תגובות לפוסט: "שמלה של אלון ליבנה לקסטרו במתנה"

מאת: דיקלה

דיקלה — Tue, 26 Jul 2011 15:21:37 +0000

אז ככה..יש המון דברים שהספקתי לעשות בחיי עד כה..ומכל דבר למדתי,וככה בניתי את עצמי למי שאני היום,ולמי שאני מתכננת להיות בעתיד..בחיים צריך לדעת לעמוד לאחר הנפילות,אם משמיים מקבלים סטירה זה רק כדי לכוון את המבט לכיוון אחר,ולהמשיך הלאה בכיוון שונה לגמרי…יכולתי לפרט כאן על דבר גדול שקרה לי בחיים..אבל אני מעדיפה לסכם ותמיד להסתכל אל העבר כעבר..ולחיות את ההווה מהשינויים שחלו בי ובנו אותי במשך השנים…צריך לדעת תמיד לחייך בלי סיבה..ורק אז הסיבה תגיע מעצמה…:)

מאת: אשרת

אשרת — Sun, 10 Jul 2011 12:18:52 +0000

עד גיל 26-עזבתי את חבר שלי אחרי 8 שנים של חברות בכדי להיות שלמה עם ההחלטה הגורלית האם להתחתן עם החבר הראשון שלי.עזבתי את הצפון וגרתי במרכז הארץ כשנה, הכרתי שם בחורים לא משהו בכלל וחזרתי לצפון והתחתנתי עם אותו אחד שעזבתי שהיום אב ילדיי

מאת: אור

אור — Fri, 08 Jul 2011 17:52:05 +0000

אני בת 21 והיה לי חבר שנתיים בלילה של החתונה במיסבת רווקות שהחברות שלי ארגנו לי התאהבתי בבחור אחר ביטלתי את החתונה ואת הכל ועזבתי עם הבחור החדש אחרי 4 חודשים של אהבה מטורפת גיליתי שהבן זוג שלי בגד בי מספר פעמים אחרי חודש של משבר הכרתי שוב מישו בנסיעה שלי להודו וחיינו ביחד שם טיילנו אחרי מספר חודשים גיליתי שהבחור גנב והוא גנב מהמון מקומות וניפרדנו נישבר לי הלב היתמוטטתי כל כך הרבה פעמים הלב שלי נישבר ניסיתי לקחת כדורים ולהתאבד ואמא שלי תפסה אותי באמצא ועכשיו אני רווקה מחפשת בחור מדהים שילהיב לי את הלב בלי לישבור לי אותו שוב שהיה לכולם יום טוב (:

מאת: עדן הראל

עדן הראל — Fri, 24 Jun 2011 17:38:15 +0000

עד גיל 26 אני הספקתי לבקשר ב-9 מדינות,להתאהב,לקפוץ ממטוס,לאמץ כלב,להיזרק,להתאהב מחדש ולכתוב את כל מה שעשיתי עד גיל 26.

מאת: מאושרת

מאושרת — Mon, 16 May 2011 12:05:07 +0000

הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26 הוא שהתחתנתי :)

מאת: תלתלים

תלתלים — Mon, 16 May 2011 00:16:37 +0000

בהתחלה חשבתי שההתמודדות שלי לא ראויה לאור כל הסיפורים פה (לא מקנאה במי שצריך לקרוא הכל ולהחליט), אבל במחשבה שניה- אין יום שהמחשבה הבאה לא עוברת במוחי:
הדבר הכי טוב שעשיתי הוא ללא ספק הפרידה מהחבר האחרון שלי. פרידה היא כותרת קצת לקונית… יהיה נכון להגדיר את זה כ"יציאה לחופשי", "הקלה" ו"שחרור אמיתי"! הרגשתי כלואה וכבולה בקשר הזה. ממש מעורערת ולא יציבה. באיזשהו שלב איבדתי את עצמי ואת שמחת החיים שלי. נשמע אובדני משהו, אבל באמת מי שמכיר אותי, היטב יודע שחיוך ושמחת חיים הם חלק בלתי נפרד מהוויתי. נשמתי לרווחה ברגע שזה נגמר. אפילו כבר חיכיתי לזה… הרי תמיד מחכים לזמן הנכון כדי לעשות דברים כאלה. אז, זהו, שאין דבר כזה. צריך לחתוך וזהו. ומאז, אני מתמלאת שמחה ותחושת הקלה מטורפת בכל פעם שאני נזכרת בעבר…
לסיכום, הייתי אומרת בפה מלא שגם ביטול של מצב קיים הוא מעשה משמעותי ולאו דווקא יצירה או עשיה של משהו חדש (כמו רוב המקרים פה). ועכשיו- תעשו את השיקול שלכם… אני בטוחה שלא מעט מאיתנו היו ויהיו במצבים דומים. אל לנו להיות בקשר או במצב שלא טוב לנו. אשרי העושה את שגורם לה לאושר ולטוב! ולחיי קבלת החלטות נכונות :)

