נעלי בלרינה של אניאל במתנה

 אם התשובה שזיכתם בשרשרת של שבוע שעבר נראתה למישהו קצת מוכרת, זה לא בגלל שהוא פגש את הבחורה האופנתית… אלא כי גם הוא ראה את הפוסט שפרסמה יום קודם cherryb lossom girl :-)
תראו לבד:
http://www.thecherryblossomgirl.com/new-slang/14390/

 ארכיאולוגית! תמיד הייתי מדמיינת את עצמי מגלה מחדש עולמות ותרבויות שנעלמו מזמן… זה היה החלום שלי עד שגדלתי והבנתי שאת הקריירה שלי אני רוצה לעשות במזגן!

מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות גננת. תמיד היה לי את הרצון להיות הדמות האהובה שמדריכה ומחנכת ילדים – בדיוק כמו בסדרה קטנטנות האהובה על רובנו..
הרצון לשנות ולשפר את המערכת – גם אם בסביבה הקטנה שלי.
כיום, לאחר שנים של התעסקות בתחום ההיי-טק החלטתי לגשת לתחום ההוראה, ובשנה הקרובה אני אתחיל ללמוד חינוך לגיל הרך – בדיוק כמו שרציתי :)

כל מספר שנים מתחלף המקצוע הנחשק בעולם.. כשאני הייתי ילדה המקצוע הנחשק ביותר היה להיות פרסומאי. עשרות סרטים הראו את עולמם הנוצץ והתזזיתי של העוסקים בתעשיית הפרסום ואני רציתי להיות חלק מכל זה.

הסרטים הראו את חייה של הפרסומאית כזו שזוכה להמתנגל בשמות החמים בתעשייה, להתבלט ברעיונותיה היצירתיים על אף שהיא אישה והכי חשוב- ללבוש את מיטב בגדי המעצבים (!).את העבודה הלחוצה והבלתי פוסקת הציגו באור חיובי כי מה זה משנה, כולם יפים וכולם שם נהנים בטירוף!

אז גדלתי ורדפתי אחר החלום שלי, וחלומות זה לא כל כך פשוט להגשים.
אך היום אני מסתכלת אחורה ואומרת שכל המאמץ היה שווה.. כי הרי מה יותר חשוב מלעבוד בעבודה מתגמלת שבה אתה זוכה לבטא את עצמך מדי יום מחדש?

 עוד בילדותי היתה צפייה /ידיעה שיבוא יום ואני אלבש את אותה גלימה…
הקול הרדיופוני העברית הרהוטה הנוכחות הדומיננטית…לא היה ספק לאף אחד וודאי לא לי..הדרך משם היתה סלולה כוח שכנוע יחיד במינו נוכחות מרשימה וחד משמעית ..ניווטה את דרכי לפקולטה האחת והיחידה שבסיומה הגלימה הנכספת מלווה אותך להמשך חייך…אכן הגלימה הושגה וברבות הימים הבנתי שגלימה זו הינה נטל רחוק מלהיות קל…ושאולי לפני המירוץ להגשמת חלום שווה לעצור ולוודא שחלום זה אכן שלך…? בהרבה אהבה וגעגוע להוריי וכבוד והערכה ללובשי הגלימה …

כל כך הרבה רצונות שונים החלפתי במחשבה על "כשאהיה גדולה", ועכשיו כשאני באמת גדולה, עדיין יש בי הרבה רצונות שונים… כל פעם משהו אחר מסעיר את עולמי :) 

 חלום הילדות שלי היה להיות אחות!
גדלתי בארה"ב ובסדרות ראיתי את האחיות אשר מטפלות בחולים ועוזרות להם להרגיש טיפה יותר טוב…
בנוסף, סבתא שלי ז"ל הייתה אחות במקצועה והדבר עורר בי השראה להידמות לה ולתמוך באחרים..
אמנם אני עוד צעירה (בת 25), אבל כנראה שאת החלום הזה אשאיר בגדר חלום… לאחר התנסות קלה הבנתי שאני רגישה מדי, ממש לא לדם ולמחטים, אלא לאנשים שסובלים ואפילו לפעמים חסרי אונים לכאב זה.
אני מצדיעה בפני כל האחיות וכל הרופאים העוזרים לנו, לכולנו, במצבים הכי קשים שלנו.

 שלום,
אני כרמית בת 35 חודש ספטמבר הוא חודש של התחלות, בשבוע שעבר שלחתי את שלושת ילדיי לבית הספר הקטן בכיתה א' ושתי הגדולות האחת בג' והשניה בד'.
עד שלא עוברים חודשיים של חופש עם שלושה קטנטנים לא מבינים מה זה…
אבל אחרי ה-1 בספטמבר אני מרגישה את החופש שלי וממש בא לי אפילו לרקוד בנעליים האלו…

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לשרבט, לרשום ולצייר ומגיל קטן כל הסובבים אותי החמיאו לי עד כמה אני מציירת יפה (יחסית לילדה קטנה) כשבגרתי הלכתי ללמוד ציור במהלך הלימודים עברתי תאונת "עבודה" שגרמה לי לפגם בראייה (להרכיב משקפיים מגיל 8 זה לא להיט…) ומאז הפסקתי לצייר וניסיתי להשקיע בכישרונות אחרים אבל משום מה לא הייתה לי את חדוות היצירה…לאחרונה בשנות העשרים שלי התחלתי לצייר שוב ואפילו אני בהלם מהכישרון…הנעליים יהיו מתנה מעולה ובכל מקרה זכיתי באחלה תחביב…

 חלמתי להיות מורה-כמו המורות שאהבתי.
דמיינתי להיות החברה הטובה של הדמות שבסרט-שראיתי,
ציירתי לי דמיון להיות ציירת-אז כל הזמן איירתי,
ואגלה לכם גם סוד חשאי:
להיות סוכנת מוסד נחושה-כך שאפתי.
מוחי יעץ לי-פסיכולוגית תהיי לי.
שמעתי את רצוני להיות מרצה דגולה-אז הקשבתי,
והיום מה אני עושה?
אתם בוודאי שואלים.
זו שאלה טובה.
אבל התשובה לא כל כך.

