ז'קט של עלמה ובנקר במתנה

ההפתעה הכי מצחיקה ומוזרה שמצאתי בכיס המעיל שלי היא – שן חלב!

הבת שלי תמיד חוזרת הבייתה עם כל מיני מציאות שונות בכיסים. פעם זה אבן יפה שהיא אהבה, פעם עטיפות צבעוניות של ממתקים, צבעים שבורים, או אפילו חילזון קטן. כל יום אני אומרת לה מחדש "בוא נראה אלו הפתעות יש לך בכיסים", "איזה הפתעות נמצא הפעם בכיס"?

כנראה שהביטוי השתרש אצלה קצת יותר מידי, כי כאשר נפלה לה שן החלב הראשונה (מאורע שהיא התכוננה אליו במשך שבוע) היא החליטה לטמון אותה דווקא בכיס המעיל שלי. אחרי שמצאתי פתאום את השן ושאלתי אותה למה היא שמה אותה שם, היא אמרה – "אמא, רציתי שגם לך תהיה הפתעה בכיסים".
אני ובן הזוג שלי לא הפסקנו לצחוק (:

 לפני שנה בערך הייתי באיזה בר עם חברות ובחור התחיל איתי וכתבתי את הטלפון שלו על מפית הכנסתי לכיס של המעיל וקלטתי שיש לי עוד מפית עם טלפון משנה קודמת ומאותו בחור עם אותו מספר! זה בהחלט היה הזיה :) וכן התקשרתי אם אתם תוהים זה כבר היה גורל ;).

במהלך צהריים, התגלה כי אני וחברה ממש קרובה שלי , כמו אחות, נמצאות באותו הקניון!
אנחנו מכירות דרך האינטרנט, ונוצר בינינו קשר מיוחד.
באותו היום, בעודנו מדברות בטלפון על מה אנחנו קונות כדי לא לקפוא מקור בחורף, התגלה כי אנחנו נמצאות באותו הקניון,
קפצנו משמחה וכדי להנציח את הרגע נכנסנו למכונת צילום והצטלמנו.
את התמונה שמתי בכיס של המעיל כדי שלא תאבד.. ושם שכחתי אותה,
כשחזרתי הפכתי את כל התיק, הוצאתי והחזרתי את הדברים שלוש פעמים, והתעצבתי לגלות שהתמונה נעלמה..
לאחר שנגמר החורף סידרתי בחזרה את הארון, ותוך כדי קיפול שתי לב שמשהו בכיס של המעיל לא התקפל כשורה, פתחתי את הכיס ומצאתי את סרט התמונות שצילמנו,
שמחתי כל כך , בכל זאת יש לי מזכרת קטנה מהרגע הזה, והפעם לא התבלבלתי ומיהרתי לקנות מסגרת ולשים בתוכה את התמונה.
עכשיו בכל פעם שאני נכנסת הביתה ישנה תמונה קטנה שלנו (:

אז ככה: לכולנו יש בארון פריטים שכבר לא עולים עלינו מכיוון שכבר טפחנו במרוצת הזמן. אז גם אני ככה ואחד מהפריטים ששמרתי הוא ז'קט קיצי שלבשתי כשהייתי בתיכון ומאז אני שמרתי אותו- מפנטזת. המקרה הבא קרה קיץ שעבר שארזתי את הז'קט יחד איתי לאילת. היינו ברגילה ויצאנו לשם כמה חברות. החלטתי לתת את הז'קט לחברה טובה שהז'קט הסתבר כמתאים לה בצורה מעולה. כשהיא מדדה את הז'קט היא כמובן הכניסה ידיים לכיסים ועשתה פוזות. היא מצאה בכיס הימני את השרשרת הזו המוכרת של כל זוג בתיכון- תליון עם חצי לב שבור שקיבלתי בתחילת י"ב מהחבר דאז. "האהבה הישנה זו שברחה לי…" טוב אז לא הוא ברח פשוט נפרדנו בסוף י"ב כי ככה. זה היה רגע נוסטלגי- רומנטי וחברות שלי כמובן אמרו: "אאאווו". השארתי לחברה שלי את הז'קט ואני נישארתי עם הלב שבור. אוקי, חצי לב שבור…

