מתנה בשישי: שובר בלוני וינטאג'

 ווואו!
לא תמיד יש לי סיפור או תשובה לשאלת השבוע פה אבל השבוע אני מאושרת! יש לי הזדמנות לספר את סיפור המשקף העתיק שלי,
כפי שידוע למכריי אני חולת משקפיים מכל הסוגים המינים המסגרות והחומרים
וכן כל זמן הוא זמן טוב להוסיף זוג חדש לאוסף המאיים להשתלט על ביתי

הכל מתחיל לפני 12 שנים בזמן היותי מתבגרת בביקור שיגרתי אצל סבתא ז"ל
הגעתי בבוקר של חופשת פסח יחד עם אחותי הקטנה לארח לה חברה סבתא הייתה אישה גדולה, חמה, טמפרמנטית, מצחיקה ואף מטורללת לעתים ….הכל אצלה היה בגדול והיא הייתה אוגרת בהתהוות
2 חדרי השינה בביתה היו עמוסים בבגדים תכשיטים כובעים נעליים בשמים אפילו פאות! ועוד ועוד ועוד…אני חושבת שממנה ירשתי את האהבה המטורפת לאקססוריז ובמיוחד כאלו עם נוכחות… בכל אופן,
היא ישבה בפינת האוכל, על השולחן היו מספר קופסאות שהכילו תכשיטים, מטבעות לא רלוונטיים ועוד…

אנחנו עומדות מולה והיא קמה למזוג לנו פטל קר שתמיד חיכה אצלה במקרר במיוחד בשביל הנכדים…
התישבנו על השולחן והיא הבוררת יושבת מולנו ואומרת "את תבחרי ראשונה" (יש יתרונות בלהיות בכורה) למרות שפחדתי להעליב אותה כיוון שלא לגמרי הבנתי מה לעשות עם זה…הרי האוונגרדיות האותנטית כל כך לא קשורה למתבגרת של שנות ה90…
ובכל זאת אני ואחותי כל כך התלהבנו זו הייתה מין תחרות מי תלקט את הפריטים הכי שווים והכי פחות סבתאיים (וכן השתמשתי בפוקר פייס על מנת להטעות את האויבת)

אז פשפשתי מעט ובחרתי שרשרת פנינים ואחותי אחריי בחרה בטבעת זהב וחוזר חלילה בתור הבא שלי פניתי לקופסא עם כפפות בלויות מטפחות ושעונים… גיליתי מעין צורה לא קשורה כמו משקפת אבל מעוטרת וקטנה הרמתי את המשקפת בעלת הידית והסתכלתי מתוכה על אחותי מוגדלת, זה היה מצחיק אז צחקנו וסבתא חייכה וסיפרה שזה משקף להצגות ולאופרה שקיבלה לפני שנים רבות…

אחותי לא הביעה עניין, אני הוקסמתי! סידור טוב לכולם. מאז אני אוספת משקפיים והמשקף מונח לו כמו במוזיאון אצל הוריי כמובן שאקח אותו איתי ביום מין הימים…זו הירושה לנכדים שאני אאמץ לכשיגיע הזמן והסיפור הזה לא חשבתי עליו הרבה זמן…
מצחיק איך משאלה אקראית צף לו זיכרון (:

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא ללא ספק בגד ים של סבתא משנות ה60.
הבגד ים מדהים ששמור ממש טוב יחסית לגילו המתקדם.
הוא בגד ים שלם (כי נמאס כבר מהבקיני) ויש תחתון וחזיה אדומים ועליהם מולבשת תחרה שחורה ומאחור הגב פתוח.
ללא ספק בגד ים שונה מכל שאר בגדי הים שיש בחוף, מזכיר לי תקופה נוסטלגית מלאת סטייל שלאו דווקא החשוף הוא היפה.