כך שנשאר לי לקוות לקבל פיצוי,
נעלי בלרינה מקסימות לדאות איתן בריקוד למחוזות קסומים של כל יכולים…

כשנשאלתי בגיל 4 מה אני רוצה לעשות ישר עניתי: ראש ממשלה! כשכל החברות שלי ענו שחקנית או זמרת אני ידעתי שאני רוצה להנהיג את המדינה! לא בשביל להביא שלום אלא בשביל להפוך את כל יום שלישי ליום ממתקים. למרות שזה סוג של צדק חברתי באיזהשהוא אופן…

 בילדותי חלמתי להיות מעצבת אופנה,הייתי מציירת על בלוק ציור הופעות שלמות משמלות לחליפות עם נעליים.היה לי מלא ציורים.וכל כך התגאיתי בהם.אפילו בשיעורים בכיתה הייתי מציירת וחברותיי היו מבקשות שמלות בשבילן.דימיינתי את עצמי כשאהיה גדולה איסע לעיר האורות ואלמד עיצוב ואהיה מעצבת עולמית מצליחה.כן כן איזה ימים טוב מעצבת אני עוד לא אולי יום אחד הרי לא מאוחר להגשים חלומות אם יש שם עדיין ניצוץ ותקווה.

בהיותי ילדה קטנה היית מחכה בלהט לחג פורים, ליום בו אוכל ללבוש חלוק לבן כמו של רופאות, לשים כובע כמו של רופאות, שיהיו לי אבזירים של רופאה. ליום ההולדת הייתי מבקשת ערכה של רופאים אמיתיים, כאשר אמא שלי הייתה חולה הייתי מטפלת בה והרגשתי ממש כמו רופאה, הייתי מטפלת באחים שלי כי כמובן להורים שלי לא היה זמן לעשות זאת.
ללא ספק חלום חיי מאז ומתמיד היה להיות רופאה, אך מה לעשות החיים הם כמו שהם ולפעמים חלומות לא מתגשמים. כאשר סיימתי צבא והייתי קרובה בדרך להגשים את החלום שלי, הבנתי שאין לנו מספיק כסף במשפחה לממן את לימודי הרפואה שלי, ושלפעמים צריך להקריב מעצמך למען המשפחה שלך, כי הרי אני לא הבת היחידה בבית.עד היום החלום חקוק בליבי, שמור שם לעד.

לכל אורכן של שנות ילדותי הזוהרות, בעיר הגדולה שהיא רמת גן, משב השוקולד מהמפעל של עלית עטף את חלומותיי בהקיץ. זכרונותיי מבית הספר היסודי ינוחו לעד באריזות נייר של שוקולד פרה שנקנה אמנם מהמכולת של משה – אך עדיין בהשראתו של המפעל האגדי.
הייתי חוזרת מבית הספר בעיניים כלות, מדדה בעלייה הנמשכת-לנצח של רחוב ארלוזורוב, מתחככת באור הזרקורים של המפעל שהנציח את העיר בשיר ובסיפור (הכבש ה-16; יש ילדים זיגזג; המאחורה של האריזת שוקולד – אפשר להחשיב את זה כפרוזה…).
עוד אז, גורלי ניצב מולי כעמוד האש –
להחליף את עובד מהסביח.

הצעדה בעלייה הצחיחה של ארלוזורוב, עד למפתן כיכר נוח-סירקין (שם כידוע הכל קורה) העמיקה בי את גורלי זה בכל יום.
הסביח של עובד היה אופף את דרכי הביתה בניחוחות אגרסיביים ובלתי מתפשרים של טיגון וחלומות על בגדאד (למרות שהכי קרוב שהגעתי לבגדאד היה לשחק שש-בש עם הזקן מהקיוסק למטה).
אתם מבינים? שם זו עיראק האמיתית – בגבעתיים! לא ברמת גן! שם זה הבית!!!
סלדתי מהפרובנציאליות המעיקה של רמת גן, שטוענת לכתר כניו-עיראק, בזמן שגבעתיים, בנונשלנטיות, הבהיקה באור יקרות עם מוסד אמיתי – קלף מנצח.

עם כל הכבוד למפעל של עלית – מה זה מסטיק לעומת חציל? מה זה פרה לעומת דרבי?!

 היי אני בת 15 וחצי ואף פעם לא החלטתי מה אני אעשה כשאני יהיה גדולה, גם כשהייתי בגן לא הייתה לי את הפנטזיה הזאת, היחידה למעשה. אבל עכשיו כשבניתי את האישיות שלי ואת החלומות שלי גיליתי שאני רוצה עבודה שתממש את הכישרון שלי לציור ואומנות, עבודה עם אנשים ובקבוצה, עבודה שמביימת ומוצגת לציבור ושתספק אותי ושאוכל להתקדם בלימודיה מעכשיו.
מצאתי אותה- אנימטורית.
אני בת 15 וחצי, הורדתי תוכנת אנימציה ושתעזור לי, עכשיו אני חוזרת כל יום מהלימודים ולומדת מהאינטרנט את התכנה, אני מאוד מעשית בקשר לזה.
בנתיים אני לא יודעת הרבה על התוכנה אבל אנשים אומרים לי שעוד ישמעו ממני בקשר לזה. :)

 כשהייתי קטנה היו לי אינסוף רעיונות והשראות למה אני רוצה להיות בעתיד. רציתי להיות שחקנית, רציתי לעצב בגדים, רציתי לכתוב.. הייתי קוראת את מדורי הרכילות בשקיקה, ומפנטזת שאני חלק מהעולם הזה, שהוליווד מחכה רק לי..
אני חושבת שלקראת גיל 14, כשהמשפחה שלי התחילה להתפרק, רציתי להבין למה זה קורה ואיך אני יכולה להבין ולעזור.
התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה וזה מה שנתן לי כלים, הבנה וכוחות להתמודד עם המון קשיים.
בימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה, והולכת לקראת המשך לימודים של פסיכולוגיה קלינית.
זה לא הוליווד, אבל זה חלום ילדות, והוא מתגשם.

