מתנה בשישי: תיק של Cornelius

 לפני שנה הייתי באיסלנד, נהגתי עם אופנוע שלג על קרחון. ישבתי מאחורי הנהג, נהנית מהנוף שאפשר בקושי לראות בגלל הרוחות הקרות, עד שהמדריך החליט לעשןת עצירה.

בעצירה ההיא, אחד מהאנשים בטעות דחף אותי ונפלתי בשלג.

בקור אימים נוראי, הייתי מלאה בשלג, שבשלב מסוים הפך למים קפואים. האדמתי כולי והפסקתי כמעט לחלוטין לתפקד.

כשחזרנו, אכלתי דונאט ושתיתי קפה, וכל הקבוצה שהייתי איתי צחקה על החוויה. החוויה הכי קרה וכיפית שהייתה לי .

 הפעם הראשונה שעשינו בננות. אני יודעת, זה מגוחך, כולם עושים בננות כשהם בני 10, אבל אני עשיתי פעם ראשונה בגיל 17. ביחד עם השבט, נסענו לכנרת, ולא ידעתי בדיוק מה זה אומר, חשבתי שזה מעין שיט חביב. עלינו על הבננות, עם מצופים. היה מרגש, מסעיר, מהיר, רכבנו מהר על הגלים, כשלפתע באחת הפניות בעל הסירה פנה במהירות וזאת שמאחוריי נפלה למים. לא הבנתי שככה זה אמור להיות, והתחלתי לצרוח בהיסטריה "היא טבעה!!!תעצור!!!" התחלתי לבכות בטירוף כשלא ראיתי אותה עולה, הדופק שלי היה על 200 קמ"ש. ואז הוא פנה שוב, ואני עפתי. חשבתי שזה הסוף שלי. שאני מתה. אני מסתכלת למוות בעיניים. צללתי עמוק, כל הווליום מסביב נכבה, שמעתי את דפיקות הלב החזקות שלי. לאחר כמה שניות שנראו כמו נצח המצופים העלו אותי למעלה, וראיתי את חברותיי מסביב צוחקות ומחייכות, ואז- נפל לי האסימון.

הייתי בספרד עם בת דודה ושכרנו רכב. באחת העצירות החלטנו להקשיב לאיזו המלצה שהייתה כתובה בספר תיירים שלקחנו איתנו (כאילו שלא הקשבנו עד עכשיו..) ועלינו עם הרכב לאיזה הר שיש עליו איזה מגדל/מבצר ומשתקף ממנו נוף מדהים.

הדרך הייתה צרה מאין כמותה ולא היה לנו ברור מה נעשה אם יבוא רכב מהכיוון הנגדי (מה שלא קרה למזלנו) נסענו על 10 קמ"ש, משקשקות מפחד, אומרות שמע ישראל ומחכות כבר להגיע למעלה בשביל לרדת חזרה. הגענו. יצאנו מהרכב, הבנו את הקטע. נכנסנו חזרה לרכב ואז הבנו שהדרך הצרה הייתה כלום לעומת הרוורס שהצטרכנו לעשות וזה לקח זמן. המון זמן. היינו צריכות לתמרן ולחשב כל ס"מ בכדי לא להידרדר למטה. בסוף הצלחנו להיחלץ משם כמובן.

האם היה שווה את זה? כן, רק מסיבה אחת- האדרנלין!

חופשה נעימה

לפני חמישה חודשים הגעתי שוב עם חברתי הקבועה לפעילויות מים לאילת לכייף כמובן אבל בעיקר לצלילה חוזרת. חוף הדקל ליתר דיוק. אנחנו עושות את זה כבר שמונה שנים רצוף.מה שקרה שם התחיל בעומק לא קטן בכלל. היינו בעומק של כעשרה מטר, כבר בדרך חזרה לחוף אחרי צלילה בעומק של 30 מטר ופתאום ראיתי שמשהו גדול מסתיר לי את השמש. הרמתי את הראש וראיתי את כריש הלוויתן. כבר פגשתי אחד בצלילה בתאילנד, אבל זו פעם ראשונה שלי לפגוש אחד כזה בישראל. זה נדיר.