מעיון בתגובות, מסתבר שלרוב הנשים ישנו פריט נוסטלגי מאת סבתם. גם לי יש פריטים נוסטלגיים שנתנה לי סבתי, שנפטרה לפני כחמישה חודשים, כחודשיים לפני פטירתה, ואלו הן שתי טבעות אשר ענדה על אצבעותיה שנים רבות. טבעות אלו זכורות לי היטב מליטופיה, מהכנת מאכלים נהדרים על ידה, מביצוע פעולות יומיומיות, ובכלל כשנתנה לי אותן – הרגשתי כאילו נתנה לי שתיים מאצבעותיה, כך לשמור, כמתנת-עד ממנה. עד היום איני מסוגלת לענוד אותן, שכן הן תזכורות חיות מדי למי שלא תשוב אלי לעולם.
אבל הפריט הכי נוסטלגי שלי, שהתעקשתי לקבל ולנצור כשארזנו את כל דירתם ונפרדנו ממנה לנצח לפני כחודש, היא דווקא כוס זכוכית פשוטה לחלוטין, דומות לה ישנן אלפים, כמותה אין עוד אחת בעולם. היא הכוס בה שתיתי קפה עם סבי שנפטר, ולאחריו עם סבתי שנפטרה, כשישבתי בסלונם האהוב ושוחחתי אתם על קורות חיינו ועל הא ועל דא. על אף פשטותה, אני נוהגת בה כמו היתה יהלום נדיר, שכן כוס כגון זו לא תהיה לי עוד לעולם.

אמא שלי שמרה את שמלת החתונה המהממממת שלה, שימלה עדינה עם תחרה יפהיפיה, וינטג' אמיתי והורס.
בהתחלה חשבנו שהיא לא תחזיק את הכביסה ושאולי הצבע מעט הצהיב אבל ניקוי יבש עשה פלאות לשימלה המדהימה הזאת והפך אותי לנסיכה אמיתית ביום חתונתי.
השמלה ממתינה לדור הבא :) (אם עייפות החומר לא תעמוד בדרכנו…)

 הוא בעצם זוג עגילים שענדו לי ביום שנולדתי
אלו עגילי זהב עם פנינה קטנה שנשמרו אצלי בקופסת התכשיטים .
כשחיפשתי עגילים לחתונה הבנתי שאין דבר יותר סימבולי מאשר להתחתן עם עגילים אלו
ולכן ענדתי אותם בתור כלה :)

 וואי אתם לא מבינים מה עשיתם לי עכשיו! החזרתם אותי כ"כ אחורה וגרמתם לי להתרגש מהזיכרון. הוצאתי עמוק מהמגירה קופסה קטנה ומעופשת שבתוכה יש זוג עגילי זהב בצורת נבל עם יהלום קטן עליהם. לעגילים האלה יש ערך גדול בשבילי. קיבלתי אותם במתנה מסבא וסבתא שלי כשהייתי בת כמה חודשים כשעשיתי עגילים לראשונה, ניתן לראות בתמונות מהילדות שלי שנשארתי נאמנה אליהם שנים. העגילים כ"כ יפים, עדינים ומיוחדים. אך כשגדלתי הם היו כבר קטנים מאוד (הרי הם לתנוך של תינוקת), הורדתי אותם מהאוזן אבל שמרתי אותם כל השנים. הערך שלהם מאוד גדול בעיני כי קיבלתי אותם מהאנשים הכי יקרים לי בעולם. סבא שלי היקר לצערי כבר לא חי, והבטחתי לעצמי לשמור עליהם טוב טוב עד שתיוולד לי ילדה משלי שאתן לה אותם במתנה וכמובן אספר לה את הנוסטלגיה שלהם. לבנתיים נולד לי בן, אז העגילים ממשיכות לחכות בסבלנות בקופסה עד שתיוולד הבת

הפריט הנוסטלגי שלי הוא שעון יד יוניסקס של חברת certina.
השעון יפהפה, בעל מסגרת מוזהבת עם רצועת עור שחורה – אלגנטי, עדין, ייחודי ומצריך בכל בוקר מתיחה (בכל זאת וינטג'.. :))

אבל הסיבה האמיתית שהשעון נמצא על זרועי מתגלה כשמסובבים את השעון ומגלים הקדשה ל-סבא שלי, בהוקרה על 20 שנות עבודתו בחברה בה עבד מאז שעלה לארץ.

את השעון קיבלתי מאמי, לאחר שסבא שלי נפטר.
כשאני עונדת את השעון אני מרגישה קרובה אליו, ואולי זה יישמע מעט מצחיק, אבל שיש מישהו ששומר עליי..

 שהייתי כבת שנתיים סבתי ז"ל העניקה לי זוג צמידי זהב 22 קארט דקים, מעוטרים במעויינים עבודת יד. מהממים. מיותר לציין שהצמידים כבר שנים רבות לא עולים עלי. כאות לאהבתי לסבתי ולצמידים- הפכתי את שני הצמידים בעזרת צורף לצמיד אחד ומהשארית הוכנה לי טבעת. כך הצמיד (צמידים), מלווים אותי עד היום ותמיד מזכירים לי את אהבתה הגדולה של סבתי אלי.

