מתנה בשישי: תיק "אונו" של המותג "כיסים"

 הפריט הכי סנטימנטלי אשר אני נושאת עמי בתיק, הוא פתק קטן.. מקומט ומצ'וקמק אשר אותו כתב אבי ז"ל זמן קצר לפני שנפטר. אבי נפטר לפני ב-5 שנים, לאחר מאבק במחלת סרטן הלבלב הארורה. זה היה כבר לקראת הסוף..אני הייתי ילדה בת 21 ואבי היה מאוד חולה וחלש, נסענו יחד (אני נהגתי) להגיש בקשה לתו נכה והוא באפיסת כוחותיו כשידו רועדת כתב לי על פתק קטן יפוי כח עם חתימתו. והכתב שלו.. כתב מדויק, ברור וחזק שכ"כ אפיין אותו. ביום שאבי נפטר, כתבתי מאחורי הפתק את היום, התאריך העברי והלועזי, ואת שעת הפטירה שלו. את הפתק הזה אני נוצרת ושומרת והוא תמיד תמיד נמצא ויהיה איתי בתיק.

פעם ראשונה שאני מספרת את זה בכלל: חתיכה מצלחת ששברו באירוסים של זוג מהמשפחה. אמרו לי שזה מביא מזל ומי אני שאתווכח… מאז (טפו טפו) כבר 5 שנים טובות- הספקתי להתחתן, להביא ילדים, למצוא עבודת חלומות ועוד ועוד… מישהי רוצה להלוות? :))

 אורית ואני היינו חברות מהגן, ומהרגע הראשון ידענו שאנחנו חברות לכל החיים. רקמנו חלומות, דמיינו דמיונות, תכננו תכניות. אבל קצת אחרי הגיוס אורית חלתה מאוד, ומצבה התדרדר בקצב שאף אחד מאתנו לא היה מוכן לו. בהתחלה הייתי מגיעה לבקר אותה כמעט כל יום, אך עם המשמרות בצבא, ניסיתי להגיע לפחות פעם פעמיים בשבוע. באחת הפעמים אימא של אורית ביקשה שאקריא לה ספר שקיבלה. כל פעם שהגעתי הייתי מקריאה מהספר ואח"כ היינו מדברות עליו אם היה לה כוח. בספר הייתה סימניה בציפוי זהב, מעוגלת בקצה, ועליו היה מחובר פרפר יפהפה וצבעוני. 100 שנים של בדידות והאלכימאי הוקראו במלואם, אך אורית פרשה למנוחת עולמים עוד לפני שסיימנו את הטרילוגיה הניו יורקית של פול אוסטר. הפרפר הצבעוני של אורית בצבץ לו בין דפי הספר, מכוון את הדרך, מנסה לפרוש כנפיים לחופשי, כמו אורית. לא יודעת למה, אבל היה לי ברור שהפרפר המוצמד לסימניה הוא שלי, כמזכרת מאורית, כמצפן, כחבר, כקמע. מאז הוא איתי, בתיק, כסימניית דרך, לחלומות המשותפים שלי ושל אורית.

אצלי בתיק התמונה של אבא ז״ל

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק שלי הוא תמונה של בעלי היקר והתינוק הטרי שלנו :-) כך אני יכולה להתבונן בהם בכל שעות היום, בכל מקום בו אני נמצאת. אשמח לקבל את התיק במתנה, כך אוכל להשתמש בו כתיק עגלה אופנתי במיוחד…

אחרי שהשתחררתי מהצבא עשיתי טיול בדרום אמריקה. נסעתי לבד ורציתי זמן לחשוב על העתיד שלי ולהרגיש חופש, חופש אמיתי בלי דאגות.
בברזיל הכרתי את סנטיאגו ברזילאי גבוה וחתיך. שבועיים היינו יחד טיילנו, היינו בים, היינו בכפר, לא חשבתי על כלום. עד עכשיו אני זוכרת את ההרגשה שהיא הכי-קרובה-לעוף שהייתה לי כשרכבנו על האופנוע שלו.
לפני שנפרדנו (החיים האמיתיים קראו לי) הוא נתן לי צדף יפה שמצא על החוף.
כבר 7 שנים עברו. אני עכשיו כבר אחרי לימודים והולכת להתחתן הקיץ במקום בחיים שאני מרגישה בו טוב, והצדף הקטן הזה עדיין אצלי. הוא תמיד איתי בתיק, מזכיר לי תקופה של חופש, של שיחרור, של לא לחשוב יותר מידי, של לחיות את הרגע ושל אהבה של טיול.