 בילדותי רציתי להיות צנחנית אמיצה, כמו חנה סנש ולגדל כלבה כמו עזית הכלבה הצנחנית. ככה זה כשכל הגברים במשפחה אנשי צבא בצנחנים, אבא סידר לאמא קורס צניחה ואת רוצה לעשות מהפיכה פמיניסטית כבר בגיל 10.

היי קוראים לי נוי אני בת חמש עשרה ותמיד חלמתי להיות רקדנית. תמיד צפיתי בכל הסרטים בטלויזיה באותם הרקדנים שמחפשים להצליח בעולם הריקוד ועוברים דרך קשה להשיגה,אני מאוד אוהבת לרקוד למרות שלמדתי בלט רק שנה אחת כשהייתי קטנה. הייתי שלוש שנים בלהקה הצעירה בביה"ס בכיתות ד'-ו' ומאז הפסקתי, אך לעיתים אני רוקדת בבית לצליל המוזיקה השונים ומנסה להיות כמה שיותר גמישה כי בעוד כמה שנים אני רוצה לנסות להגשים את החלום ולקחת כמה שיעורי ריקוד באקדמיה לריקוד. אולי יתמזל מזלי ואהיה רקדנית כמו שתמיד חלמתי אולי לא, אבל אני אדע שלפחות ניסיתי. יש לי מוטו: צריך להעיז בחיים גם אם נדע שניכשל, הרי אין לנו מה להפסיד.

 אני אומנם גבר והתחרות היא לנשים אבל בכל זאת אנסה… כשהייתי קטן חלמתי להיות טייס, כבאי, שוטר, בכל פעם שיניתי את חלומי. היום אני חולם להיות הבעל המושלם שמפנק את אשתו. אני אומנם עדיין לא נשוי אבל אני יודע שהבחורה שהיא כרגע החברה שלי תהיה בעתיד אשתי ואם לילדי. אני מספר לכם את זה על מנת שתוכלו להגשים את חלומי וכך אוכל לפנק את אשתי לעתיד בזוג נעלים מושלמות לאשה המושלמת. :)

 לא צריך חלום ילדות בשביל לנעול נעלים יפות כאלה הייתי שמחה לו היו לי

מגיל צעיר חלמתי להיות אצנית באולימפיאדה. בבית הספר היסודי רצתי הכי מהר, אפילו יותר מהבנים. בפעם אחת ראיתי בזווית העין שכמעט עוברים אותי אז הגברתי מהירות…ואז עפתי ופתחתי את הראש (אבל הגעתי ראשונה!)… הכישרון המשיך גם בתיכון. האבסורד הוא שהיום(בת 30)אני בקושי זזה..שום ספורט, שלא לדבר על ריצה, דקה ואני מתעלפת. כזאת פדלעה…ולחשוב שרציתי להגיע לאולימפיאדה…באמת הצלחתי להצחיק את עצמי עכשיו!

 אז מה אני רציתי להיות כשאהיה גדולה???שאלה יפה.עד היום בגיל 28,התשובה הינה אותה תשובה.להיות זו שתגשים את עצמה ושתשיג את כל אשר חפץ ליבה.אז כן,לצערנו לפעמים הרבה מהדברים שחפץ ליבנו יכולים להיות קצת חומריים.בין היתר שלא,כמובן.אז כיום אני לומדת עיצוב תיקים ואולי בדרך גם עיצוב וייצור נעליים.מה שאומר שיש לי פטיש לתמונה הזו פה של נעלי הבלרינה שאולי יכולות שלי.וכן,זה יקרא הגשמה עצמית.אושר.תודה.שבוע מבורך.

 תמיד חלמתי להיות רקדנית ולשמור על גזרה יפה ונכונה
אין כמו להיות אישה שייודעת מה חלומה ומה רצונה.
אין משהו מיוחד בחלומי רק מקווה שזבקוב אוכל להגיע להיות רקדנית ולא משנה אם זה מחול דאנס או משהו כזה.
ברצוני לומר שאם רוצים אין זו אגדה רק צריך לדעת להתאמץ ולתת מעצמך ולאט לאט אולי נגיע למה שליבנו חפץ.

 
כשהייתי קטנה הייתי סוג של טום-בוי. שיחקתי כדורגל, כדורסל, טניס. אהבתי לרוץ, לשחות, לטפס, וכל דבר שקשור בספורט. הדבר היחיד שממש לא אהבתי היה לרקוד, ובמיוחד ג'אז ובלט. זה נראה כ"כ עדין ומשעמם וממש לא משך אותי אז. אפילו ממש הגעיל אותי. שיחקתי כדורסל בהמון מסגרת ואלו היו החיים שלי, חלמתי להיות הגרסא הנשית של מייקל ג'ורדן… וככה חלפו להם השנים, זנחתי את חלום הכדורסל והתחלתי להעריך גם את הנשיות שבי. פתאום זה נראה לי כ"כ חבל שמעולם לא ניסיתי גם לרקוד, אבל אף פעם לא מאוחר :-)

 מינקות חלמתי להיות רקדנית פלמנקו!!!!!!!!!!!!!!!! הייתי מסתכלת בהערצה גמורה על אותן רקדניות בעלות גוף נשי במיוחד, שיער מתוח, ויכולת להשאיר אותך מהופנט עד סיום הריקוד. אני בת 33 ובשנה האחרונה הפכתי לאמא טרייה – ילדתי בת (אביגיל) היא נולדה עם חוש קצב מפותח במיוחד ויכולת להזיז את האגן בצורה מושלמת. אני כבר מתארת אותה על במות בספרד, אירופה ובכלל. אני מחכה שהיא תגיע לגיל בו אוכל לרשום אותה לחוג ריקוד – לפי הקצב הנוכחי היא תבחר ריקודי בטן – ואני רק רוצה אותה בריאה, שמחה ורוקדת…………………….
שבת שלום, לירז.

