מתנה בשישי: חבילת מוצרים של לוריאל פריז

ספרו לנו על מקרה משעשע שקרה לכם במהלך חופשה ותוכלו לזכות בחבילת מוצרים של לוריאל פריז

מאת  | ‏ 28 נובמבר 2013

בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בחבילת מוצרי איפור וניקוי פנים של לוריאל פריז, הכוללת: שמן ניקוי, קרם פנים TRIPLE ACTIVE GLOW, מסקרה AXESS, אייליינר DUO, עיפרון KHOL, פלטהCOLOR RICHE PRIVATE COLLECTION ושפתון INFAILLIBLE. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות על מקרה משעשע שקרה לכם במהלך חופשה.

שווי המתנה: 870 ש"ח.

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 13\12\1 בשעה 12:00.

**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.

את מוצרי לוריאל פריז ניתן להשיג בכל רשתות הפארם, המזון והפרמומריות המובחרות.

הזוכה בסט של אפרודיטה משבוע שעבר היא מירית, שסיפרה לנו על דרך טובה להעלאת מצב הרוח:

"כשאחותי המקסימה הייתה בת 25 בערך חבר שלה שבר לה את הלב בנסיעה לארצות הברית כשניסה את מזלו בעסקים – היא מצידה המתינה לו במשך חצי שנה שיישלח לה כרטיס טיסה אליו – אך כמה מפתיע הכרטיס לא הגיע מעולם. לבסוף הגיעה שיחת הטלפון המצופה שהוא זקוק לזמן להתגבש עם עצמו ולצלוח שם לבד, כמובן שאחותי הייתה שבורת לב וניסינו הכול – טיפול בספא, תספורת חדשה,כלב חדש אך שום דבר לא שחרר את ההרגשה. לאחר הרבה דמעות חשבי שהגיע הזמן להשתחרר ולהתחיל לצרוח – חשבתי איפה היא תוכל
לשחרר את המתח ואת התחושה הרעה ונזכרתי שתמיד אהבנו את הלונה פארק – ותמיד פחדנו מרכבות ההרים. לקחתי אותה לשם ואמרתי לה שמהרגע שאנחנו עולות על הרכבת אנחנו לא מפסיקות לצרוח עד שכל העצבים ייצאו – כמובן שההרגשה הייתה מאוד מפחידה משחררת ומלאת אנדרנלין – וסוף סוף חזר לאחותי החיוך לפנים היפות שלה והתחילה דרך חדשה של להתגבר, לצחוק ופשוט להנות מהרגעים האלה שאתה עוצר את הנשימה שלך לפני רגע נפלא."

השאירו תגובה

 

  •  אז טסתי ליוון הייתי שם שבוע בנו בערב . קמנו לבוקר חדש ויש ארוחת בוקר לקחתי צלחת והתחלתי להעמיס על הצלחת ופתאום ילדה רצה לידי והתנגשה בי וכול הצלחת נפלה ונשברה לי והיוונים הסתכלו אליי במבט מוזר …
    וזה המקרה שעד היום אני צוחקת ממנו .. חחחחחחחחח

    מאת: רותם |‏ 1 בדצמבר 2013 | 18:47
  •  לפני שנים כשהייתי בת 12, סבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה בלונדון. המראות היו מדהימים והכי אהבתי לשוטט ברחובות ולהבחין באנשים המסתובבים. בלונדון ברחובות תמיד נמצאים אנשים בתחפושות משונות שעושים הצגות רחוב ואנשים משאירים להם מטבעות. באחד הבקרים יצאנו אני וסבא שלי להסתובב ברחובות לונדון, באחד מהכיכרות פגשנו בזוג אנשים המחופשים לגורילות מכף רגל ועד ראש. סבא שלי דחק בי להצטלם עם אותם אנשים והסכמתי, סבי לקח את המצלמה ואני הצטלמתי עם שתי הגורילות. לפתע, אחת מהגורילות הרימה אותי גבוהה והחלה לסובב אותי באוויר ואני צרחתי מרוב בהלה. הגורילה השנייה הורידה את המסכה לגורילה שהחזיקה אותי באוויר ומתחת למסכה ראיתי פתאום את אבא שלי ! והגורילה השנייה הייתה אימי. מסתבר שהכל היה מזימה שתוכננה מראש ואפילו לא חשדתי המשכנו את החופשה ארבעתנו יחד בלונדון וזו הייתה חופשה שלעולם לא אשכח!

    מאת: נעמה |‏ 1 בדצמבר 2013 | 12:25
  •  אמא שלי ואני היינו בחופש במיאמי פלורידה, ביקרנו משפחה קרובה- רחוקה.
    ביום הטיסה, כשהדודה הסיעה אותנו לשדה התעופה, הסתכלתי על הכרטיסים ונפל לי האסימון.
    אמרתי לאמא שלי בעברית "הטיסה יצאה אתמול! הסתכלנו על התאריך של הנחיתה!"
    אמא שלי הסתובבה אלי בתדהמה אבל מיד התעשתה- "אל תגיד כלום, הדודה תוריד אותנו בשדה ונראה מה עושים, אנחנו לא חוזרים לשם!"
    זה לא שלא נהננו, פשוט היה לנו מספיק, כמה תה אפשר לשתות עם אישה בת 80.
    ירדנו בשדה, אמא שלי אמרה לי לזרום איתה וניגשנו לדלפק.
    היא סיפרה להם על איזה מקרה מצער שגרם לנו לאחר את הטיסה, חיבקה אותי, אמרה "אם אתה צוחק זה הסוף שלך" והתחילה לבכות.
    טחבתי את הפנים בכתף שלה ורעדתי מצחוק.
    מיד הקלידו את הנתונים שלנו ובלי יותר מדי שאלות העלו אותנו על הטיסה הבאה.
    היא חסכה לשנינו קנס של כמה מאוד דולרים ועל זה אני חייב לה.

    מאת: ארז |‏ 1 בדצמבר 2013 | 11:56
  •  ההיינו בחופשה משפחתית בניו יורק
    באחד מימי החופשה טילנו באזור כיכר האורות והשדרה החמישית
    מצאנו מסעדה כשרה ונכנסנו לשבת ולאכול.אחרי כמה דקות שסידרנו את מקום הישיבה ודיברנו עם המלצרים אמא שלי פנתה למלצר באנגלית במבטא ישראלי וביקשה משהוא.
    המלצר התחיל לצחוק ואז הוא אמר לנו שכבר רבע שעה שאנחנו פה ומדברים עברית איתם ואנחנו לא שמים לב שזו מסעדה ישראלית באמצע ניו יורק
    זה פשוט בא לנו טבעי
    ישבנו שם וצחקנו איתם דיברנו על ישראל ועל האנשים
    כיף לפגוש ישראלים בחול במיוחד שהם מגישים לך אוכל טעים:)

    מאת: שירה |‏ 1 בדצמבר 2013 | 11:49
  • כשחבר שלי ואני חגגנו שלושה חודשים רציתי לטוס לחופשה רומנטית והוא עדיין היה בנסיונות להרשים אותי, זה הסתדר מצויין- החלטנו לטוס לפראג.
    התארחנו במלון מדהים, ממש ממש אפ-סקייל, מעט מאוד ישראלים, דרס-קוד לארוחות, סידורי מיטה כל ארבע שעות…
    כשנכנסנו לחדר בפעם הראשונה בועז לא הפסיק להתלהב ולהצביע לי על כל דבר, הדבר הראשון שתפס את עיני ולא עזב היה מין ראנר קישוטי שהונח על המיטה.
    ניסיתי להתעלם, אבל הראנר קרא לי. ניסיתי להחזיק את עצמי ולהזכיר לעצמי "אתם רק שלושה חודשים ביחד, הוא לא מכיר את הצד הזה שלך" אב ללשוא.
    כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי במסדרון, מתהלכת כמלכה עם גלימה אדומה וזהובה, מנופפת לאורחי הקומה, מכריחה את בועז ללכת מאחורי ולדאוג שהגלימה מסודרת למשעי.
    הכי מצחיק היה כשראינו מרחוק שירות חדרים בא לקראתנו במסדרון ובועז לחש לי "די נו תיכנסי לחדר, איזה פאדיחות הוא יגיד להנהלה", כלכך נהנתי לראות אותו מתפתל באי נעימות שהמשכתי. שירות החדרים היה אדיר, הוא ניגש ישר אלי עם המגש, הרים את הכיסוי וקד קידה קלה.
    לבועז נפלה הלסת ואני התגלגלתי מצחוק.

    מאת: חמוטל |‏ 1 בדצמבר 2013 | 11:34
  • בטיול משפחתי בארה"ב היינו צריכים לעלות על טיסה מלאס וגאס לניו יורק,
    הגענו לשדה התעופה בשעה מוקדמת על מנת שנספיק לאכול ארוחת בוקר לפני הטיסה,
    ולטייל קצת בדיוטי פרי, כשהגיעה שעת העליה למטוס התחלנו ללכת לקראת השער, בדרך ראינו שירותים ובעלי החליט שכדאי להכנס לשירותים בשדה ולא במטוס ולכן , אני והבנות המשכנו להתקדם והוא נכנס לשירותים.
    כשהגענו לשער הבנו שכבר כל הנוסעים יושבים במטוס ואנחנו האחרונים .חיכינו לבעלי והוא לא הגיע, השער כבר נסגר ואני מנסה לשכנע את הדיילת להמתין מספר דקות , ובעלי לא מגיע ,,,, שלחתי את הבנות לקרוא לו מהשירותים בעוד אני מנסה לשכנע את הדיילת לפתוח את השער,,,, כשהבנות הגיעו עם בעלי בריצה , התברר שהיו עוד שתי משפחות באותו מצב שהגיעו בריצה ,, רק אז התרצתה הדיילת ופתחה את השער לא לפני שאיימה לעצור אותי בגין הפרעה לסדר. מאז בכל טיסה כשנכנסים לשירותים בשדה – בודקים את הזמן שנותר עד העלייה למטוס.