נפגשנו בפאב בחיפה, 2 סטודנטים באמצע תקופת בחינות. כל אחד עם החבורה שלו, מחליפים מבטים, מבט פה, מבט שם. בסוף הוא ניגש אליי עם מפית ועליה מספר הטלפון שלו. דחפתי לכיס הג'קט. חודשים חיפשתי אותו ואת מספר הטלפון ולא זכרתי איפה שמתי אותו. רק בחורף הבא, שנה אחרי, הוצאתי את הג'קט מהארון ושם גיליתי את המפית עם מספר הטלפון. התקשרתי, למרות שהייתי בטוחה שהוא בכלל לא יזכור. הוא זכר, התפלא למה לקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר. מאז אנחנו יחד… ולחשוב שפספסנו שנה

 בשנה האחרונה ירדתי במאמץ רב 20 קילו בביקור בבית הורי מצאתי מעיל ישן מגיל 18 והתרגשתי מאוד ללבוש אותו כשהכנסתי את היד לכיס מצאתי בפנים מכתב ברכת יום הולדת שקבלתי מהחבר שלי מהתיכון שחיפשתי שנים קראתי אותו בליווי של בכי וחיוך ענק לא ידעתי באותו רגע מה יותר ריגש אותי המעיל שעולה עלי או המכתב שהיה לי בכיס

 לאמא של בעלי היה מנהג- לקנות לכל נכד חדש תכשיט קמע קטן. כאשר גילינו שאני בהריון עם בני הבכור סיפרנו על כך למשפחה המורחבת והשמחה הייתה גדולה. מספר ימים לאחר מכן, יצאנו כל המשפחה לטיול בדרום. בין השאר טיילנו בשווקים המקסימים באיזור. פתאום היה קריר ולחמותי לא היה מעיל או ג'קט אז נתתי לה את הג'קט הנוסף שהיה לי באוטו. שבועיים לאחר מכן, באופן פתאומי ביותר, חמותי נפטרה. עברה שנה, בני הבכור היה כבר בן 4 חודשים, כאשר התכנסנו כולם לציין את השנה למותה. באותה הזדמנות אחותו של בעלי עשתה סדר בארון הבגדים של חמותי ומצאה שם את הג'קט שלי. הופתעתי שהוא היה שם, כי כבר שכחתי שנתתי לה אותו. שמתי אותו עליי ובאחד הכיסים שמעתי נייר מרשרש. הוצאתי שקית קטנה מנייר מהכיס ובתוכה קמע כחול קטן. הייתי נרגשת לגלות, שממש לפני מותה, ולמרות שיש עוד זמן רב עד ללידה, חמותי דאגה לקנות לבן שלי קמע, שצמוד למיטתו עד היום.

היינו באמצע עיר שביקרנו בה אולי פעם או פעמיים, מצאנו חנייה בקושי וגם כשמצאנו גילינו שאין לנו מטבעות כלל למדחן ואיחרנו לפגישה.  עמדנו אובדות עצות- הסוללה בפלאפון הייתה בקנטים, אי אפשר להתקשר לאף אחד, לא בטוח שאנשים ילוו לך כמה שקלים בעיר כזאת. כל אחת עמדה שם עם הידיים בכיסים, ואז מצאתי כמה שקלים בכיסי המעיל.
לפגישה איחרנו, אבל כל פעם שחשבנו על זה ואיך שנלחצנו מדבר כל כך שטותי, צחקנו בקול.

 עשיתי לבתי כשהייתה קטנה עגילים באוזן. היא קיבלה עגילים מיוחדים מזהב מסבתא שלה. לצערי היא התלוננה שהם מכאיבים לה והורדנו לה אותם. אחרי שנים כשהיא בת 13 לבשתי מעיל שהרבה מאד זמן לא לבשתי פשפשתי עמוק בכיסים ומצאתי את אותם עגילים מיוחדים שסבתא קנתה ,ולצערנו נפטרה מאז. אתם לא יודעים איזה אושר צרוף בעצב היה לנו כשגיליתי את העגילים ובתי קיבלה אותם חזרה, מזכרת יפה מסבתא שאיננה.

