעיר וחיברנו כבלים לראשונה וממש חיכיתי בהתלהבות מביכה לכל פרק וכל כך רציתי שארקל ולורה יהיו כבר יחד כמו שהתכוון המשורר (מישהו זוכר את סטפן?).
כיף להיזכר בצחוקים מהסוג התמים שפשוט כבר לא עושים היום ומעוררים בי חמימות נוסטלגית. :)
מאת: אודליה | 22 באוגוסט 2014 | 21:47אני מתגעגעת לסדרת העבר "שנות הקסם". מעבר לאסתטיקה המקסימה, היה בה שילוב של נוסטלגיה ותמימות אמיתית שכבר לא מוצאים היום. בלי ציניות, בלי טונות של מודעות עצמית, בלי פחד לא להיות מגניבה מספיק- פשוט סדרה מתוקה. ואי אפשר היה שלא להתאהב בפרד סבאג' הרגיש וטוב הלב :-)
מאת: הגר | 22 באוגוסט 2014 | 20:30
מאת: H | 22 באוגוסט 2014 | 20:25הסדרה "חברים" היא הסדרה שאני הכי מתגעגעת אליה,
יש קסם מסוים בסדרה הזו, לא משנה איפה מתי ואיך, תמיד היא מעלה חיוך ותמיד נכונה למצב. באמת אחת הקומדיות הכי מוצלחות שצולמו אי פעם.
מאת: נועה | 22 באוגוסט 2014 | 18:39הסדרה שאני מתגעגעת אליה היא "סמנת'ה" (או בשמה המקורי Bewitched). איזה כיף לשנות מציאות וחמות פולשניות ומרירות רק בקיווץ האף! אני ממשיכה לנסות גם פעם ב- משרד…
מאת: טליה אhיזנפלד | 22 באוגוסט 2014 | 16:32הסדרה שאני מתגעגעת אליה היא "סמנת'ה" (או בשמה המקורי Bewitched). איזה כיף לשנות מציאות וחמות פולשניות ומרירות רק בקיווץ האף! אני ממשיכה לנסות גם פעם ב- משרד…
מאת: טליה אhיזנפלד | 22 באוגוסט 2014 | 16:31תיכון סוויט ואלי- סדרת נוער מקסימה שהציגה סיטואציות שבני נוער נתקלים בהם בצורה חינוכית ואמיתית ואפשרה להם אפילו ללמוד כיצד להתנהג.
מאת: ירדן | 22 באוגוסט 2014 | 13:30ללא ספק סדרת המורדים , סדרה שמבטאת הכי טוב שאפשר את גיל ההתבגרות ויחד עם זאת את התמימות לפני החיים "האמיתיים".
מאת: נוי | 22 באוגוסט 2014 | 13:10אמנם לא עבר כ"כ רחוק אבל – סקס והעיר הגדולה! כל פעם שאני רוצה לראות משהו שיעשה לי מצב רוח טוב אני רואה פרקים של הסדרה. היא גם מזכירה לי את הימים הקרים בהם גרתי בלונדון והיה קר מידי להסתובב בחוץ אז אני ושותפותיי לדירה היינו נשארות בבית ורואות את פרקים של הסדרה ברצף…. happy times!
מאת: תניה מורקס | 22 באוגוסט 2014 | 12:51אין סדרה יותר נוסטלגית מחברים! כמה זיכרונות יש לי של לראות את הסדרה הזו עם חברים שלי ועם הבת שלי.
קומדייה מדהימה שאפשר להזדהות איתה ומתאימה לכל תקופה..
למרות שהיא גדלה, עד היום בסופי שבוע אני עושה מרתונים עם הבת שלי על הספה עם פופקורן מול הטלוויזיה!
הריבים והצחוקים והסיצואציות ההזויות (ורוס ורייצל שחוזרים ונפרדים כל פרק…) נשארו אצל כולנו בלב!
באמת סדרה נפלאה שלא משנה כמה פעמים ראית אותה, תמיד אפשר לראות שוב:)
מאת: ויקי | 22 באוגוסט 2014 | 12:47סקס והעיר הגדולה! כל פעם שאני רוצה לראות משהו שיעשה לי טוב (לא משנה כמה פעמים ראיתי את הפרקים) אני רואה פרקים מהסדרה. היא גם מזכירה לי את הערבים הקרים בלונדון שהיה קר מידי להסתובב בחוץ ואני ושותפותיי היינו רואות פרקים ברצף… Happy times!