    מאת: רימונה |‏ 1 בדצמבר 2013 | 10:28
  •  לפני שלוש שנים טסתי עם שלושת בנותיי לבודפשט שבהונגריה לטיול של 4 ימים.
    שם ביקרנו בגן חיות שעליו קראנו ביקורות חיוביות עוד לפני שטסנו , ובו ראינו קופה מדהימה ,חברותית ושובבה ששבתה את ליבם של כל האנשים: לאיש אחד שניסה להתקרב אליה היא העיפה את הכובע מהראש, לאחר היא הוציאה לשון וכשאני רציתי להאכיל אותה היא שלחה ידיים וניסתה לגעת בי, אח"כ היא שמה על ראשה קרטון שהיה מונח לידה וכשקלטה שמצלמים אותה היא ממש עשתה פוזות לכיוון המצלמה כמו דוגמנית אמיתית שחובשת כובע. לא יכולנו להפסיק לצחוק, זה היה כל כך הזוי וחמוד כי הקופה הזו מקסימה וחברותית ומתנהגת ממש כמו בן אדם :-)

    מאת: אילנה |‏ 1 בדצמבר 2013 | 10:25
  •  בילינו באביב עם חברים בבודפשט, ובמהלך הבילוי בקרקס , ככל הנראה,
    'הרימו' לנו את הצ'ימידן הצמוד עם כל האביזרים החיונים- איפור, שתיה,
    חטיפים, בגדי ים והקרוקס שלי ושל בן זוגי…שקנינו בדיוק יום קודם כדי להיכנס לאתר ספא מיוחד שם…
    נאלצנו לקנות הכל מחדש….אך-לאחר שנואשנו מלמצוא- שיעשעה אותנו העובדה, שיושב לו באיזה מקום בעיר, זוג
    הונגרי צעיר ונהנה לו מביקיני וברמודה, קרוקס חדשים ותיק איפור מאובזר,
    ומנשנש לו במבה תוצרת הארץ…

    מאת: חן |‏ 1 בדצמבר 2013 | 09:48
  • שנה שעברה גרתי מספר חודשים בברלין. ערב אחד היינו אמורים ללכת לאיזה הופעה מגניבה ומחתרתית באיזה בר קטן אי שם בדרום נויקולן. התארגנו שבעה חברים: אני, חברה שלי ובעלה, חברה שלה מהלימודים, חברים שלו מהעבודה. הלכנו והגענו לבר. מקום ממש קטן עם חדר אחורי עם כמה כיסאות ובלי במה. אחרי המתנה קצרה הגיע הבחור שהיה אמור להופיע. אבל בינתיים היינו האנשים היחידים… לאחר עוד כמה בירות ועוד קצת המתנה הוא הבין שאנשים לא הולכים להגיע, אז התחיל לנגן. היה יכול להיות ממש מגניב לזכות בהופעה פרטית של אמן מקומי מבטיח, רק שלרוע המזל הוא היה ממש ממש גרוע. ואנחנו יושבים שם, ואי אפשר לעזוב באמצע, כי אנחנו הקהל היחידי.. לאחר שעה כמעט התחלנו להתייאש וחלק מאיתנו ברחו החוצה, מפקירים את אלו שנשארו לצפות בבחור. אני נשארתי עד הסוף, שעה וחצי מייסרת מלאה בזיופים ובשירה גרועה. במבט לאחור זה היה ממש מצחיק!

    מאת: דפנה |‏ 1 בדצמבר 2013 | 08:39
  •  הייתי בת 12 לדעתי, בחופשה הראשונה המשפחתית שלנו לאיטליה. טיילנו בפירנצה, בינות בניינים יפים ואומנות ונהנינו מאוד. יום אחד מזג האוויר התקרר והתחיל לרדת גשם. הייתי צעירה ושובבה והתחלתי לרוץ כדי לתפוס מחסה – בדיוק היינו בכיכר רבועה שארבעת צלעותיה מחופות. תוך כדי ריצה (אני מאוד אוהבת לרוץ) פתאום קלטתי שאני רצה בתוך שלולית עצומה שמגיעה לי עד הברכיים לפחות! ואני, כמובן ממשיכה לרוץ! בתוך אגם! כשסוף סוף הגעתי למחסה, משפחתי כולה צוחקת ומספרת לי שהשלולית שצלחתי בכזו נחישות הייתה השלולית הכי צרה וארוכה שאפשר לדמיין, אני כמובן, רצתי ל-כ-ל אורכה.
    את שאר היום בילינו בחיפוש גרביים יבשות ולמחרת הייתי חולה :) היה נהדר!

    מאת: מיצי |‏ 30 בנובמבר 2013 | 23:45
  • טסנו כל המשפחה לתאילנד, החלום של כולנו!
    שם לקחנו סירה שנקראת "ספיד-בוט" (speed boat) ,
    משפחתי ואני, תמימים לחלוטין, חשבנו שסירה פשוט מגיעה ליעד מהר יותר.
    נכנסנו כולנו לסירה, שמחים ומחויכים , מחכים לראות את האיים.
    המושבים על הסיפון היו פנויים, ושמחנו מאוד, חשבנו לעצמנו שככה אפשר לראות את הנוף בצורה הכי ברורה וטובה.
    מה שלא ידענו הוא, שהסירה ממש "טסה" על המים, ברגע שהתחילה הנסיעה,
    המים של הים, עפו לכל כיוון, העיניים, הבגדים, ואנחנו היינו מכוסים במים
    כמובן שהמצלמה, שתוכננה לצלם את הנופים שנראה מהספינה, נרטבה לגמרי, אבל במזל היא לא נהרסה, ותיעדה את הרגעים המצחיקים האלו.
    השיער של כולנו עף לכל כיוון, עם כל גל שמגיע, מגיע גם זרם מים שנכנס בנו בכל הכוח, וכל זה מלווה בצחוק גדול אחד !
    ללא ספק חוויה שלא ציפינו לה! 

    מאת: הילה |‏ 30 בנובמבר 2013 | 22:59
  • לפני הרבה שנים, כשהייתי צוציקית קטנה בת 11, יצאנו לחופשה משפחתית באיטליה. החלטנו להשתמש בתחבורה הציבורית המדהימה ברומא ולקחנו את הרכבת התחתית. כל כך התרגשתי! הכל היה גדול ורועש ומפחיד! נלחצתי ליד של אמא ולא עזבתי אותה במשך כל הנסיעה. על הכתף של אמא שלי, בצד שבו החזקתי לה את היד, היה תלוי התיק הקטן שלה. היו בתיק כל הדברים הרגילים שאישה צריכה- כסף, אודם, מסרק, טישו לעת חירום…
    כשירדנו מהרכבת, גילינו שהתיק של אמא שלי פתוח. שמענו רבות על היכולות של הכייסים האיטלקים, אבל את זה לא ראינו בא – הרי הייתי צמודה ליד של אמא כמו סופר גלו! בקיצור, התחלנו לחפש מה חסר. התברר שהגנב לקח את הארנק הקטן שהיה בתיק. אנחנו היינו די מבואסים ורק אמא שלי התחילה לצחוק. מה לצחוק, ירדו לה דמעות מרוב צחוק! הסתבר שבאותו בוקר אמא שלי החליטה להעביר את הכסף לתא אחר ובארנקון היא שמה תחבושות היגינייות ומגבונים.
    מה שבטוח, באותו יום הסתובב ברומא גנב מתוסכל עד מאוד :)

    מאת: ג'ניה |‏ 30 בנובמבר 2013 | 20:56
  • במהלך החופש הגדול התארחתי אצל משפחה יהודית בארה"ב.
    קמתי באמצע הלילה כדי להתפנות ולא ידעתי שבכול הבית יש אזעקה…
    ואז האזעקה החלה לפעול וכולם חשבו שיש פורץ בבית וכל בני המשפחה קמו והתחילו לצעוק ולהיבהל נורא ואז כשהם שגילו שזו הייתי אני הם החלו לצחוק.
    אך בדיעבד זו פדיחה לא קטנה אבל גם חוויה מצחיקה

    מאת: לימור |‏ 30 בנובמבר 2013 | 20:51
  •  בתור משפחה דתית החלטנו אנחנו ועוד חברים שלנו לנסוע בסוכות לחופשה של שבועיים במונטנגרו. התארגנו מראש כמעט על הכל. כמה ימים לפני הטיסה נזכרנו שאין לנו מקום להתפלל בו בשמחת תורה, נכנסו להיסטריה חיפשנו כל פיתרון אפשרי, אבל בעירה הקטנה שבה היינו אמורים לטייל לא היה בית כנסת או בית חב"ד קרוב, בסוף יצרנו קשר עם בית הכנסת המרהיב והעתיק שבסריבו, בוסניה (ארץ שכנה)ושם החלטנו לחגוג את החג. וכך נסענו ללא דאגות, יום לפני שמחת תורה יצאנו לכיוון בוסניה הדרך הייתה מרהיבה ונהננו מכל רגע. הגענו לסריבו ממש דקות לפני החג וישר יצאנו לבית הכנסת. כשהגענו לשם המקום היה נעול וחשוך. לא הבנו מה קורה הרי דיברנו עם ראש הקהילה והוא תיאר לנו בבירור איך נחגוג את החג, אבל המקום היה ריק. חזרנו למלון בלי לדעת מה קורה. בבוקר חזרנו לבית הכנסת והמקום היה הומה אדם. ראינו את ראש הקהילה ושאלנו אותה מה קרה אתמול. הוא צחק ואמר שהם חוגג את שמחת תורה ב"יום טוב שני של גלויות" וזה יוצא יומיים אחר כך. הבנו את הטעות שלנו אך בכל זאת רצינו להספיק לחגוג את החג. ראש הקהילה הסביר לנו שאנחנו יכולים ללכת לעוד בית כנסת שפועל כיום כמוזאון ושם יש ספר תורה. ישר הלכנו לבית הכנסת השני, הוצאנו את ספר התורה והתחלנו לרקוד איתו כמנהג החג. אנשים שבאו לבקר במוזאון רובם לא יהודים היו בטוחים שאנחנו תצוגה חייה של המסורת היהודים וצלמו אותנו בבהתלהבות אנחנו צחקנו ושמחנו שיכולנו לחגוג את החג בדרך כל כך ייחודית

    מאת: שירה |‏ 30 בנובמבר 2013 | 20:43
  • לפני כמה זמן, אני וחברותיי החלטנו לטוס לרודוס שביוון. בחרנו לנו מלון יפה ליד הים.
    בכל יום טיילנו במקומות מקסימים וברחובות הציוריים.
    באחד הימים, בעודנו מטיילים בשדרה בעיר, נתקלנו בדלת חומה וגדולה שהובילה לאזור טיפה חשוך שלא נתקלנו בו קודם. החלטנו לפנות ולעבור בדלת בתקווה למצוא עוד שדרה מיוחדת. נכנסנו וראינו גינה מטופחת ויפה ואחריה מדרגות שלא הבנו לאן הם מובילים. לאחר עליה קצרה במדרגות הבנו שנכנסנו בטעות לבית פרטי של אחד מתושבי העיר.
    ירדנו מהמדרגות במהירות ואחת מחברותיי יצאה ראשונה ומרוב בהלה סגרה את הדלת אחריה, הדלת ננעלה.
    לאחר ניסיונות כושלים לפתיחת הדלת נאלצנו לבקש בפנים מבוישות מדייר הבית בכבודו ובעצמו לפתוח לנו את הדלת.
    אם יש משהו שבאמת אני לא אשכח מהחוויה המשעשעת הזו היא כמה שהדייר היה מבוהל למצוא אותנו בביתו.