 "האוצר שלי"

בהיותי נערה בערך בת 15 אבי קנה לי ג'קט מג'ינס,ג'קט שליווה אותי במשך המון זמן.כשהייתי בת 17 אבי נפטר בפתאומיות וכמעט שלא נשאר מממנו דבר חוץ מזכרונות.את הג'קט כמובן שמרתי.בשנה שעברה ביום השנה ה9 לפטירתו שלפתי את הג'קט מהארון והחלטתי למדוד אותו-מה שלא עשיתי עד לאותו רגע כי היה לי קשה רגשית עם העובדה שהוא איננו.לתדהמתי בכיס הג'קט עמוק בפנים חיכה לי האוצר שלי..פתק קטן שאבא השאיר ליבוקר אחד פתק עם כמה משימות ובסופו "אוהב אבא"..הפתק היה מקופל כל כך קטן ומקומט..ישרתי אותו בדמעות ומאז הוא איתי בארנק.לוקחת איתי לכל מקום את האהבה לאבא שאיננו.
שני

 ביום חורפי אחד וקצת עצוב חיטטתי בכיס המעיל ומצאתי זוג כרטיסים משומשים למשחק כדורסל בחיפה, שגם היה הדייט הראשון שלי ושל בעלי כיום(כן כן,לדעתי משחק כדורסל זה רומנטי)…זה עשה לי ישר לחייך ולהיזכר בבירה ששתינו בקור החיפאי ועל אחד הערבים הכיפיים שהובילו למה שאנחנו היום. עד היום הכרטיסים תלויים אצלנו בבית ואני עדיין מחייכת כל פעם שאני עוברת לידם!

לפני כמה זמן עשיתי סדר בארון ומצאתי מעיל מדהים מצמר, בסגנון ג'קי קנדי שקניתי בתיכון במנגו, אך השתמשתי בו פעמים ספורות בלבד. כבר ביום למחרת לבשתי אותו לאוניברסיטה וכאשר הכנסתי את היד לכיס הרגשתי פיסת נייר, אשר להפתעתי התגלתה כפתק שחברה שלי כתבה לי בבית ספר, באחד השיעורים, על בחור שאהבתי שנים רבות ולא החזיר לי אהבה. היום אני נשואה באושר וזמן רב לא חשבתי על הבחור, אך זה הזכיר לי את ימי התיכון העליזים, הנעורים, החופש, דאגות חסרות חשיבות, הבילויים, החברים הטובים ובעיקר תקופה מדהימה.

לכבוד חגיגות שלוש השנים שלי ובן זוגי, הלכנו לאכול ביחד במסעדה יוקרתית ליד הים. היה מאוד קר בחוץ, ואני רציתי להתפנק בהופעה ולבשתי שמלה דקה וגרביונים. החבר שלי, שגם אחרי שלוש שנים מקפיד להיות ג'נטלמן, נתן לי את הג'קט שלו.

ממש בכניסה מסעדה שמתי את היד באחד הכיסים והרגשתי קופסא. נבהלתי נורא – גם מחשש שהרסתי איזשהי הפתעה וגם מהמחשבות שרצו לי בראש. לבסוף, אחרי כמה מישושים הבנתי שזו קופסא מאורכת יותר. לא רציתי להרוס כלום וישבתי בשקט עד הקינוח. אז הוא הוציא קופסא שבתוכה חיכה לי שעון וינטג' מקסים מזהב, שאני לא מוכנה להוריד מהיד.

בלילה נשברתי וספרתי לו את כל סיפור הקופסא והמישושים. הוא צחק והבטיח שבפעם הבא הקופסא תיהיה קטנה יותר.

 פעם קניתי מעיל וינטג' בחנות יד שנייה, וכשחזרתי הביתה מצאתי באחד הכיסים הפנימיים שלו פתק ישן ומקומט, כמעט מתפורר, וכשפתחתי אותו ראיתי ציור של סוס קופץ, ולמעלה הייתה כתובה הקדשה- לדינה באהבה, ממני. וזה גרם לי להסתקרן, לדמיין לעצמי כל מיני סיפורים על דינה, שהמעיל הזה היה פעם שלה. ממי היא קיבלה את הפתק? מי היא הייתה? איך התנהלו חייה? מה היא עברה? האם היא חיה עדיין בכלל?
וזה היה נחמד לראות איך באמצעות בגד שעבר ממנה אלי נוצר בינינו איזשהו קשר מסוים- איך אני פתאום מקבלת הצצה לחיי אדם אחר ומציאות אחרת שאני בכלל לא מכירה ויכול להיות שהתרחשה גם לפני חמישים שנה. מי יודע? אולי גם אני אטמין יום אחד פתקים בכיסים שלי, לידיים הבאות במסלול של הבגדים.