מאת: חן

חן — Sun, 15 May 2011 22:12:51 +0000

השתחררתי מהצבא ועבדתי, כמו כולם גם רציתי לטייל. אבל כשחבר הכי טוב שלי החליט שאמצע הטיסה מעל האוקיינוס זה הזמן להתוודות שהוא מאוהב בי יצא שנחתתי לגמרי לבד בארץ זרה… בהתחלה אומנם המצב קצת קרטע , הטיסה הפנימית שלי אוחרה ,כבר לא הייתה תחבורה והמלונית שרציתי ללכת אליה כבר הייתה רחוקה… את המקלחת של אחרי יומיים טיסה עשיתי בלי זרם והאמת אני גם לא בטוחה שניתן היה לקרוא לזה מים וקרסתי על מיטה שבורה, למחרת ההורים כבר לחצו שאחזור.. אבל החלטתי שאני אעשה את הטיול הזה, בשבילי. אז עברתי על תוכניות המסלול שלי וביקרתי בכל אחד מהיעדים שרציתי , ראיתי נופים משגעים ודולפינים ורודים , טיילתי עם אוסטרים בארגנטינה עם הולנדים בברזיל ועם אוסטרלים וגרמנים בצ'ילה ופרו . חזרתי עם מליון חוויות, הערכה עצמית מחודשת והמון זכרונות מטיול שעשיתי בשבילי ובדרך שלי ויותר מזה באמת שלא צריך עוד.

מאת: מיטל

מיטל — Sun, 15 May 2011 20:46:14 +0000

למדתי להעריך את עצמי והפכתי לאישה חזקה ומאושרת. כשהייתי קטנה הייתי ברווזון מכוער או שהתעלמו ממני או שצחקו עלי עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר אקדמי, ניתוח פלסטי, היתה לי בעיה בריאותית שהצלחתי להתגבר עליה בעזרת חשיבה חיובית ואמונה. עברתי שינוי חיצוני ופנימי ככ גדול שאף אחד מהעבר לא מזהה אותי בכלל פשוט נולדתי מחדש. זו הוכחה שלא תמיד הנעורים זה משהו להתגעגע אליו אני לעולם לא אוותר על הבגרות הנשית והנפשית שלי! ואין כמו שמלה כדי לחגוג נשיות:)

מאת: מיטל

מיטל — Sun, 15 May 2011 20:43:23 +0000

למדתי להעריך את עצמי ולהיות חזקה ומאושרת. כשהייתי קטנה הייתי ברווזון מכוער או שהתעלמו ממני או שצחקו עלי עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר אקדמי, ניתוח פלסטי, היתה לי בעיה בריאותית שהצלחתי להתגבר עליה בעזרת חשיבה חיובית ואמונה. עברתי שינוי חיצוני ופנימי ככ גדול שאף אחד מהעבר לא מזהה אותי בכלל פשוט נולדתי מחדש. זו הוכחה שלא תמיד הנעורים זה משהו להתגעגע אליו אני לעולם לא אוותר על הבגרות הנשית והנפשית שלי! ואין כמו שמלה כדי לחגוג נשיות:)

מאת: דפי

דפי — Sun, 15 May 2011 19:38:26 +0000

[לא שהגעתי לשם] היה לשבור את המרפק. שזה נשמע אידיוטי אבל לסיפור יש משמעות.
אבל נתחיל מההתחלה.
החלום שלי מגיל 15 בערך היה את הטיול הגדול בניו זילנד. לקראת השחרור מהצבא מצאתי שותפים אינטרנטיים למסע , תכננתי הכל לפרטי פרטים כמו שרק אובססיבית לסדר שכמוני יכולה, ונסעתי ל-3 חודשים לניו זילנד להגשים את החלום.
שלא התגשם בדיוק כמו שתכננתי. אני והשותפים לא הסתדרנו, נשארנו ביחד בכל זאת והייתי בודדה למדי. ואחרי פלוס מינוס חודש בטיול – ביום השני של טרק בן 3 ימים – נפלתי ושברתי את המרפק. יומיים הסתובבתי בלי שבכלל ידעתי שהוא שבור. וכבר באותו סופ"ש גיליתי שאני צריכה ניתוח, כלומר לחזור לארץ.
אני בנאדם שבלת"מים הם האויב הכי גדול שלו. מן הסתם זה לא היה אחד מרגעי השיא שלי.
אבל כל החוויה הזאת, של הלבד לבד – לטוב ולרע(כי כשבא לי לדבר עם המשפחה והחברות בארץ ולבכות להם ב-4 אחה"צ, אני לא יכולה, כי אצלם 4 בבוקר. ואני לא יכולה לתאר לכם כמה לתפקד עם מרפק שבור ועוד של היד החזקה זה עניין מאתגר.), ושל החלום שרציתי שיתגשם בצורה מושלמת אבל ממש לא יצא, ממש בנו אותי כבנאדם. לא שההתמודדות שלי עם בלת"מים יותר טובה עכשיו :P, אבל איכשהו גדלתי מכל זה. חזרתי לארץ ונותחתי אחרי כמה ימים. חודש אחר כך הצלחתי ליישר את היד. בערך 4 חודשים אחר כך הפסיק לכאוב לי כשהפכתי את כף היד שלי לקבל עודף באוטובוס. לא ייאמן כמה משמחים ניצחונות קטנים שכאלה יכולים להיות. והצלקת שיש לי על מרפק ימין עדיין מזכירה לי – לניו זילנד אני חוזרת, לעשות אותה כמו שצריך. ואולי אז זה יהפוך להיות הדבר הגדול ביותר שעשיתי.