    מאת: קסם |‏ 30 בנובמבר 2013 | 20:25
  • יש כל כך הרבה חברות היום שהפסיקו כבר עם הגישה המיושנת של ניסויים בבעלי חיים ומייצרות מוצרים נפלאים בלי ליצור סבל מזעזע ומיותר שכזה בשם הטיפוח.
    החל מקרליין, ג'ייד, קלרינס, אהבה, דקלאור, דר' האושקה, איל מקיאג', ללין ועוד רבות וטובות.
    למה לתמוך ולעודד חברה שבשביל לייצר מוצרי קוסמטיקה, מתעללת בחיות חסרות ישע כשאפשר לעודד את אלו שכבר נוקטות בגישות ושיטות מתקדמות יותר – ועל הדרך גם להרגיש טוב יותר מבפנים, זה בטוח יקרין גם על העור והפנים

    מאת: תמר |‏ 30 בנובמבר 2013 | 19:56
  •  כשטסתי לצרפת עם המשפחה שלי רציתי להסתובב בעיר האורות בהכי סטייל שיש.
    איך עושים את זה? לוקחים בגדים מהארון של אחותי כמובן.
    כשנחתנו וחיכינו למזוודות קרה מקרה די מביך…
    המזוודה שלי נפתחה על המסוע וכל הבגדים שהיו בה עשו תצוגת אופנה משל עצמם על מסלול המזוודות. (ולא רק בגדים היו במזוודה… if you know what I mean to)
    כל הנוסעים שחיכו למזוודות שלהם התחילו לצחוק, אבל היו נחמדים ועזרו לי לאסוף את כל הבגדים בחזרה למזוודה.
    כשאחותי שמעה על המקרה היא השעתה אותי מהארון שלה לחודש

    מאת: מיכל |‏ 30 בנובמבר 2013 | 19:45
  •  קשור לחופשת סקי.
    הייתי בארה"ב בחופשה ונסענו לעשות סקי 3 ימים בוורמונט. הקשר היחיד שלי לסקי היה הרכבל בחרמון. אבל אני, הייתי בטוחה שזה שום דבר ועניין של מה בכך. בן זוגי שאל אותי כמה פעמים אם אני רוצה לקחת כמה שיעורים ואני צחקתי ואמרתי שאין צורך.
    עלינו לרכבל במסלול הבינוני, ואני זוכרת שהסתכלתי על הנוף ונהניתי כשבראש חלפה בי המחשבה שתכף יורדים מהרכבל, שותים קפה ויורדים לאט לאט בגלישה. אז זהו, שלא. פתאום בן זוגי שאל אותי :"מוכנה"? ואני שואלת אותו :"למה"? "מה זאת אומרת למה? לקפוץ למטה"!!!!!!!!!!! קיבלתי התקף לב. מסתבר, שמתחילים לגלוש ישר מהרכבל. אין עצירה, לא קפה ולא כלום. התאבנתי על המושב. לבן זוגי לא הייתה ברירה אלא לדחוף אותי לשלג וככה צנחתי לשלג והתחלתי לבכות. גולשים אחרים הסתכלו על בן זוגי ברחמים והחניקו חיוכים. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. בן זוגי גלש למטה וקרא לרכב שלג הצלה לעלות לקחת אותי. וכך, הובלתי אחר כבוד עם המגלשיים והדמעות והבושה למטה. כאשר נשאלתי האם עכשיו אני מוכנה לקחת כמה שיעורי סקי, עניתי שאני הולכת לשתות הוט שוקולד. עד היום, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני יכולה לספר שגלשתי בשלג….

    מאת: אפרת |‏ 30 בנובמבר 2013 | 18:50
  • כולם יודעים שאני שולמפרית וכל הדברים הרעים קורים לי דווקא .באמצע חופשה חלומית בתאילנד בדיוק כשהגענו למלון מדהים בקופאנגן ועוד ביום של הפול מון !! ירדתי לחוף הפרטי של המלון ואבוי – דרכתי עם רגל ימים על קיפוד ים !! אין לי מילים לתאר את הכאבים של 20 קוצים נכנסים לך לתוך הרגל. כמובן שהפול מון כבר לא בא בחשבון אז אולי תוכלו לפצות אותי עם חבילת מוצרים במקום :)

    מאת: מור |‏ 30 בנובמבר 2013 | 17:48
  • שנה שעברה לפני פורים,אני וחברה קבענו ללכת לקניות , אך לצערנו היא שכחה שהיא צריכה לשמור על אחיין שלה בן ה -5 …
    בכל זאת החלטנו כן ללכת לקניות כי לא עשינו זאת הרבה זמן ולקחנו אותו איתנו …
    בכל מקרה נכנסו לחנות ענקית !! חברתי שמה פאה כחולה ואני החלטתי למדוד תחפושת של שמלת כלה .
    יצאתי מתא ההלבשה ולא ראיתי את חברתי .. התחלתי לחפש בכל החנות ושעברתי ליד הדלת כניסה ראיתי את האחיין שלה רץ בחוץ ולפתע ראיתי גם אותה אחריו , נלחצתי מאוד ויצאתי עם התחפושת ורצתי אחריהם , המוכרת נבהלה שיצאתי עם התחפושת ורצה אחרי .. בסופו של דבר אם כמה שזה היה מבהיל , יש לנו מקרה מצחיק להיזכר בו .. בכל זאת מוכרת על עקב 20 סנטימטר רודפת אחרי כלה שרודפת אחרי מישהי עם שיער כחול שרודפת אחרי ילד בן 5 זה לא דבר רגיל .. ועד היום אנחנו נזכרות בזה וצוחקות ..

    מאת: שי שטרית |‏ 30 בנובמבר 2013 | 17:26
  •  קיץ 2003, אני, החברה הכי טובה שלי וחברה שלה נוסעות יחד לכמה ימים באילת לפני הגיוס. השיחה שלנו זורמת וכך גם היווצרותה של שלישייה חדשה. אנחנו מתחילות שיחה על קעקועים ואני, ללא הרבה מודעות עצמית, מביעה את דעתי על כך שקעקועים של פיות הם "ממש לא יפים וייחודיים". לא עובר זמן רב ואנחנו מגיעים לחוף, חברה של חברה שלי עוברת לבגד ים ועל גבה קעקוע ע-נ-ק של פיה ושתיקה רועמת. למזלי כמה סיבובי בירות על חשבוני והתנצלות הצליחו להשכיח את התקרית. מאז אני דווקא מחבבת קעקועים של פיות.

    מאת: גלית |‏ 30 בנובמבר 2013 | 16:38
  •  כשהייתי בכיתה ח' נסעתי עם שתי אחיותיי הגדולות ללונדון. בילינו את היום בקניון והחלטנו לקנח אותו עם גלידה. רק שלצערנו הייתי בשלבי למידת אנגלית, וביקשתי מהמוכר המסכן "two balls, please!" במקום המילה הנכונה "scoops" (שלא לדבר על העובדה שבחרתי שניים, דווקא). הוא נראה נבוך ומבולבל ביותר עד שאחותי גאלה אותו מייסוריו והסבירה לו למה התכוונתי. אכן מביך. לאחר מכן אחותי הגישה לו את השטר בתוספת של שערה ארוכה ביותר מגולגלת בתוכו, שהוא נאלץ להרים ולהסיר במבט נגעל משהו. עד היום לא שוכחים לי את הסיפור הזה וכל פעם שמוזכרת המילה גלידה, אני נאלצת להקשיב לחזרה על הסיפור לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע.