 קניתי ג'קט וינטאג' מעור משנות ה-60 בחנות יד שניה בברוקלין. רק כעבור שנתיים בערך מצאתי במעמקי הכיס שני כרטיסים קטנטנים ודהויים למשהו שנראה כמו הצגה או סרט בניו יורק…מסקרן.. האם היו אלו כרטיסים לא מנוצלים? האם נשכחו בכיס בטעות? או נשמרו שם כי היה זה ערב שראוי לזכור…החלטתי להשאירם בכיס, כחלק מהסיפור הלא פתור. והם עדיין בכיס הז'קט עד היום.

  אני לא ישכח אף-פעם את הנסיעה של השכבה שלנו לברלין . בית הספר שלנו מאוד קטן ויצאנו משלחת של 15 תלמידים. ביום הרביעי של המשלחת קיבלנו זמן חופשי ככה יצא שכל הבנות במשלחת (שמונה בנות ) יצאנו לשופינג .אלו היו שעות בוקר מדהימות וקרירות . את כל הכסף שכו עמלנו לחסוך ע"י עבודה בייביסטר ביזבזנו במסע קניות מטורף !. לצערנו הזמן החופשי ניגמר וההינו חייבות לרוץ לקחת את הרכבת התחתית ל"אלכסנדר פלאץ" (מקום המפגש) . עמדנו בלוחות זמנים קנינו כרטיסים ועלינו על הרכבת . פתאום באמצע הנסיעה עוצר פקח ומבקש לראות את הכרטיסים של הנוסעים על הרכבת . ברור שאני עם המזל שלי , הייתי אחראית על הכרטיסים של כולנו וכשהפקח עמד מולי מדבר איתי בגרמנית ומבקש את הכרטיסים בשפת הסימנים הבנתי שאני איבדתי אותם הם לא היו בארנק לא בתיק ולא בשום אחת מהשקיות . חוץ מזה שנכנסתי להיסטריה וחברותי התחילו להתיצבן עלי ולנסות לדבר עם הפקח באנגלית כדי שיוותר לנו כי אנחנו תיירות צעירות . הוא הוציא דף מודפס באנגלית שעליו כתוב הנהלים וכי מי שנתפס שלא מחזיק כרטיסים צריך לשלם 40 יורו . נשים בצד את העובדה שכל הבנות מלבדי ביזבזו כמעט את כל הכסף בשופינג . אבל לי נשאר בארנק עוד 50 יורו שהפקח ראה . וכך יצא שאת ה50 יורו ששמרתי בשביל לקנות בושם של "אנגל" בדרך חזרה לישראל, הבאתי לפקח גרמני ובתמורה קיבלתי דף נייר קטן שמאשר ששילמתי דוח על זה שלא קנינו כרטיסים . אין מה לעשות התאבאסתי לגמרי (כולנו) על המקרה , אבל כמו שהמורה שלנו אמרה לפחות למדנו את הלקח להשאיר פריט חשוב כמו כרטיס רכבת במקום ידוע בטוח ומוגן.
ההיומים האחרונים עברו וחזרנו לארץ ופתאום באמצע הבדיקות היטחוניות שמבקשים ממני להוריד את המעיל ולבדוק שאין דברים שיכולים ל"צפצף" בכיסים . מצאתי 8 כרטיסיות מאוכות של הרכבת התחתית של ברלין . עד היום הכרטיסייה הזו תלויה לי בשידת איפור מחליפה את בושם "אנגל" האגדי שהיה אמור להיות שם לולא אותה טעות .
steffihe7@gmail.com