 צמידי זהב של סבתא שלי שהגעתי אליהם במסע של עבודת השורשים. צמידים שתמיד היא הייתה עונדת, דקים עם קישוטים יפים שהיו איתה עוד לפני שעלתה לארץ. פריט מרגש שמתאים לכל לבוש, ותמיד מזכיר לך מאיפה באת.

 הפריט הכי נוסטלגי שיש לי הוא חולצה רומנית מדהימה בצבע לבן עם ריקמה עדינה. החולצה הייתה של סבתא שלי עוד מימי ילדותה בתל אביב ולאחר מכן עברה לאימי. מכיוון שהם חיו בקיבוץ זו הייתה החולצה היחידה שבאמת הייתה שייכת לה ועל כן יש לה ערך סנטימנטלי עבורה. כשנולדה אחותי החולצה עברה אליה ולאחר מכן אלי. זו חולצה יפיפייה שאני לובשת כל חג שבועות ותמיד מזכירה לי את משפחתי האהובה

הפריט הכי נוסטלגי שיש לי הוא חולצה רומנית מדהימה בצבע לבן עם ריקמה עדינה. החולצה הייתה של סבתא שלי עוד מימי ילדותה בתל אביב ולאחר מכן עברה לאימי. מכיוון שהם חיו בקיבוץ זו הייתה החולצה היחידה שבאמת הייתה שייכת לה ועל כן יש לה ערך סנטימנטלי עבורה. כשנולדה אחותי החולצה עברה אליה ולאחר מכן אלי. זו חולצה יפיפייה שאני לובשת כל חג שבועות ותמיד מזכירה לי את משפחתי האהובה

 הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא טבעת עם פנינה גדולה שמסביבה משובצים סביב סביב יהלומים קטנים. לסבא ולסבתא של אמא שלי היתה חנות תכשיטים בוינה. לשכהתחילו האיומים מצד הנאצים הם מיהרו לסגור את החנות והצליחו להציל מעט מהתכשיטים, אותם קברו באדמה במקום מסתור. בתום המלחמה חזרו וחפרו את ה״אוצר״ החוצה,שהצליח באורח פלא לשרוד. חלק מהתכשיטים הם מכרו,דבר שאיפשר להם להתחיל מחדש את חייהם. הטבעת הזו היא אחת מתוך מעט התכשיטים הללו שנשארו במשפחה, אותה נתנה לי סבתי. הטבעת מאד יפה אך בומבסטית ותיאטראלית מידי,כך שלא יוצא לי לענוד אותה והיא נשארת טמונה בכספת. מידי פעם אני מוציאה אותה ״לאיוורור״, מביטה בה ומעריכה את הדרך הארוכה שעברה עד שהגיעה אליי ונזכרת בסבא רבא החכם שלי…

 באלבומי התמונות הישנים של סבא וסבתא תמיד תמונה אחת שובה את ליבי כל פעם מחדש. תמונה של סבתא שלי, צעירה מחוייכת ומאושרת לבושה בשמלה מהממת. מאז ילדותי אני שומעת סיפורים על סבתא שעיצבה ותפרה לעצמה בגדים ואף פעם לא באמת גיליתי את סיפורה של אותה שמלה מהממת מתמונת השחור לבן. לפני כמה שנים עזרתי לסבתא לסדר את הארון ופתאום גיליתי פריט שנראה מוכר, לקח לי מספר שניות בודדות להבין שזו השמלה מהתמונה, שהייתה יותר יפה במציאות!! כמובן שקיבלתי אותה לארון שלי והיא נלבשת רק באירועים מיוחדים. באותו יום גם הבנתי שזו השמלה שסבתי לבשה ביום בו פגשה את סבי לראשונה ולכן היא הפריט הכי נוסטלגי שקיים אצלי בארון – פריט ששוזר בתוכו שפע זכרונות מתקופה רחוקה של ריקודי עם ואהבה ממבט ראשון.

