תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: שעון זהב של אובקו"

מאת: מור

מור — Tue, 22 Apr 2014 09:22:00 +0000

הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו, הוא הרגע האחרון עם סבא דוד הסבא שהייתי הכי מחוברת אליו. זה היה בשביעי של פסח, באמצע סעודת החג, הטלפון צילצל מספר פעמים, לבסוף הבנו שמשהו התרחש והוא בטוח קשור לסבי,הלהבה של נר השבת הקטן שהיה עטוף אלומיניום סביב, התחיל לגבור ולגבוה לגובה לא פרופרציונלי, נעצתי בו את מבטתי ובמקביל אבי ענה: "משפחה יקרה צר לנו על מות.." פתאום הנר מ-נד של אש כבה באופן מוחלט..ומה שזכור היה ההלם והשתיקה.

כמה שעות ספורות לפני, הלכנו לבקר אותו בבית החולים הסיעודי, אני ואבי נכנסנו אליו, ישבנו לדבר אך ללא הועיל.. השעות עוברות והחג קרב, נאלצנו לעזוב אבל סבא לא שיחרר "אבא, תירדם! הכל בסדר, נבוא לבקר מחר, תישן!" אבא שלי אומר לו אבל הוא, שכל גופו ופיו משותקים, מניע את הראש כלפינו ועם המבט החודר שלו הוא לא שיחרר, ניסינו לשכנע אותו אך הוא לא ויתר ובכל זאת נצרכנו לעזוב וללכת. רק אם היה לי את אותו רגע אחרון איתו..רק אם הייתי נשארת עוד חמש דקות עם אבא והיינו טורחים להבין את המבט שלו…זכרונו לברכה.

מאת: אילי

אילי — Tue, 22 Apr 2014 03:17:00 +0000

אני חושבת שאם יש מישהו שאני הכי מתגעגעת אליו, זו סבתי, זכרונה לברכה.

היא זאת שתמיד טיפלה בי ובאחיותיי והיא הייתה מאוד קרובה לליבי, תמיד אירחה אותנו ושמרה עלינו. היא סבלה ממחלות שונות אך לפני מותה חלתה בסרטן הלבלב, שממנו אין שום דרך לצאת. בעודה מתה היא סירבה שיראו אותה, כדי שלא יזכרו אותה חסרת אונים, על סף מוות.

היא הייתה האישה הכי מדהימה שהכרתי- צנועה, ענווה, אוהבת וחמה. היה לה תחביב אחד מאוד גדול שזה אפייה- היא הייתה אוהבת לאפות עוגות ומתוקים, ולכן אחד הרגעים שאנצור איתי לנצח זה איך היינו יושבים סביב שולחן, מביאים לה ספרי אפייה, והיא הייתה עוברת עליהם, מתבוננת, מסמנת לעצמה בדפים ורודים דברים שאהבה.

הדפים עדיין נמצאים בין הדפים של הספרים.

לפעמים אני תוהה אם היא מסתכלת עלינו מלמעלה, ואם כן, מה היא חושבת.

מאת: חייקי

חייקי — Mon, 21 Apr 2014 19:19:00 +0000

הרגע שבו ילדתי את בני הבכור שיחיה. ומאז,איבדתי את תחושת הזמן.

מאת: ...

... — Mon, 21 Apr 2014 16:17:00 +0000

גרתי בעיירה ליד הטבע. אני רוצה לחזור לרגע ביום חורף שירד טיפה גשם ואני אמא והכלב טיפסנו על ההר. בכלל רוב הזמן בעיירה זו היתה התקופה המאושרת בחיי, עד שקרעו אותי משם לעיר הגדולה ואני סובלת פה מאז. אפשר להגיד אפילו גוססת. הטבע מאוד חסר לי. הימים שאני יוצאת לטבע הם המאושרים בשנה. כול שאר הזמן אני בדיכאון עמוק.