  באופן קבוע אני מחזיקה בתיק שלי את המוצץ האחרון של בני, לפני שנגמל סופית ממוצצים. המוצץ הזה הוא תזכורת בשבילי למה שחשוב באמת בחיים, ובשביל מי אני מתמודדת לפעמים עם מצבים שפחות נעים לי בהם ובא לי להרים ידיים. המוצץ איתי כבר כמה שנים ומי ששם אותו שם זה דווקא הוא, בני החכם והגיבור. חודשים הוא נצמד באופן עיקש לאותו מוצץ אחרון שהרגיע אותו ועזר לו לישון. באותה תקופה היה לי מאוד קשה בעבודה ולחוץ. לא ישנתי לילות שלמים והייתי מאוד לא רגועה. בוקר אחד בעבודה מצאתי פתאום את המוצץ בתיק. כששאלתי את בני, אז בן שלוש וחצי מדוע המוצץ שלו אצלי בתיק אז הוא אמר שהוא כבר לא צריך אותו, הוא יהיה בסדר, אבל אולי המוצץ יעזור לי להירגע ולהירדם, כמו שהוא עזר לו ושהוא אוהב אותי ומוכן לוותר עליו בשבילי. היום, כבר שנים אחרי, אני עדיין לא מוכנה להיפרד מהמוצץ של ילד הקסמים שלי, ואני מרגישה שהוא באמת לא רק קמע ומכוון דרך, אלא באמת רגיעון.

אבל תמיד יש אתי תמונות של האנשים האהובים עלי והיקרים לי ביותר
זה נחמד להסתכל ולהתגעגע כשהם רחוקים או סתם לראות פרצוף מוכר אם עובר עלי יום קשה..

הפריט הסנטימנטלי ביותר שיש לי בתיק הוא גומייה לשיער. אתם בטח חושבים מה, גומייה? לפחות היא קיבלה אותו ממישהו חשוב. אז זהו שלא, הגומייה אפילו מתחלפת מדי פעם (לגומיות אופי בוגדני של היקרעות). כשהייתי קטנה, ממש קטנה, בגן, קראו לי "מיכלי קוקיות". תמיד היו לי 2 קוקיות קטנות בלונדיניות, אבל באמת תמיד. ואז ביה"ס הגיע, ולאמא כבר לא היה זמן כל בוקר לעשות לי, ואני כבר חשבתי שזה סתם ילדותי. וככה ממיכלי קוקיות הפכתי לילדה שהשיער שלה פזור לנצח. אבל לנצח. הגיעה החטיבה והגיע התיכון, והגומיות שוב חזרו לאופנה. כבר היה מביך לבקש מאמא, וגיליתי שאני בעעצמי בכלל לא יודעת! איזו בושה, מי לא יודע לעשות קוקו?! סבתא תמיד האשימה את שיערי הפזור והפרוע בהכל: "את עצבנית?", שאלה, וקבעה "זה כי השיער מציק לך". "את עייפה? זה כי השיער מפריע לך לישון" "שוב גדל המספר במשקפיים? נו, את יודעת, ככה זה כשהשיער מתיר את העיניים". החלטתי לשים לזה סוף. אזרתי מותניי וויתרתי על כל הבושה (שכן בגיל הזה הייתי נחושה להראות עצמאיות חסרת פשרות) וביקשתי מסבתא ללמד אותי. זה לא הצליח. ושוב, כל שבת, סבתא ניסתה. אף פעם לא התייאשה, למרות שהכי טוב שהגעתי אליו זה קוקו מלא שוונצים. סבתא כבר לא איתי, אבל גומייה תמיד יש לי בתיק. היום, כל פעם שאני עצבנית, או עייפה, או לא רואה טוב, אני לא מהססת ועושה לעצמי קוקו מלא שוונצים.