    מאת: נועם |‏ 30 בנובמבר 2013 | 14:39
  •  במהלך חופשת סקי באוסטריה ישנו בעיירה קטנה במעלה הר. מתחתיה במרחק נסיעה קצרה נמצאת עיירה גדולה ומרכזית יותר אליה נוסעים לבלות וכד'. יום אחד עלינו להר לגלוש. החבורה שלנו הורכבה מכמה חברים ברמות גלישה שונות ולכן התפצלנו למסלולים שונים. יום אחד נפגשנו למטה בשעה שנסגר הרכבל וכולם יורדים וקבענו להתארגן ולצאת לעיירה המרכזית למסיבה. מסיבות האפטר סקי מתחילות מוקדם אז היינו קצת לחוצים לצאת. היה חסר לנו חבר אחד אבל היינו בטוחים שבזמן שנתארגן הוא יופיע…
    עברה שעה של התארגנויות והוא לא הופיע בשום מקום… טיפה דאגנו אבל אמרנו שהוא בטח יגיע לחדר בקרוב והוא גם ככה לא ירצה לצאת אז ניסע בלעדיו… נסענו, הייתי מלאת רגשות אשמה ודאגה והרגשתי ממש רע עם כל הסיפור אבל כולם אמרו לי שהזה ממש אופייני לו ויהיה בסדר וצחקנו על זה שהוא עוד יופיע בפאב אליו אנחנו הולכים… כשהגענו לפאב אנחנו רואים את אותו החבר בצד השני של הרחוב נראה אבוד ומבולבל ומסתכל על שלטי הרחוב… צעקנו לו והתפוצצנו מצחוק, מסתבר שהוא החליק במסלול סקי שמגיע עד לשם מבלי שהוא הבין את זה… והגיע עם מגלשי הסקי וכל הציוד ממש עד פתח הפאב שאליו תכננו ללכת, מבלי שבכלל ידע…

    מאת: עדינה |‏ 30 בנובמבר 2013 | 13:28
  •  לפני כמה שנים נסענו לטיול עם המשפחה המורחבת בפריז. באחת הנסיעות שלנו ברכבת התחתית דודה שלי מעדה והתיישבה בטעות על תייר סיני! במקום להתנצל התנצלות שגרתית, הדבר הראשון שיצא לדודתי מהפה היה: "sorry that i'm fat"…כמובן שכל הקרון, כולל התייר המובך, פרץ בצחוק :)

    מאת: רותם |‏ 30 בנובמבר 2013 | 11:29
  •  לפני כמה שנים בן זוגי ואני טסנו לחופשה ארוכה באיטליה. במהלך שהותנו שם שכרנו דירת סטודיו בבניין שהכניסה אליו באמצעות דלת בעלת נעילה חשמלית. באחד הלילות, האינטרקום לא הפסיק לצלצל. כיוון שלא הבנו איטלקית, וחששנו משודדים או מטרידים, החלטנו פשוט לא להרים את השפורפרת. האינטרקום לאחר שעה ארוכה חדל מלצלצל, אך רעשים מטרידים החלו להגיע מכיוון המרפסת. כאן כבר היינו בטוחים שמדובר בפורצים, ובזמן שהסתתרתי בחדר השינה, בן זוגי יצא לכיוון המרפסת לראות מה מתרחש. אימה אחזה בי והסרטים כבר רצו בראש. כשבן הזוג חזר לא הצליח להסביר את מה שראה מרוב צחוק. הסתבר, שהיה זה בסך הכל השכן מהקומה שמעלינו ששכח את המפתח לדירתו, ומשלא נענינו לפניותיו הרבות שנפתח לו את הדלת, נאלץ להזמין מכבי אש כדי שיעלו אותו לדירתו באמצעות סולם, ויפרצו אותה דרך המרפסת. באותו הלילה כבר לא הצלחנו לחזור לישון מרוב צחוק…אבל לא בקול רם מידי , כי ממש לא נעים מהשכן…

    מאת: מרי |‏ 30 בנובמבר 2013 | 10:42
  • בחופש הגדול הייתי אמורה לטוס עם משלחת מישראל לארה"ב להתארח אצל משפחות יהודיות. לפני הטיסה התכתבנו בכמה מיילים כדי להכיר אחד את השני, המארחת שלי כתבה במייל שיש להם בבית "CHARLIE CHOOCLATE LAB" ואני בתומי חשבתי שיש להם מפעל שוקולד בבית!! כל כך התלהבתי ושמחתי כי הרי מי לא אוהב שוקולד? ועוד מפעל שלם בתוך הבית! סיפרתי את זה לכולם והשווצתי בזה בלי הרף.
    כשהגעתי לארה"ב במהלך הנסיעה מהשדה תעופה אל הבית של המארחים המארחת אומרת לי שאכן יש להם בבית "CHARLIE CHOOCLATE LAB" אך היא מוסיפה למשפט"HIS A BIG DOG" באותו הרגע הבנתי כמה טיפשה יצאתי, וש"המפעל שוקולד" הזה זה בעצם סוג של כלב. ואני ידועה בתור אחת שפוחדת מכלבים! לא ידעתי אם לצחוק או לבכות באותו הרגע..כמובן שכל מי שסיפרתי לו את זה לא הפסיק לצחוק עלי,כולם היו בטוחים שאני פשוט לא אצליח להסתדר שם עם הכלב.
    אבל כנראה שהכל לטובה ובזכות הפדיחה הזאת למדתי לחיות עם כלב ענק בתוך הבית למשך שבועיים ואפילו לאהוב את זה.

    מאת: טופז |‏ 30 בנובמבר 2013 | 09:49
  •  נסענו לטיול במידבר יהודה והיה מקסים…..

    ישבתי באוטובוס מאחוריי הבחורה הכי מצחיקה באיזור…
    היא לא הפסיקה לספר בדיחות וכל יושביי האוטובוס היתגלגלנו מצחוק….

    בסוף הטיול היתקשרתי אליה להודות לה:

    "דליה עשית לי את הטיול בזכותך נהניתי כלכך…"

    כי מהטיול עצמו פחות נהניתי והחלק שלה היה שווה זהב.

    מאת: יעל ק |‏ 30 בנובמבר 2013 | 09:44
  •  בעלי,אני והילדים יצאנו לשייט בים התיכון , באחד הימים עצרנו בסנטוריני,כדי לטייל באי עלינו לרכבל וכמובן שקנינו כרטיסים הלוך וחזור.
    בחזור היה תור אדיר לרכבל, כל נוסעי האוניה, אני והבן החלטנו להיות גזעיים ולרדת בשביל הליכה למטה לנמל מתוך הנחה שזה קל….התחלנו לדרת ואז הסתבר שזה שביל חמורים שעליו הם סוחבים את התיירים, השביל היה מכוסה הפרשות שלהם…מסכנים מרוב המאמץ….ומכיוון שזה היה ביולי כמעט הכל התייבש וכל כמה דקות בא איזה משב רוח והעיץ לנו הכל לפרצוף, השביל היה צר ונימחצנו בין החמורים העולים ליורדים, מרוב יאוש פרצנו בצחוק שלא עזב אותנו עד שהיגענו לאוניה.
    היום לאחר המון שנים זו החוויה שהבן ואני זוכרים ביותר.

    מאת: מירי |‏ 30 בנובמבר 2013 | 05:55
  •  האמת שזה דווקא קרה בטיול השנתי..
    בתור חלק מהמסלול, שהיה בנגב, הגענו לקבר בן גוריון. כמה ימין לפני כן בבית הספר ארגנו טקס, בי בחרו לשיר את התקווה בסוף הטקס, מכיוון שהיינו בשטח לא הייתה מערכת הגברה אז נאלצתי להסתפק במגפון של אחראי המשמעת… אני לא כל כך מנוסה במגפונים אז לא הבנתי איך מפעילים אותו… הילדה שעמדה לצידי מיד ניסתה לעזור ולחצה על כפתור רנדומאלי שנכנס לשדה הראייה שלה והתחלתי לשיר.. מיד התחילה סירנה.. לא צבע אדום או משהו כזה… המגפון. זה היה מול כל השכבה ואחרי כמה זמן כבר צחקתי על זה, כשזה קרה לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

    מאת: ענבר |‏ 30 בנובמבר 2013 | 00:00
  •  יום רביעי כן יצא לי יום חופש כזה מהבית הנקיונות. לקחתי תילדים להצגה התיישבנו במקומותינו. וכמובן איך אפשר בלי להעלות תמונה לפייס ״מבלים ונהנים״. אז. קמתי לעשות תמונה לילדים ושכחתי לגמרי שברגע שאת קמה המושב עולה ואין לך כבר כיסא. עשיתי תמונה והנה חוזרת לשבת וכמובן מבלי להסתכל אחורה והופ מצאתי את עצמי בחבטה בריצפה. הורים ילדים אני עצמי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מהפאדיחה. כן היתה לי בומבה ברגל. אבל הפאדיחההההה. הורה ניגש אלי ואומר לי:תאמת אבל מה יותר כואב הפאדיחה/או המכה???אני;איזה פאדי חה ניראה לך ממש כואב לי (כן בטח) אז היה מצחיק ומפדח. וכן לא לקום מכיסאות מתקפלים זה המסר

    מאת: איילה קרדי |‏ 29 בנובמבר 2013 | 23:53
  •  במהלך חופשה באילה חובה לעשות ספורט ימי..
    עלינו כמה חברות על האבוב ובאחד הפעמים הבחור שאחז בהגה החליט כנראה לעצמו שהפעם הוא מעיף אותנו ממש חזק.
    כל כך חזק שמההדף התחתונים נפלו לי למים…
    מזל שלי שאחת הבנות לבשה מכנסיים אז היא הביאה לי את שלה.
    כמובן שעד היום זוכרים לי את זה.
    פאדיחה!!

    מאת: רעות דן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 22:37
  •  באוגוסט האחרון יצאנו אחותי ואני לחופשה מדהימה בברצלונה,כמובן שכל היום הסתובבנו ועשינו שופינג בלי סוף. אחותי אינה דוברת לא ספרדית ולא אנגלית והפחד הכי גדול שלה בטיול היה שאני אלך לה לאיבוד והיא לא תדע איך לחפש אותי. באחד הימים היינו בחנות ענקית של H&M והסיוט הכי גדול שלה התממש ובאמת הלכתי לה לאיבוד בתוך החנות, בכניסה לחנות יש שומר עם מסך של כל המצלמות בחנות, היא ניגשה אליו וניסתה להסביר לו שהלכתי לה לאיבוד, ולבקש ממנו שיעזור לה לחפש אותי לצערה של אחותי השומר דובר רק ספרדית ואינו יודע מילה באנגלית, היא במשך שעה מנסה להסביר לו באנגלית עילגת ובשפת הסימנים שאחותה הלכה לה לאיבוד, אך השומר לא הבין מה היא רוצה ממנו??? אחרי דקות ארוכות ומיגעות שהיא מסתובבת בחנות, בכל מחלקה אפשרית עולה ויורדת בין הקומות שיש בחנות וכל פעם מפספת אותי , ואני בכייף שלי מסתובבת ומודדת את כל החנות ולא מעלה על דעתי מה אחותי עוברת, פתאום אני שומעת מישהו צועק בשמי אני מסתובבת ואני רואה את אחותי על סף דמעות באה אליי בריצה ומחבקת אותי ומספרת לי את כל מה שהיא עברה ושהיא מחפשת אותי כבר הרבה זמן. ואני רק רואה אותה ונקרעת מצחוק באמצע החנות בגלל העובדה שאחותי בחורה בת 25 שממש התנהגה כמו ילדה קטנה ואבודה. זה היה טיול של פעם בחיים!!!!