מאת: שיר

שיר — Sun, 20 Apr 2014 05:34:00 +0000

תמיד הייתי "ילדה טובה של מסגרות" – צבא, טיול קצר בארה"ב, לימודים, מערכות יחסים – ממש החיים בתבנית; אבל לקראת גיל 30 מצאתי את עצמי אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות שלא צלחו, בעבודה שלא ידעתי איך מתקדמים ממנה ולאן, וגם בדירה שלא אהבתי. בהמלצה של אחת החברות ובהחלטה של רגע קניתי כרטיס טיסה להודו (הלוך חזור), מבלי לדעת יותר מדי לאן בדיוק אני מגיעה ואת מי אני אפגוש שם. ביום הטיסה הייתי כל-כך נרגשת ומותשת, שנרדמתי במושב המטוס עוד לפני שהגלגלים ניתקו מהקרקע והתעוררתי חצי שעה לפני הנחיתה במומבאי. נסעתי משדה-התעופה ישירות לפונה, ושם התמקמתי. אומנם שהיתי שם זמן קצר יחסית (קרוב לחודשיים), אבל הכרתי שם אנשים מקסימים (מקומיים, תיירים וגם ישראלים) ובהודו הצלחתי להתנתק מכל הרגשת ה"תקיעות" שהייתה לי בארץ ופשוט הייתי מאושרת וחסרת דאגות. ערב אחד בעודי צועדת לי לבדי ברחובות הודו עם תרמיל קטן על הגב, 'הכתה' בי ההרגשה שאין בכלל סיבה לפחד לנסות ולהעיז, ושאם רק אנסה אצליח – אם הצלחתי להיות כל-כך מאושרת במקום שאף פעם לא חשבתי בכלל להיות בו, הכרתי אנשים מיוחדים וראיתי מקומות קסומים וכל זה מבלי לתכנן כלום – אז גם בארץ אני יכולה לצאת מהמסגרות שתמיד הגדירו אותי כל כך טוב, ולנסות דברים אחרים ולהצליח בהם. אותו רגע אחד ברחובות הודו נטע בי את התחושה שמכאן אני יכולה לנסות ולהצליח הכל. מאז עברו קרוב ל 7 שנים, ולצערי תחושת החוזק קצת קהתה, לכן אם יש רגע אחד שהייתי חוזרת אליו זה לערב ההוא ולתחושה החזקה ההיא שנתנה לי את האומץ לנסות ולהעיז דברים שאף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להצליח בהם.

מאת: אריאל

אריאל — Sun, 20 Apr 2014 05:26:00 +0000

הייתי רוצה לחזור לרגע שבו השתחררתי מהצבא. יצאתי מהבקו"ם וכל האפשרויות שבעולם היו פרושות לפניי. יכולתי לטוס לכל מקום בעולם. יכולתי להחליט אם ללמוד, מה ללמוד ומתי. יכולתי לפנטז על העתיד שיהיה לי. סיימתי עם ההתחייבויות ועכשיו העתיד שלי היה בידיי. לפחות ככה הרגשתי באותו הרגע. באותו רגע עוד לא הרגשתי את הפחדים, את הקשיים, את האכזבות שעוד נכונו לי בחיי הבוגרים. כל מה שהרגשתי היה חופש מוחלט לרצות, לבחור, להחליט. רגע של אושר

מאת: עדי

עדי — Sun, 20 Apr 2014 05:17:00 +0000

אני לא זוכרת את הרגע המדויק, אבל ללא ספק הייתי חוזרת לרגע שבו החזקתי לראשונה פינצטה. "לאאאא… אל תעשי את זה עדי, אל תמרטי…", אני אצעק ואשכנע את עצמי לבקש מאמא ללכת לקוסמטיקאית. בכך הייתי חוסכת לעצמי שנים של הסתובבות בעולם עם גבות עקומות וחורים בגבה שאינם ברי תיקון. אכן, רגע משמעותי והרה גורל בחיי :)