כריש הלוויתן חג מספר מטרים מעלינו.הוא התקרב לכיוון שלנו וברגע ששם לב אלינו, הוא פשוט התחיל להסתובב סביבנו ושיחק עם בועות האוויר. הוא נתן לי לצלם אותו במשך שתיים שלוש דקות. הקפדנו שלא לגעת בו גם כשהוא התקרב למרחק של מטר מאיתנו. ממש השתדלתי לצלם כמה שיותר תמונות. בכל זאת מדובר בבעל חיים גדול מאוד באורך של כחמישה מטרים ודי היה קשה לתפוס זווית צילום טובה, כי צריך לתפוס ממנו מרחק, אבל מצד שני, רצינו מההתרגשות להיות כמה שיותר קרובות אליו. הוא שחה באופן רגוע מאוד עד שפשוט החליט להמשיך לשחות דרומה ונעלם. כשיצאנו לחוף וסיפרנו על המפגש המטורף רווי האדרנלין, השמועה עשתה לה כנפיים במהירות כולם רצו חוויה אקסטרמית עם כריש. וכמובן ולא מפציע בכלל-למחרת בשבת עוד אנשים הגיעו לחפש אותו….

חווית האקסטרים שלי הייתה לפני כמה שנים, נסענו לדיסנילנד לטיול עם המשפחה והחלטנו לעלות על כמה שיותר מתקנים, בין היתר עלינו שם על רכבת הרים מטורפת (בניגוד לאלה שבארץ) כזאת שטסה כל כך מהר, מסתובבת , ולא מפסיקה לעלות ולרדת, כשברקע יש מלא צרחות של אנשים מפחדים, זו אולי לא חווית האקסטרים האולטימטיבית אבל כשסיימנו כולנו היינו עם רגליים רועדות רק מנסים להירגע מהרכבת המטורפת הזאת.

לפני כמה שנים הייתי בקוסטה ריקה עם חברים, זו מדינה שיודעת להשתמש בטבע המטורף שלה כבסיס לחוויות אקסטרים שונות. אני, בחרתי דווקא את אחת מחוויות האקסטרים הבטוחות יותר שקרויה 'קנופי', שזה בעצם אומגה בגובה כמה מאות מטרים, שנמשכת לאורך כמה קילומטרים גבוה מעל יערות הגשם והג'ונגלים. אפשר לשלוט במהירות הגלישה וזה תענוג גדול. אבל, האמת שזה היה ה'אקסטרים' המתוכנן של אותו היום אבל לא היחיד. אחרי החוויה הזו חזרנו לגסט האוס על החוף והכנו יחד ארוחת ערב שלווה כשפתאום פרצה בעלת המקום בהיסטריה ואמרה שגל של 10 מטרים מתקרב לחוף, שכל האזור בסכנת צונאמי ושיש לנו 20 דקות לברוח לפני שהגל מגיע. התארגנו מהר מאד על הדברים ההכרחיים למצבי סיכון ורצנו כדי להגיע למקום הכי גבוה באזור תוך תכנונים של מה לעשות במקרה שאנחנו מוצפים, ותוך כדי שאנחנו כמובן גם לא שוכחים הומור שחור ותמונות לעיתון במקרה ש… אלה היו עשרים דקות הארוכות ביותר בחיים שלנו. דופק מואץ והבנה מחודדת שהכל יכול להגמר באמת בעוד כמה רגעים.

בסוף הגל שינה כיוון ופגע בפרו שם הוא גבה חיים של 300 אנשים. באזור שלנו היה גל קטן יותר ממה שציפו, ואנחנו ניצלנו והרגשנו ששום בנג'י או צניחה חופשית יכולים אי פעם להשתוות לאנדרנלין של לקבל את החיים שלך במתנה שוב.

