תגובות לפוסט: "מתנה בשישי: שני זוגות נעליים של רשת MARKO"

מאת: אביטל

אביטל — Sun, 02 Mar 2014 08:17:00 +0000

כשהייתי בת 20 התהדרתי ברעמת תלתלים בלונדיניים וארוכים שטיפחתי בעידודה של אמי מאז ילדותי. באותו יום החברה הכי טובה שלי התחתנה. החלטתי להשקיע לכבוד החתונה ולעשות פן לתלתלים הבלתי נשלטים שלי. לא סיפרתי לאף אחד ונסעתי לספר ידוע בתל אביב. תוך כדי שיחה הספר המליץ לי לקצר את השיער עד קו האוזניים בטענה שזה ייתן צורה יותר מחמיאה למבנה הפנים שלי ובנוסף המליץ לי לצבוע את השיער לשחור פחם כדי שזה יבליט לי את העיניים הירוקות- כחולות שלי. לא יודעת איך, אולי בגלל החוויה השתכנעתי. הוא עשה לי החלקה כימית, צבע לי את השיער לשחור וקיצר אותו בלי רחמים. נראיתי בן אדם אחר לגמרי. בוגרת יותר, רצינית יותר, אפנתית יותר. לא עוד ילדה קטנה ותמימה של אימא. התלהבתי מאוד מהתוצאה ונסעתי הביתה נרגשת. איך שפתחתי את הדלת אימא שלי ראתה אותי ונתנה צרחה משולבת בקללות רוסיות עסיסיות. נעלבתי מאוד. הסתגרתי בחדר שלי ולא הסכמתי לצאת עד שבן זוגי בא לאסוף אותי לחתונה. הוא החמיא לי על התספורת, כדי שאצא וכך גם חברותיי בחתונה. אבל בדרך הביתה הוא פלט- אבל מה עבר לך בראש שעשית את זה? הייתי מבואסת מאוד והחלטתי שאנסה לחזור לתלתלים הבלונדיניים שלי. אבל עד היום אני עם שחור חלק… כי מה שאני חושבת זה הכי חשוב- ואני מתה על זה!!

מאת: אודליה

אודליה — Sun, 02 Mar 2014 07:54:00 +0000

כשהייתי בת 23 חלמתי על תספורת קצרה אך לא היה לי אומץ לעשות את זה ואחרי התייעצות עם הספר גזרתי קצוות ,עשיתי גוונים אדומים משגעים ופן.

כל מי שראה אותי התלהב והחמיא לי מאוד על המראה החדש אבל בתוך תוכי זה עדיין לא הספיק לי ולכן כעבור שבועיים ולכבוד חתונתה של חברתי הטובה החלטתי לעשות שינוי דרסטי וללכת בגדול על התספורת הקצרה עליה חלמתי ויחד עם הגוונים האדומים זה יצא הורס . אפילו השקעתי כסף ושילמתי למאפרת מקצועית שתאפר אותי בצורה עדינה ומחמיאה ,לבשתי שמלת ערב שחורה ארוכה עם מחשוף בגב ושסע ברגל ונעלתי נעלי עקב שחורות סקסיות.

דפקתי "איחור אופנתי" לחתונה ואני זוכרת שברגע שנכנסתי לאולם כל העיניים היו נשואות אליי ושמעתי לחשושים מכל עבר, החברות שלי בקושי זיהו אותי והכלה – נדהמה למראה עיניה . התחילו איתי הרבה באותו ערב קסום הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות ונהנתי מאוד מהתשומת לב הרבה שקיבלתי ויצא שבסופו של דבר גנבתי את ההצגה דבר שלא התכוונתי לעשות אלא פשוט הקשבתי ללב שלי וזרמתי עם זה.

אחרי כמה ימים שמעתי דפיקה בדלת כשפתחתי אותה הופתעתי לראות את שתי חברותיי עם תספורת קצרה כמו שלי :)

מאת: איה

איה — Sun, 02 Mar 2014 05:30:00 +0000

באווירת פורים- תמיד הייתי בחורה טוטאלית. כשעלתה הסדרה חברים אימצתי תספורת רייצ'ל, התסרוקות שלי היו משתנות בהתאם לסדרת הטלויזיה אליה התמכרתי באותה תקופה. שום דבר לא הכין את הסביבה לתקופה בה התאהבתי בסרט 101 כלבים דלמטיים. אם כל נערה היתה מסתפקת בכלב מחמד מנוקד, אני הלכתי על כל הקופה עם שיער בלבן ושחור ואודם אדום חזק. לקח לי שנה להבין שמדובר במהלך מגוחך למדיי, שנה יותר מידיי אבל לפחות הקדמתי את זמני, כי 10 שנים מאוחר יותר נינט אימצה את הלוק.