    מאת: מליסה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 21:18
  • לאחר השחרור מהצבא אני וחבר שלי נסענו יחד לתאילנד, כמו כולם. באחד הימים בו טיילנו בבנגקוק החלטנו להכנס לאחד הקניונים הגדולים ובסופו של דבר החלטנו להיות ספונטניים וללכת לאחד הקניונים של המקומיים ולראות מה אפשר למצוא שם. אחרי סיבוב של 10 דקות במקום כאשר כבר הבנתי שלא נמצא פה כלום לקנות והדברים אפילו מחרידים, בדרך החוצה ראיתי חנות נידחת וקטנה ומשם תפסה את העין שמלת ערב שלחלוטין לא תאמה את הסגנון התאילנדי. כאשר ביקשתי למדוד את השמלה הכניסו אותי לחדר קטן חשוך ומאוד מלחיץ בחנות ונעלו עליי את הדלת. אחרי כמה דקות בעודי מודדת את השמלה, בן זזוגי צועק לי באנגלית לצאת החוצה מיד ושחייבים ללכת עכשיו בלי עיכובים, הוא פתח את הדלת, וכל כך הלחיץ אותי עד שיצאתי החוצה כאשר הכפתור של המכנס אפילו לא היה רכוס, והוא רץ איתי מחוץ לחנות באופן היסטרי. בדיעבד התגלה כי החנות היחידה שנכנסתי אליה בכל הקניון הזה הייתה חנות של איראנים, שלפי הבנה של חבר שלי במס' מילים פשוטות בפרסית ותמונות של אחמדינג'אד שפספסנו כנראה בכניסה לחנות הם לא מחובבי ישראל. יש לציין שלא חזרנו יותר לקניונים מקומיים בהמשך הטיול.

    מאת: מוריאל תורג'מן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 21:13
  •  סיננתי ידיד במשך הרבה זמן והוא חפר אז קראתי לו בפלאפון לא לענות הוא התלונן שאני מסננת אותו אז הוא אמר עזבי הבנתי אותך ואם את לא רוצה לדבר איתי אל דברי ביי
    אז אמרתי לו תקשיב אני לא בבית ואין לי סוללה בפלאפון ושלחתי לו תמונה של השיחה שלנו ואז רשמתי לו אתה רואה שאני לא משקרת ואין לי סוללה?
    כעבור פחות מדקה הוא קלט שהכינוי שלו בפלא שלי הוא : "לא לענות"
    ונעלב והתחיל לצאת עלי האשמתי את בת דודה שליבשינוי של הכינוי שלו בפלאפון שלו וכמובן שעכשיו אני במצב לא נעים :\

    מאת: שרה גוזלן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 19:45
  • צחוקם המתוק של ילדים!

    ערב אחד בעודי ממהרת להכין את ארוחת הערב לארבעת ילדיי ,החלטנו על חביתות, סלט ירקות ומעדנים.
    אני מוציאה את המחבט ומתחילה לטגן את החביתה הראשונה ובין לבין סיפורים על איך עבר היום,פטפוטים ורעשים ברקע ואני מנסה לעמוד ומגישה לבני את החביתה…
    הוא טועם ואומר "אמא שמת סוכר במקום מלח איכססס.
    אני כועסת ואומרת לו: תמיד מתלונן ומחפש סיבות לא לאכול!
    וממהרת להגיש את החביתה השניה לביתי והרצינית " אמא החביתה מתוקקקה!
    ואני מתחילה להתעצבן.
    אני מסתכלת על השיש ופתא
    שניהם שכנים בארון מתחת לכיור…
    כמה צחקנו וצחקנו צחוקם המתגלגל של ילדיי הזכיר לי שעם ילדים לא צריך למהר והכי חשוב צריך להקשיב להם, מתוקים שלי, אוהבת אתכם.
    חג שמח מלא באור ובצחוק של ילדים.
     

    מאת: זיוה אוזן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 18:52
  •  כשהיינו בחופשה באילת לפני כחמש שנים, אחי הקטן היה אז בן 4 או 5. וכשהגענו למלון וחיכינו להירשם, פתאום ראינו שהוא נעלם. אימא שלי התחילה להזעיק את כל עובדי התחזוקה השמירה והנקיון שיחפשו אותו. לאחר שכולם כולל אורחי בית המלון התאספו בלובי והתחילו לחפש אותו, הבנו שהוא נשאר באותו מקום שהוא היה כשבאנו לבית המלון, ואף אחד אפילו לא שם לב. מאז אותו רגע בכל יום שהיינו פוגשים את אחד מעובדי המלון או אחד מאורחי המלון שעזר בחיפושים היו רגעים מאוד מביכים ומשעשעים. כמובן שאח שלי לא הבין למה כל הבלאגן ולמה כולם מחפשים אותו. (:

    מאת: ספיר |‏ 29 בנובמבר 2013 | 18:09
  •  הייתי בתוכנית חילופי תלמידים בגרמניה, ובשבוע השני ביום ראשון החליטו לצ'פר אותנו, לקחו אותנו לפארק שעשועים.
    בדרך חזרה משם נסענו ברכבת, ואני וחברי שלי התיישבנו על אחד הספסלים ברציף, שמסביבו היה גגון זכוכית.
    ישבנו כמה דקות כשפתאום אני שומעת אותה אומרת "רוני מהר! הרכבת הגיעה!" הסתובבתי מהר כדי להתחיל לרוץ לרכבת, ולא שמתי לב לקיר הזכוכית העבה שמולי… ונתקעתי בו. ממש כמו סצנה מסרט מצויר!
    לא הפסקנו לצחוק על זה במשך ימים שלמים אחר כך, ואני, כשהבלוטה שנהייתה לי על המצח הבריאה, צחקתי בעצמי על הפאדיחה ;)

    מאת: רוני |‏ 29 בנובמבר 2013 | 17:26
  • כשהייתי בחופשה בברצלונה עם שתי חברות שלי נכנסנו לחנות בגדים מדהימה.
    מדדתי שמלה וכשיצאתי מהתא הלבשה חיפשתי את חברותיי,
    וראיתי מישהי יושבת על הכורסא בחנות, עם הגב אליי עם בגדים בדיוק כמו של חברה שלי.
    הלכתי אליה ופשוט הבהלתי אותה במחשבה שזאת חברה שלי!!!!
    היא קפצה ונפלה מהכורסא! חברות שלי עמדו מהצד וצחקו בלי סוף!
    כמובן שהתנצלתי אין ספור פעמים.! זה היה משעשע ומפדח בו זמנית :)

    מאת: נופר אלבז |‏ 29 בנובמבר 2013 | 17:09
  •  יצאנו כל המשפחה לחופשה כיפית בצפון. במהלך ארוחת הערב לדוד שלי נפלה השן התותבת (הקדמית חחח) וכל החופשה הפכה להיות משימת חיפוש משפחתית אחר שן תותבת, בחדר האוכל, ואיפה לא :) האבידה נמצאה בסופו של דבר אבל זו הייתה חוויה מצחיקה ביותר!!!

    מאת: שחר |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:52
  • באחת מחופשות הפסח,כשהתארחנו אצל סבי וסבתי בערב הפסח,נהוג להחביא אפיקומן(אחד!).
    רק שמקרה של סבא וסבתא שלי,היה חוסר תיאום מאוד משעשע.סבתא שלי הניחה את האפיקומן על השולחן במטבח,והלכה לכמה רגעים,אך שבזמן הזה,סבא שלי ראה את האפיקומן והחליט להחביא אותו. כשסבתי חזרה,לא הבינה לאן נעלם האפיקומן,והכינה אחד חדש והחביאה אותו. לאחר הארוחה החלו החיפושים אחרי האפיקומן.אני מצאתי ראשונה את האפיקומן,שמחתי וצהלתי….אך שכמה רגעים אחרי גם אח שלי מצא את האפיקומן,וכשהתבררה הסיבה,התוצאה הייתה מאוד משעשעת!

    מאת: מורן בירמן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:21
  • לפני שנתיים נסענו אני ובן זוגי לחופשה ראשונה בחו"ל והעצירה הראשונה הייתה ברצלונה. הזמנו את המלון באינטרנט כך שידענו שהוא ממש על הרמבלה. הגענו לרחוב, עייפים ומזיעים (אחרי הכל היה בערך 30 מעלות + לחות) ויצאנו לחפש את המלון שלנו. עברנו ברחוב הלוך וחזור בערך 4 פעם ועדיין לא מצאנו את המלון! אחרי חצי שעה של קצת עצבים המלון נמצא והסתבר שחלפנו על פניו כל אותן פעמים! באותו הרגע הבנו שחוש ההתמצאות שלנו לא משהו כל כך :) 

    מאת: קרינה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:15
  • המקרה המשעשע על גבול המעצבן קרה לנו בחופשה האחרונה שלנו באירופה. נסעתי עם בן זוגי לברלין אחרי שנים שרציתי לבקר שם .בזמן המקרה אנחנו הסתובבנו בשדרת הניצחון והלכנו לכיוון עמוד הניצחון. הדרך עוברת דרך פארק גדול ויפה אז לא מיהרנו לשום מקום. פתאום ניגשו אלינו שני אנשים, בחור ובחורה והתחילו להגיד משהו בשפת הסימנים. אנחנו לא הבנו את שפת הסימנים אבל ברגע שהם הראו לנו דף, הבנו שהם מבקשים תרומה לאנשים אילמים-חירשים. כמובן שאנחנו עם כל הרצון הטוב שלנו רצינו לתרום אז הוצאנו מהכיס 20 יורו מתוכם רצינו לתרום 10. מובן שלא קיבלנו עודף והם הלכו עם כל ה-20 יורו ורק אחרי שהם הלכו הבנו שמישהו קצת עבד עלינו. היו עצבניים למשל 5-10 דקות אבל אז הבנו שאלו ממש שטויות, שיהיה לנו סיפור טוב לעתיד על הפתיות שלנו וקיוונו שהם לפחות ייהנו מהכסף שלנו.