מאת: מאיה

מאיה — Sun, 20 Apr 2014 05:10:00 +0000

רגע אחד שהייתי חוזרת אליו, הוא שולחן ליל הסדר לפני כ-15 שנים.שולחן שבו נסבו לשולחן,אבא אמא ושני אחיי לפני שהורי התגרשו.אני מאמינה שכל ילד רואה בדמיונו את הוריו נשואים לעד ומתגברים על כל הקשיים האפשריים.שולחן ליל הסדר לאחר מכן כבר לא נראה אותו הדבר.הראייה הילדותית של שמירה בכל מחיר על המשפחה הגרעינית הפכה למציאות כואבת של הבנה כי לא תמיד ניתן.

אותה תמונה של כל המשפחה מאוחדת תישאר חרוטה בליבי ומוחי לעד וכולי תקווה שאצליח לשמור על המשפחה הגרעינית שהקמתי בעצמי ולו בשביל שילדיי לא יאלצו להתגעגע לרגעים כאלו אלא יחוו את אותם רגעים שמחים כל שנה מחדש.חג שמח(:

מאת: נינה

נינה — Sun, 20 Apr 2014 04:37:00 +0000

יש אינסוף רגעים בחיי שהייתי שמחה לחזור אליהם, וליהנות מהם שוב: יום הולדת 20, בחוף הים עם כל חבריי הטובים, והמון אביטיחים ובייגלה. גיל 16, כשטסתי בפעם הראשונה עם אבא שלי לטיול שורשים במקסיקו. אבל אם הייתי יכולה לחזור רק לרגע אחד, הייתי מעדיפה לחזור לרגע משנה גורלות, כזה שהייתי צריכה לבחור בו לאיזה כיוון לפנות, ובחרתי שמאלה. הייתי רוצה לחזור לשם ולראות לאן היו מתגלגלים חיי אם הייתי בוחרת ימינה. הייתי בת 22 וכבר רציתי להתחיל ללמוד. החבר שלי אז, בדיוק השתחרר ורצה לצאת לטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה. אותי זה פחות עניין וקיוויתי שהוא ייוותר ויתחיל ללמוד איתי. אבל הוא נסע ואני נשארתי. מעולם לא היה לי טיול אחרי צבא ארוך ומאתגר כזה, וזה מאוד חסר לי היום. ואותו חבר, חזר אחרי שנה (אני כמובן חיכיתי לו) מישהו אחר לגמרי, גדול, בוגר, שונה. היינו ביחד עוד חצי שנה אחרי חזרתו ואז נפרדנו. אני התחתנתי, נולדו לי ילדים. מעולם לא טיילתי וראיתי עולם והוא המשיך לטייל, לגלות עולמות חדשים, ללמוד בין טיול להרפתקה. היום הוא מדען די ידוע ומצליח, חי באוסטרליה עם משפחתו, חיידק הטיולים לא נרפא והוא חי את חיי החלומות של כולנו. לפעמים, אני תוהה מה היה קורה אם הייתי אומרת לו כן ונוסעת יחד איתו….

מאת: רחלי

רחלי — Sun, 20 Apr 2014 03:42:00 +0000

הרגע אליו הייתי רוצה לחזור הוא כבר מיוחד מאוד כי זה רגע שקורה פעם במאה שנה.. ;-) (תרתי משמע) רגע קטנטן אבל עם השלכות רגשיות ענקיות ופה באמת הבנתי שהדברים הקטנים בחיים הם אלה הגדולים ביותר- הרגע הזה היה בינואר לפני שנה וזה היה הרגע בו הדליקו את אורות החדר במסיבת ההפתעה של היום הולדת מאה של סבתא שלי-זו היתה מסיבת יומולדת הראשונה שחגגו לה בחיים כי מה לעשות מסתבר שבארצות מסוימות בעבר לא רשמו תאריך לידה מלא אלא רק שנה וכך יצא שאף פעם לא ציינו את יום הולדתה או אפילו בירכו באופן מיוחד, זה תמיד היה כבדרך אגב ביומולדת של אחד הנכדים…כשהיא נכנסה לבית ונדלקו האורות והיא ראתה את כולם מוחאים לה כפיים ומתרגשים איתה היא התחילה לבכות מאושר וכולנו אחריה…היא לא האמינה שכולם התכנסו במיוחד בשבילה רק כדי לברך ולחגוג איתה. זה כמובן רגע מיוחד שהייתי מאוד רוצה לחזור אליו כי זה רגע שהשריש לי את העובדה שדברים מובנים מאליהם בשביל אחד יכולים להיות כל כך גדולים עבור אחרים…