 הדבר הכי אקסטרים שעשיתי אי פעם, היה כשהייתי בת …. 3…. כן, 3. אז ככה.. כשהייתי בת 3 רציתי להיות כמו אחותי. הלכתי כמוה, דיברתי כמוה, וכל מה שהיא עשתה אני עשיתי גם.הא, כן, אחותי גדולה ממנח ב 5 שנים, כך שבגילאים האלה מדובר בהפרש משמעותי. יום אחד הלכנו ללונה פארק ואחותי עלתה על הגלגל הענק. אני רציתי גם אבל לא הרשו לי. בכל הזמן שאחותי הייתה על הגלגל הענק אי אפשר היה לשמוע את צהלות הילדים שעל הגלגל הענק, בשל זעקות הבכי שלי. כשאחותי ירדה מהגלגל, אני ניצלתי רגע שבו לא הבחינו בי ונכנסתי לאחד המושבים בגלגל הענק. מיותר לציין שמבנה גופי וגובהי מאוד לא התאימו למושבים של המתקן. כאשר הגלגל התחיל להסתובב ולעלות עוד ועוד (כל פעם שממלאים מושב אחד, אתה בעצם עולה עוד קצת למעלה ), אני הבנתי איזו טעות עשיתי והתחלתי לצרוח ולבכות.בהתחלה לא הבינו מהיכן הבכי ואימא שלי החלה להילחץ שהיא לא רואה אותי.בסוף מפעיל המתקן קלט אותי, אחרי שהגלגל עשה כמעט חצי סיבוב, רק כאשר הייתי כמעט הכי למעלה שאפשר, מאחר ונעמדתי על הכיסא וניסיתי לרדת לבד.אימא שלי הצטרפה לצרחות שלי, ולהנאת כל הצופים מפעיל המתקן עצר את הסיבוב (כשאני תלויה בין שמיים וארץ)והתחיל לטפס למושב שלי בכדי לתפוס אותי. כשהוא הגיע הוא הושיב אותי, והתיישב לידי, כאשר מישהו אחר הפעיל מחדש את המתקן, עד שהגענו לקרקע הבטוחה. אני זוכרת מעט מאוד מהסיפור הזה, אך הוריי מספרים אותו כמעט בכל הזדמנות (הילדים שלי מתים על הסיפור הזה )ואני חושבת שהוא מסביר מצויין מדוע זה הדבר הכי אקסטרים שעשיתי אי פעם בחיי ושהיום אפילו עלייה במעלית נחשבת אצלי אתגר…

 כשהייתי בערך בת 12 כל מה שרציתי זה לצנוח אמנם חלום מוזר לגיל הזה,אבל למזלי קיבלתי את זה כמתנה לבת מצווה ואז הגעתי למקום שבו אמור להתקיים הצניחה, והם נתנו לנו לחתום על הרבה מסמכים: אם אני מתה אני לא יכולהה לתבוע אותם…. התחלתי לפחד אבל בסוף אזרתי אומץ ועשיתי את זה. זה פשוט מטורף זה ליפול ולחשוב שאת עוד שנייה מתה ואז מגיע הרגע שבו את מתחילה לרחף. אין יותר כיף מזה!! מומלץ לכולם ;)

 החוויה הכי אקסטרים שעשיתי היתה בהודו לפני כמה שנים. כשהגענו לעיר מנאלי הציע לי בן זוגי לעשות מצנחי רחיפה בליווי מדריך. כמובן שזה נשמע לי רעיון מצוין ובחרנו את המסלול הגבוה ביותר. ריחפתי באוויר כחצי שעה בעודי מחבקת בחור הודי צעיר שלא ידע מילה באנגלית, כשמתחתי נוף עוצר נשימה. למרות הנוף, אני לא חושבת שאחזור על החוויה, כיוון שבהיותי באוויר גיליתי שיש לי פחד גבהים :(

בירח הדבש שלנו אני ובעלי עצרנו באגם טאהו.

למרות ששנינו יצורים לא ספורטיבים בעליל,

אתגרנו את עצמנו ושכרנו קייאק זוגי, השייט בקייאק זוג

מחייב שיתוף פעולה וסנכרון בין המשייטים-

מעיין מיקרוקסמוס על יחסים וזוגיות :),

כל זאת בתפאורה של אגם ענק, בגוון כחול מדהים, צלול ומדהים ביופיו.

זוהי חווית ספורט אקסטרים שבהחלט נשחזר שוב כשיזדמן לנו.