מאת: זוהר

זוהר — Sun, 15 May 2011 09:03:48 +0000

קצת לפני היומולדת 25 שלי החלטתי שאני רוצה לטוס למקום מיוחד ושונה, אחרי חוסר היענות מבאס מאוד מצד החברים להצטרף אלי והרבה הרבה התלבטויות, החלטתי לטוס לבדי לאלסקה.
ולא סתם, אלא טיול של שבועיים בקראוון- וכך מצאתי את עצמי יומיים לפני יומולדת חצי היובל שלי נוהגת לי לבדי בכבישי אלסקה בקראוון!
ראיתי נופים מדהימים, פגשתי אנשים מעניינים, נתקלתי בחיות שונות ומשונות וחזיתי באורות הצפון עוצרי הנשימה.
אין ספק שזאת היתה חויה מדהימה של פעם בחיים שתשאר איתי לכל החיים.
מספיק גדול?
חכו שתראו מה אני מתכננת ליומולדת 30…:)

מאת: ליבנת

ליבנת — Sun, 15 May 2011 08:37:47 +0000

שלום לכולם
הדבר הכי גדול שאני עשיתי בחיי זה להיות עם הבן זוג שלי 10 שנים ללדת 3 ילדים מקסימים וזאת למרות שאני רק בת 28 ולהחזיק בנישואים למרות כול הסטטיסטיקות הלא מחזקות של אחוז גירושין יש עליות ויש ירידות אבל יש אהבה גדולה שמתגברת על הכול מקווה שלא ניפול לעולם לסטטיסטיקה ונמשיך לעשות את הדבר הכי גדול שהוא משפחה

מאת: מיכל

מיכל — Sun, 15 May 2011 08:33:52 +0000

כמו כולם התחתנתי , ילדתי , עבדתי וכנראה ששכחתי את עצמי לאורך הדרך והיום אני אומנם לא בת 26 אבל השלתי ממשקלי כמעט 26 ק"ג ושמלה שחורה קטנה בארון עדיין אין , כי בראש אני עדיין קציצה שמנה ואין לי את האומץ לקנות את השמלה המדהימה הזאת , בכל מקרה בהצלחה לאלון הוא מאד מוכשר ראיתי אותו גם בתוכנית של המעצבים והוא היה ונשאר ייחודי ומיוחד .

מאת: מיטלי

מיטלי — Sun, 15 May 2011 08:15:52 +0000

אני פחות או יותר ממוצעת אבל אני באמת משתדלת להיות כל יום בנאדם טוב עבורי ועבור הסביבה שלי והאמת שזה לא כ"כ קל אבל אני חושבת שאני עומדת בזה לא רע…ולכן אני מראש מודיעה שאני מעוניינת להעביר את השמלה לבחורה שנדרסה לבחורה שננטשה או בכלל לבחורה שמעולם לא לבשה שמלה…

מאת: עדי

עדי — Sun, 15 May 2011 07:54:08 +0000

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי פחד ענק מכלבים(ומחתולים, ומארנבים, ומאוגרים… טוב בעצם כל דבר שיש לו פרווה). במהלך כל שנות ההתבגרות של ניסו לגמול אותי מהפחד הנורא אך- ללא הצלחה. עכשיו אני וחבר שלי מתכננים חתונה ובעקבותה כמובן מגיעים הילדים- ופשוט עברה בי המחשבה איזה סבל זה לפחד ככה מחיה שהיא בלתי מזיקה. הכנסנו רועה גרמני הביתה, שהולך להפוך לגדול מאוד(הוא כבר גדול מאוד). אני עדיין נורא מפחדת אבל לאט לאט זה יעבור- ולילדים שלי יהיה עתיד טוב יותר:)וזה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיי!!