לפני 7 שנים טיילתי בהודו, בחור שוודי מקסים עימו טיילתי תקופה ארוכה (התאהבות כזאת של טיול, שלא יכולה להתרחש באף מקום אחר) המליץ לי לקנות בדלהי מעיל עור תפור לפי מידתי, את המעיל שלחתי בדואר הביתה עם עוד דברים שלא שימשו אותי באותו זמן, על מנת להקל ממשקל הקיטבג הענק על גבי. עד שחזרתי לארץ והחורף הגיע, הטעם שלי השתנה וכבר חיבבתי פחות את המעיל, לא יכולתי לזרוק אותו ואכסנתי אותו במדף העליון של הארון. כשהחל החורף האחרון מצאתי אותו פתאום ומדדתי אותו בחדרי מול המראה, כשהכנתי את היד לכיס הרגשתי משהו, שלפתי החוצה בתדהמה מכתב וחטיף שוקולד. מסתבר שאותו בחור, נקרא לו אדם, הצליח להבריח את המכתב לכיס המעיל בזמן שארזתי את החבילה, וצירף אליה את החטיף ההודי האהוב עלי באותו הזמן, מתוך כוונה שאתקל בו בעוד חודש או חודשיים, הוא לא תיאר לעצמו שיעברו על עך הרבה שנים… מיותר לציין כמה שזה חימם לי את הלב…
 

 כשישבתי לאכול במסעדה עם בן זוגי תליתי את המעיל הארוך שלי על הכיסא, מאחורי, עם הגב אלי ישבו זוג נוסף. לאחר ששבענו ושילמנו את החשבון לבשתי את המעיל ורציתי להוציא את האייפון שלי, להפתעתי גיליתי שהוא שיכפל את עצמו. בדיעבד, גילינו שהגברת הנחמדה שישבה מאחורי בטעות שלשלה את הטלפון שלה לכיס המעיל שלי. זכיתי? לא ממש, היא הייתה בטוחה שניסיתי לשדוד אותה.

 במהלך החורף שנה שעברה ענדתי שרשרת שסבתי נתנה לי. שרשרת זו הייתה שרשרת זהב עם תליון של לב. באחד הימים שרציתי לענוד את השרשרת לאחר המקלחת, לא מצאתי אותה. חיפשתי בכל מקום והשרשרת נעלמה. נעצבתי מאוד משום שהיו לי סנטימנטים לשרשרת.
בסופה האחרונה שהייתה לפני כחודש לבשתי מעיל שלא לבשתי אותו מאז החורף הקודם. כאשר הכנסתי את ידי לכיסים הרגשתי לפתע בתליון. לא הייתה מאושרת ממני! מאז השרשרת לא ירדה ולו לרגע מצווארי.

 האוצר הכי מענין והכי מרגש שמצאתי בכיס המעיל …את המעיל כמובן ירשתי מאימי לאחר שנפטרה במפתיע יום אחד אני באה להכניס את ידי לכיס מהקור שהיה בחוץ ובפני אני מוצאת צמיד מזהב לבן ..מהמם הייתי בהלם עד היום אינני מורידה אותו מהיד דבר ערך חשוב כל כך..

בגלל שאני נוהגת לקנות בגדי יד שנייה יוצא לי למצוא הרבה הפתעות בתוך הכיסים…לרוב הן הפתעות מצערות כמו מסטיק שדבוק לנייר או חידודי עיפרון (כן כן גם זה קרה, מזל שזה לא השאיר כתמים) אבל פעם אחת מצאתי בתוך כיס פנימי כרטיס עלייה למטוס דהוי של מישהו, לרומא. למה זה אוצר? כי זה היה סימן שאני צריכה לטוס לרומא. ובאמת, שבוע אחר כך אני וחבר שלי על טיסה לרומא הנפלאה. לה דולצ'ה ויטה!