    מאת: קרינה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:12
  •  אז לפני הכל… אני אדם שידוע בתור היותי שלומיאלית, אני סוג של חוק מרפי מהלך, כל מה שיכול להשתבש ישתבש.
    במהלך חופשה בתאילנד, טיילתי בקופנגן עם שתי חברות, באחד הימים החלטנו לעשות שייט. אורכו של השייט היה כמעט יום שלם כולל ביקור באיים מבודדים.
    יום לפני השייט אמא טבע עשתה את שלה והגיע הזמן הזה בחודש… התבאסתי ממש כי הרי כל המהות של תאילנד זה ים לא?!
    בכל אופן, הגענו לשייט, כולן עם בגדי ים וכמובן שאני מכוסה מאיזור האגן ומטה. הקפטן של הספינה החליט שהוא עושה עצירה באחד האיים, כולי התרגשות… עד שהבנתי שהוא עגן בבתוך המים ורחוק מאד מהחוף ועלינו לעשות את הדרך לחוף בשחייה. לא הייתה ברירה אלא להכנס למים עם כל הצער שבזאת. כולם יורדים מהסיפון באלגנטיות, מדרגה אחר מדרגה, וכשהגיע תורי, ירדתי מדרגה, ואת שאר המדרגות נפלתי, קיבלתי מכה בראש מהברזלים וטבעתי לכמה שניות במים.
    כמובן שחברות שלי עמדו וצחקו במקום לסור אליי אבל קרוב לוודאי שזו הייתה התגובה שלי בדיוק. החבטה הזאת נוספה לחבטה שקיבלתי שלושה ימים לפני כשנפלתי מעשר מדרגות וחבטתי את הראש ואת האגן.
    זה נהדר להיות אני :)

    מאת: גל |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:10
  • אז לפני הכל… אני אדם שידוע בתור היותי שלומיאלית, אני סוג של חוק מרפי מהלך, כל מה שיכול להשתבש ישתבש.
    במהלך חופשה בתאילנד, טיילתי בקופנגן עם שתי חברות, באחד הימים החלטנו לעשות שייט. אורכו של השייט היה כמעט יום שלם כולל ביקור באיים מבודדים.
    יום לפני השייט אמא טבע עשתה את שלה והגיע הזמן הזה בחודש… התבאסתי ממש כי הרי כל המהות של תאילנד זה ים לא?!
    בכל אופן, הגענו לשייט, כולן עם בגדי ים וכמובן שאני מכוסה מאיזור האגן ומטה. הקפטן של הספינה החליט שהוא עושה עצירה באחד האיים, כולי התרגשות… עד שהבנתי שהוא עגן בבתוך המים ורחוק מאד מהחוף ועלינו לעשות את הדרך לחוף בשחייה. לא הייתה ברירה אלא להכנס למים עם כל הצער שבזאת. כולם יורדים מהסיפון באלגנטיות, מדרגה אחר מדרגה, וכשהגיע תורי, ירדתי מדרגה, ואת שאר המדרגות נפלתי, קיבלתי מכה בראש מהברזלים וטבעתי לכמה שניות במים.
    כמובן שחברות שלי עמדו וצחקו במקום לסור אליי אבל קרוב לוודאי שזו הייתה התגובה שלי בדיוק. החבטה הזאת נוספה לחבטה שקיבלתי שלושה ימים לפני כשנפלתי מעשר מדרגות וחבטתי את הראש ואת האגן.
    זה נהדר להיות אני :)

    מאת: גל |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:09
  •  מקרה שמעדעמשקרה לי במהלך חופשה
    טסתי עם בעלי שאז היינו חברים לפראג ושנחתנו גילתי שטעיתי במזוודה
    בתוך המזוודה היו המון בגדים יקרים ומותגים ומחשב עם מסמכים..
    והייה פתק עם שם וטלפון חייגתי וענתה לי אישה שממש שמחה ואפילו לא הבחינה שהתבלבלנו שמזווודה היא הייתה אשת עסקים שממש היו חשובים לה המחשב והמסמכים נפגשנו במלון שלי והיא הגיעה עם סלסלה ושוקלדים וכרטיס לתאתטרון השחור בפפראג לי ולבן זוגי
    היא ממש שמחה וגם אני בגלל המעשה הטוב..
    אה וזכיתי במזוודה שלי חזרה(:

    מאת: נטלי ברוך |‏ 29 בנובמבר 2013 | 16:01
  • בזמן הצבא הכרתי איזה בחור מקיסריה ששמתי עליו עין הרבה זמן ויום לאחר מכן נסעתי עם חברה לחופשה באילת. היינו אמורות לנצל את הנסיעות חינם של הצבא והחלטנו להיפגש באמצע בדרך- בחיפה ומשם לנסוע יחד באוטובוס. איחרתי את הרכבת לשם ועל כן נאלצנו לנסוע לת"א ולקחת משם אוטובוס. בדרך סיפרתי לה על הבחור החדש ותיארתי לה אותו. באחת התחנות בת"א הדלת של הרכבת נפתחה ואז ראיתי מישהו שממש דומה לו! הצבעתי עליו ואמרתי לה: יואו את רואה אותו?? הוא נראה ממש כמוהו! הוא קלט אותי, חייך, הדלת נסגרה והרכבת המשיכה בדרכה. לאחר מכן בנסיעה באוטובוס אחד הנוסעים היה צריך ממש דחוף לשירותים והאוטובוס עצר בספונטניות באיזו תחנת דלק נידחת אי שם בדרום. אני וחברתי ירדנו לקנות לנו משהו טעים. לפתע ניגש אלינו הבחור מהתחנה בת"א!(הגיע לשמה במכונית) הוא התחיל איתי ושאל מאיפה אני…שיקרנו לו שאני והיא מקיסריה(כי החלטנו בתחילת הטיול שאם בא לנו לנפנף בנים נמציא להם סתם עובדות ונראה איך הם מגיבים) והמצאנו שמות. לאחר מכן הוא הופתע ואמר שגם הוא משמה! שאל מאיזו שכונה והיחידה שהכרתי הייתה השכונה של הבחור שהכרתי יום לפניי וזה מה שאמרתי לו….בקיצור לאחר כמה בירורים התברר שזה אחיו הגדול! ממש התפדחתי על השקרים המפגרים….רצתי באמצע השיחה לאוטובוס,כולי אדומה התקשרתי לאחיו לספר לו מה קרה. הוא היה בהלם! האח התקשר אליו ואמר לו שהוא רוצה אותי ושלא יתחיל איתי….היה מצחיקקקק והזוי….ובסוף הכל הסתדר :)

    מאת: ליגל |‏ 29 בנובמבר 2013 | 14:14
  •  בעלי עשה לי הפתעה ונסענו לברלין לכבוד חתונת הכסף,הכל הוא הכין מראש,את המזוודה, את הדברים האישיים שלי, הודיע על חופש מהעבודה וסידר הכל אצלי במשרד, עשה את כל הסידורים עם הילדים, עם הכלבה- מושלם. הגיע הבוקר של הנסיעה והופס הוא הפתיע אותי ,נוסעים, לא אמר לי לאן.איזו התרגשות. נסענו בילינו,נופש בזוג רומנטי ומפתיע,מהמחשבה על להגיע לשוקולטיריות שאני כל כך אוהבת והכל. מושלם. רק משהו קטן שקרה והפריע, אבל בדיעבד זה היה בסדר.היינו צריכים להגיע ברכבת לשדה התעופה בחזור לארץ.אבל רצה המקרה והגורל ודווקא בגרמניה הרכבת איחרה מסיבות שונות ועם כל זה שיצאנו מספיק בזמן עם החישוב מראש של כמה שעות. בזמן הנסיעה ברכבת החבר'ה הגרמנים עזרו לנו, היה בחור חביב ביותר נגן סקסופון ועוד בחור נחמד שעזרו לנו למלא את הטפסים על תלונה והיו ממש כמו מלאכים אפילו רצו להזמין אותנו לקפה ולבסוף אנו הזמנו אותם לקפה שם, בכל אופן החלפנו פייסבוק והכל. מסתבר שהיו עוד ישראלים ברכבת ויחד רצנו כמו רוח כשהרכבת עצרה, חסרת נשימה, רצים עם המזוודות בשיא הטילים ,עצרנו 2 מוניות ביחד וביקשנו מהנהגים לעבור לנהיגה של שודים או סרט מתח כזה מלא באדרנלין. הגענו לשדה. כמעט סגרו כבר את הכל. ולא בדקו אותנו, כלום. רק רצנו והגענו לטיסה, כבר לא הזיז לנו אפילו לי ולחצי הטוב שלי שלא נשב אחד ליד השני בטיסה. חוויה שאזכור כל היום.