מאת: מירה

מירה — Sun, 02 Mar 2014 04:30:00 +0000

מירה ארד

לפני 26 שנים , הבת שלי היתה בת 3.5 שנים ואני הייתי בהריון

בחודש תשיעי , צבעתי את השיער שלי בצבע שחור עורב

ונריאתי לפחות בת 101 שנים , באותו זמן אח שלי שקטן ממני ב8 שנים יצא עם בחורה

שהיא הבת של המורה לריקודי עם בבריכה השכונתית

דיברתי עם המורה ואמרתי לו , אתה יודע שאודי(אח שלי)

יוצא עם הבת שלך? , הוא לא ידע שזה אחי ואמר בשיא הכנות , נעים מאוד , את אמא שלו?

באותו רגע חשך עלי עולמי וכמעט שילדתי

נשבעתי שאחרי לידה אני לוקחת את עצמי בידיים

באמת אחרי שילדתי עשיתי דיאטה , ירדתי 31 קג צבעתי את השיער ועשיתי פרמננט

מיליון דולר הייתי

וכל שרציתי לפגוש את אותו מורה ששינה את חיי במשפט מוחץ

באמת לא עבר זמן ופגשתי אותו , הוא כמובן שלא הכיר אותי ואני אמרתי לו , אתה לא זוכר? אני אמא של אודי !!!!

מאת: מורן

מורן — Sun, 02 Mar 2014 04:22:00 +0000

השינוי החיצוני הקיצוני שלי התרחש לפני יותר מעשור אבל הוא המהפך הגדול של חיי : מאז גיל יסודי ולמשך שנים ארוכות הייתי מנויה על מספר עיתוני נוער בהן תמיד הצצתי בקנאות על החלק של האופנה ,הסקרנות כמובן גלשה גם למגזינים של אמא שלי. הבעיה היתה שאף פעם לא היה לי את האומץ להתלבש כמו הבחורות שראיתי בעיתונים האלה. תמיד פחדתי שאם אני אתלבש ככה, אני אראה מגוחך ויצחקו עליי.

אבל בחופש הגדול של כיתה יא' קרה המפנה הגדול. אחותה הגדולה של החברה הכי טובה שלי היא סטודנטית לעיצוב אופנה והיא בדיוק הגיעה לחופשת הקיץ אצל המשפחה. באחד הימים נשארתי לישון אצלה במסיבת פיג'מות ואחותה הציעה שנעשה מין מסיבת איפור, תסרוקות ובגדים.זה היה פשוט גאוני! אני וחברה שלי הוצאנו המון בגדים ואקססוריז והתחלנו. אחותה של חברה שלי סידרה לי קצת את הגבות ואיפרה אותי באיפור עדין (מסקרה, קצת סומק וליפגלוס ורוד בהיר), אספה לי את השיער בקפידה והלבישה אותי בבגדים של חברה שלי וכמה מהבגדים שלה. הייתי בשוק מוחלט מההבדל! זה לקח לה בערך רבע שעה, אבל ההבדל היה כל כך משמעותי שכמעט התחלתי לבכות.