הוא די פשוט, אבל אחד האוצרות השווים ביותר
חבר שלי טס לחו"ל לתקופה לא קצרה, והשאיר לי בכיס המעיל פתק אהבה שכזה, ובו הוא רשם כמה הוא יודע מראש שהוא הולך להתגעגע אלי, וירצה להיות איתי בכל רגע, אז הוא הכניס את עצמו לכיס שלי כדי שיוכל לבלות איתי במשך היום
מיותר לציין שבמשך כל היום הסתובבתי עם חיוך מרוח על הפרצוף :)

מצאתי כשיצאתי עם החבר שלי למסעדה לחגוג שנתיים לחברות.
כשיצאנו מהמסעדה אמרתי לו שקר לי, אז הוא חיבק אותי וככה הלכנו חבוקים עד לחניה.
בזמן שהוא הוציא את האוטו מהחניה הצפופה, חיכיתי בחוץ וכדי לא לקפוא לגמרי הכנסתי ידיים לכיסים, ופתאום הרגשתי משהו:
זאת היתה קופסה קטנה ובתוכה טבעת!
(הוא הגניב אותה לכיס שלי בזמן ההליכה החבוקה…)

 אבן יקרה של טבעת , הצטערתי מאוד משום שבד"כ אני לא משקיעה כ"כ הרבה בתכשיטים, ובעקבות העובדה שהיא אבדה החלטתי שזה מוצדק, והנה עונה אחרי,,,אני מכניסה את היד לכיס ומרגישה גרגר קטן שנתקע לי בציפורן…….לא האמנתי, אין דברים כאלה!

פעם כשהייתי בחטיבה היה לי "עט מזל" שתמיד הייתי כותבת איתו במבחנים. כל מבחן הייתי כותבת רק עם העט הזה. יום אחד היה לי מבחן מאוד חשוב ורציתי לקחת את העט הזה למבחן כמו בכל מבחן. חיפשתי ולא מצאתי אותו, לא ידעתי מה לעשות, איך אגש למבחן בלעדיו, הייתי ממש בלחץ בגלל זה, לא רציתי בכלל לגשת למבחן. בסוף בלית ברירה נאלצתי לגשת למבחן ולכתוב עם עט אחר. וככה היה עד סוף השנה. נעלם לי העט ולא היה לי מושג איפה הוא יכול להיות. יום אחד אני הולכת לביה"ס, היה ממש קר באותו יום וירד גשם אז הלכתי עם מעיל(אני לא אוהבת ללכת עם מעיל, אני הולכת איתו רק כשאני ממש חייבת ואין לי ברירה)הייתי קצת מקוררת והייתי חייבת טישו ואז פתחתי את הכיס של המעיל כדי לראות אם יש איזה טישו שלפעמים אני שוכחת אותו בכיס של המעיל ואז פתאום מה אני מוצאת? את העט, את "עט המזל שלי", ממש שמחתי שמצאתי אותו אבל האמת כבר לא הייתי זקוקה לו כל כך כי כבר התרגלתי לגשת למבחן בלעדיו ומבחינתי הוא כבר לא היה כל כך "עט מזל", אחרת הוא לא היה נעלם ככה פתאום.

 לבת המצווה קיבלתי מסבתא שלי מטפחת יפהפיה ויקרת ערך שקיבלה מאימה, שעברה את השואה. מכיון שאני הנכדה הבכורה, ידעתי כי אני עתידה לקבל אותה ליום הולדתי השנים עשר, וחיכיתי בקוצר רוח עד אז עוד מזמן: הייתי מתגנבת לחדר הארונות של סבתי, עומדת על קצה אצבעותיי ומציצה בה בערגה, נחה מקופלת על המדף. לכן, כשקיבלתי אותה, לא הייתה מאושרת ממני. הנחתי אותה על המדף בארון, במקום של כבוד, והתעטפתי בה רק לאירועים מיוחדים מאוד- שמרתי עליה מכל משמר. מה רבה היתה אכזבתי, אם כן, כשחזרתי מהברית של אחי הקטן ולא מצאתי את המטפחת בשום מקום! לאחר חיפושים בבית, במכונית ובאולם ויתרתי בעצב ובכאב לב ותהיתי היכן היא נמצאת. קיוויתי שתופיע, אך חשבתי שהסיכויים לכך קלושים.
למזלי, בחורף הבא, כשסידרתי את בגדי החורף בארון, ראיתי משהו מציץ מכיס הז'קט שלבשתי בברית. בהתרגשות עצומה שלפתי אותו- זאת היתה המטפחת! מיד טלפנתי לסבתי, שאובדנה של המטפחת העציב אותה מאוד, וסיפרתי לה כי האבדה נמצאה. מאז אני לא מעיזה להתעטף בה יותר, ורק מסתכלת עליה בערגה, נחה מקופלת על המדף בארון.