יש אצלי פריט נוסטלגי אך הוא אינו מיועד לענידה או לבישה. ביום הולדתי ה-22 היה לי חבר. הוא היה החבר ה"רציני" הראשון שלי. אהבתי אותו והוא מאוד אותי ולכן ביום הולדתי התלבט רבות מה יוכל להביא לי. הוא רצה לתת לי משהו מיוחד שעדיין לא קיבלתי ושלא אקבל לעולם מאף אחד אחר.
לאחר מחשבה רבה הוא החליט להביא לי במתנה את הירח. הוא הכין לי ירח מחימר, ציפה אותו באבקת נצנצים כסופים וצייר לו פרצוף די מצחיק, קשור חבל דק דק דק בתוך סליל.
הירח היה מצורף לסיפור מקורי שהוא כתב לי, לא ברור איך אבל יש בו גם עז עם ביצים ענקיות:)). בסיפור הוא שולח את החבל לירח ומוריד אותו בשבילי, לאחר מאבק עם רועה עיזים.
הירח שמור אצלי בקופסה עד היום ואני לא חושבת שאוכל אי פעם להיפטר ממנו. הוא תמיד מזכיר לי כמה נאהבת הייתי וכמה נאהבת אני עוד יכולה להיות.

 לפני 30 שנה קניתי בדיזנגוף זוג מגפי רכיבה איטלקיות מז'מש בצבע חום. הם עלו לי הון אבל היו שוות כל אגורה חרשתי עליהן וככל שהן התבלו הן הפכו יפות יותר.תיקנתי להן את הסוליות שנישחקו אבל לא יכולתי להיפרד מהן.במרוצת השנים התחתנתי, ילדתי ילדים החלפנו דירות והמגפיים איתי.היום ביתי נועלת אותן וקוצרת מחמאות מאיפה קנית? ואיפה משיגים היום איכות כזאת?

 הפריט הנוסטלגי שלי הוא שמלת החתונה שלי, אותה קניתי מחנות יד שניה. התחתנתי עם בעלי בשנת 1979, לפני 34 שנים. השימלה אינה שימלת חתונה קלאסית. היא תפורה מבד ויסקוזה עם צוארון וכפתורים לכל אורכה. מידי פעם אני מכבסת אותה כדי שלא תצהיב.

 בשנת 1995 אלינו לארץ ההורים שלי ואני,בנוסף לריהוט,חפצים כלים וכדומה אמא שלי לקחה איתה לארץ שמלת משי מדהימה אשר היא תפרה אותה כמה חודשים לפני העלייה.ביום הראשון או השני שלנו בארץ(היתי אז בת 7)יצאנו לטייל בעיר מגורינו בדרום הארץ,יום קיצי וחמים.אמא שלי החליטה ללבוש את שמלת המשי היפה שלה,כמובן שלא ידענו איך מתלבשים בארץ בשנת 1996 ועוד איזור דיי מדברים בדרום,וכאשר טיילנו אנשים לא הפסיקו להסתכל עלינו,אחרי כמה שבועות הבנו שלא מתלבשים ככה ביום יום,היום אחרי כמעט 18 שנים(הום אני בת 25)השמלת משי המדהימה של אמא נמצאת אצליבארון,תלויה על קולב.היופ אני לא מפספסת שום הזדמנות ללבוש אותה בין אם זה אירוע מיוחד או סתם יום קיצי ונעים.

 לחמותי האהובה היה תיק שחור ומדהים ביופיו. התיק בן מעל 45שנה ויש עליו עדיין מדבקת מס קנייה שהיתה נהוגה פה בשנות השישים.
כאשר חמותי וחמי היו צעירים הם צולמו בתמונות שחור לבן, כשחמותי אוחזת את התיק המשגע הזה. לפני מותה, הייתי נוהגת להשאיל ממנה את התיק לאירועים מיוחדים. פעם אחת כשהחזרתי לה אותו היא אמרה לי: יום אחד הוא יהיה שלך… רק חבל שהוא אכן הפך לשלי בנסיבות עצובות , לאחר מותה. לפני מותה, היא הורתה לבתה למסור לי את התיק…. היום התיק הוא שלי ולכל מקום שאליו אני הולכת עימו אני מספרת את סיפורה של חמותי האהובה והמיוחדת וזו ההנצחה הפרטית שלי….