אחרי הערב הזה החלטתי שאני מפסיקה לפחד ומתחילה את השינוי שלי. בתור התחלה, הלכתי לספר וגזרתי את השיער שלי לתספורת א-סימטרית מגניבה וביקשתי ממנו להוסיף לי כמה פסים אדומים דקים בשיער. אחותה של חברה שלי הביאה לי במתנה מסקרה וליפגלוס וביקשתי מאמא שלי רק לקנות לי סומק ורוד בהיר.השלב הבא היה שינוי סגנון הלבוש שלי. את כל הבגדים שאמא שלי קנתה לי והתביישתי ללבוש כי חשבתי שאני לא מספיק יפה בשבילם הוצאתי החוצה והתחלתי למדוד אותם. גיליתי שיש לי רגליים ממש יפות ושזה ממש חבל שעד עכשיו לא יצא לי ללבוש חצאית אפילו פעם אחת.את הכסף שאמא הקציבה לי לבגדים החלטתי להשקיע באקססוריז וקניתי הרבה שרשראות ארוכות, חגורות צבעוניות, סוגים שונים של צמידים וכמה תיקים.ביום הראשון של כיתה יב' מאוד התרגשתי, אבל נזכרתי במה שאחותה של החברה הכי טובה שלי אמרה לי "אם תסתכלי במראה ובאמת תאהבי את איך שאת נראית, את גם תשדרי את זה לסביבה ואף אחד לא יעז להתעסק איתך. הסוד הוא ביטחון עצמי".כשרק נכנסתי לבית הספר לא הבנתי למה האנשים מתלחששים. לרגע אפילו רציתי לחזור הביתה, אבל אז ניגשה אליי אחת הבחורות הפופולריות בשכבה והחמיאה לי על איך שאני נראית. היא אפילו זכרה את השם שלי! לא יכולתי להאמין!

מאז אותו שינוי חיצוני קיצוני ועד היום הושרשה לי בראש המנטרה של להאמין בעצמי ולא לפחד לבטא את עצמי גם דרך המראה שלי כל עוד אני שלמה עם זה במאת האחוזים…

מאת: יפיתי

יפיתי — Sun, 02 Mar 2014 00:56:00 +0000

השינוי שלי הוא ממש קיצוני. שנים הרכבתי ששקפיים והשבוע עשיתי צעד מאוד משמעותי ומפחיד עבורי. לייזר להסרת המשקפיים. כל כך פחדתי שיגעו לי בעיניים.

כעת אני בהסתגלות ו"החלמה" אבל יש לומר שאני בעננים!

מאת: איילת

איילת — Sun, 02 Mar 2014 00:16:00 +0000

לפני כשנה חזרתי בשאלה. אחרי כמה שנים של חוסר ידיעה המצב התבהר ונחתם. לפני זה בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראית, אבל המצב החדש הצריך אותי פתאום לעמוד מול הארון ולהבין שצריך שינוי. גם בשביל הסביבה אבל גם ובעיקר בשביל עצמי ובשביל ההשלמה. התחלתי בקטנה עם ג'ינסים… ואתה מתחיל ללכת עם מכנסיים אחרי ששנים פחדת לצאת מהבית עם חולצה שלא מכסה את המרפק… מצאתי את עצמי חושבת- למה בעצם לא לשנות הכל? גם ככה אני פותחת דף חדש, בואו נלך עד הסוף..

מאז הספקתי ללמוד איפור ואפילו עכשיו אני לומדת סטיילינג:) אפשר להגיד שנפתחה לי דלת לעולם חדש ומרהיב של יופי, גזרות, צבעים ושילובים. פרופורציות וראייה לפרטים..

מאת: אילת

אילת — Sun, 02 Mar 2014 00:14:00 +0000

לפני פחת משנה חזרתי בשאלה. אחרי כמה שנים של חוסר ידיעה המצב התבהר ונחתם. לפני זה בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראית, אבל המצב החדש הצריך אותי פתאום לעמוד מול הארון ולהבין שצריך שינוי. גם בשביל הסביבה אבל גם ובעיקר בשביל עצמי ובשביל ההשלמה. התחלתי בקטנה עם ג'ינסים… ואתה מתחיל ללכת עם מכנסיים אחרי ששנים פחדת לצאת מהבית עם חולצה שלא מכסה את המרפק… מצאתי את עצמי חושבת- למה בעצם לא לשנות הכל? גם ככה אני פותחת דף חדש, בואו נלך עד הסוף..

פתאום לצאת מהבת לא חייב להיות רק כי חייבים, אלא כי רוצים. הכל יותר שמח, יותר בטוחה בנשיות שלי ובכלל, יותר בטוחה בעצמי.

מה שאומרים נכון, לבוש הוא הבנאדם. ובנאדם שלא מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי גם חיצונית, לא יצליח להיפתח לעולם.