    מאת: יפית ארז |‏ 29 בנובמבר 2013 | 13:35
  • המשפחה שלי היא משפחה ענפה וגדולה במיוחד,וכסבתא רבא שלי הגיעה לארץ הוחלט לכנס את כולם-כמה מאות אנשים למסיבת חנוכה לכבודה של האישה המדהימה הזאת.
    כמה ימים לפני הארוע, הלכתי למכון קוסמטיקה שאליו אני רגילה ללכת להתכונן לקראת המסיבה.מי שטיפלה בי הייתה מישהיא חדשה שעבדה שם שלא הכרתי לפני היא טיפלה בי במהירות והיה אפשר לראות שהיא עסוקה מאד.
    בערב המסיבה האולם היה מלא באנשים שונים, שאת חלקם אפילו לא הכרתי למרות שהם נשאו את שם משפחתי. שבאתי לדבר עם סבתי דיברה איתה אישה .שהיא הסתובבה גיליתי שזאת הקוסמטיקאית שטיפלה בי,מסתבר שאנחנו בנות דודות שניות
    עמדנו שם מול הסבתא וצחקנו ביחד היה נחמד לפגוש מישהוא "מוכר" בין ים המשפחה

    מאת: שירה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 13:17
  • כשרק התחלתי לצאת עם מי שכיום הוא בעלי, הוא החליט להפתיע אותי ביום חופש ולארגן לנו טיול מגניב שבסופו קייאקים. שנינו נורא נהננו מהשקט הפסטורלי בצפון, אבל כשהגענו לאתר של הקייאקים הבנו את גודל הצרה.
    ית הספר בו אמא של בעלי מלמדת מזה שנים בדיוק נסע לשם. הנקרודה היא שאנחנו בקושי יוצאים חודש, וכמעט אף אחד לא יודע מזה.. אבל אחרי שנכנסנו לאתר לא היה אפשר להתחמק מהמבטים. למזלינו, אמא שלו לא יצאה לטיול, אבל התלמידות שלה זיהו גם זיהו את הבן יקיר לה והפיצו את השמועה לכל עבר. הייתי סמוקה כמו עגבניה כל המסלול. מזל שבסוף זה נגמר בחתונה :)

    מאת: עינת |‏ 29 בנובמבר 2013 | 12:44
  •  כשרק התחלתי לצאת עם מי שכיום הוא בעלי, הוא החליט להפתיע אותי ביום חופש ולארגן לנו טיול מגניב שבסופו קייאקים. שנינו נורא נהננו מהשקט הפסטורלי בצפון, אבל כשהגענו לאתר של הקייאקים הבנו את גודל הצרה.
    בית הספר בו אמא של בעלי מלמדת מזה שנים בדיוק נסע לשם. הנקרודה היא שאנחנו בקושי יוצאים חודש, וכמעט אף אחד לא יודע מזה.. אבל אחרי שנכנסנו לאתר לא היה אפשר להתמחק. למזלינו, אמא שלו לא יצאה לטיול, אבל התלמידות שלה זיהו גם זיהו את הבן יקיר לה והפיצו את השמועה לכל עבר. הייתי סמוקה כמו עגבניה. מזל שבסוף זה נגמר בחתונה :)

    מאת: עינת |‏ 29 בנובמבר 2013 | 12:42
  •  כשרק התחלתי לצאת עם מי שכיום הוא בעלי, הוא החליט להפתיע אותי ביום חופש ולארגן לנו טיול מגניב שבסופו קייאקים. שנינו נורא נהננו מהשקט הפסטורלי בצפון, אבל כשהגענו לאתר של הקייאקים הבנו את גודל הצרה.
    בית הספר בו אמא של בעלי מלמדת מזה שנים בדיוק נסע לשם. הנקרודה היא שאנחנו בקושי יוצאים חודש, וכמעט אף אחד לא יודע מזה.. אבל אחרי שנכנסנו לאתר לא היה אפשר להתמחק. למזלינו, אמא שלו לא יצאה לטיול, אבל התלמידות שלה זיהו גם זיהו את הבן יקרה לה והפיצו את השמועה לכל עבר. הייתי סמוקה כמו עגבניה. מזל שבסוף זה נגמר בחתונה :)

    מאת: עינת |‏ 29 בנובמבר 2013 | 12:41
  • היינו קבוצה של כ-30 ישראלים במטרו בפריז והיינו היחידים בקרון (זה היה מאוחר בלילה). באמצע הנסיעה עלה לקרון נגן רחוב שהיה די גרוע וצחקנו עליו (בעברית כמובן), כשסיים לנגן עבר עם כובע ואף אחד לא נתן לו כסף. הוא התעצבן וכשהגענו לתחנה הוא ירד מהרכבת וסינן בעברית "קמצנים כולכם"…

    מאת: נטע |‏ 29 בנובמבר 2013 | 12:04
  • בטיול בארצות הברית, שהיינו במיאמי בשדה מאוד רציתי לעשן סיגריה, עכשיו אני עם האנגלית המאוד מאוד לקויה שלי שאלתי את האנשים שעובדים שם איפה יש חדר עישון, כולם אמרו לי שאין ושצריך לצאת מהשדה ואז אפשר לחזור, אני כמו שכבר אמרתי לא כל כך הבנתי מה אומרים לי רקק הבנתי שאומרים שאין חדר עישון ושצריך לצאת, אני כמובן עם החשק הגדול לסיגריה של הוקר יצאתי מהשדה כאשר עוד 10 דקות יש לי טיסה והתיקים נשארו בפנים ולא סיפרתי לאף אחד שאני יוצאת, מה שהיה עלי זה סיגריה בודדת ומצת.
    אחרי כמה דקות של אושר עם הסיגריה של הבוקר לא ידעתי איזה בלאגן מחכה לי… אני רוצה לחזור לשדה אבל אני רואה שאני צריכה לעבור את כל הבדיקות יש לי עוד 5 דקות לפני הטיסה אין עלי דרכון או טלפון ואני לא יודעת איך להסביר את עצמי.. נגשתי לקבלה והתחלתי לבכות ולהסביר עם הידיים שיש לי עוד 5 דקות טיסה ואין עלי דרכון לבסוף הם הבינו אותי עיכבו את הטיסה מצאו את התיק שלי והביאו לי אותו עזרו לי לעבור את כל התור של האנשים ואת הבדקדות הביטחוניות הכי מהר ועליתי לטיסה… כל האשנים היו מאוד כועסים המשפחה שלי ישבה במטוס ובכתה כי לא ידעו איפה אני.. אבל בסוף הגענו הביתה בשלום וזיכרון שמצחיק רק אותי כל שאר המשפחה שלי עצבנית עלי כל פעם שנזכרים בסיפור אבל אני צוחקת כל פעם מחדש חחחחחח

    מאת: יוליה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 11:49
  • בירח הדבש שלנו, לפני 22 שנה, נסענו לשווייץ. בבוקר יפהפה יצאנו לטייל בז'נבה, איתנו רק תיק קטן ומפת העיר להתמצאות. בעוד אנחנו מטיילים, חלפו מעלינו עננים אפורים. "תיכף יירד גשם" – פסק החתן הטרי (בעלי), אני צחקתי "ממתי אתה דני רופ…". המשכנו לטייל ובתוך דקות התחיל גשם. אבל גשם זלעפות. טיפות ענקיות בשטף. התחלנו לרוץ לכיוון בית המלון שלנו, שהיה בקרבת מקום. כדי לגונן על הראש, החזקנו שנינו את מפת ז'נבה מעל לראשנו, חצי מעלי וחצי מעליו – ורצנו במהירות. תוך שאנחנו רצים, אני רואה מימין אנשים מצטופפים מתחת לגגון קטן, החלטתי להצטרף אליהם ופניתי ימינה, להצטופף גם אני כמחסה מפני הגשם. בעוד אני נצמדת לחבורה כדי לקבל מעט גג, אני מביטה ימינה ושמאלה ולא רואה את החתן הטרי שלי. נעלם. מחפשת מחפשת ו-אין. הסתבר שהמפה מעל הראש שלנו הייתה כ"כ רטובה, כך שאני פניתי ימינה עם חצי מפה רטובה מדובללת מעל הראש, ובן זוגי לא שם לב והמשיך ללכת ישר עם חצי המפה השמאלי סחוטה כולה נוטפת מעל ראשו. אחרי כמה צעדים הוא שם לב וחזר לחפש אותי. צחקנו המון ודבר ראשון … קנינו מטריה.

    מאת: סיגל קליין |‏ 29 בנובמבר 2013 | 10:57
  • בבמהלך חופשה בגרמניה , הגענו לעיירה בשם ווילינגן. חיפשנו מקום לינה ומצאנו מלון קטן שקט ונחמד.
    היינו 2 זוגות ושמחנו מאד למצוא את המלון שענה על הצרכים שלנו.
    למחרת בבוקר קמנו לארוחת הבוקר , ירדנו ללובי והכל חשוך. אף אחד איננו, האורות כבויים, דלתות הכניסה נעולים . אין ארוחת בוקר. אין אפשרות לצאת ו/או להיכנס למלון. בקיצור, הרגשנו שאנו כלואים.
    עמדנו מול דלתות הכניסה שפנו לרחוב ונפנפנו עם הידיים לעוברים וכל התגובות היו חיוכים.
    בסופו של דבר התברר שיש חג דתי באותו יום ובעלי המלון הלכו לכנסיה , שכחו להודיע לנו ורק לאחר כשעה נפתחו הדלתות.
    היום זה נשמע סיפור משמעשע , אז היה קצת לחץ.

    מאת: יוספה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 09:58
  • לפני חמש שנים הייתי עם כל המשפחה בפריז. היה טיול מדהים.. היינו בכל מקום אפשרי – ביורו דיסני, בלובר, בשער הניצחון.. איפה לא
    אבל הדבר הכי מצחיק שקרה לנו קרה לנו דווקא באייפל. עלינו לקומה השנייה והתיישבנו לאכול במסעדה שבמגדל. כל אחד מאיתנו אכל כריך עם נקניק או גבינה. סיימנו לאכול והתחלנו לחזור למלון.
    נכנסו למטרו ואח שלי התחיל להרגיש לא טוב.. הוא היה אז בן 11, ילד ממש קטן שההורים לא נופלים בפח הזה שהוא משתמש בו כדי להבריז מהלימודים..
    אבל מה, מסתבר שהוא באמת הרגיש לא טוב! שנייה אחרי שיצאנו מתחנת המטרו, הוא הקיא על המדרכה, מול כל אנשי פריז! ברור שבאותו רגע היה מביך ברמות כאלה שלא יכולנו להרים את הראש, אבל יום אחרי זה לא יכולנו להפסיק לצחוק עליו… 