 שמלה שאיתרתי בארון של סבתא היקרה שלי לפני שנתיים בערך תוך כדי פטפוט איתה ועם אחותי באחד מביקורינו. אני ואחותי- ישר זיהינו את הפוטנציאל- שמלה יפהפיה, עם שרוולים תפוחים קצת, עד הברך, אדומה עם פסי כסף דקיקים ששזורים בבד-אלגנית ואצילית. וסבתא, המכונה לעיתים סבתוש ישר אמרה- קחי אותה. כי היא תמיד רגילה לתת. מסתבר שזו הייתה השמלה שהיא לבשה בחתונת הדוד שלי לפני 35 שנה בערך וכבר לא עולה עליה. לאחר ש"רק מדדתי" ראיתי שהיא פשוט בול והעיניים של סבתא שלי זרחו משמחה. אז היא אצלי בארון ומתוודה שעדיין לא לבשתי אותה,אני מחכה לאירוע מעודן ומיוחד, כמו השמלה ובעיקר בעיקר כמו סבתא שלי האהובה.

 וואי אתם לא מבינים מה עשיתם לי עכשיו! החזרתם אותי כ"כ אחורה וגרמתם לי להתרגש מהזיכרון. הוצאתי עמוק מהמגירה קופסה קטנה ומעופשת שבתוכה יש זוג עגילי זהב בצורת נבל עם יהלום קטן עליהם. לעגילים האלה יש ערך גדול בשבילי. קיבלתי אותם במתנה מסבא וסבתא שלי כשהייתי בת כמה חודשים כשעשיתי עגילים לראשונה, ניתן לראות בתמונות מהילדות שלי שנשארתי נאמנה אליהם שנים. העגילים כ"כ יפים, עדינים ומיוחדים. אך כשגדלתי הם היו כבר קטנים מאוד (הרי הם לתנוך של תינוקת), הורדתי אותם מהאוזן אבל שמרתי אותם כל השנים. הערך שלהם מאוד גדול בעיני כי קיבלתי אותם מהאנשים הכי יקרים לי בעולם. סבא שלי היקר לצערי כבר לא חי, והבטחתי לעצמי לשמור עליהם טוב טוב עד שתיוולד לי ילדה משלי שאתן לה אותם במתנה וכמובן אספר לה את הנוסטלגיה שלהם. לבנתיים נולד לי בן, אז העגילים ממשיכות לחכות בסבלנות בקופסה עד שתיוולד הבת :)

 הפריט הנוסטלגי שלי הגיע מארון הבגדים של אבא דווקא,מעיל מהמם מעור שחור. של חברה ישראלית ״בגד עור״ . המעיל מעוטר בניטים , עם כתפיים רחבות הכי רלוונטי לחורף האחרון וידעתי שיגיע זמנו מתישהוא כשלקחתי אותו אי שם לפני עשור פלוס כשהייתי אומנם רק בת 12 אבל מזהה היטב פוטנציאל בבגדים!

 יש לנו פטיפון.. נראה לי שככה קוראים לזה.
הדבר הזה שמנגן את הדיסקים הגדולים האלה…
קיצר זה כל כך יפה כמה שזה ישן ומזכיר את שנות ה60

ישנם שני סוגים של אנשים:
אלה שאוהבים לאגור ולאסוף דברים במשך השנים ואלו שאוהבים לזרוק ולהיפטר ממה שכבר לא בשימוש. אמא שלי נמנית על הסוג הראשון ואילו אבי נמנה על הסוג השני. בכל פעם שאימי לא שמה לב, אבי זורק לה משהו שנראה לו לא בשימוש.
אני נמצאת עם הסוג השני, אינני אוהבת לשמור דברים שלא משמשים אותי ובפרט הארון שלי צר מלהכיל הרבה כל כך ותמיד אני אוהבת לפנות מקום לדברים חדשים, אך עם זאת אני אוהבת להתחדש בפרטי וינטג' מפעם…
באחד מחיטוטי בארונה של אימי, אשר רוב הדברים הישנים כאמור כבר נזרקו ממנו מצאתי שתי חולצות משי מדהימות.
האחת מהן היא בחירתי לפריט הנוסטלגי, חולצה רקומה ברקמה בולגרית- ארץ מוצאה של אימי, חולצה עדינה ביותר שבאופן מפתיע נשמרה ללא פגמים על אף שבריריותה. בכל פעם שמתקרבות עונות המעבר אני מיד שולפת אותה מארוני.
כאשר אני לובשת אותה אני קוצרת מחמאות על הייחודיות שבה, מדהים לראות כי למבוגרות שבנשים היא מזכירה תקופות נשכחות (על פי הסיפורים שמספרים לי על המדרכות) ואילו הצעירות רואות בה כפריט וינטג' אופנתי.
זהו הפריט שלי, עליו אני שומת מכל משמר, אשר לימד אותי שישנם דברים ששווה לנצור…