מאת: אתי

אתי — Sat, 01 Mar 2014 21:22:00 +0000

בס"ד

מאז שהייתי קטנה הייתי שמנה. אני זוכרת עצמי כנערה שמנה וכבחורה שמנה ואז כאשה שמנה. עד שהגיע הזמן שגם אני רציתי להיות לאם והתברר לי כי השומן שלי חוסם את דרכי בדרך לחלום. ממילא שלא אהבתי בלשון המעטה את המראה שלי,מילא שלא יכלתי לרכוש בגדים אלא רק תיקים ונעליים , אבל גם להיות לאם יקשה עלי? 2 פרופסורים גדולים אמרו לי כי עקב בעייתי -שחלות פוליציסטיות- הסרה במשקל תעזור לי להיקלט. לא הצלחתי, האוכל היה נחמתי היחידה בזמנים של שברון לב, ובטיפולים הקשים שעברתי. שתי הפריות חיזקו אצלי את התחושה שאני אנסה שוב ויהי מה. הצלחתי לעשות דיאטה רצחנית חצי שנה שבה השלתי 16 ק"ג. אבל אז העליתי הכל בריבית ובהצמדה. נואשת פניתי לאופציה שהייתה האחרונה מבחינתי- נכנסתי לחדר ניתוח במטרה לקצר את קיבתי. מאז ירדתי יותר מ30 ק"ג. אנשים לא מזהים אותי ברחוב. אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים ומגלה שאני גם מוצאת מה לקנות שם ושהמידה שלי כבר ניתנת למציאה בחנויות רגילות ולא רק ברשתות למידות גדולות. השינוי החיצוני שעברתי היה עצום ומשפיע על הפנימיות שלי. קיבלתי ביטחון, וכח

אני עדיין ממתינה להגשמת חלומי ולגלות שהסיבה שעברתי את הניתוח- תתגשם בעזרת השם

מאת: איימי

איימי — Sat, 01 Mar 2014 20:38:00 +0000

כשהייתי בכיתה ד סבתא שלי חלתה בסרטן. זה היה לפני המון שנים כשסרטן היה סוג של גזר דין מוות.

הייתי קטנה ולא ידעתי שאת סבתא כמו שאני מכירה אותה לא אראה שוב.

כשהכימוטרפיה החלה לעשות שמות בגופה של סבתי, החליטו ההורים שכך לא כדאי שהנכדים יזכרו את סבתא שלהם ומאז הפסיקו להביא אותנו לבית החולים.

שנה מאוחר יותר כששאלתי על סבתא והתקופה שהיתה בבית החולים, סיפרה לי אמא על התספורת שעשתה לה בשירותים והסבירה לי איך שאבא וכל הדודים שלי הסתפרו כאות הזדהות ואיך שאנחנו הנכדים התלהבנו שארבעתם הסתפרו ביחד.

וכאן מגיע המהפך החיצוני (והפנימי) שלי. אני חושבת שזו היתה ההחלטה הראשונה שעשיתי מתוך תחושת שליחות.

אחר צהריים אחד לקחתי את דמי הכיס שלי ועליתי לספר. ביקשתי שיעשה לי גלאח כמו של החולי סרטן ולרגע לא תיארתי לעצמי שהוא מיד ירים טלפון להורים שלי.

אמא שלי ביקשה לדבר איתי ואמרה לי כך איימי, את בטוחה? שיער אורך, אבל לוקח לו זמן.

בסופה של השיחה קיבל הספר אישור לגלח את ראשי ואני זוכרת את המלמולים שלו יחד עם זמזום המכונה.

מהיום הראשון של הקרחת שלי ועד ליום הראשון בו עשיתי קוקו, לא הסכמתי לשים כובע על הראש.

הלכתי בגאווה עם הגאלח, קיבלתי אין ספור כינויים חדשים (כן, רובם היו גנאי), חשבו שאני בן כלכך הרבה פעמים, היה לי קר בראש, נכנסו לי שוונצים לעיניים כשהשיער כבר ארך, קניתי מאות סיכות שיער…

ובכל יום, אבל כל יום! חשבתי על סבתא שלי. הרגשתי שאני עושה את זה בשבילה ושהיא יודעת את זה. סיפרתי לכל מי ששאל (וגם מי שלא שאל) על כך שכשיש סרטן אז נושר השיער ושאבא שלי הסתפר כאות הזדהות עם אמא שלו ואני גם מזדהה אבל קצת באיחור, כי סיפרו לי באיחור.