לא מזמן חזרתי מקוס שביוון,לטיול לפני הצבא, שהיינו בחוף מדהים אני וחברה עשינו את האבוב שזה בעצם סירה ששטה במהירות מטורפת והאבוב קשור אליה, כמובן שזה לא הספיק לנו ורצינו משהו יותר "אקסטרימי" אז עלינו על מתקן שהיה נקרא "FLY FISH" שזה בעצם מתנפח ענק שבצורה שלו נראה כמו טיל עם שני מקומות לשכיבה, וברגע שהסירה נוסעת החלק האחורי של האבוב מתרומם והמתקן עף באוויר לגובה של 2-3 מטר מעל המים, חוויה מטורפת , המזל היה שירדנו וסיפרו לנו שלפני חודש מישהו נחת על הרגל בצורה לא נכונה ושבר אותה, מזל שסיפרו לנו אחרי שעלינו , כי אם היו מספרים לפני לא היינו עולות והיינו מפסידות את החוויה הכי מטורפת בחיים!!

 הייתי בבנג'י בסופרלנד עם חברה.. התלבטתי ללא הרף אם לעלות או לא.

ברגע שקשרו אותי הבנתי שהכל אבוד ואין כבר דרך חזרה. לפני שהעלו אותנו אמרו לי שאני צריכה לשחרר פקק מהגב שלי ברגע שאנחנו מגיעות למעלה. יגידו לי go ואני צריכה לשחרר וככה ניפול. ככל שעלינו למעלה הרגשתי שזה לא אפשרי. נלחצתי. הגענו לגובה, צעקו לי בקשר go ומרוב פחד לא עשיתי כלום, צעקו לי שוב ושוב ולבסוף הסתובבתי ושיחררתי ואמרתי כבר "שמע ישראל"…

אבל זו הייתה חוויה משחררת, פתאום ריחפנו כמו ציפור ואושר אילעי הציף אותי. זה היה מדהים וטראומתי באותו הזמן… זה היה מדהים למרות שאני יודעת שאני לא יעשה את זה שוב בחיים.

 כשהייתי נערה יצאתי עם כיתתי לטיול שנתי ובד"כ אני לא פחדנית בכלל,תמיד עושה את הכול

מפחידות והקשות.

ובטיפול הנוכח עלינו על הר נורא גבוהה וקיבלתי פתאום פיק הברכיים פחד מה גובה נבהלתי

התחיל לי אשקרה קוצר נשימה וכולם היו בהלם

המשכתי שתיתי מים והיינו צריכים לרדת בחבלים עם עצעירות אמרו לי כדי שאחזור אחורה לאוטובוס

לא הסכמתי לקחתי המון אויר נישקתי את התהליכים שהיו לי בתיק החמוד שלי ועשיתי זאת כמו גדולה

ובעזרת הק"בה.ונהנתי מכול רגע.!!!

 חן אמרה שזה כיף, לי היה ברור שזה כיף אבל לא מניסיון, כולנו רצינו ללכת- אז הלכנו. ירדנו מהמלון שבמעלה העיר אל הטיילת של טבריה, הנוף עוצר נשימה והכינרת הולכת וגדלה עם כל פסיעה. שילמנו ועלינו על מה שנקרא 'אבוב' שזה היה בעצם משטח נפוח וצף שעליו רצועות שאפשר לאחוז בהן קשור לסירה. עלינו עליו בהתרגשות, ארבעת החברות, מתחילות להצטנן מהחום הלוהט במים הקרירים. הסירה החלה לשוט, יצאה מהמעגן והגבירה מהירות, אנחנו נישאות על גבי הגלים הקטנים, זרנוקי מים משפריצים עלינו בעוצמה מלפנים, שוכבות על הבטן ונהנות בטירוף! קשה להעביר במילים את שכרון החושים, הכיף האדיר שבקצב המהיר הזה, הטלטלות והנוף הטבעי והמפעים שסובב אותנו. מים,הרים, שמים, שמש. הרגשתי קטנה, חסרת שליטה, נאבקת בידיים החלשות שלי בעוצמה של המנוע והגלים כדי לא לעוף, אבל יותר מכל הרגשתי שחרור חופשי וקלילות מפעימה. (מזל שלא אכלתי הרבה לפני!!)