 יש לי בתיק עשר אגורות שקיבלתי מבחורה שאני בכלל לא מכירה.
לפני מספר שנים הצטרפתי לשיטוט בשוק הפשפשים של חיפה עם אבא שלי,
התיישבנו בבית קפה באיזור ולידינו ישבה קבוצה של בנות מטופחות.
לאחת היה תליון של לב שלא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים,
בסופו של דבר פניתי אליה, התנצלתי על החוצפה הישראלית ושאלתי אותה מאיזה חומר הוא עשוי.
היא ענתה שאיזה אמן קורץ לבבות מתוך עשרות אגורות, מוכר בחמישה שקלים ואת הכסף תורם לעמותת ילדים.
כנראה שכלכך התרגשתי והתרשמתי שהיא הוציאה מהתיק את התשליל של הלב שלה ונתנה לי אותו.
מאז יש לי עשר אגורות עם חור באמצע בצורת לב בתוך הארנק (:

זה השיר היחיד שכתב לי אי פעם בחור מאוהב. הוא אומנם תמים (בהתאם לגיל), אבל כ"כ סנטימנטלי (טוב, אין מילה אחרת) שהוא נמצא איתי עד היום בארנק..(לא מגלה את גילי…:-)). 

 הפריט הכי סנטימנטלי שיש לי בתיק הוא מחזיק מפתחות עם תמונה שלנו כל המשפחה מהטיול האחרון בהולנד

 הפריט הסנטימנטלי שתמיד נמצא אצלי בתיק הוא צרור מחזיקי המפתחות שלי. הצרור לא גדול במיוחד (תלוי את מי שואלים) חלקם הם מזכרות מטיולים, חלקם מתנות קטנות מחברים. דברים קטנים שמזכירים לי את האנשים היקרים לי שאיתם טיילתי או שהם חשבו עליי כשהיינו רחוקים. אוסף מחזיקי המפתחות, הוא כמו אוסף מזכרות, מקבץ עשיר וצבעוני שתמיד מעלה בי חיוך כשאנשים שואלים אותי למה אני מסתובבת איתו כמו "אב-הבית"

 טבעת שבעלי הכין לי ,מתנה ללידה של בנינו

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק שלי הינו טבעת יפיפייה של פנינה גדולה ומסביבה משובצים יהלומים קטנים. זו טבעת מאד מיוחדת ומאד עתיקה. את הטבעת הזו נתן סבא של אמא שלי לאמא שלי כשהיתה קטנה ולפני מספר שנים היא הועברה אליי. הטבעת מאד יפה אך לא כל כך מתאימה ליומיום, מה גם שמידתה פיצפונת. בשל כך איני עונדת אותה,אך כיוון שחוששת ש״תעלם״ אם אשאירה בבית, נושאת אותה עימי לכל מקום, מוחבאת היטב בתיק.

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק הזמני שלי הוא טופס תלונה שהגשתי במשטרה אחרי שגנבו לי את התיק הקודם שאהבתי…

 הפריט שיש לי בתיק ומבחינתי עובר מתיק לתיק הוא מטבע של אגורה,מבחינתי כשאני כועסת או נפגעת מאדם שלא מגיע לי להיפגע,אני פשוט מוציאה אותו מניחה אותו על השולחן שלי (אם בעבודה או אם בבית( עד שאני נרגעת יכול לקחת שעה או יותר ,מתכלת עליו ומזכירה לעצמי שאני שווה יומר מזה ואותו האדם לא שווה אפילו אגורה שאני אתעצבן ממנו.