מאת: ליאור

ליאור — Sun, 20 Apr 2014 03:38:00 +0000

אפתח בוידוי – אני ובעלי מהזוגות המעצבנים הללו שביחד מאז ומתמיד ולמעשה כבר מהתיכון. נפגשנו כשהייתי בת שש עשרה והוא למד שכבה מעלי – קלאסי אבל גם קצת משעמם אני מניחה. הוא האהבה הראשונה שלי ואיתו חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, הדייט הראשון, הפעם הראשונה, מגורים משותפים יחד, ובקיצור, הכל. אנחנו חברים הכי טובים, מכירים אחד את השניה הכי טוב שאפשר, גדלנו יחד לאנשים בוגרים והזוגיות שלנו מדהימה, כך שאין בי ספקות או חרטות (ואני רוצה לחשוב שגם לו) לגבי כל מה שלא חוויתי, בגלל הגיל הצעיר בו התחלנו לצאת, כמו למשל תקופת סטוצים תל אביבית, זוגיות עם מישהו אחר, לב שבור, בליינדייטיים, או כל אותם דברים שמצד נשמעים כמו חלק הכרחי שאתה אמור לעבור בחיים.

ובכל זאת, אם יש רגע אחד שהייתי רוצה לחזור אליו זה לגיל שש עשרה, לאותה נשיקה ראשונה כשהוא הסתכל עלי ואני עליו והתקרבנו והיו לי פרפרים בבטן והתרגשות ומבוכה והוא רכן לעברי והתנשקנו נשיקה איטית, מגומגמת, גמלונית ומקסימה. איך יכולתי לדמיין אז שאיתו אתנשק כל חיי הבוגרים? ההתרגשות והפרפרים, תחושת הלא נודע, ששייכים רק לפעם הראשונה שמתנשקים עם מישהו – ובמקרה שלי בעלי היקר – לרגע הזה הייתי רוצה לחזור לכמה דקות.

מאת: אודליה

אודליה — Sat, 19 Apr 2014 15:02:00 +0000

הרגע בחיים שאליו הייתי חוזרת הוא לתקופה של אחרי הצבא גיל 20 שזו בעצם התקופה שבה אנו מתחילים להיות אדונים לעצמנו וחיים חיי חופש בלי דאגות .אני היום בת 30+ ולצערי עדיין לא מצאתי את עצמי .אחרי שחרורי מהצבא למדתי לפסיכומטרי ,נרשמתי ללימודים לתואר ראשון ונשרתי באמצע .כעבור 4 שנים כשעדיין לא מצאתי עבודה המתאימה לכישוריי ועקב דחיפתם של הוריי ואחיותיי חזרתי שוב להמשיך את לימודיי לתואר ראשון.

אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור הייתי עושה טיול ארוך של אחרי הצבא לדרום אמריקה או להודו, בעצם למה לא שניהם ? :) כשהייתי חוזרת לארץ הייתי עושה קורס ברמנים ועובדת באיזה פאב \בר בת"א וכך הייתי משתפשפת ועוזבת את הבית בגיל צעיר וחוסכת לשכר דירה ,ללימודים ולבזבוזים ,הייתי גם מכירה אנשים חדשים מתחומים מגוונים שהיו מקדמים אותי בחיים.