חלום הילדות שלי לא מקורי. כמו הרבה בנות, מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רקדנית, אבל הבעיה שלי הייתה הקושי להתמקד. רציתי להיות רקנית, ולאורך השנים למדתי קלאסי, מודרני וג'אז, וגם עליתי על נעלי בלרינה אמיתיות("על האצבעות", אגב ממש לא נוח). אבל ככל שהתבגרתי, רציתי להיות גם פסנתרנית, עיתונאית, חוקרת ספרות, מטפלת באמנות בילדים חריגים. ובעצם, מה לא? ומעל כל אלה ריחף כל הזמן החלום הכי מתוק והכי עוצמתי שלי – להיות רקדנית וכוריאוגרפית. המשותף לכל חלומות הילדות שלי, אגב, זה הקושי להתפרנס מהם :).
היום אני עיתונאית, ולמרות שאני מתחילה לנשוק לעשור הרביעי בחיי הצטרפתי לאחרונה לקבוצת רוקדות בנות 16, אחרי הפסקה של שש שנים בריקוד. אז אמנם אני מבוגרת מהם (ואחרי שתי לידות), וגם הרבה פחות בכושר, אבל ככה אני מנסה להחיות את החלום שלי – חלום שלא ייגמר לעולם!!!!, ולצערי תמיד יישאר בגדר חלום.

גיל 8, טיול עם בית הספר לפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. בתור ילדה ממושקפת, החיים שלי התחלקו ל"לפני הביקור בפלנטריום" ו"אחרי הביקור בפלנטריום". הכסאות הזזים, המסך הקעור והחוויה המתקדמת מאד ביחס לסוף שנות ה-80 הותירו אותי פעורת פה.
בבית ניסיתי לשחזר את החוויה ולהתחיל ללמוד את הנושא, כדי לפתח קריירה מזהירה בתחום. למדתי על מערכת השמש מאנציקלופדיה "תרבות", הכנתי שקפים וקלטת עם מוזיקת רקע, ובכל אירוע משפחתי הכרחתי את כל הנוכחים לשבת בחדר חשוך ולצפות בי מציגה בעזרת פנס ושקפים מצויירים הסברים לא ברורים על מערכת הכוכבים.
לפני זה בכלל רציתי להיות קופאית בסופרמרקט.

 כשהייתי קטנה הייתי מציירת וכולם אמרו שאני צריכה להיות ציירת. אז הלכתי לחוג ציור וזה היה נורא משעמם. ולא המשכתי לצייר הרבה. אחרי שנה-שנתיים היה פסטיבל ביישוב שלי ובאו מאיזושהי אוניברסיטה לעיצוב אופנה שעיצבו בגדים מחומרים ממחוזרים. והייתה תחרות שבה היה צריך להצביע לעיצוב שהכי אוהבים, ואז אחרי שסופרים את הקולות, עושים הגרלה עם המצביעים שהצביעו לעיצוב הזוכה. והזוכה מקבל מלגה לעיצוב אופנה. אז אני ואמא שלי הצבענו, והיא התחילה לאמר שאם אני אזכה בהגרלה מה נעשה עם המלגה (הייתי בת 8). בהתחלה חשבתי שאני אזכה אבל לא אשתמש במלגה. ואז הבנתי שאני רוצה את המלגה. שאני רוצה לעצב אופנה. גם כשציירתי השקעתי הכי הרבה בבגדים. בסוף לא זכיתי במלגה, אבל זכיתי בחלום חדש. וכיום אני בחוג לעיצוב אופנה.

 בס"ד
מגיל שנתיים היתי נכנסת לחדר של אמא מתאפרת צובעת את עצמי לוקחת לאמא תעקבים חחח השכנים תמיד באו להתלונן על הרעש היתי לובשת שמלות של אמא עקבים מתאפרת לוקחת תיק ויוצאת לסלון כול המשפחה היתה ניקרעת מצחוק האמת עד היום האיפור הוא חלק חשוב בחיי אני נולדתי גנדרנית ונשארתי גנדרנית אשמח לקבל את הבלרינה מתנה תודה מראש

תמיד רציתי להיות בלרינה,לכן,התחלתי לרקוד בגיל שלוש.לא הייתי מפסידה אף שיעור,הייתי מגיע עם חצאית טוטו לבנה ושיער אסוף ב"גולגול" עם נעליי בלט קטנות וורודות לרגליי.הריקוד באופן כללי הוא מקור להשראה,בלט ובעיקר מחול מודרני..עד היום במסגרת הלהקה בה אני רוקדת,אני יוצאת עם שאר חברות הלהקה להופעות מדהימות,ואני תמיד נשארת מרותקת לרקדנים ומקנא בהם שכעת הם על הבמה ולא אני.ובאופן כללי(ומי שרוקדת הרבה שנים בטח תזדהה-)אני ממש אבל ממש לא יכולה לדמיין את חיי בלי מחול,זה חלק ממני וזה תמיד יהיה.והיום,אני רוקדת קרוב לחמש-עשרה שעות בשבוע-קשה אבל שווה:)

 אניי בת14 ואני ממש ממש ממש רוצה להיות מעצבת אופנה או דוגמנית.וזה למה אני נכנסת לאתר הזה כי אני רוצה להיות סטייליסטית!