יש לי טבעת אירוסין ישנה ויפה במיוחד של הסבתא של סבתא משנות 1920 בערך שהגיעה אליי.. היא נמצאת בארנק שאצלי בתיק כל הזמן. פריט מאוד סנטימנטלי כי מזכיר לי את כל ההיסטוריה של המשפחה והמסע שהיא עברה :)

 מטפחת ראש של אימי שאני מחזיקה באופן קבוע בתיק וגם כשאני מחליפה תיקים איני שוכחת. הוא נותן לי הרגשה טובה בכל תיק שאני משתמשת…

לפני שנה וחצי התחתנתי ולפני קרוב לשנתיים כבר בחרתי את שמלת הכלה שלי. ביום שהשמלה הייתה מוכנה התופרת גזרה לי ממנה חתיכת בד על מנת שאני אוכל להתאים לה נעליים בצבע המתאים, מאז ועד היום פיסת הבד הזו נמצאת בתיק שלי ובכל רגע של באסה אני מוציאה אותה ונזכרת בדבר הכי מדהים שמחכה לי בבית – בעלי… כל באסה מייד נעלמת :)

 הפריט הכי סנטימנטלי שיש לי בתיק הוא מחזיק מפתחות גם גריר אורז (כזה שאפשר לקנות באילת) שרשום עליו : חני,התנשאי לי? באהבה אודי.כמו שאתן בוודאי מבינות ככה בן זוגי בחר להציע לי נישואים. מאז ועד היום אני הוא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת.

הפריט שלי הוא ספר תהלים קטן עם כריכה כחולה שקיבלתי מסבא שלי שהייתי בת 6. בתוך הספר הוא כתב לי הקדשה "שמרי עליו והוא ישמור עליך". מאז, סבא שלי כבר נפטר שהייתי בת 13 אבל הספר מלווה אותי תמיד. בהתחלה הוא היה בתיק ביה"ס, בתרמיל בצבא, במוצ'ילה בטיול במזרח והיום נמצא בארנק בתיק.

הפריט "הסנטימנטלי" בתיק שאני מקוה שהוא מאד זמני,הוא טופס תלונה שהגשתי למשטרה בגין גניבת תיקי האהוב

הפריט הכי סנטימנטלי שיש לי בתיק הוא ספר תהילים קטן,בצבע סגול.
קיבלתי אותו במתנה בגיל 11, ממוכרת זקנה וחביבה,
כאשר הלכתי יחד עם אבי לקנות כיפות לכבוד בר המצווה של אחי הגדול,
מחנות תמשמישי הקדושה שנמצאת במרכז העיר.
המוכרת ראתה את ההתלהבות שלי, כי לפני כן לא הייתי בחנות כזאת מעולם,
היא שאלה אותי בשקט, רוצה ספר תהילים משלך? הנהנתי.
היא הוציאה מהמדף ספר תהילים קטן וסגול, ואמרה לי עם חיוך – שלך, במתנה!
מאז הספר הזה מלווה אותי מתיק לתיק.

הפריט הכי סנטימנטלי שלי הוא ספר תהילים קטן שנמצא אצלי בתיק. חשוב לי לקחת את הספר תהילים איתי כל יום כי יש בו קדושה וכך אני מרגישה בטוחה במהלך היום. לדעתי, זה חשוב שלכל אחד יהיה כזה בתיק(כמובן לשמור על קדושתו). היו הרבה מקרים של אנשים שקרו להם ניסים בזכות זה שהיה להם בתיק או בכיס ספר תהילים קדוש ששמר עליהם.

כשאני חושבת על זה אין לי בדרך כלל פריט סנטימנטלי בתיק, רק ארנקון,האייפון שלי ומפתחות. גם תמיד הסתפקתי בתיק קטן קטן שמכיל מעט ופחות מגביל אותי בתנועה. אבל השנה חל שינוי בחיי. התחלתי ללמוד משחק אז חיי "התיקים" שלי השתנו לחלוטין. עברתי לתיק גדול שמכיל בכל רגע נתון לפחות מחזה אחד לקריאה. (כרגע לדוגמה ישנם חמישה מחזות ישראלים של מיטב מחזאינו).

והקלטתי בסלולרי בזמן שנפל עליי השראה כשהייתי מחוץ לבית.

הפריט הכי סנטימנטלי שיש לי בתיק הוא ספר תהילים עם תמונה של משפחתי אותו קיבלתי מהוריי ביום גיוסי לצבא. מאז חלפו 14 שנים, הזמן נקף, הקמטים החלו להראות את אותותיהם, כמה שערות לבנות החלו לבצבץ והמשקל גם לא כמו שהיה פעם, אך ספר התהילים הקטן אותו אני נושאת בתיקי נשאר עמי ומלווה אותי תמיד.