כיום אני מאריכה את שיערי כמה שרק אפשר, כאשר הוא מגיע לאורך המתאים אני מגיעה למספרה, מסתפרת ושולחת מיד את הצמה לעמותה שתורמת פיאות לילדות חולות בסרטן.

מאת: ש.ה.

ש.ה. — Sat, 01 Mar 2014 19:26:00 +0000

מאז שאני זוכרת את עצמי היה אכפת לי מאיך שאני נראית, כבר כילדה לא רציתי ללבוש כל דבר, היתה תקופה שלא רציתי שמלות כי זה תינוקי, היתה תקופה של קוקו נמוך כל בוקר ואח"כ רק גבוה (-הכי יפה..) ואז בעיקר פזור. בגיל התיכון היה חשוב לי להיות יפה ומיוחדת, אך חשבתי שמה שחשוב כדי להשיג זאת הוא- המחיר. גדלתי במשפחה ללא יכולת כלכלית גבוהה שלא יכלה לממן את שגיונותי האופנתיים. העבודות שעבדתי בהן לא הספיקו לקניית כל אשר חפצתי בו.ואז ניפגשנו, היא היתה בחורה צנומה ועדינה, לבושה במין קסם של שילוב מושלם ומענין שנעים לראות אבל לא מהסוג הסולידי שהמבט נודד ממנו מהר, זה היה הסוג שהעין לא ניתקת ממנו ולא מפסיקה לנתח את הגאוניות שבלבוש ולרוות נחת. גל של אומץ לא צפוי תקף אותי, ניגשתי אליה, היא התעסקה בפתיחה דלת של חנות קטנה ואפלולית, פתחתי את פי על מנת להחמיא לה, אך עם פתיחת הפה האומץ כמו ברח מתוכי. היא הסתובבה, הבחינה בי ואמרה בקול רגוע ומקסים:" ערב טוב יקירה". דבריה נסחו בי אומץ וגמגמתי לה משהו על היופי שבדך לבושה. היא חייכה בחביבות והכניסה אותי פנימה. הבנתי ממנה שהיא מייבאת ומלקטת בגדים מכל רחבי העולם ועוסקת במכירתם, השאלתם ועזרה בביגוד לנזקקים. עולמה הקסים אותי והיא הזמינה אותי לסייע לה. משם השתנו חיי הכרתי סגנונות חדשים ומיוחדים, שונים מהנוף סביבי. לפעמים אלגנטי,מדי פעם אתני, לעיתים עדכני ולעיתים ישן עם ניחוח של משהו מפעם. למדתי ממנה שהמחיר הוא ממש לא מה שקובע ואיך לעזור לאחרים בדרך שלי. 8 שנים לאחר שהכרנו ועבדנו יחד היא נפטרה מדום לב, קשה לתאר את הצער שחשתי, הרגשתי נטושה. מאז כבר שנתיים העסק נושא את שמה הענוג "סיגלית", מוזמנות לבקר אותי.

מאת: ענבל

ענבל — Sat, 01 Mar 2014 16:42:00 +0000

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול, למרות שעברו כבר שלוש שנים. הייתי כבר כמה שנים אחרי הלידה השניה כשיום אחד עברתי ליד הראי והמראה שניגלה לפני זעזע אותי. לא האמנתי שהזנחתי את עצמי עד כדי כך! כבר באותו יום הזמנתי תור למספרה ולקוסמטיקאית ונרשמתי לקבוצת הרזיה. למחרת התחדשתי בתספורת קארה אופנתית והבהרתי את השיער עד שנראיתי כמעט בלונדינית. הקוסמטיקאית רעננה את העור שלי, שנראה לי קודם פשוט אפרפר ותוך כמה שבועות גם המשקל התחיל לחזור לעצמו. מסגרת משקפיים מחמיאה ומלתחה חדשה סיימו את המהפך שלי. חזרתי לעצמי! עכשיו הייתי מוכנה להתחיל לחשוב על ההריון הבא שלא איחר להגיע…