 שהייתי ילדה קטנה כמו כולם הייתי לוקחת את הנעלי עקב של אמא שלי ותכשיטים וכל מיני ונעמדת מול המראה … נורא רציתי להיות בוגרת (למרות שהיום אני רוצה לחזור להיות הילדה הקטנה )
חלמתי להיות דוגמנית כמו כל בת ..
מגיל קטן אהבתי להתעסק עם כל הסטייל ולהיות בשיא האופנה עד היום!!
והחלום עדיין לא הפסיק אני עדיין רוצה לדגמן וזה חלום שרודף אותי שנים!!

 כשהייתי קטנה חלמתי להיות "עורך-דינית" חחח… ממש האמנתי שזה מה שיקרה. שאוכל לעזור לאנשים להגן על זכויותיהם, לייצג אותם וכו' באמצעות הידע שלי. אבל בסוף הגעתי לתחום קצת יותר משעמם (הרבה יותר) והמסקנה היא שבחיים אין לדעת איפה תהיה בעוד יום, יומיים או חודש ושכמובן החיים דינאמיים ומשתנים!

 כשההייתי בילדות הייתה לי מן תפיסה שאני "כל יכול". האמנתי בכל גופי ששום דבר לא יעצור בעדי, ושבאמת יש לי את זה. כתוצאה מהעודף בטיחון המופרז שהיה לי, היה לי ברור שאני רוצה לשלוט בעולם (ואם לא בעולם אז לפחות במדינה-כראש ממשלה.)הכנתי בראשי כבר את הנאום שאני יישא כאשר אני יזכה. וכיצד ההפוך להיות ראש הממשלה(רק בנקבה) הכי בפופלרית בתולדות המדינה.
אני מכורחה לציין שכמובן עם השנים הביטחון התפוגג וכיום אני שמחה לי בתור עורכת דין עם סטייה לאופנה ופנטזיה מוזרה מהילדות.

 למרות שאני לא עד כדי כך גדולה כיום, אבל הייתי ילדה קטנה יש לומר שמנמונת לחיים כאלה מלאות שדורשות לעשות צביטה !
ותמייד חלמתי להיות הרקדניית בלט עם השמלה הורוד עדין שמסתובבת וכל החצאית מתעופפת לה באויר, ולעשות שפגטים ולרקוד, ובו זמנית לרקוד את הסווג הקיצווני מהבלט. פריי סטייל בלי מוורה שתחליט לך איך ומתי לעשות, לשים בגדים זרוקים ופשוט לרקוד עם עצמיי, מוזיקה לא בהכרח שקטה, ולהתחיל להזיז הכל מהכל כולל הכל !
כיום רק אחד מהם הוא מה שאני אוהבת לעשות ..

 אבל אני חושבת שזה נחמד גם לספר את החלום שהיה לאח הגדול שלי כשהוא היה קטן. הוא תמיד חלם להיות ראש ממשלה. הוא כל הזמן הסביר איך הוא הולך לעבוד הוא אמר שהוא יסביר לרעים שמלחמות זה עצוב ושאין על מה לריב…
עוד משהו שרציתי לכתוב זה שיש פה עוד הרבה סיפורים ממש חמודים ויפים ! :)

נולדתי שמנה,גדלתי שמנה וגם היום אני אישה מלאה.תמיד אהבתי אופנה והערצתי נשים שמתלבשות טוב ונכון. האהבה שלי לאופנה והעובדה שאני ילדה שמנה התנגשו זה בזה והחלום הגדול שלי היה להיות ילדה ועם השנים נערה ואישה רזה. האמנתי שאם אני אהיה רזה חיי יהיו מושלמים,אני אהיה יפה ואוכל ללבוש מה שאני רוצה וכולם יאהבו אותי.עם השנים למדתי לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי,למדתי גם לשלב אופנה ויופי עם גוף לא של דוגמנית

 מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי צדק יושר הגינות הייתי הבוררת של
הכיתה בכל הקשור למריבות סכסוכים וכו'..

בלשית כמו ננסי דרו.
סופרת כמו ג'ודי אבוט מ"אבא ארך רגליים".
לעבוד בפרסום כמו אליסון מ"מלרוז פלייס" וטלילה מ"שירת הסירנה".
ועוד ועוד….

והייתי, בערך, כל דבר שרציתי להיות.
הרבה בדמיון, מעט בחיים…

♪♫תמיד היה לי חלום להיות מנצחת על תזמורת גדולה שתנגן לפי התנועות שאני מבצעת עם המקל ביד, ואני כולי בתוך המנגינה מנצחת על קצות האצבעות.
כל הזמן חשבתי שאם אני לא אהיה מנצחת אז החלום המשני הוא לנגן על כלי (פסנתר) ולהיות חלק מהתזמורת הגדולה שזה דבר קסום בעיני, אני מאוהבת במוסיקה.
היום אני כבר מלמדת שיעורי נגינה על קלידים, ועדיין תמיד יש לי את החלום הזה שעוד לא הגשמתי, למרות שבחברה אני לא אחת שאוהבת להיות ב'מרכז הבמה', אבל בתור מנצחת זה נשמע לי כיף. מי יודע… אולי יום אחד…♪♫