בספטמבר האחרון טסתי לרומא וברלין. פעם ראשונה שלי בחו"ל לבד.
החוויה הייתה שונה, מעצימה, קשה לעיתים אבל בסופו של דבר מספקת ובונה ומחזקת. זו לא הייתה פנטזיה או דרום אמריקה הפרועה, זה היה טיול תרבות שלי עם עצמי.
בערך חודשיים אחרי שחזרתי גם בארץ היה סוף סוף צורך במעיל.
הכנסתי יד לכיס והרגשתי נייר. במקום הקבלה או כרטיס האוטובוס הצפוי, מצאתי בפנים את הכרטיס שלי לקפלה הסיסטנית, יצירת המופת של מיכאלנג'לו.
תמונות וספרים לא יכולים לתאר את החוויה של להיות במקום הזה. למרות שהוא מלא באנשים אפשר להרגיש שם לגמרי לבד, מתגמדים אל מול פאר היצירה.
תקרה וקירות מצויירים לגמרי, מרשימים, מדהימים, עוצרי נשימה. אפשר לחפש פרטים וסיפורים במשך שעות. הלוואי ואפשר היה לשכב על הרצפה שם ולספוג הכל פנימה.
הייתי שם לבד, ומעולם לא הרגשתי מלאה יותר. והכרטיס הזה שנמצא בכיס שלי, מקומט ומהוה, הזכיר לי את עוצמת הרגשות שתקפו אותי בקפלה, והחזיר אותי למקום של עצמאות וסיפוק והתלהבות מכל מה שלעולם יש להציע.

לפני כמה שבועות, עם בוא החורף, לבשתי לראשונה את מעיל הצמר העבה והמחמם שלי, שהיה מאופסן כל השנה בארון. להפתעתי, בכיס המעיל מצאתי זוג עגילי זהב שחשבתי שאבדו לנצח. התרגשתי מאוד שכן זוג העגילים ניתן לי ברגע מאוד מיוחד בחיי ויש להם משמעות עמוקה עבורי. כשילדתי את ביתי הבכורה אימי באה לבקר אותי בבית החולים ונתנה לי במתנה זוג עגילי זהב מקסימים. היא סיפרה שסבתי הביאה לה אותם במתנה כשאני נולדתי. מאז, עגילי הזהב סימלו עבורי גם את בואי לעולם וגם את הפיכתי לאם – ככל הנראה שני המאורעות המשמעותיים ביותר בחיי עד כה. בכל פעם כשענדתי את העגילים היתה לי תחושה חגיגית ומיוחדת. הם הזכירו לי בכל פעם מחדש את החום, האהבה והכוח שיש באחוות הנשים המשפחתית שלנו. לא פעם ברגעי משבר הושטתי יד לאוזן ומיששתי אותם כדי להתחזק, כמו קמע שעובר מדור לדור… כשביתי גדלה מעט היא התחילה לתפוס כל דבר שהיה בהישג ידה. נאלצתי להסיר מדי פעם את העגילים כדי שלא תמשוך בהם, ויום אחד הם פשוט נעלמו. חיפשתי אותם בכל פינה אך לא מצאתי, והייתי בטוחה שלא אמצא אותם עוד. כדי לא לצער את אימי לא סיפרתי לה על כך, אך חששתי מהיום בו תשאל אותי היכן הם. עד לאותן בוקר סגרירי בו לבשתי את המעיל משנה שעברה, ובכיסו האוצר הפרטי שלי…

אני מכורה לבגדי וינטג'. לכן, כאשר סבתא שלי (שמכירה את ההתמכרות שלי מקרוב) עברה דירה ומצאה מעיל ישן שהיה שלה שהיא הייתה צעירה היא ישר הביאה לי אותו במתנה. אחרי איזה שבוע יצא לי ללבוש את המעיל ושהכנסתי את היד לכיסים מצאתי שם עגילים מדהימים שכנראה היו של סבתא שלי והיא השאירה אותם במעיל. כמובן שמיד באתי אליה להחזיר לה אותם והיא אמרה לי להשאיר אותם אצלי. וככה יצא שקיבלתי עגילים מושלמים "ארוזים" בעטיפה מהממת!!