מאת: נטע

נטע — Sat, 01 Mar 2014 16:15:00 +0000

כשהייתי ילדה הייתי חננה. למעשה, נולדתי חננה, נצר לדורי דורות של חננות. כיאה לחננה, היה לי מראה אחד קבוע שהלך איתי לכל מקום: טרנינג שהדרך הכי טובה להגדיר את צבעו הייתה- כהה. חולצת טי שרט חלקה, לרוב גדולה במידה או שתיים. שיער ארוך ארוך בצבע חום מרדים, שהיה אסוף בקוקו מרושל עם קצוות חופשיים. ברגעים קשים, הייתי מפזרת את השיער ומתעטפת היטב תחתיו כמו תחת שמיכה מגינה. והשוס- משקפי תחתית של עראק, במסגרת שחורה ועבה, שכיסו את רוב פרצופי. כשהכרתי את בעלי (שהצליח לראות אותי מבעד לכיסוי), הוא שאל אותי מדוע אני לא עושה ניתוח לייזר להסרת משקפיים. את תראי את העולם באור אחר, הוא הבטיח לי. אזרתי אומץ, ונפטרתי מהמשקפיים. השינוי הנקודתי הזה הביא לשינוי כללי. כולם החמיאו לי על העיניים הכחולות שלי, ואני הרגשתי צורך לאפר אותן, ואז את כל הפנים. פתאום רציתי דווקא שייראו את פניי, אז צבעתי את השיער לשטני בהיר ובוהק, וסיפרתי את השיער לאורך הכתפיים, שייתנו מסגרת מחמיאה לפנים. את הטרניגים והחולצות החלפתי בבגדי מעצבות. בהתחלה מעצבת אחת או שתיים שהמליצו לי עליהן וקניתי רק אצלן, לפי השילובים וההמלצות שלהן. ומהר מאוד למדתי לשלב בין בגדים, לזהות טרנדים נכונים ולהתאים אותם למידות שלי. חברים מילדותי ומהצבא לא יזהו אותי אם הם ייראו אותי היום. אני עוד לא פשאניסטה, אבל אני בדרך. ורק בעלי מתגעגע לימים של המשקפיים, כי אז לקח לי 4 דקות להתארגן בבוקר והיום 40 דקות לפחות…

מאת: מיטל

מיטל — Sat, 01 Mar 2014 16:02:00 +0000

מאת: סיגל

סיגל — Sat, 01 Mar 2014 15:55:00 +0000

הייתי עוף מוזר כמתבגרת. קצת קשה להיות ילדה בת 13 בגובה 175 ס"מ, שסובלת משילוב של דימוי גוף נמוך והורים שלמרות שעבדו יומם ולילה, לא היה להם יכולת כלכלית לתת מספיק. בקנאה הבטתי בחברותי (ואחת במיוחד) שרכשו את מיטב האופנה בבוטיק הכי לוהט בעיר (הי, אני מדברת על לפני ה ר ב ה שנים, שנים של בוטיקים, ולא קניונים). השינוי הראשון חל לאחר שהגעתי למסיבת יומולדת של חברה, שוב, באותה חולצה ורודה ומכנסיים שחורים, הסט החגיגי היחיד שהיה לי (הסט שקיבלתי לחגיגת בת המצווה). הפעם שמעתי את ההתלחשויות של הבנות: "היא תמיד לובשת את אותו הדבר, אותה חולצה ואותם מכנסיים". ההחלטה הייתה מידית, אני צריכה בגדים משלי, שאוהב, שייחדו את סיגנוני, והיות ואין מספיק כסף לקניות, נצטרך להיות יצירתיים. אמא שלי ידעה לתפור, לימי היוםיום קנינו מגוון בדים צבעוניים והיא תפרה לי מכנסי שארוול צבעוניים ושובי לב , ואף תפרה לי חולצות בית ספר (כן, כן…) אותן רקמה ביד. לאירועים חגיגיים אימצתי לעצמי מראה אדרוגני שכלל את חליפת החתונה של אבא שלי ואת החליפות הישנות של סבא שלי ז"ל (מה שגרם לסבתי אושר רב, בכל פעם שראתה אותי לבושה בהן…) בליווי נעלי אולסטאר צבעוניות ובתוספת כובע ברט או פדורה צבעוני. אף אחד כבר לא אמר שוב שאני "לובשת את אותו הדבר", לא יודעת אם אהבו את מה לבשתי, אבל אף אחד לא יכול היה להתעלם….