כשהייתי קטנה בגיל 8 בערך אחי סיפר לי על סוכנים חשאים מאותו הגיל תמיד היית חולמת על כך שאני סוכנת חשאית עם אקדח, מעיל שחור גדול משקפיים שחורים וג'יפ תמיד הייתי משחקת עם החברים שלי בזה וקוראת ספרים על סוכנים ככה זה היה עד גיל 12, אז קצת התבגרתי והחלטתי שאני אהיה רופאה והחלום הזה התגלגל איתי כל הזמם מאז.. (:

 מאז שאני זוכרת את עצמי, המשפט "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה" הוא משפט מנחה בחיי. ביום הולדתי השמיני, כמו כל יום הולדת, אימא שלי הייתה מזמינה את כל המשפחה לארוחת ערב חלבית פרי ידיה בביתנו. כל שנה היא הייתה בוחרת לי את הבגדים הכי יפים שיכלה למצוא ואומרת לי שאני נראית כמו נסיכה, תמיד כשהיא הייתה אומרת את זה הכל נראה כל כך טוב. אבל ביום ההולדת הזה, החלטתי לקחת את האחריות לידיים ולהחליט שאני אבחר לעצמי את הבגדים, החלטתי להראות לה שבאמת התבגרתי בשנה ושאני כבר ילדה גדולה ואחראית. שבוע שלם חשבתי על מה אני אלבש, לבסוף, חצי שעה לפני הגעת האורחים החלטתי- חצאית סגולה וחולצה צהובה- כי תמיד אימא הייתה אומרת שהם צבעים משלימים, אימא הולכת להתגאות בי! והיא אמרה לי שאני לבושה מאוד יפה, וכל הכבוד, הייתי מאושרת יותר מכל רגע אחר בחיי.
בזמן הארוחה שאלה אותי דודה שלי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה- בלי לחשוב יותר מידיי עניתי "מעצבת בגדים, ולא סתם, מוצלחת". כולם צחקו, מסתבר שמה שלבשתי העיד כי זה הדבר הרחוק ביותר ממני. נעלבתי. בכיתי. וחשבתי שלא משנה מה, אני אוכיח להם- הם טועים ואני יודעת את זה.
הסיפור הזה שלי הביא אותי לאן שאני היום, והנה אני מוכיחה להם, למדתי בבית ספר לאופנה בפריז, התמחיתי בכמה וכמה בתי אופנה גדולים, והיום? היום אני תופרת בגדים לבנותיי, החלטתי שזהו הדבר שהכי מספק אותי ועושה לי טוב.

 כשהייתי ילדה קטנה אני ובנות הדוד שלי (שאיתן אני עד היום בקשר) חלמנו להיות אמהות! לגדל את התינוקות החמודים שלנו ולגור באותו בית. היום אני ואחיותי ואחיי וגם בנות ובני דודיי ומשפחתם גרים באותו רחוב שלנו ואחותי הקטנה גרה צמוד אליי.
ובקשר לחלום………. היום אני אמא ל4 בנות מקסימות ובנות דודי גם הן אמהות ואנו מגדלות את ילדנו יחד כמו שגידלו אותנו………..

כול פעם השתנה משנייה לשנייה, כול גיל החלטתי להיות משהו אחר בין עם זה בגן שחלמתי להיות ציירת או דמות מצויירת ובבית הספר היסודי חלמתי להיות חוקרת טבע או רקדנית וכתוצאה מזה למדתי סגנונות שונים של ריקום עם זה בלט, ג'ז, היפ הופ ועוד .. ובתיכון החלטתי ללכת על משהו יותר מכובד עורכת דין או בנקאית .. אך לבסוף אחרי חלומות של מקצועות שונים ללא קשר החלטתי לעשות משהוא שתמיד רציתי אך דחיתי, להיות טניסאית התחלתי ללמוד את זה והבנתי שזה היעוד שלי !

כשהייתי קטנה קיבלתי מהורי ערכת קסמים.
אני זוכרת איך כל הזמן ניסיתי להבין את הטריקים- הקלפים והמטפחות ועד כמה שזה בלבל אותי- פשוט אהבתי את זה!
בנוסף, אני זוכרת שבכל פעם שהיה נופל לי ריס הייתי מבקשת משאלה: "הלוואי שאהיה קוסמת כשאהיה גדולה".
אמא שלי מספרת שהייתי לובשת את הכובע הקוסמים והגלימה לכל מקום.
מן הסתם גדלתי והחלומות הישנים התחלפו בחדשים אבל עדיין למרות הכל שמרתי את הערכה כך שתמיד כשבאים קרובים עם ילדים אני תמיד מלהיבה אותם אם איזה קסם שאני שולפת מהשרבול :)

 מגיל צעיר הייתי מסתכלת על אמי בהערצה,איד שהיא עובדת בכבוד ומביאה פרנסה הביתה,דואגת לכל אחד מילדיה עם המון חום ואהבה.
ועל שתי כתפיה מרימה משפחה,תמיד יודעת להגיד את התשובה הנכונה לכל הבעיות,לעודד ולעזור שצריך וכמובן להיות שם בשבילנו כל הזמן.

מי לא רוצה להיות האמא המושלמת ?
כשהייתי קטנה , הסתכלתי על אימי איך היא מבשלת מסדרת את הבית דואגת לכולם וגורמת לכולם להרגיש מצויין ! תמיד חשבתי לעצמי איזה אמא מדהימה יש לי וכמה אני אוהבת אותה ורוצה להיות כמוה בדיוק כשאהיה גדולה !

הייתי מטפלת בבובות שלי ממש כמו אמא קטנה , הולכת איתן בפארק מדברת אליהן מאכילה ומנקה. לפעמים כשהרגשתי אמא אמיתית צלצלתי לאמהות של חברותיי כדי להגיד שהן לא התנהגו יפה היום בגן !
אמא בת חמש הא ?
ועכשיו אני עדיין לא בגיל מספיק גדול כדי להוליד ילדים אך אני סבורה שאני עוד אהיה יום אחד כמו אימי – האמא מושלמת.