אילו יכולתי לחזור אחורה בזמן הייתי יוצאת לדייטים עם בחורים שחברותיי ניסו לסדר לי ואני מתוקף היותי בררנית ועקשנית סירבתי בכל תוקף ואילו היום הם כבר נשואים ומסודרים.

עכשיו כשאני שוב סטודנטית באוניברסיטה וצריכה להגיע בזמן לשיעורים, לעבודה, לפגישות ולמבחנים הייתי שמחה לענוד על ידי שעון כזה יפה, עדין ומלא בסטייל שאתו אהיה תמיד מעודכנת בשעה וגם יהווה עבורי תכשיט אופנתי שישדרג את הופעתי ויחד עם הצמיד שלי מגולדפילד עם הפנינים הלבנות והטבעת התואמת אני ארגיש 100הממת :-) חג שמח !!!

מאת: שי

שי — Sat, 19 Apr 2014 14:23:00 +0000

כשהייתי בת 4 הורים שלי החליטו להתגרש. לא כלכך הבנתי מה זה אומר אבל היה לי מאוד עצוב שאבא שלי כבר לא ישן איתנו.

אני זוכרת שהייתי מבקשת כל לילה מאלוהים לפני השינה שאני אקום בבוקר ואבא שלי יהיה בבית. כשהייתי בת 6 אמא שלי התחתנה בפעם השנייה, כל כך כעסתי עליה, סופסוף הבנתי שההחלטה של ההורים שלי סופית. ביום החתונה הייתי עצובה ומדוכדכת עד הרגע בו ראיתי את אמא שלי בשמלת כלה. היא הייתה כלכך יפה וזוהרת, העיניים שלה נצצו והיא הזכירה לי את אחת הנסיכות מהאגדות. ברגע השתנתה ההרגשה שלי, התעודדתי. לא הרבה בנות זוכות לראות את אמא שלהן מתחתנת, והמעמד כולו מאוד ריגש אותי. אבל הרגע הזה, הרגע בו אמא שלי יצאה בשמלה לבנה ומוארת הוא רגע מאוד משמעותי עבורי, רגע שבו כל תחושת העצב הופכת לתחושת אופטמיות. היום, בגיל 23, הייתי נותנת הרבה כדי לחזור לרגע הזה ולחוות אותו מחדש.

מאת: נועה

נועה — Sat, 19 Apr 2014 13:32:00 +0000

הייתי רוצה לחזור לרגע שבו קיבלתי את הכלב שלי ,הייתי בת 12 לפני יותר משש שנים, קיבלתי אותו לכבוד בת המצווה שלי, גור קטנטן ולבן כשלג, הייתי מאושרת, הסתובבתי איתו בכל מקום, לאחר ש-12 שנים ביקשתי כלב סוף סוף קיבלתי, והייתי המאושרת באדם, כל הזמן הסתובבתי עם חיוך על הפנים! דיג'יי(שם הכלב) הביא לביתנו שמחה אינסופית ועדיין מביא בכל פעם שמביא כדור כדי שנשחק איתו או סתם בא כדי לקבל ליטוף(או ממתק), לרגע המאושר שקיבלתי אותו אני רוצה לחזור!

מאת: נועה

נועה — Sat, 19 Apr 2014 13:11:00 +0000

הייתי רוצה לחזור לרגע שבו קיבלתי את הכלב שלי שהייתי בת 12 לפני יותר משש שנים, זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, הביאו לי אותו מתנה לבת מצווה, גור קטנטן בין שלושה חודשים לבן כשלג, לקחתי אותו לכל מקום הייתי המאושרת באדם, לאחר 12 שנים שכל הזמן ביקשתי כלב סוף סוף הביאו לי אחד, אני רוצה לחזור לרגע הזה לשמחה האינסופית הזו שמילאה אותי באותו הרגע וממלאת אותי עד היום כל פעם שהוא- דיגיי שמו, מגיע עם כדור לשחק או בא סתם כדי שנלטף אותו, לרגע הזה הייתי רוצה לחזור!