מאת: תניה מורקס | 22 באוגוסט 2014 | 12:42בהתחלה חשבתי על "המומינים" ו"הלב" כי הם סדרות הילדות המוכרות והממכרות, אבל הן משודרות גם כיום. עוד סדרה אהובה שאתגעגע אליה היא "אבא בונה בשעת סיפור".
"אבא בונה בשעת סיפור מוצא מקום מיוחד, הוא אוסף אז את כולנו תחת מטריה אחת…" השיר כבר מעלה את הגעגוע ואומר הכל…
אחלה שיר פתיחה, אחלה סיפורים, אחלה נוסטלגיה…געגוע.
מאת: מוריה בדוס | 22 באוגוסט 2014 | 12:27בנות גילמור זו הסדרה שתמיד גרמה לי לשכוח את היומיום ולהרגיש שאני גרה שם בעיירה הקטנה עם בית הקפה המגניב ושעוד שניה אני פוגשת את הבנות ויהיו בנינו
חילופי מילים שנונות מהירות ומצחיקות.
מאת: Gila Ariel | 22 באוגוסט 2014 | 12:23ההתאהבות הראשונה שלי התרחשה במקביל להתמכרות הראשונה שלי. זה היה עוד בתקופת ה"יסודי" – גיל מוקדם מדי להתחיל בהתמכרויות,ואילו לאהבה- אין גיל, נכון?(:
ההתמכרות היתה לסדרה בשם "תיקים באפילה" וההתאהבות היתה בשחקן הראשי, דיוויד דוכובני, ובמחשבה שנייה- בפוקס מאלדר, הדמות שהוא גילם. סוכן אף.בי.איי מתוחכם, שנון (וחתיך). אולי תצחקו, אבל הוא גרם לי להאמין בחייזרים! ואני מאמינה בהם עד עכשיו, במידה זו או אחרת..
בכל מקרה, מאז שהתחלתי לצפות בסדרה נשאבתי לתוכה יותר ויותר. אם נאלצתי להפסיד פרק ביקשת מסבא שלי שיקליט לי, כי למרבה הפלא הוא היחיד מכל מי שהכרתי שהיה לו מקלט לקלטות וידאו- דבר חדשני באותה התקופה. ואם גם הוא היה עסוק מדי מכדי להתעסק ב"שטויות" שלי, לקחתי את זה מאוווד קשה, עד לכדי בכי בלילות. וזאת, למרות שלא הייתי מהילדות האלו שבוכות מכל דבר קטן. העניין הוא שהדבר היה כ"כ משמעותי עבורי! ממש ספרתי את הימים בין פרק אחד לבא אחריו וחיכיתי שאראה את "אהובי" שוב.
הבטחתי לעצמי ש"יום יבוא וארכוש לעצמי את כל קלטות הוידאו של הסדרה". בזמנו, תיארתי לעצמי שהדבר יעלה הון. ועד אז, אגרתי כתבות, קלטות וידאו מוקלטות ופוסטרים והדבקתי תמונות גזורות מעיתונים של הסדרה ושל השחקנים.
עם הזמן התבגרתי, עם הזמן התאהבתי באנשים אמיתיים ועם הזמן גם הומצא דבר נהדר שנקרא-"אינטרנט". מאז שהוא הפך זמין לכולם ותוכנות רבות מאפשרות הורדות של סרטים ושירים בחינם (חוקי או לא, אבל מי לא עושה את זה?!). ועכשיו, הכול הרבה יותר טוב, ואין צורך להוציא גרוש כדי לצפות בכיף בסדרה שוב ושוב…(:
אגב, ההתמכרות ל"תיקים באפילה" לא משכה אחריה התמכרויות אחרות. לא לסיגריות, לא לקולה ולא לחיפוש עדויות שחייזרים ביקרו בכדור הארץ (:
מאת: מירי | 22 באוגוסט 2014 | 10:38הסדרה שאני הכי מתגעגעת אליה היא la femme nikita
למה כי מאז שהיא הסתיימה אין שום דבר שדומה לה אף סידרה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה שלה לניקיטה היה הכול ולא מדובר רק בתסריט או בשחקנים הסופר כישרוניים אלא גם בסטלייניג של הסט והבגדים וגם המוזיקה שהיתה מושלמת לכל סצנה
מאת: אלנה | 22 באוגוסט 2014 | 08:59פרקר לואיס האליל
מאת: רעות | 22 באוגוסט 2014 | 08:22דאג וטוני היתה סידרה טובה בבליל של סדרות פחות טובות בתקופה שהיה רק ערוץ ממלכתי אחד הסידרה החזירה את דאג וטוני בחזרה לזמן במהלך התקופות החשובות שבהיסטוריה {כמו שקיעת הטיטאניק} לפעמים בחיים יש לנו צורך לעשות פריז ולהחזיר אחורה אבל אנחנו לא יכולים {מה היה קורה אם באמת היתה מכונת זמן} בסידרה הזאת המדע ביחד עם דאג וטוני הצליחו לנוע בציר הזמן זאת סידרה שללא ספק היתה גאונית היא קדמה לסרט "בחזרה לעתיד" ולבטח גרמה להרבה לתהות מה היה קורה אם היתה מכונת זמן?