אשמח לקבל את נעלי הבלרינה המדהימות האלו כדי להרגיש שוב ילדה קטנה של אמא שיש לה עוד זמן עד שתהיה כזו בעצמה (:

 תמיד רציתי להיות רקדנית בלט אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות הזאת כי אמא שלי כל הזמן הייתה מבטיחה ולא עושה את עד שגיליתי שזה לא התאפשר לה !
אז הלכתי ואספתי כסף לאט לאט והגשמתי את החלום שלי!!

מאז גיל 8 רציתי להיות… רקדנית!!! ואכן, עד גיל 21 המופלג עשיתי הכל על מנת להגשים חלום זה. עד ללונדון הגעתי עם חלומי היפה, הלבן והטהור הזה. לונדון שלא חיכתה לי באמת. נדמה שעד היום,11 שנה אחרי, עדיין החלום שלי הוא להיות אותו ברבור שחור/לבן "באגם הברבורים". אבל גם לא הייתי מתנגדת להיות "ג'יזל", הבלט האהוב עליי בכל הזמנים. לפעמים, אני חולמת עדיין על תחושת הריחוף (והכאב הקל) שמלוות נעלי הפוינט שכה אהבתי לעמוד עליהן.אז אפשר לומר, שחלום תמיד נשאר. וחלומות לא מתפוגגים במהרה, גם אם עובדים בעבודה הכי אפורה, מלוכלכת ומציאותית. גם כשמתפלשים בכל הסחי של הקיום האנושי, וככה זה כשאת עובדת סוציאלית, עדיין יש את החלום הזה. ובחלומי כשאגדל, אני ארקוד, ארחף ואתעופף באויר. קלילה, יפייפה, ענוגה ונצחית.

 כשהייתי קטנה חלמתי להיות גדולה, אבל גדולה פיזית. תמיד הייתי הילדה הכי נמוכה בגן, בגן חובה, בכיתה א', ב' וכן הלאה… עם השנים למדתי לחיות עם זה ולהבין שדברים טובים באים באריזות קטנות.

 משהייתי קטנה ראיתי את אבא שלי גולש.לא יכולתי להתכחש לעובדה שהייתי עושה הכל כדי להיות במקומו.
כעבור כמה שנים אני גדלתי והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות,להרגיש את המים ברגליים שלי ולהיות קרובה לים כמו שבחיים לא הייתי קרובה בעבר…
כשעליתי בפעם הראשונה על הגלשן הרגשתי ששם מקומי,
כמו בית.כמו חבר ואפילו יותר…

כאדם שמשתעמם מהר ומחפש עניין בדברים, חלמתי להיות וטרינרית. מאוד אהבתי בעלי חיים והיה לי כלב שגרם לי לרצות את זה עוד יותר. אבל במשך השנים, השתנו כל כך הרבה דברים, ואז "החלטתי" לשנות כיוון ולפנות לתחום האופנה והעיצוב. בהתחלה רציתי להיות מעצבת פנים, אחר כך מעצבת דיגיטלית וסטייליסטית. עכשיו… אני עדיין קטנה (בתיכון) ויודעת שהחלומות שלי ישתנו עוד המון, אבל לעת עתה אני רוצה להיות אדריכלית :)

 כשהייתי ילדה קטנה …תמיד חלמתי להיות רקדנית פלמנקו, ריקוד הפלמנקו הוא ריקוד כל כך יצרי מלא באמוציות רגש שמחה וססגוניות …הרקדנית שלא תמיד צריכה להיות בחורה דקה וצנומה כמו בריקוד הבלט היא דווקא בחורה עבת עור שופעת ומהשפע שלה מתבטאות התנועות שלפעמים הן חזקות ולפעמים הן עדינות , הפלמנקו מזכיר לי את החיים עצמם הוא בא מהעם מהצוענים ונשאר בעם …הוא שרד אלפי גילוגולים ומהפכות ושרד את כולם !מאז הרגע שצפיתי בריקוד הפלמנקו לראשונה ועד היום אני רוקדת את ריקוד הפלמנקו אומנם לא כרקדנית מקצועית אבל כבחורה עם שאיפה שיום יבוא ומישהו יגלה בי את כל הכוח הטמון שבי ואת אהבתי הגדולה לפלמנקו!

 כשהייתי קטנה חלמתי להיות גדולה .
הכל היה ניראה לי זוהר יותר בגיל בוגר , הבחירה החופשית – ללכת לבית ספר , לעבוד , לנהל בית , לצאת עם חברים לישון עד מאוחר הרגשתי כלואה בתוך הגיל הקטן הזה ה"תינוקי" כביכול שצריך תמיד להקשיב למישהו מעלייך ולציית לכולם …

היום החלום שלי הוא לחזור להיות קטנה, כי מהצד הכל ניראה טוב יותר ועד שמגיעים לבפנים כבר רוצים לצאת .. השיגרה בחיים האלה הופכת למשעממת כל כך ורגילה שכל מה שאני רוצה זה לחזור להיות קטנה בלי דאגות וכל היום לשחק עם חברים בארגז חול . עם נעלי בלרינה אם אפשר …

בילדותי הייתי תולעת ספרים קטנה, קוראת ספרים בקצב ושבויה בעולם של פנטזיה ודמיון. דרך מסעות בעולמות אחרים חלמתי להיות נסיכה, בלשית חוקרת, מטיילת בעולם, ציירת, רקדנית, מהפכנית ולוחמת.
היום, ממרומי 40 שנותי ועם רגליים נטועות חזק בקרקע -נטועות מדי, יש להודות – אני נוכחת לדעת כמה כוח נדרש כדי להגשים חלומות בחיים האמיתיים. אני נהנית לשמוע על החלומות של ילדיי ומקווה שמשהו מהם יישאר כשיגדלו.
לקראת יום הולדתי אני מאחלת לעצמי שהשנה אמצא בתוכי את הכוחות להגשים לפחות חלום אחד שחבוי באיזו מגירה.. 

