תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: הלבשה תחתונה מבית פמינה"

מאת: Sarit

Sarit — Wed, 22 Oct 2014 12:42:00 +0000

זה היה בכתה ד', הייתי מאוהבת קשות בילד בלונדיני עם עיניים כחולות מהכתה שלי. היינו חברים טובים ודיברנו על הכל- חברים, טלויזיה, מורים. יום ששי אחד קבענו ללכת יחד ליום הולדת של חבר מהכתה. היה ממש נחמד, שתינו פטל, אכלנו ביסלי ובמבה, וגם רבעים של פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. עד לאותו רגע בו התחילו משחקי החברה… מכירים את המשחק הזה "נשיקה סטירה"? משחק טראומטי שבו הבן צריך לבחור למי מעניק נשיקה ולמי סטירה. נבחרנו לשחק אני, אותו ילדון והבלונדינית של הכתה. נחשו מי קיבלה את הסטירה…
saritgold2@gmail.com

מאת: נטע

נטע — Fri, 17 Oct 2014 16:13:00 +0000

לפני זמן מה, התחלתי להבין מצב מסויים.
למה 2 אנשים נראים כל כך מתואמים ובלתי נפרדים והיו נסחפים לאט זה מזה?
חשבתי פה ושם,שאלתי שאלות שונות על עצמי והגעתי למסקנה אשר נראתה כי ההסבר הטוב ביותר לכך הוא:
"עבור כל מי שהגיע לתוך החיים שלך (לא משנה כמה זמן הם מבלים)
יש מטרה – או ללמד אותך ככה וככה או להתעלות על אחרים ולקחת את הדברים בחזרה אלייך.
וכאשר מטרה זו מתקיימת, הם הולכים ואני צריכה ללמוד לתת להם ללכת, כי ה השלימו את משימתם.
אם אני מנסה להחזיק אותם הרבה יותר זמן ממה שהם צריכים להישאר, אני יכולה רק להיות "יצירת מפגעים"
כל אלו עבדו עבורי וזה נחמד שמישהו חולק איתך מחשבה דומה זו.

מאת: adifried

adifried — Fri, 17 Oct 2014 08:11:00 +0000

הייתי בת 11 ומאוהבת בילד מבית ספר אחר. כל יום אחרי הלימודים הייתי חוזרת הביתה ומתקשרת אליו. דיברנו שעות (או שאלו היו 10 דקות. תחושת הזמן של ילדים אף פעם לא מדוייקת). הימים חלפו ואני חיכיתי בציפייה לסיום יום הלימודים כדי שאוכל כבר להתקשר אליו. יום אחד התעכבתי קצת והוא התקשר! "לא התקשרת…", הוא אמר במבוכה, ואני? לא היתה מאושרת ממני. דיברנו על בית ספר, על המשפחה, על חברים, על כל מה שמעניין ילדים. כך חלפו כמה חודשים (או שאלו היו כמה שבועות. 30 שנה, לך תזכור). יום אחד התקשרתי והוא לא יכול היה לדבר. למחרת הוא לא ענה. גם למחרת. אחרי כמה ימים הוא התקשר. הלב שלי פירפר. "הייתי עסוק." הוא אמר. "יש לי מלא שיעורים… וחברה…". וזה הסיפור על הפעם הראשונה שבה נשבר לי הלב