מאת: איריס | 22 באוגוסט 2014 | 08:13אני כ"כ מתגעגעת לסידרה הזו. סדרה אמריקאית על חייהן של 4 אחיות בעלות משפח שגרות קרוב אחת לשניה וחוות אירועים וחוויות ששזורים אחד בשני. הסדרה עצמה, כתובה ומשוחקת היטב והדמויות נפלאות, התוכן חינוכי ויש בכל פרק לפחות סיטואציה אחת שהצופים יוכלו להזדהות עימה. אני מתגעגעת לסידרה גם ואולי בעיקר בגלל שהיא זורקת אותי 14 שנים אחורה, השתחררתי מהצבא, ועבדתי ב2 עבודות בבוקר ובצהריים ואת הסידרה אחיות לא הצלחתי לראות במשך היום אלא רק בשידור חוזר של הפרק בשעה 7 בבוקר בערך (את העבודה הראשונה הייתי מתחילה בשעה 9) ופשוט ככה הייתי פותחת את הבקרים שלי במשך שנה שלמה, כל בוקר התעוררות בנחת, קפה טוב וצפייה בסידרה האהובה עליי. פשוט תענוג. סוג של נוסטלגיה כפולה- גם לסידרה עצמה וגם לתקופה הזו.
מאת: שגית | 22 באוגוסט 2014 | 07:55רק התחילו בארץ הטלנובלות, היא שודרה כל ערב בשמונה בערב, כל כך אהבתי את סיפור האהבה הרומנטי הארוך שהיה, אהבתי את השחקנים , בעיקר השחקנית הראשית, הילדים היו קטנים, עד שמונה בערב הם היו אחרי אמבטיות ואוכל כדי שאוכל לשבת ולהתמוגג מל רגע, זאת היתה מנוחת הערב שלי אחרי כל היום המתיש של עבודה, בית וילדים.
מאת: מירי קרמין | 22 באוגוסט 2014 | 04:55
מאת: לירז אורן | 21 באוגוסט 2014 | 21:55מתגעגעת לסקס והעיר הגדולה הסדרה שגרמה לניו יורק להרגיש כמו תל אביב . כמה סדרות כאלה יש כבר שנותנת לגיטמציה לרווקות נשית מאוחרת שהדמויות בה לא ממורמרות אלא מצליחות ומלאות חיים ואפילו מעוררת קנאה. והחברות הנשית ואין מה להוסיף בכלל על האופנה האלוהית! אבל הכי הדבר שאליו אני הכי מתגעגעת בסדרה הוא שהיינו מתאספות כל החברות לצפות בפרק משותף על כוס יין ( בכוס של קוסמו) ולהרגיש שאין ולא יהיה על חברותיי הרווקות היפות החכמות והמצחיקות .
מאת: שרון דהן | 21 באוגוסט 2014 | 20:54
מאת: ... | 21 באוגוסט 2014 | 19:34כשהייתי בערך בכיתה ו', וכל החברות שלי היו תקועות על היפים והאמיצים או על נישואים פלוס, אני הייתי מעריצה את דניאל מ'תיכון הלבבות השבורים'!! חיכיתי לזה כל יום, בסופשים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! זאת הייתה הסדרה הכי לא טראשית בעולם, כל כך חיכיתי כבר להתבגר ולהיות כמוהם.. משום מה היא לא מוכרת כל כך, אולי כי הוקרנה בערוץ 1, אבל היא פשוט הסדרה שליוותה אותי כל המעבר מילדות לבגרות, וגרמה לי לחשוב שאפשר שלהיות מקובל גם בלי להיות ביץ',ושיש כזה דבר אהבה בלי מזימות, הלוואי וגם היום היו משדרים אותה והיה לי זמן לשבת שעה ביום ולהתנתק מהכל..
מאת: נועה | 21 באוגוסט 2014 | 19:02