 רציתי בעיקר להבין את הייחוד שלי.להיות "גדולה" שמבינה את עצמה, משמעותית לעצמה ולסביבה
קיבוץ, קבוצת ילדים, להיות כמו…
לא יכול להיות. בטוח יש משהו שאני נועדתי לו.
אני גבוהה מאוד. בולטת.רציתי להיות "ראויה" להתבלטות החיצונית הזו. שתהיה הלימה.שתבלוט גם נשמה.
ואז רציתי עצמאות- ידעתי. להיות עצמאית בחשיבה ובעשייה.
רציתי גם שיהיה יופי סביבי- פרחים, בגדים, כלים
עדיין רוצה להיות כשאהיה גדולה

כנראה שראיתי יותר מידי סרטים מצויירים, כי כילדה הייתי הכוכבת הכי גדולה של הסרט של עצמי :) הייתי גם 'תולעת ספרים' לא קטנה, כך שלא הייתה חסרה לי השראה. ולכן…לא פלא שהייתי בטוחה שיום יבוא ואכתוב את הסרט שחייתי בו- הייתי בטוחה שאהיה סופרת!! גם הפידבק החזק שקיבלתי מכל הסביבה, מהמשפחה המורים וכו' על השפה העשירה שהייתה לי כילדה, על הדמיון והסיפורים, הבטיחו שאהיה סופרת מהוללת!
עד היום שמרתי לעצמי לא מעט 'ספרונים' וטיוטות שהייתי כותבת כילדה, ואפילו כרכתי שני ספרים!
אבל איפה אני היום ואיפה החלומות שלי של אז..:) היום אני כולי בעולם המחשבים, משאירה את התמימות והאהבה שלי לעולם יפה של אבירים ונסיכות לילדות מתוקה :)

 כל החיים שלי אהבתי נעליי בובה כל זה התחיל מאמא שלי שתמיד לבשה נעליים כאלה בגלל שהם תמיד נוחות ומתאימות לכל דבר כמעט , עוד שהייתי קטנה תמיד רציתי להיות במידה שלה רק כדי ללבוש את הנעליים שלה וככל שגדלתי התחלתי להיות כמו אמא שלי ורק לקנות נעליים בובה אז רוב היום אני לובשת נעליי בובה ורק כאשר אני יוצאת אני נועלת נעליי עקב .

 אני תמיד חלמתי להיות רקדנית. לא משנה היכן .ומאוד אהבתי לרקוד מול המראה בבית, והיא בעצם היחידה שיכולתי לרקוד מולה, מפני שהרגליים השמאליות שלי זה משהו שאין לתאר. אם מקבלים מתנות בחיים אז כשרון ריקוד הוא בהחלט לא משהו שניחנתי בכשרון בו. פדיחה אמיתית . ואם אקבל את נעלי הבלרינה האלה אוכל לפחות לדמיין שאני רקדנית(:

מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי להיות בלרינה, בעיקר אני זוכרת שרציתי להיות בלרינה בגלל הבגד הגוף הורוד והטוטו האוורירי וכשבגיל חמש אמא שלי רשמה אותי לשיעורי בלט לא היתה יותר מאושרת ממני.
שנים עברו ולא זנחתי את האהבה שלי לבלט שלוש פעמים בשבוע בחום, בקור בחולי ובבריאות הגעתי למתנס המקומי ורקדתי בלט כאילו שזה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, בגיל 15 תוך כדי החימום קפצתי באוויר ונחתתי בצורה לא טובה על הרגל ושברתי את כף הרגל הימנית שלי…כמובן שלא חשבתי לשניה שאני אהיה פרימה בלרינה אבל לא יכלתי יותר לרקוד בלט כתחביב.כהיום אני כבר בת 27 ומידי פעם אני עדיין פותחת את הארון ומציצה על הבגד הגוף הורוד שלי ועל הטוטו האוורירי ששוכבים ביחד עם נעלי הבלט שלי בשקית בצד ונזכרת איזה כיף היה להיות ברבור ורוד :).

 כשהייתי קטנה מאוד הוקסמתי מהצליל המופק מהצ'לו. תמיד חשבתי שלצ'לו יש צליל עצוב כזה..דרמתי . מאוד אהבתי לראות כיצד נגני הצ'לו אוחזים את כלי הנגינה הגדול והמרשים הזה . אני בחורה קטנת מימדים ובתור ילדה הייתי ממש מיניאטורית ,ולא התייחסו לרצון שלי כ"כ ברצינות והיו אומרים לי שלא יראו אותי מאחורי הצ'לו …אז לצערי זו תשוקה שלא מימשתי לעולם … אבל יש לי אוסף דיסקים מכובד של צ'לו וגם ידיד נפש שמנגן בעצמו על צ'לו …. אז אפשר לומר שצ'לו הוא כן חלק מחיי…

 כשהייתי בת 3, הוריי לקחו אותי ואת אחותי להופעה של שלמה ארצי. ממה שסיפרו לי- ניכר שנהניתי מאוד מההופעה, ומאז- כל פעם ששאלו אותי מה אני ארצה להיות כשאגדל- התשובה הייתה מוכנה בפי- 'לומו ארצי'!!
מאז עברו הרבה שנים, ו'לומו ארצי' אני כבר לא רוצה להיות.. אבל בכל זאת- נחמד לשמוע את השירים שלו ולהזכר עם חיוך נוסטלגי בחוויה המוזיקלית הראשונה של חיי.