 בתיכון בו למדתי הייתה בפנימייה ובתחילת כל שנה היו אוספים לחדר אחד את כל הספרים, בגדים, תכשיטים, מצעים,נעליים שנשכחו משנה שעברה. היו לנו שבועיים למצוא את האבידות ששכחנו שם ואחרי שבועיים הדברים נמסרו לצדקה. חברה ואני עשינו לנו מנהג ותמיד יום לפני שהדברים נמסרו היינו הולכות ל"עשות קניות" יש לי משם שמלה לבנה מהממת ואחלה סוודר ועוד כל מיני דברים , אבל הפריט הכי שווה שלי הוא שכמייה סרוגה מהממת מצמר בצבע שמנת שברור לי שהיה של איזו סבתא רבא, הייתי מסתובבת איתו בבי"ס ומפחדת שאיזו שמיניסטית תצרח עלי שזה שלה…עד היום הוא שלי…

כשסבתא הייתה חוזרת כמדי שנה מביקורה באזור הולדתה בדרום צרפת, הייתה מביאה לי בקבוקון כחול וקטן של בושם.בקבוק פשוט, כזה שפותחים ומצמידים לאצבע ואז מורחים מאחוריה האוזניים. את הבושם היא הייתה קונה בשוק האיכרים יחד עם סוכריות קרמל על מקל. סבתא נפטרה, השוק כבר לא קיים ולבקבוק הריק האחרון שאצלי בחדר כבר מזמן אין באמת ריח.
רק לזכרונות דווקא יש.

ביום הולדתי השישי, קיבלתי חורים לעגילים באזניים, בשנות ה-80, עם אקדח מיושן ובו "עגיל רפואי"- כוכבים קטנים וזמניים.
באותו היום, קיבלתי מסבתא של אמא ודודה שלה, עגילי זהב מיוחדים, לבבות קטנים של זהב לבן וצהוב עם זרקונים. שנים ענדתי אותם בגאווה ואהבה.
כשבגרתי עברתי לצבעוניים, גדולים, מפלסטיק, חישוקים ועוד…
בשנים האחרונות, מכבבים תכשיטי הזהב הלבן והצהוב, הקלאסיים, חזרתי לענוד אותם ומקבלת המון מחמאות. כייף גדול לספר שאלה העגילים הראשונים שלי ושהדודה צדקה כשאמרה לפני 25 שנה "עגילי זהב הם תמיד באפנה".

 הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא צמיד יפיפה עם חריטה ופיתוחים בצבעי זהב, שחור, לבן ואדום. את הצמיד קיבלתי במתנה מההורים שלי כשהייתי בת 4, כשטיילו בשווקים של בספרד, ובמשך שנים הוא נשכח במגירה. לפני שנתיים באמצע ניקיון פסח, מצאתי את הצמיד ומאז לא הורדתי אותו מהיד

 כשהייתי ילדה, אמא שלי נראתה לי האישה הכי יפה בעולם. לא משנה מה היה מזג האוויר בחוץ, או לאן היו פניה מועדות, היא תמיד הקפידה על הופעה מסוגננת, מושקעת, ותמיד נראתה כאילו הרגע יצאה ממגזין אופנה מחו"ל. על שלל חולצות השיפון, חצאיות הפליסה והקלוש, ואינסוף חגורות המותן של אמי, כמעט תמיד הייתה תלויה על צווארה שרשרת זהב עם תלויון עגול זהוב של שעון קטן. אני זוכרת איך בילדותי, כאשר הייתה עוזרת לי להתלבש או רוכנת כדי לחבק אותי, השרשרת הייתה מתנדנדת ופוגעת בראשי.יום אחד השעון הורד מצווארה ונשכח במגירה. לפני שנתיים, הסתכלנו על תמונות ילדותנו ונזכרנו בשעון-שרשרת היפהיפה של אמא. היא סיפרה לנו איך קיבלה אותו (מאבא שלה לסיום התיכון) ולמה הוא הגיע למגירה (ניסו לגנוב לה אותו ושברו את הזכוכית). חודשים אח"כ, ליום הולדתי קיבלתי מאמא שלי את השעון במתנה. הזכוכית מתוקנת ומאחור, לצד ראשי התיבות שלה (מלפני הנישואים שנחרטו על ידי אביה), נחרטו גם ראשי התיבות של שמי. אני עונדת את שרשרת השעון רק לאירועים מיוחדים וכל פעם מרגישה בזכותה אלגנטית ויפה, כמו לקוחה ממגזין אופנה מחו"ל.