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק שלי הוא כרטיס הסטודנט שלי. כדי שאזכור שהחיים הם בית ספר. צעיר אפשר להשאר לנצח- הכל בראש. ואם אני רוצה אני יכולה.

לפני שנתיים נסעתי בפעם הראשונה לברלין, כדי לראות הופעה של האמנית האהובה עלי – טורי איימוס. ממש לפני שההופעה התחילה קניתי לי חטיף ושתיה , ויחד איתם המוכרת (שלא דיברה מילה באנגלית) נתנה לי מטבע פלסטיק קטן ואדום. כמובן שלא היה לי מושג למה הוא מיועד, אבל כשהתכוננתי להכנס לאולם והשומר הביט בשתיה ובמטבע הבנתי שהמטבע היה מיועד לסמן שקניתי את האוכל באותו מקום.

יצאתי מההופעה בהרגשה של "ללכת על העננים", ומאז אני שומרת את המטבע אצלי בארנק. בכל פעם שאני מוציאה אותו אני נזכרת בהרגשה הזאת, בשלמות הזאת, ולא משנה מה קורה לי באותו הרגע, זה תמיד משפר לי את היום.

 הפריט הכי סנטימנטלי שלי בתיק הוא מניפה עתיקה שסבתא שלי הביאה מחוץ לארץ. מניפה ושמורה בת למעלה משישים שנה, עם עיטורים מדהימים. סבתא שלי ז"ל העניקה לי אותה ואמרה לי שאני אודה לה על כך… ואכן היא צדקה זה האקססוריז הכי מגניב שלי, לא יוצאת מהבית בלעדיו גם כשאני מחליפה תיקים. ביום חם (ויש לנו לא מעט כאלה ברוך השם) אני שולפת אותה מנפנפת ומקבלת משב רוח רענן אופנתי ובעיקר משב עם הריח המדהים של סבתא שלי :)

 הוא מכתבים שקיבלתי מחברים שלי שלא גרים בארץ שאני כל כך מתגעגעת אליהם… אני תמיד לוקחת את המכתבים איתי..

הפריט הכי סנטימנטלי שיש לי בתיק הוא גלויה שקיבלתי בדואר בגיל שמונה מאחי הגדול בתקופה שהוא טייל בדרום אמריקה באיי גלאפגוס (אז היו כותבים גלויות). ובגלויה הוא כתב: "תמשיכי ללמוד טוב בבית ספר ולא להרביץ מכות לילדים בכיתה. וגם אל תנצלי את זה שאני רחוק מהבית ותעשי בלאגן בבית!".

גם היום, עשרים ומשהו שנים אחרי, הגלויה הזאת תמיד גורמת לי לחייך.. :)

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק הוא הארנק שלי, לפני שנתיים ביום הולדתי בן הזוג שלי נתן לי אותו במתנה. בכל תא של כרטיסי האשראי היה פתק מקסים ובתא האחרון הייתה טבעת האירוסין! הפתקים אגב, עדיין שמורים בארנק והטבעת על האצבע שאליה נוספה גם טבעת הנישואים :)

 הפריט הכי סנטימנטלי בתיק שלי היא אבן אמטיסט שזוהי אבן המזל שלי שקיבלתי בגיל 6 מקרובת משפחה שמאמינה במזלות. כל השנים שעברו מאז והאבן הזאת לא הלכה לי לאיבוד ואיכשהו היא תמיד הייתה איתי. בבגרותי אני דואגת להעביר אותה מתיק לתיק בכל פעם שאני מחליפה תיק. זה המזל הקטן שלי שאיתי עד היום. (ומזל שמכל הדברים שאיבדתי היא נשארת כל כך הרבה שנים)

 הפריט שתמיד נימצא אצי בתיק הוא מראה לפני שאני ניכנסת לכל מקום אני בודקת את הצבי:)

 הפריט הכי הכי אצלי בתיק זהו העט שדוד שלי נתן קצת לפני שניפטר בפתאומיות
חודש אחרי יום חתונתי.