    מאת: דקל |‏ 29 בנובמבר 2013 | 09:32
  •  אז ככה, בשנה שעברה אני ובן זוגי חגגנו שנתיים יחד,ולכבוד זה החלטנו לקחת סופ״ש באילת..
    הגענו למלון אחרי נסיעה מייגעת למדי,עייפים מאוד!! (הינו בדרכים מ5 וחצי בבוקר לערך..)
    הגענו למלון קיבלנו את החדרים והחלטנו שאנחנו רוצים לנוח כשעה ואז לצאת לבלות..
    בן זוגי החליט לפני השינה ללכת לבדוק לנו ספורט אקסטרים לעשות למחרת בבוקר..ואני סתם רציתי לראות איפה הבריכה של המלון..(לכו תבינו..) מפה לשם..החלטתי לחזור לחדר בזמן שבן זוגי נשאר בקבלה…במלון שהינו בו היו בערך כ 70 חדרים וכולם דומים להפליא…
    אני עולה לקומה שלנו ונכנסת לחדר מדליקה את הטלוויזיה ונרדמת מהעייפות…..
    לאחר כשעה בערך אני מוצאת את עצמי מול שני זקנים חביבים למדי..פקידת הקבלה,מנהל המלון,החדרנית ובן זוגי…אני לא מבינה על מה כל המהומה רק עכשיו התעוררתי משינה!!! וכן..כמו שאתם מנחשים…נרדמתי בחדר לא שלי,אלא של הזוג זקנים החביב…ובינתיים שאני חולמת חלומות מתוקים…כל העולם חיפש אותי….בסוף התברר שהחדר שלנו היה בכלל בקומה השלישית ואני מרוב העייפות נכנסתי לאחד החדרים הפתוחים והלכתי לישון…כמובן שאני רציתי לקבור את עצמי באותו הרגע במיוחד שאני שונאת שמעירים אותי ולא שמה לב למעשי וצרחתי ללא הכר רק במי שניסה להעיר אותי כולל מנהלת המלון,וכמובן שהיתי צריכה להתנצל כל פעם שראיתי את זוג הזקנים בחדר האוכל ולא יכולתי לעבור בקבלה בלי שכל העולם ואישתו שמע את הסיפור הקורע שלי וציחקק….מסקנה-אסור לבוא לאילת עייפים!! למלון ההוא אני לא חוזרת..! (:

    מאת: אביה |‏ 29 בנובמבר 2013 | 04:48
  •  כשהייתי קטנה נסעתי עם ההורים שלי ואחותי לצימר בכינרת בחופש הגדול. בדרך לשם נתקע לנו האוטו ובנס הצלחנו להביא אותו למוסך שהיה ליד הצימרים. ניגשנו לאחת האחראיות בקיבוץ שבו התגוררנו ושאלנו מה אפשר לעשות ב"חור" כזה בלי אוטו. היא הציעה לנו לעשות הליכה של חצי שעה ולהגיע לירדן שם נוכל להיכנס למים ולעשות פיקניק. הסכמנו והתחלנו ללכת. הלכנו והלכנו דרך שדות ארוכים ולא ראינו את הירדן. התחלנו לחשוב שאולי טעינו אבל היינו כבר כל כך רחוקים שהעדפנו להמשיך ללכת קדימה. הלכנו קרוב לארבע שעות והגענו סופסוף לירדן עם שטי טיפות מים בבקבוק והמון עייפות. התקווה היחידה – להיכנס למים – גם היא נמוגה כי היה מאוד מזוהם והיתה סכנה של היסחפות. אז הצלחנו בנס לתפוס טרמפ עם קיבוצני' בג'יפ ולהגיע תוך חצי שעה חזרה לצימר הנעים ולהיכנס לג'קוזי. אז במקום חצי שעה – ארבע שעות, במקום טבילה במים – זיעה וחום, אבל עדיין – סיפור שלעולם לא נשכח !

    מאת: אביטל שיינקמן |‏ 29 בנובמבר 2013 | 00:36
  • כשטסתי לצרפת עם המשפחה שלי רציתי להסתובב בעיר האורות בהכי סטייל שיש.
    איך עושים את זה? לוקחים בגדים מהארון של אחותי כמובן.
    כשנחתנו וחיכינו למזוודות קרה מקרה די מביך…
    המזוודה שלי נפתחה וכל הבגדים שהיו בה עשו תצוגת אופנה משל עצמם על מסלול המזוודות. (ולא רק בגדים היו במזוודה… if you know what I mean to)
    כל הנוסעים שחיכו למזוודות שלהם התחילו לצחוק, אבל היו נחמדים ועזרו לי לאסוף את כל הבגדים בחזרה למזוודה.

    כשאחותי שמעה על המקרה היא השעתה אותי מהארון שלה לחודש :(

    מאת: מיכל |‏ 28 בנובמבר 2013 | 23:48
  • בטיול בסקנדינביה לפני שנתיים, בילינו שבוע בדנמרק, שבוע בנורבגיה ושלושה ימים בשבדיה. את המעבר הראשון עשינו בשיט ואת המעבר השני בטיסה. בשדה התעופה של העיר ברגן בנורבגיה, אחרי שעברנו בשמונה בבוקר את הבידוק הביטחוני, עוד נותרה לנו שעה של המתנה. בן זוגי התחבר למחשב הנייד ואני נכספתי לדיוטי פרי, שכן נורבגיה היא כפרית מאוד וביליתי את השבוע במכונית, כשבשלושת הימים האחרונים בכלל כבר לא טרחתי לצאת מהטרנינג. התגעגעתי לעיר והחלטתי להתייפייף כראוי לכבודה. השארתי את הבן זוג והמחשב על כורסא ועברתי ללא שהות בדלתות הזכוכית האוטומטיות אל ארץ התמרוקים המובטחת. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל לצערי הייתה טיסה והייתי צריכה לחזור. הסתובבתי לגלות שלט אין כניסה שבאופן מסתורי לא היה שם קודם. (מהגודל שלו אפשר לנחש שהוא במקור שימש לעצור אניות ויקינגים תועות) וחסרת אונים עמדתי ליד הדלת והבנתי שזה לא יהיה רעיון טוב פשוט לרוץ לצד השני כי אחרי התשיעי בספטמבר כבר לא נהוג לשעוט דרך שלטי אין כניסה בשדות תעופה זרים. קראתי לבן זוגי שיזרוק לי את הדרכון והארנק כדי לצאת ולחזור מהתחלה. הוא לא היה בטוח שיוכל להסביר לשלושה ויקינגים קפוצים במדי משטרה מדוע זה לגמרי הכרחי לאנשים חומים לזרוק תיקים מבעד לדלתות ביטחון, אז הוא עבר בלית ברירה לצד שלי. הברירה היחידה הייתה להיעתר להצעה של הנס השוטר הוויקינגי להחיל את הבידוק הביטחוני מהתחלה רק הפעם ברבע מהזמן וכפול אנשים בתור. אחרי שעברנו את כל הבידוק הביטחוני, לחוצים שנאחר לטיסה, הגענו למעלה כשסרומים יוקרתיים מטפטים מאתנו, לגלות שבעצם היינו אמורים לעבור בדלתות הדיוטי פרי. לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאפשר לעבור פעמים בדיקה ביטחונית לפני בדיקה יסודית עם כפפות.

    מאת: נועה ל. |‏ 28 בנובמבר 2013 | 22:20
  • הסיפור שלי היא פחות סיפור חופשה ויותר סיפור אין-חופשה.
    כשהייתי בת 9 החליטו הורי (אמא שלי החליטה ואבא שלי הסכים) לטוס לנופש משפחתי בקורפו אי לחופי יוון.
    מעולם לפניכן לא היינו בנופש מן הסוג הימי -בטן גב, צלילות ואוכל טוב- וכולנו מאוד התרגשנו.
    כיוון שעוד הייתי ילדה הדרכון שלי היה משותף לדרכונה של אמא שלי, והיא חידשה את הדרכון שבועיים לפני הטיסה.
    כשהגענו לשדה התעופה עמדנו בתור לצ'ק אין, הגענו לדוכן ומה אנחנו מגלים? שכשר אמא שלי חידשה את הדרכון שלה- היא שכחה להוסיף לדרכון החדש אותי!
    וכך עמדתי שם, ארוזה ומוכנה לטוס, ובלי אפשרות לצאת מהארץ!
    משרד הפנים היה סגור ולחזור הביתה כבר אי אפשר היה.
    הורי הושיבו אותי ואמרו לי- הבחירה בידייך- או שנשאר כולנו כאן, או שסבא וסבתא יבואו לקחת אותך לשבוע נופש בגבעתיים.
    בגלל שהיו דיבורים על ברבי מפוארת במיוחד, בחרתי להשאר עם סבתא בארץ ולשחרר אותם לטיסה. בסוף גם זכיתי לסופש משפחתי עם כל בני הדודים במושב בצפון,
    ואחרי שהורי ואחי חזרו קיבלתי גם ברבי חדשה ומרהיבה, וגם נשק חם נגד הורי שמוכן לשליפה בעת הצורך :]

    מאת: נעמה בז |‏ 28 בנובמבר 2013 | 18:38
  •  בדרך כלל אני גרועה בהתמצאות. כשהייתי קטנה גרתי קרוב לקניון מלחה בירושלים, ואף שכבר מזמן עברנו משם, הייתי מבלה בו המון. לא משנה כמה פעמים הסבירו לי וכמה פעמים עברתי בה, אף פעם לא הצלחתי למצוא בכוחות עצמי את היציאה הנכונה לרחוב. בניגוד אלי, אבא שלי נולד עם ג'י-פי-אס פנימי ותמיד יודע מה הכיוון הנכון ללכת בו. לפני שנה הייתי איתו בוונציה. הרחובות שם הם ללא שמות, אלא עם מספרים ושום מפה לא עוזרת. אבא סיפר לי סיפור איך הוא היה שם לפני שנים רבות והלך לאיבוד ומצא את דרכו חזרה לפי שלטים שכיוונו לבית החולים. גרנו על יד תחנת הרכבת והיינו צריכים לעבור את כל העיר כדי להגיע לסן-מרקו. בדרך חזרה גילינו שהלכנו לאיבוד. מי שהצילה את היום הייתה דווקא אני – זכרתי איפה פנינו לפי הפריטים בחלונות הראווה שאהבתי ולפי השלטים לבית החולים שזכרתי מהסיפור שלו. אומרים שנשים גרועות בהתמצאות, אבל לדעתי זה תלוי במידת העניין שיש להן בדרך :)

    מאת: דיאנה |‏ 28 בנובמבר 2013 | 18:25