 הפריטסבתא פריט הנוסטלגי שלי היא חולצת כסף שהיתה שייכת לסבתי. היא ממש ממש ישנה, משנות השישים אולי, שזורה חוטי כסף שכבר מעט דהו, אבל יש בה את הזוהר של בגדים של פעם. לקחתי אותה מהארון של סבתא שלי לפני כמה שנים ועדיין לא העזתי ללבוש אותה. סבתי האהובה מאוד נפטרה לפני שנה ועכשיו אני אוהבת אותה עוד יותר..

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא טבעת זהב קטנטנה, בצורה של קשר, או נחש – תלוי את מי שואלים, עם אבן ארגמנית קטנטנה עוד יותר.
את הטבעת קיבלתי מסבתא שלי האהובה ז"ל לבת המצווה שלי.
לסבתא לא היה הרבה כסף, והיא מאוד רצתה לקנות מתנה מיוחדת.
כשהיא נתנה לי את הטבעת – היא אמרה לי שזו טבעת מיוחדת, שהיא נעלה בקשר שעל הטבעת את האהבה שלה וכך הטבעת תמיד תשמור עלי.
מאז ועד היום הטבעת על האצבע שלי תמיד – היא כבר קצת קטנה אז היא הוצרה ועברה בינתיים לזרת.
כל פעם שאני נוגעת בקשר – אני נזכרת בסבתא ומחייכת. אוהבת אותך סבתא!

 אחד הרגעים שהכי חרוטים לי בזיכרון היה היום שבו קיבלתי מסבתא שלי פריט יקר בעל זיכרון נוסטלגי עמוק.
בתור ילדה קטנה הארון של סבתא היה חשוב לה מאוד וכל פריט בתוכו היה בעל היסטוריה.
יום אחד הסתכלתי בארון וראיתי שמלה, קטנה, לבנה עם תחרה. היא נראתה כמו חלום. סבתא נכנסה, וידעה שאני רוצה אותה. את השמלה.
מאז, בכל ימי חג לבשתי אותה. לגן. לבית הספר. עד שהיתה קטנה עליי.
היא הייתה פריט יקר מאוד עבורי הרגשתי שזהו גורל שהיא ניתנה לי ושוודאי לבשו אותה ילדות רבות בשושלת המשפחה, ושמאחוריה סיפור מרתק. הרגשתי מיוחדת.
כיום, אני שומרת את השמלה בארון, בתוך קופסא קטנה, מחכה עד בואה של עוד ילדה שרוצה שמלה אחת נוסטלגית.

הפריט הכי נוסטלגי שלי הוא למעשה הפריט הכי אישי שלי- היומן שלי מהיסודי! הוא שמור בקופסה ירוקה במעמקי הארון. יש בו את כל הסודות של הגיל הנפלא הזה… הצעות חברות, רכילויות, חששות, לבטים. למעשה בעצם הכל.
דרך היומן אני נזכרת כמה התגעגעתי לאותה התמימות… בלי הצרות האמיתיות. בלי הדאגות.
אז נכון… הדפים כבר מצהיבים, והתמונות של כל כוכבי הקולנוע כבר לא כ"כ דומות למציאות… אבל זה נחמד להתרפק על זמנים שעברו ולהיזכר.
זה לא יחזור….

 הפריט הכי נוסטלגי שיש לי הוא חולצה לבנה עם כפתורים מאיטליה. את החולצה קניתי ולבשתי בירח הדבש שלי.

תמיד כשאני רוצה להיזכר ולחלום בהקיץ על הילדות שלי אני פותחת את קופסת התכשיטים הישנה ומוציאה משם טבעת זהב קטנטנה. הטבעת עשויה זהב צהוב ובקדמתה היא מעוטרת בעיגול עם חריטה של עלים. הטבעת ניתנה לי על ידי סבתא רבה שלי באוקראינה כשהייתי בת 4 רגע לפני שעלינו ארצה. זו המזכרת היחידה שהייתה ונשארה לי ממנה. היום הטבעת עולה לי רק על קצה הזרת לכן היא נשמרת בקופסת התכשיטים ונעים מדי פעם להוציא אותה ולהיסחף בזיכרונות מתוקים